קרבות הרדוניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרבות הרדוניה
מערכה: זירת חצי האי האפניני במלחמה הפונית השנייה
מלחמה: המלחמה הפונית השנייה
תאריך התחלה: 212 לפנה"ס
תאריך סיום: 210 לפנה"ס
משך הסכסוך: כשנתיים
קרב לפני: קרב סילארוס
קרב אחרי: קרב נומיסטרו
מקום: העיר הרדוניה, איטליה
תוצאה: ניצחון קרתגי מוחץ
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

18,000 איש בשנת 212 לפנה"ס
20,000 איש בשנת 210 לפנה"ס

20,000 עד 30,000 איש בשנת 212 לפנה"ס
25,000 איש בשנת 210 לפנה"ס

אבידות

16,000 הרוגים בקרב הראשון
7,000-13,000 הרוגים בקרב השני.

לא ידוע. קטנות ביחס לאבדות הצד הרומי

קרבות הרדוניה היו שני קרבות שהתרחשו במהלך המלחמה הפונית השנייה בין הרפובליקה הרומית לקרתגו על השליטה בעיר הרדוניה. שני הקרבות הסתיימו בניצחון קרתגני ובהשמדת הכוחות הרומיים שהשתתפו בהם.

הקרב הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרדוניה (בלטינית Herdonia כיום אורדונה שבאיטליה) הייתה עיר רומאית בפוליה. לפני המלחמה הפונית השנייה לא ידוע עליה דבר. לאחר קרב קאנאי בשנת 216 לפנה"ס העיר בגדה ברומא ועברה לצד חניבעל ברקה. בשנת 212 לפנה"ס הביס חניבעל את מרקוס קנטיניוס פנולה בקרב סילארוס, והשמיד את צבאו. הוא ניצל את ניצחונו, ונע עם צבאו לפוליה במטרה להדק את שליטתו במחוז זה.

הפראיטור הרומאי גנאיוס פולביוס פלאקוס, חנה אותו זמן באזור הרדוניה בניסיון להחזיר אותה לשליטת רומא. על פי טיטוס ליוויוס, חייליו של פלאקוס זילזלו באויב והיו להוטים לצאת לקרב. הוא עצמו התקשה לשלוט בהם. חניבעל קיבל מידע על אי הסדר וחוסר המשמעת במחנה הרומאי והחליט לנצל זאת לצרכיו. הוא שלח כוח פרשים לחסום את נתיבי הבריחה של הכוח הרומי, והחביא במהלך הלילה כ-3000 חיילים קלי חימוש במארבים סמוך לעיר. הצבא הרומאי התקדם אל העיר בחוסר סדר כאשר הוא פרוס בדלילות על פני חזית רחבה.

ליוויוס לא מספק פרטים רבים על מהלך הקרב. חייליו של חניבעל הסתערו על הצבא הרומי בו זמנית מהחזית ומהמארב, ולא התקשו למוטט את המערך הרומאי. כשראה פלאקוס שהקרב אבוד, נמלט משדה הקרב עם 200 פרשים. שאר צבאו הושמד על ידי כוחותיו של חניבעל.[1] טיטוס ליוויוס כותב, שלאחר הקרב הוגלה פלאקוס מרומא כעונש על תבוסתו והתנהגותו בקרב.[2]

הקרב השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 210 לפנה"ס נע הפרוקונסול גנאיוס פולביוס קנטומלוס לאזור הרדוניה עם 25,000 איש (2 לגיונות רומאים וכוח דומה של בעלות הברית האיטלקיות). לקנטומלוס היה יסוד להאמין שהעיר תעבור לצד הרומאי, משום שמאחזיו של חניבעל בפוליה התמעטו וצבאו נמצא הרחק מהעיר, בברוטיום. לכן הוא לא התנהג בזהירות, הקים את מחנהו בנקודה לא נוחה להגנה, ולא ביצר אותו כראוי. חניבעל קיבל מידע על הגעת הצבא הרומאי לעיר, ונע במהירות עם צבאו לכיוון הרדוניה בסדרת מסעות מזורזים. קנטומלוס הופתע מהופעת צבאו של חניבעל, שנהנה מעדיפות מספרית, ונערך בחופזה לקרב.

הקרב נפתח בהתקפה של הלגיון הרומאי החמישי וחיילות העזר האיטלקיים באגף השמאלי. חניבעל שלח את כוח הרגלים שלו להתמודד עם המתקפה הרומית, והורה לפרשים להמתין עד שכל הצבא הרומאי יגרר לקרב, ואז לנוע סביבו ולהסתער על עורפו וכן על המחנה הרומאי שנותר חסר מגן. הלגיונות הרומיים ספגו אבדות כבדות בקרב שהתפתח, אך המערך שלהם החזיק מעמד. בשלב זה נתן חניבעל את האות, והפרשים שלו הסתערו מהעורף על הלגיון הרומאי השישי, שהוצב בדרג האחורי, ולאחר שמוטטו את מערכו המשיכו לתקוף מהעורף את הכוחות הרומיים, שלחמו בקו החזית. הרומאים, שהותקפו במקביל מחזיתם ומעורפם, נטבחו, ורוב הצבא הרומי הושמד. קנטומלוס נהרג בשדה הקרב, ועמו 11 טריבונים צבאיים. ליוויוס כתב, שאין ביכולתו לקבוע במדויק כמה אבדות ספגו הרומאים בקרב, משום שמקורותיו נקבו במספרי אבדות שונים, שנעו בין 7,000 ל-13,000 חיילים.[3]

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחניבעל נודע כי אזרחי העיר היו נכונים להסגיר את העיר לידי הרומאים אילו רק התאפשר להם. הוא החליט להעניש את העיר ולהפוך אותה לדוגמה על מנת להרתיע ערים אחרות מעריקה לצד הרומאי. הוא החריב ושרף את הרדוניה, הגלה את תושביה לערים אחרות בדרום איטליה, והוציא להורג את מנהיגי הסיעה הפרו-רומאית בעיר.

החיילים הרומאיים, ששרדו את התבוסה בקרב הרדוניה השני, נמלטו לסאמיניום. בשנת 209 לפנה"ס הם נאספו בידי קווינטוס פאביוס מקסימוס, והוגלו לסיציליה כעונש על פחדנותם (בדומה לחיילים הרומיים ששרדו מקרב קאנאי).[4] המצביא הרומי מרקוס קלאודיוס מרקלוס ניסה לנקום בחניבעל על התבוסה בקרב נומיסטרו, אולם הקרב הסתיים ללא הכרעה. ניצחונותיו הגדולים של חניבעל בקרבות הרדוניה לא שינו את מצבו האסטרטגי במערכה באיטליה. מאזן הכוחות הצבאי נטה לרעתו והוא נדחק בהדרגה לשטח מצומצם בדרום איטליה, ונאלץ לבסוף לפנות את חצי האי האפניני בשנת 203 לפנה"ס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • .Caven, Brian, The Punic Wars, Weidenfeld and Nicolson, London 1980
  • Cottrell, Leonard (1992). Hannibal: Enemy of Rome, Da Capo Press.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]