ערך מומלץ

קרב שילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
קרב שילה
מלחמה: מלחמת האזרחים האמריקנית
קרב שילה; ציור מאת ת'אלסטרופ
תאריך התחלה: 6 באפריל 1862
תאריך סיום: 7 באפריל 1862
משך הסכסוך: יומיים
קרב לפני: קרב מצודת דונלסון
קרב אחרי: הקרב על אי מס' 10
מקום: מחוז הארדין, טנסי
35°09′02″N 88°19′19″W / 35.15068°N 88.32183°W / 35.15068; -88.32183 
תוצאה: ניצחון של כוחות הצפון
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

הארמייה של המיסיסיפי, 44,699 חיילים

הארמייה של מערב טנסי, 48,894 חיילים, והארמייה של אוהיו, 17,918 חיילים

אבידות

1,723 הרוגים, 8,012 פצועים, 959 שבויים ונעדרים

1,754 הרוגים, 8,408 פצועים, 2,885 שבויים ונעדרים

קרב שִׁילֹה (בתעתיק מדויק: שיילו, במלעיל; באנגלית: Battle of Shiloh או קרב מזח פיטסבורג, Battle of Pittsburg Landing) היה אחד הקרבות המרכזיים שנערכו במסגרת זירת המבצעים המערבית של מלחמת האזרחים של ארצות הברית. הקרב התחולל בימים ראשון ושני, 6 באפריל ו-7 באפריל 1862 (ו' - ז' בניסן ה'תרכ"ב) בדרום מערב מדינת טנסי, בגדה המערבית של נהר טנסי, ליד כנסיית שילה, על שמה הוא נקרא. "קרב שילה" הוא הכינוי שניתן לקרב במדינות הקונפדרציה, מדינות הדרום. במדינות האיחוד, מדינות הצפון, נקרא הקרב קרב מזח פיטסבורג, על שם המזח בנהר שסביבו התרכזה הגנת הצפון במהלך היום הראשון.[1]

כוחות הקונפדרציה, בפיקודם של הגנרלים אלברט סידני ג'ונסטון ופ.ג.ט. בורגארד פתחו במתקפת פתע נגד צבא האיחוד בפיקודו של הגנרל (אז מייג'ור גנרל) יוליסס גרנט. בשלב הראשון של הקרב כוחות הקונפדרציה היו קרובים להביס את צבא הצפון, אולם לאחר שהצפוניים קיבלו תגבורות ועברו למתקפת נגד הם נאלצו לסגת והקרב הסתיים בניצחון טקטי של האיחוד.

ביום הקרב הראשון תקפו הדרומיים במטרה לדחוק את חיילי הצפון מעמדותיהם שעל נהר טנסי לכיוון הביצות שממערב לו. כוחות הדרום קיוו כי יוכלו להביס את ארמיית טנסי של גרנט לפני שיוכל לחבור לארמיית אוהיו של מייג'ור גנרל דון קרלוס ביואל. במהלך הלחימה העיקשת נפרצו קווי ההגנה של הצפון וחיילי הדרום התקדמו בכיוון צפון מזרח. העמידה האיתנה של יחידות משתי דיוויזיות של צבא הצפון, שהחזיקו בקטע מקו החזית שזכה לכינוי "קן הצרעות", בלמה זמנית את התקדמות צבא הדרום, גרמה לו אבדות כבדות ואפשרה לשאר הכוחות של צבא האיחוד לייצב קו הגנה חדש, שנשען על נהר טנסי. לאחר נפילת "קן הצרעות" ניסו כוחות צבא הדרום לחדש את המתקפה, אך ללא הצלחה רבה. גנרל ג'ונסטון נהרג במהלך הלחימה ביום הראשון וסגנו, בורגארד, החליט שלא לתקוף במהלך הלילה את עמדות צבא הצפון.

