קרב אגר פלרנוס
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: הזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפונית השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 217 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב טראסימנוס | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב גרוניום | |||||||||||||||||
| מקום | אגר פלרנוס, אפוליה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 41°11′00″N 14°33′00″E / 41.1833°N 14.55°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון קרתגי מוחץ. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
קרב אגר פלרנוס היה קרב שהתרחש במהלך המלחמה הפונית השנייה, בין כוח רומאי בפיקודו של פאביוס מאקסימוס, לבין כוח קרתגי תחת פיקודו של חניבעל ברקה. הרומאים טמנו מלכודת לחניבעל, אולם חניבעל ביצע תרגיל מבריק וחמק מהם באבדות קלות יחסית.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 218 לפנה"ס נחת המצביא הקרתגי חניבעל ברקה, בחצי האי האפניני. הוא הביס כוח פרשים רומאי בקרב טיקינוס, ולאחר מכן השמיד כוח רומאי שלם בקרב טרביה. בשנה שלאחר מכן (217 לפנה"ס) הביס את גאיוס פלאמיניוס נפוס בקרב טראסימנוס, בקרב נהרגו כ-15,000 חיילים רומאיים כולל נפוס עצמו.[1] בנוסף על כך הביס המצביא הקרתגי מהרבעל, כוח רומאי נוסף ולקח בשבי 1,000 פרשים רומאיים.[2] תבוסת הפרשים זעזעה את רומא המזועזעת בלאו הכי,[3] והוחלט למנות דיקטטור. למשרה זו נבחר פאביוס מאקסימוס, "אדם בעל תבונה רבה וסגולות טבעיות נהדרות" כדברי פוליביוס. כדי להעלות את המורל בעיר, נדר מאקסימוס להקריב לאלים את כל הבהמות שיוולדו במשך האביב הבא.[4] חניבעל עצמו בחר לא לעלות על רומא בינתיים, מכיוון שלא היו לו די מכונות מצור וחייליו נזקקו למנוחה.[5]
כעבור עשרה ימים מקרב טראסימנוס הגיע חניבעל אל חופי הים האדריאטי. היה זה אזור פורה למדי, פוליביוס טוען שחניבעל לקח בדרכו שלל כה רב עד שהצבא התקשה לשאת אותו. הוא גם מציין שכאשר חניבעל כבש עיר הוא הורה לטבוח את כל הגברים. חניבעל נתן לחייליו זמן לנוח ודאג שיטפלו בסוסים החולים. הוא גם דאג להשיג לחייליו נשק חדש מהשלל שנלקח מהרומאים. ומכיוון שחנה על החוף הוא גם הצליח להעביר ידיעות לקרתגו על ניצחונותיו. ידיעות אלו התקבלו בהתלהבות בקרתגו, שכן במקביל המערכה בספרד התנהלה לרעתה. לאחר מכן התקדם חניבעל אל איאפיגה (כיום אפוליה), אזור זה היה מחולק בין שלושה שבטים גאליים, הדאוניים, הפאוקטיים והמסאפיים. חניבעל פלש אל ארץ הדאוניים, והשחית באופן שיטתי את המושבה הרומאית לוקריה (כיום לוצ'רה). טיטוס ליוויוס טוען שחניבעל נכשל בכיבוש העיר ספולטום (Spoletum),[6] אולם סופרים אחרים אינם מזכירים את המאורע, ולכן סביר יותר להניח שהקרב על ספולטום היה לא יותר מפשיטה קטנה שערך אחד מקציניו של חניבעל.[7]
בינתיים פאביוס הדיקטטור החדש הבין שחייליו של חניבעל עדיפים על החיילים הרומאים בקרב. לפיכך הוא החליט להימנע מכל קרב ישיר עם חניבעל, ולנצל את היתרונות שהיו לרומאים, אספקה בלתי מוגבלת ומספר חיילים גדול. כדי להחליש את חניבעל הוא החליט לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה. הוא יצא עם ארבעה לגיונות, יחד עם המגיסטר אקוויטום מרקוס מינוקיוס רופוס חנה באיקאי (כיום טרויה) מרחק של שישה קילומטרים מצבאו של חניבעל.[8] כאשר שמע חניבעל על כך מיהר והוציא את חייליו מחוץ למחנה, אולם משראה שהרומאים לא יוצאים לקרב החזיר את חייליו. מאז פאביוס עקב תמיד אחרי חניבעל, ומכיוון שנהנה מאספקה בלתי מוגבלת לא התיר לחייליו לעצור ולאסוף מזון. הוא עשה זאת כדי שכל החיילים יישארו מלוכדים כגוף אחד. מכיוון שהכיר היטב את האזור הוא תמיד תפס את העמדות הנוחות לפני שחניבעל הגיע אליהן, ולקח בשבי או הרג חיילים של חניבעל שיצאו מהמחנה לאסוף ציידה. טקטיקה זו זכתה לכינוי "האסטרטגיה הפביאנית", אולם החיילים ובייחוד המגיסטר אקוויטום מינוקיוס לא אהבו אותה. החיילים כינו את פאביוס בבוז "מורו של חניבעל",[9] ומינוקיוס דחק בו לצאת לקרב.