במהלך שעות הערב והלילה קיבל צבאו של גרנט תגבורות חזקות מארמיית אוהיו של ביואל, שאיפשרו לכוחות האיחוד להטות את הכף לטובתם למחרת בבוקר, ולעבור למתקפת נגד לאורך הקו כולו. הקרב שהתפתח היה העקוב מדם בהיסטוריה האמריקנית עד אותו יום, והצדדים היריבים ספגו במהלכו למעלה מ-20 אלף אבדות. בסופו של דבר נאלצו הדרומיים לסגת, ולוותר על תוכניתם לחסום את פלישת הצפון לצפון מיסיסיפי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריצת חזית הדרום ותנועת צבא הצפון דרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהר המיסיסיפי עמד במרכזה של התוכנית האסטרטגית של מדינות האיחוד לפלישה דרומה אל הקונפדרציה ולמעשה לפיצולה לשניים. מדינת המפתח לפלישה כזו הייתה קנטקי, שהייתה אחת ממדינות הגבול, מדינה שתמכה בעבדות אך לא פרשה מן האיחוד. רשמית שמרה קנטקי על נייטרליות, אך היה ברור שהקרבות שיתנהלו בה יהיו מרכזיים להצלחת כל אחד מן הצדדים. בסתיו 1861 צעד כוח של צבא הדרום, בפיקוד מייג'ור גנרל ליאונידס פולק, אל תוך קנטקי, בתקווה לגרור את צבא האיחוד לקרב. זה היה משגה, ולו בשל העובדה הפשוטה שכוחות הצפון, בפיקוד מייג'ור גנרל יוליסס סימפסון גרנט, היו גדולים יותר. גרנט הגיב בכיבוש העיר פדוקה בדרום מערב קנטקי, שחלשה על מפגש הנהרות טנסי ואוהיו ונמצאת במרחק כ-50 קילומטרים ממפגש נהר האוהיו עם נהר המיסיסיפי.[2]

תנועת כוחות הצפון (בכחול) והדרום (באדום) לקראת הקרב בשילה

כעת היו צבאות האיחוד בזירה המערבית יכולים לחדור לעומק שטח הקונפדרציה דרך אחד מהנהרות הגדולים שנשלטו מפדוקה: מיסיסיפי, נהר טנסי, הנשפך לנהר אוהיו (שבעצמו הוא יובל חשוב של נהר המיסיסיפי), וקמברלנד.[3] נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, שלח את מי שנחשב בעיניו כגנרל הטוב ביותר שלו, אלברט סידני ג'ונסטון, להיות המפקד העליון של כוחות הקונפדרציה בגזרה זו. ג'ונסטון פרש את כוחותיו כך שיחסמו את האפשרות להתקדם לאורך המיסיסיפי: הוא ביצר את העיר קולומבוס שבדרום מערב קנטקי, השולטת על הנהר וכך מונעת את התנועה בו. מכיוון שהתנועה במיסיסיפי לא הייתה אפשרית, היה ברור שהפלישה דרומה תתבצע דרך נהרות טנסי וקמברלנד, העוברים, בין השאר, דרך מדינות קנטקי וטנסי; כדי למנוע את התנועה בנהרות אלה הקים צבא הדרום שני מבצרים על הגבול שבין שתי המדינות: פורט הנרי ופורט דונלסון.[4]

ג'ונסטון ידע שכוחו קטן מכדי לבלום את צבא הצפון.[5] ואכן, בתחילת פברואר 1862 הצליח גרנט, בסיוע ספינות תותחים, ללכוד בתוך שבועיים את שני המבצרים האמורים. גרנט התפרסם לראשונה בקרב זה, כאשר ענה לשאלת מפקד הכוחות הדרומיים בפורט דונלסון לגבי הסדר הכניעה במילים "לא יהיה כל הסדר מלבד כניעה מיידית וללא תנאי".[6] מבחינת צבא הדרום, משמעות הדבר הייתה פריצת קו ההגנה בכל גזרת טנסי. מפקד צבא הדרום, ג'ונסטון, הסיג את כוחותיו: העיר נשוויל פונתה, וגם הכוח שהיה בקולומבוס הוסג דרומה.

ההתכנסות לקראת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

היעד המרכזי מבחינת צבא הצפון הייתה העיר קורינת' שבצפון מזרח מדינת מיסיסיפי.[7] קורינת' הייתה צומת רכבות מרכזית, ובה עברו קווי הרכבת בין מוביל, אלבמה, שעל חוף מפרץ מקסיקו, לאוהיו, שבצפון, ובין ממפיס, טנסי, לצ'ארלסטון, שבדרום קרוליינה, על חוף האוקיינוס האטלנטי, במזרח. קווי הרכבת הללו, ובמיוחד הקו מזרח-מערב שבין ממפיס לצ'ארלסטון, נחשבו לעמוד השדרה התעבורתי של הקונפדרציה והיו הנתיב היחיד בין האוקיינוס האטלנטי לנהר המיסיסיפי, וניתוקה היה עלול להביא לשבירת אותו עמוד שדרה ולניתוקה של ממפיס, כ-140 ק"מ ממערב לקורינת', מן הקונפדרציה. ניתוח גאוגרפי-טקטי זה היה ברור למפקדי שני הצדדים כאחד.[8] למפקדי הדרום היה ברור שהצלחה אפשרית של הצפון תהיה מובטחת אם יצליח הצפון לרכז את כוחותיו, שהיו רבים במספרם מאלו של הדרום. אחד ממפקדי צבא הדרום, מייג'ור גנרל ברקסטון בראג, שהיה באותה עת מפקד אזור אלבמה ומערב פלורידה, הציע לרכז כל כוח אפשרי בנקודה קריטית אחת, כדי לתקוף את צבא הצפון לפני שיצליח להתארגן. הגנרל פ. ג. ט. בורגארד שנשלח כדי לשמש כסגנו של ג'ונסטון הסכים עם הרעיון, על אף שהמשמעות הייתה ביצוע מהלך מסובך של העברת חיילים מחמישה פיקודים שונים, ברגל, ברכבת ובספינות קיטור, גם ממקומות מרוחקים כמו ניו אורלינס ומוביל, מרחק של יותר מ-500 ק"מ. למרות הסיכון בתוכנית, זו אושרה על ידי נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס. המהלכים לביצועה יצאו לדרך, והנקודה שנבחרה להתכנסות הכוחות הייתה העיר קורינת', במיסיסיפי, שהייתה צומת רכבות חשובה.[9][10]

היערכות צבא הדרום הסתייעה, בלי ידיעתם, בקשיים ארגוניים ואישיים בצמרת כוחות האיחוד בגזרה. הפיקוד על צבא הצפון היה מחולק בין גנרל הנרי האלק, שפיקד על מחוז (Department) מיסורי, ומייג'ור גנרל דון קרלוס ביואל שפיקד על מחוז אוהיו. האלק דרש להכפיף את ביואל אליו, כדי שיהיה לו כוח מספיק להתמודד עם ג'ונסטון. האלק כעס על גרנט, שהיה תחת פיקודו, מכיוון שהעביר דיוויזיה לפיקודו של ביואל, וכן משום שהגיע אל מפקדתו של ביואל כדי להתייעץ עמו. האלק החליט להעביר את גרנט מתפקידו ולמנות במקומו את סגנו של גרנט, מייג'ור גנרל צ'ארלס פרגוסון סמית'.[11]

סמית' החל בצעדה דרומה מפורט דונלסון, בכיוון קורינת', לאורך נהר טנסי. תוך כדי תנועתו הנחה סמית' את ויליאם שרמן לנוע במורד הנהר ולנתק את מסילת הברזל מממפיס לצ'ארלסטון. תנועתו של שרמן התעכבה בגלל גשמים כבדים, והוא חיפש מקום שבו יוכלו חייליו לחנות באופן זמני, והמקום הראשון שמצא היה מזח בגדתו המערבית של נהר הטנסי, שנקרא "מזח פיטסבורג" (Pittsburg Landing). חייליו של שרמן התקדמו עוד כמה קילומטרים עד שהגיעו לכנסייה קטנה, בשם "כנסיית שילה" (Shiloh Church), שם חנו.[12]

בינתיים הגיעה לוושינגטון הידיעה כי האלק פיטר את גרנט. לינקולן לא אהב את צעדו זה של האלק: פיטוריו של הגנרל שזה עתה הביא לניצחון כה מרשים בפורט דונלסון נראה לו צעד שגוי ולא ברור, והאלק נדרש להגיש תלונה רשמית ולספק הסבר מסודר. האלק חש לאן נושבת הרוח וביטל את פיטוריו של גרנט.[13] האלק עצמו קוּדם לאחר הניצחונות ומונה למפקד כל כוחות הצפון ממערב להרי האפלצ'ים; הוא הורה כעת לגרנט לקבל שוב את הפיקוד ולנוע דרומה. לביואל הורה לנוע ולחבור עם גרנט, והוא עצמו (האלק) יפקד על הכוח המאוחד, שימנה 75,000 חיילים.[14] גרנט נע גם הוא אל מזח פיטסבורג. מטרתו הייתה לקבץ את צבאו ולהקדיש זמן לאימונים והתארגנות. הכוחות שהגיעו נפרסו בשטח לפי תכנון זה, ולא נערכו לקרב עתידי. שרמן אף אמר לגרנט, יומיים לפני המתקפה הדרומית, שאינו חוזה קרב בזמן הקרוב.[12]

הצבאות הלוחמים וסדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא הקבע של ארצות הברית מנה בטרם המלחמה כ-16,000 איש בלבד, ולצורך המלחמה היה על שני הצדדים לגייס צבא גדול בהרבה.[15] שני הצבאות שנפגשו בשדה הקרב בשילה מנו ביחד כ-100,000 איש, כולם מתנדבים. בעת הקרב, שהתנהל כשנה לאחר תחילת המלחמה, עדיין היו רוב החיילים והקצינים חסרי ניסיון קרבי, והמבנה הארגוני של הגייסות הלוחמים טרם הגיע למבנה הסדור שהיה לו בשנים הבאות של המלחמה. רוב הלוחמים היו ללא ניסיון קרבי וחלקם הגדול ללא אימון כלל; המושג טירונות לא היה מוכר לשני הצדדים.[16] ההנחה הייתה שרוב החיילים באו מרקע כפרי, ולפיכך ידעו כיצד לירות ברובה.[17]