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]חניבעל ניסה להתגרות בפאביוס על ידי כך שפשט על המושבה הרומית בנוונטום (כיום בנוונטו). על פי פוליביוס חניבעל לכד עיר בשם "ונוסיה" (Venosia),[10] מיקומה של עיר זו אינו ידוע. ליוויוס מזכיר שחניבעל כבש עיר אחרת בשם "טלסיה" (Telesia),[11] שנמצאה כ-36 ק"מ מבנבנטום.[12] פאביוס כדרכו לא הגיב. חניבעל שראה זאת החליט לפשוט על אזור "אגר פלרנוס", שהיה מקום פורה ועשיר. חניבעל הסיק שגם אם פאביוס לא יתקוף, לפחות בעלות הברית של רומא יבינו שרומא אינה יכולה לספק להם הגנה ויערקו לצד שלו.[13] הוא אסף כמות גדולה מאוד של שלל, ורצה להביא אותו אל מקום שבו יוכל לאחסן אותו לקראת החורף המתקרב.
חניבעל צעד באזור שאותו איש מאנשיו לא הכיר, ותושבי המקום דיברו בעגה שחייליו התקשו להבין.[14] על פי המסופר הוא ביקש ממורי הדרך שלו להוביל אותו אל קאסינום (קאסינו של ימינו), אולם מורי הדרך לא הבינו את כוונתו והובילו אותו אל קאסילינום.[15] מורי הדרך הובילו אותו דרך עמק המוקף הרים מכל עבר, שרק שתי כניסות היו אליו. פאביוס שניחש שחניבעל יעבור במקום זה החליט לסיים את המלחמה אחת ולתמיד, הוא הציב 4,000 חיילים בשני המעברים, שמיקומם המדויק שנוי במחלוקת.[16] לא ברור מה אירע לאחר מכן, לטענת פוליביוס חניבעל ניחש את המלכודת והתכונן לה מראש.[17] אולם פלוטרכוס טוען שפאביוס פתח בהתקפה והרג כ-800 מאנשיו של חניבעל לפני שהלה הבין מה קורה.[15]
מכל מקום כאשר חניבעל הבין את שאירע הוא הורה לצלוב את מורי הדרך, ואז ציווה על אנשיו לנוח ולאכול היטב, ולאחר מכן הורה לאחד מקציניו עזרובעל שמו להכין 2,000 שוורים מהאספקה, וכן לפידים רבים ככל האפשר. כשהגיע הלילה הורה חניבעל לקשור את הלפידים לקרני השוורים, ולשלוח אותם אל הרומאים. כמו כן אפיאנוס טוען שחניבעל רצח 5,000 שבויים, כדי שהללו לא יזהירו את הרומאים מפני התרמית.[18] כשהרומאים ראו את השוורים, התבלבלו וסברו שאלו הקרתגים. הם הטילו בהם את חניתותיהם, ולאחר מכן ניסו להיאבק בהם. בינתיים האש החלה לאכל את קרני השוורים, שהחלו להשתולל ולרמוס את החיילים הרומאים המבולבלים. חניבעל ניצל את ההסחה ויצא מהמעבר מתחת לאפם של הרומאים.
אולם מספר שוורים נפלו בידי הרומאים שהבינו את התרמית. פאביוס החליט להמתין עד עלות השחר, ולאחר מכן הורה לחייליו לרדוף אחרי חניבעל. הוא הצליח להדביק את המאסף שלו והתפתח קרב. אולם חניבעל שלח לאחור את חיילי העילית שלו שהכריחו את הרומאים לסגת.
השפעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאורע הכפיש לחלוטין את שמו של פאביוס ברומא. חניבעל ניצל זאת, וכדי להגביר את הזעם על פאביוס הורה לחייליו לשרוף את כל האדמות הרומאיות שייתקלו בהן, פרט לאדמותיו של פאביוס, ואף הורה להעמיד עליהן שומרים כדי שלא יגנבו מהן דבר. פאביוס הסכים לעשות הסכם החלפת שבויים עם חניבעל. על פי ההסכם כנגד כל שבוי רומאי יקבל חניבעל שבוי קרתגי, ואם יהיו לצד מסוים יותר שבויים מלצד השני אז כנגד כל שבוי ישלם הצד השני 250 דינרים. לחניבעל היו 240 שבויים יותר מלפאביוס, אולם הסנאט שכעס על ההסכם סירב לשלוח את הסכום לפדיונם. בלית ברירה שלח פאביוס את בנו לרומא כדי שימכור את קרקעותיו ובכסף הזה פדה את השבויים.[19]
לאחר ניצחון קטן של מינוקיוס בקרב גרוניום, הוחלט למנותו כ-"דיקטטור עמית" שווה זכויות לפאביוס, דבר שלא נעשה מעולם ברומא.[20]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
- תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. עורכים: פ. לחובר, צ’ וויסלבסקי. תל אביב, הוצאת מסדה.
- פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991,
- טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה מרומית: שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
- טיטוס ליוויוס. מלחמות חניבעל - תולדות רומא מאז ייסוד העיר, ספרים 30-21. תרגם מלטינית: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, 2015.
- פלוטארכוס. חיי אישים. כרך שלישי - אנשי יוון ורומי. תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א' א' הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ג-1973.
- הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
- יחיאל זלטנר, המודיעין של חניבעל, זמנים, 29, סתיו 1988, עמ' 14-26.
- Livius. Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959 .
- Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925 .
- Appianus. Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912.
- Mommsen, Theodore. History of Rome. Online version in Classic Literature Library.
- Delbruck, Hans (1990). Warfare in Antiquity, Volume 1. University of Nebraska Press
- Serge Lansel, Hannibal. Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995, תרגום לאנגלית 1998
- J. F. Lazenby, Hannibals' war. Aris & Phillips, 1978
- F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius. Oxford university press, 1957
- Warry, John (1993). Warfare in the Classical World. Salamander Books Ltd.
- Dodge, Theodore A. (1891). Hannibal. Da Capo Press.
- Baker, G. P. (1999). Hannibal. Cooper Square Press.
- Cottrell, Leonard (1992). Hannibal: Enemy of Rome. Da Capo Press.
- Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage. Cassel Military Paperbacks.
- Peddie, John (2005). Hannibal's War. Sutton Publishing Limited.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 7. פלוטרכוס, חיי פאביוס, 3. פוליביוס, ספר שלישי, 84.
- ^ מקום ההתנגשות אינו נזכר במקורות העתיקים, אולם לייזנבי (עמ' 65) סבור שנערכה באזור העיר אסיזי (Assisi).
- ^ למב, עמ' 128.
- ^ פלוטרכוס, חיי פאביוס, 4. טיטוס ליוויוס, ספר 22, 9 - 10.
- ^ שצמן עמ' 141.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 9.
- ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 66
- ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 68
- ^ פלוטרכוס, חיי פאביוס, 5.
- ^ פוליביוס, ספר שלישי, 90.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 13.
- ^ בנימין שימרון, תרגום מיוונית לפוליביוס, עמ' 238, הערה 3.
- ^ Goldsworthy, Adrian, The Fall of Carthage, p 192-94
- ^ למב, עמ' 135.
- ^ 1 2 פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 6.
- ^ בנימין שימרון, תרגום מיוונית לפוליביוס, עמ' 240, הערה 2.
- ^ פוליביוס, ספר שלישי, 93.
- ^ אפיאנוס, "רומאיקה", 7.3.14.
- ^ פלוטרכוס, חיי פאביוס, 7.
- ^ Cottrell, Leonard, Hannibal: Enemy of Rome, p 127