מרכיבי הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני הצבאות, צבא האיחוד וצבא הקונפדרציה, היו שלושה מרכיבים עיקריים: חיל הרגלים, הפרשים והארטילריה. חיל הרגלים היווה את עמוד השדרה של הצבא ואת עיקר יחידותיו. רוב הרגלים בצבא הצפון היו חמושים ברובים, שהיו למעשה מוסקטים חרוקי קנה בעלי טווח יעיל של כ-300 מטרים.[א][18] לעומתם, רבים מחיילי הדרום היו חמושים ברובים מיושנים, חלקי קדח, חלקם עוד מזמן מלחמת העצמאות של ארצות הברית.[19] המוסקטים חרוקי הקנה היוו התקדמות חשובה לעומת המוסקטים חלקי הקנה שהיו הנשק העיקרי של החיילים במהלך המלחמות הנפוליאוניות, שהסתיימו 46 שנים לפני כן: חייל במלחמות הנפוליאוניות שהיה חמוש במוסקט יכול היה לפגוע במטרה לטווח של שלא יותר מ-100 מטרים, ואילו חיילי הצפון החמושים ברובים היו יכולים לפגוע במטרה בטווח 400 מטרים. להבדל זה הייתה משמעות טקטית רבה, אך בקרב שילה לא באה משמעות זו לידי ביטוי, בשל התוואי המיוער והטווחים הקצרים שבהם התחולל הקרב.[18] קצב האש של המוסקטים היה 2 - 3 כדורים בדקה, במצב מיטבי. אם היורה היה תחת אש אויב או בתנאי שטח שבהם התקשה לבצע במהירות את תהליך הטעינה, ירד קצב האש בהתאם.[20]

הפרשים היו חמושים בסיף (סייבר), באקדח תופי ובמוסקט מקוצר, קרבין. רובים אלה נחשבו בעלי דיוק וטווח פחותים מזה של המוסקט חרוק הקנה של חיל הרגלים, והפרשים לא נועדו ללוחמה מולם אלא למשימות סיור והשגת מודיעין וכן מיסוך חיל הרגלים ומניעת פרשי האויב מהשגת מודיעין על כוחותיהם שלהם. הפרשים הופעלו לניצול הצלחה מול אויב שהתמוטט ונמצא בנסיגה או חיפוי על נסיגת כוחותיהם שלהם, תקיפת אגפי האויב ופשיטות על כוחות עורפיים ומצבורי אספקה ותחמושת.[21] רגימנט פרשים מתנדבים, כמו רובם המכריע של הגייסות בקרב שילה, כלל ארבעה עד ששה אסקדרונים, שבכל אחד מהם שתי פלוגות. בכל פלוגה היו כ-80 איש.[22] בשלב זה של הלחימה לא היו הרגימנט מאורגנים במסגרות של בריגדות, ומפקדי הרגימנטים היו כפופים ישירות למפקדי הדיוויזיות.[23]

הארטילריה הייתה מאורגנת בסוללות, שבכל אחת מהן ארבעה עד ששה קנים. קנים אלו היו תותחי שדה בקוטר 4.5 אינץ' (114 מילימטר). סוג אחד של קליע שירו התותחנים היה כדור עגול ומוצק (Round Shot) שהיה יעיל נגד מטרות קשות כמו מבנים וביצורים, אך גם נגד גושים גדולים של חיל רגלים. קליע זה היה יעיל עד לטווח של כ-600 מטרים. סוג אחר היה קליע ייעודי נגד רגלים שנקרא קלע קופסה, והיה למעשה קופסת פח גלילית שמולאה בכדורי עופרת או ברזל. כשנורה הקלע מן התותח התפרקה הקופסה ותכולתה התפזרה לכל עבר תוך גרימת פגיעות רבות בשטח רחב. יעילותו של קלע הקופסה הייתה לטווח הקרוב, כ-250 מטרים ומטרתו הייתה להדוף הסתערות של חיילים ופרשים.[24] רגימנט ארטילריה כלל 12 סוללות. כעיקרון היה רגימנט הארטילריה כפוף ישירות למפקד הדיוויזיה, אך לעיתים קרובות פעל באופן עצמאי מכיוון שהמפקד התמקד בעיקר בהפעלת הרגלים.[25]

בנוסף ליחידות חיל הרגלים, הפרשים והארטילריה שירתו בצבא יחידות נוספות, ובהן יחידות הנדסה ויחידות נוספות.

מבנה וארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרגימנט[ב] היה היחידה הטקטית העיקרית בתחילת המלחמה. ברגימנטים לא היו בטליונים אלא פלוגות: כל רגימנט הורכב מעשר פלוגות, ללא חלוקה ארגונית בדרג שבין הפלוגה לרגימנט. על הרגימנט פיקד קולונל, ולצידו לוטננט קולונל ומייג'ור. הפלוגות סומנו באותיות, מ-A והלאה, על פי הוותק של מפקדי הפלוגות: המפקד הוותיק ביותר היה מפקד פלוגה A, וכן הלאה. על כל פלוגה פיקד קפטן, ולצידו לוטננט ולוטננט שני, סרג'נט ראשון וארבעה סרג'נטים נוספים, ושמונה קורפורלים. סגל זה פיקד על 82 טוראים. ברגימנט מתנדבים ממוצע היו כ-1,000 איש, אם כי אבדות בקרבות ובמידה רבה יותר עריקות ומחלות הורידו את המספר במהירות ל-200 עד 300 איש.[26] בדרך כלל היה רגימנט מורכב ממתנדבים מאותו אזור גאוגרפי ומאותן קהילות. בדרך זו נשען הרגימנט על הרקע המשותף של אנשיו, שיצרו גיבוש יחידתי. החיילים בחרו את קציניהם, דבר שהוביל לעיתים קרובות (בעיקר בתחילת המלחמה) לבחירת קצינים על רקע פופוליסטי ולאו דווקא מקצועי. עם זאת, העובדה שהקצין היה מוכר לחייליו ומקובל עליהם הקלה עליו את תפקידו.[26]

ככל שגדלו הצבאות היה צורך ביצירת מסגרות ארגוניות גדולות יותר, וכך הוקמו בריגדות ודיוויזיות. בכל בריגדה היו בין ארבעה לחמישה רגימנטים, אם כי בדיוויזיה של שרמן בקרב שילה היו רק שלושה, מכיוון שהדיוויזיה הייתה עדיין בשלבי הקמה. בצבא האיחוד (בניגוד לצבא הקונפדרציה) לא הייתה הקפדה שבבריגדה ישרתו רגימנטים מאותו רקע ואזור גאוגרפי. הפיקוד על בריגדה היה בידי בריגדיר גנרל, על פי התקן, אם כי במהלך הקרב היה הפיקוד על הבריגדות לעיתים קרובות בידי קולונלים. .[27]

קצינים בדרגת מייג'ור גנרל פיקדו על הדיוויזיות. בתקופת קרב שילה טרם אורגן צבא האיחוד במסגרת של קורפוסים, והתנהל במסגרות דיוויזיוניות בלבד. בשל כך פיקד גרנט בקרב שילה על חמש דיוויזיות, ללא דרג ביניים ברמה על דיווזיונית. היעדרה של מפקדת קורפוס הקשתה על התיאום בין הדיוויזיות, ואירעו מצבים שבהם דיוויזיה אחת נסוגה בעוד חברתה נלחמת, וכך חשפה את אגפיה. צבא הקונפדרציה, לעומת זאת, כבר אורגן במסגרת קורפוסים, אם כי לא כל קורפוס חולק לדיוויזיות: הקורפוס הראשון של פולק והקורפוס השני של בראג הורכבו משתי דיוויזיות כל אחד, אך בקורפוס השלישי של הרדי ובקורפוס העתודה של ברקנרידג' לא הייתה חלוקה לדיוויזיות. ארמיית המיסיסיפי אורגנה בחפזה לקראת הקרב, והמבנה הארגוני של הבריגדות, מהן הייתה מורכבת, לא היה אחיד, ונע בין ארבעה לשמונה רגימנטים או בטליונים בבריגדה. הפלוגות היו קטנות במקצת, וכללו בין 64 ל-100 איש.[28]

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמיית טנסי בפיקוד מייג'ור גנרל יוליסס ס. גרנט, ובה 46,710 חיילים.

  • דיוויזיה ראשונה, בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ון מקלרננד, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה שנייה, בפיקוד בריגדיר גנרל ויליאם ה. ל. וואלאס, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה שלישית, בפיקוד מייג'ור גנרל לו וואלאס, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה רביעית, בפיקוד בריגדיר גנרל סטפן הארלבוט, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה חמישית, בפיקוד בריגדיר גנרל ויליאם שרמן, ובה ארבע בריגדות;
  • דיוויזיה שישית, בפיקוד בריגדיר גנרל בנג'מין פרנטיס, ובה שתי בריגדות.

לכל בריגדה היו יחידות פרשים וארטילריה, וכן היו כוחות נוספים שהיו תחת פיקוד הארמייה ישירות ולא מאורגנים בבריגדה.[29]

ארמיית אוהיו בפיקוד מייג'ור גנרל דון קרלוס ביואל, ובה 17,918 חיילים.

  • דיוויזיה שנייה, בפיקוד מייג'ור גנרל אלכסנדר מק'קוק, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה רביעית, בפיקוד בריגדיר גנרל ויליאם נלסון, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה חמישית, בפיקוד בריגדיר גנרל תומאס קריטנדן, ובה שתי בריגדות;
  • דיוויזיה שישית, בפיקוד בריגדיר גנרל תומאס ווד, ובה שתי בריגדות.[30]

צבא הדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצבא הקונפדרציה ארגן ג'ונסטון את כוחותיו מחדש לארמייה שנקראה ארמיית המיסיסיפי. הארמייה מנתה 41,222 חיילים.

  • הקורפוס הראשון, בפיקוד מייג'ור גנרל לאונידס פולק, ובו שתי דיוויזיות:
  • דיוויזיה ראשונה, בפיקוד בריגדיר גנרל צ'ארלס קלארק, ובה שתי בריגדות;
  • דיוויזיה שנייה, בפיקוד מייג'ור גנרל בנג'מין צ'ית'אם, ובה שתי בריגדות;
  • הקורפוס השני, בפיקוד מייג'ור גנרל ברקסטון בראג, ובו שתי דיוויזיות:
  • דיוויזיה ראשונה, בפיקוד בריגדיר גנרל דניאל ראגלס, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה שנייה, בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ונס ווית'רס, ובה שלוש בריגדות;

לקראת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור הקרב

השטח שבו התכנסה ארמיית הטנסי היה סמוך למזח פיטסבורג (Pittsburg Landing), שעל גדתו המערבית של נהר הטנסי, כעשרה קילומטרים מצפון לגבול בין טנסי ומיסיסיפי וכ-37 קילומטרים של דרכים מצפון מזרח לקורינת. נהר הטנסי היווה מכשול טבעי בשל רוחבו ועומקו, המאפשרים חצייה רק באמצעות סירות. מדרום גבל שטח ההיערכות של הארמייה בערוץ ליק קריק (Lick Creek) ובצפון בערוץ סנייק קריק (Snake Creek) הרחב יותר, שהוא יובל של נהר הטנסי, ובערוץ נוסף, אוול קריק (Owl Creek). תא השטח שהוגבל בין הערוצים היה ללא נקודות גובה בולטות, והשתפע במדרון קל לכיוון הנהר, שהסתיים במצוק תלול יחסית, ובו שביל שירד אל המזח. למעט כמה שדות חקלאיים, רוב השטח היה מכוסה בעצים ובסבך שיחים, שהפכו תנועה של פרשים ועגלות לקשה מאד עד בלתי אפשרית. את תא השטח חצו כמה דרכים. הדרך העיקרית מצפון לדרום עברה במקביל לגדתו המערבית של נהר הטנסי ולערוץ סנייק, ואז פנתה לדרום מזרח לכיוון קורינת. דרך משנית הובילה מדרך זו מזרחה, למזח פיטסבורג. כארבעה קילומטרים מדרום מזרח למזח התפצלה לדרך מזרחית ומערבית. דרך זו נחצתה על ידי דרך רוחב, שעברה ממזרח למערב. לאחר הקרב ניתן לדרך זו הכינוי "הדרך השקועה" (Sunken Road), מסיבה לא ברורה. כמה כותבים מציינים שלאורך שפת הדרך הייתה מעין סוללה נמוכה, ואילו אחרים כותבים שהדרך לא הייתה שקועה כלל.[31][32]

היערכות צבא הקונפדרציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסטון ספג ביקורת קשה בדרום לאחר התבוסות בפורט דונלסון ופורט הנרי, והיו מי שקראו לפטר אותו. נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, דחה את הקריאות הללו באמרו: "אם סידני ג'ונסטון אינו גנרל כדאי שנוותר על המלחמה, שכן אין לנו גנרל". ג'ונסטון עצמו היה כנראה מדוכא וללא תקוות רבות לניצחון, אך בעזרת סגנו, פ. ג. ט. בורגארד, הצליח לרכז 42,000 איש בקורינת'. יחד עם בוראגרד הכין ג'ונסטון תוכנית לכיבוש מחדש של טנסי. שני המפקדים ידעו על תנועות הארמיות של ביואל וגרנט, וחששו שלאחר איחוד שתי הארמיות יעמדו בפני כח עדיף בהרבה. בשל כך הם החליטו להקדים ולתקוף את ארמיית הטנסי בפיקוד גרנט, שנמצאה במרחק קצר יחסית מצבאם, לפני שארמיית אוהיו, שבפיקוד ביואל, תספיק לחבור אליה[33]

תוכניתו הבסיסית של ג'ונסטון הייתה לתקוף את האגף הימני (המזרחי) של צבא הצפון ולנתק אותו מנהר הטנסי, נתיב האספקה העיקרי שלו, ולדחוק את ארמיית הטנסי לכיוון הביצות סמוך לערוץ נחל אוול ונחל סנייק, שם יושמדו או ייכנעו שרידיה.[34] את התכנון המפורט הטיל ג'ונסטון על בורגארד, מכיוון שסבר שסגנו מכיר טוב יותר את האזור.[35] בניגוד לג'ונסטון, בורגארד תכנן לערוך מתקפה לרוחב כל החזית, ולדחוק את צבא הצפון לכיוון נהר הטנסי. בורגארד ערך את ארמיית המיסיסיפי בשלושה גלים. הקורפוס של הארדי, שנפרס, כאמור, לרוחב כל קו החזית, נועד להוביל את המתקפה בדרג הראשון. הארטילריה רוכזה על הדרך שהובילה מקורינת למזח פיטסבורג, והפרשים הוצבו בשני אגפי הקו. מכיוון שלא היו בקורפוס של הארדי די חיילים כדי להתפרש על כל החזית, הועברה בריגדה אחת מהקורפוס של בראג תחת פיקודו של הארדי והוצבה באגף הימני. בדרג השני, כ-500 מטרים מאחורי הקורפוס של הארדי, נפרס הקורפוס של בראג, וכ-800 מטרים מאחוריו נעו הקורפוסים של פולק וברקנרידג'. שני הקורפוסים האחרונים לא נפרסו בקו אלא נועדו להתקדם בטורים, על פי הבריגדות שאליהן השתייכו החיילים. התוכנית הייתה ששני הקורפוסים הקדמיים יכו באויב לרוחב כל החזית, ויבקיעו את חזיתו, ואילו שני הקורפוסים בדרג השלישי ישמשו ככוח עתודה לניצול הצלחה, בהתאם להתפתחות המתקפה.[36][37]

פקודת המבצע של בורגארד, שנכתבה על ידי שָׁלִישׁוֹ (אדיוטנט), קולונל תומאס ג'ורדן, נקראה פקודה מס' 8. ככל קציני הצבא באותה עת,[38] גם ג'ורדן העריץ את נפוליאון בונפרטה ולכן כתב את התוכנית על פי תוכנית הקרב של נפוליאון בקרב ווטרלו, שעותק ממנה היה מונח לפני ג'ורדן בעת כתיבתה. ואולם, פני השטח בטנסי היו שונים מאד מהמישור בבלגיה בו התרחש הקרב של נפוליאון 46 שנים לפני כן: השטח בבלגיה היה מישורי ומגובע קלות, ואילו השטח בטנסי היה מחורץ בנחלים, ומלא בצמחייה סבוכה וצפופה. פריסת הקורפוסים לרוחב של כמה מאות מטרים בשטח מיוער וסבוך הכבידה מאד על שליטתם של מפקדי הקורפוסים, שלא היו יכולים לראות את הנעשה בחלק גדול מהקו שבו תתרחש הלחימה. משימת העברת כוחות העתודה על פי הצורך הוטלה על כתפיו של אחד מקציני המטה של ג'ונסטון, משימה חשובה ומרכזית. הרצון לעבות את הקו כדי ההתקפה תתרחש בכל מקום באותו זמן הייתה עלולה להביא לכך שלא יהיה ריכוז כוח בנקודה הקריטית.[34]

על פי התוכנית, ההיערכות לקרב הייתה אמורה להסתיים עד בוקר ה-4 באפריל, ועל פי הוראתו של בורגארד היה על הקורפוסים להתכנס בנקודה מסוימת עד לתאריך זה. התוכנית דרשה היערכות לוגיסטית מורכבת, אך החיילים והמפקדים הדרומיים שהיו ברובם חסרי ניסיון התקשו מאד בעמידה בלוח הזמנים, וגם קציני המטה לא ידעו כיצד לתכנן נכון את ההיערכות. מעבר לקשיים אלה, מערכת הכבישים בין קורינת' לפיטסבורג לנדינג הייתה גרועה ומצומצמת והכבידה מאד על תנועתם של כוחות גדולים. גשמים כבדים שירדו באותם ימים הוסיפו עוד על הקושי. הקורפוסים הסתבכו זה בזה, יחידות נותקו מיחידות האם שלהם, יחידות אחרות טעו בדרכן, ותנועת עגלות האספקה והארטילריה הייתה איטית מאד בשל הגשמים הרבים. ג'ונסטון הורה על דחיית תחילת המתקפה ב-24 שעות, אך גם בבוקר ה-5 באפריל לא החלה המתקפה. ג'ונסטון זעם על העיכוב ובורגארד סבר שיש לבטל את התוכנית. הוא חשש שהעיכוב איפשר לביואל ולגרנט להתאחד ושהכח שמולם גדול מכדי שניתן יהיה להתמודד עמו. בנוסף, בורגארד היה בטוח שהצפוניים גילו את צבא הדרום. חיילי הקונפדרציה ירו ברוביהם לכל אורך אותו יום כדי לוודא שאבק השריפה אינו לח מדי, ובוראגרד היה בטוח שקול היריות חשף אותם. ואולם, ג'ונסטון סירב לבטל את התוכניות. הוא טען שבשל תנאי השטח לא יצליחו הארמיות של ביואל וגרנט להפעיל את מלוא כוחן מול ארמיית המיסיסיפי ואמר לעוזרו: "אלחם בהם גם אם היו מיליון". בערב ה-5 באפריל הושלמה ההיערכות. בשעה שש בבוקר, 6 באפריל 1862, היה צבאו של ג'ונסטון ערוך לקרב, פרוש לאורך דרך קורינת'. שאננותם של מפקדי צבא האיחוד הביאה לכך שג'ונסטון ובורגארד, בראש צבא שכלל כ-40,000 חיילים ו-123 תותחים, הצליחו להפתיע חמש דיוויזיות של צבא האיחוד, שכללו 33,000 חיילים ו-72 תותחים, שלא היו מוכנות לקרב.[33][39][40]

היערכות צבא האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרנט בחר בפיטסבורג לנדינג כשטח היערכות לקראת המשך ההתקדמות דרומה. חמש מתוך שש הדיוויזיות שלו הוצבו בגדה המערבית של נהר טנסי, סביב כנסייה קטנה בשם "כנסיית שילה" (Shilo Church). מטרתו העיקרית הייתה לאפשר לצבאו שטח לאימונים, והוא לא היה ערוך לאפשרות של מתקפה מצד צבא הדרום. תא השטח בו נפרשה הארמייה, היה תחום במכשולים טבעיים מצפון, ממזרח ומדרום, ופתוח רק לכיוון מערב, הכיוון שממנו הגיעה התקפת ארמיית המיסיסיפי.[31] גרנט ביצע מספר טעויות קשות: הוא לא הורה לבצר את קו החזית, למקרה של מתקפה אפשרית של האויב; הוא מיקם את יחידותיו ללא מחשבה על אפשרות כזו, ולכן הדיוויזיות בפיקוד המפקדים המנוסים ביותר שלו מוקמו סמוך לנהר טנסי, ואילו הדיוויזיות בפיקוד המפקדים הפחות מנוסים - שרמן ופרנטיס - היו סמוכים יותר לכוחות האויב; הוא מיקם את מפקדתו במרחק רב מכוחותיו הקדמיים - בעיר סוואנה, כ-14 ק"מ מצפון מערב לפיטסבורג לנדינג; וגרוע מכל, הוא לא פקד על עריכת סיורים כדי לגלות את מיקומו של האויב. בליל ה-5 באפריל שלח גרנט מברק להאלק ומסר כי אינו צופה כל התקפה מצד הדרומיים.[41]

קרב, 6 באפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציר זמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 4:55 - 6:30 - היתקלות ראשונה של סיור מצבא הצפון בצבא הדרום. חיילי הצפון נסוגים
  • 6:30 - 9:00 - מתקפה של צבא הדרום על הדיוויזיה של פרנטיס, במרכז הקו של צבא הצפון
  • 7:00 - 10:00 - הדיוויזיה של שרמן הודפת את התקפות הקורפוס של פולק ומסבה לו אבדות כבדות. ג'ונסטון מסיט 5 בריגדות לתקיפת האגף של שרמן, והדיוויזיה שלו נאלצת לסגת לכיוון הדיוויזיה של מקלרננד
  • 10:00 - 11:30 - הדיוויזיות של שרמן ומקלרננד מייצבות קו הגנה לאורך כביש פאנדי-המבורג ומותקפות על ידי הקורפוסים הדרומיים. האגף הימני של צבא הצפון נסוג
  • 8:00 - 9:30 - הדיוויזיות של וואלאס והורלבוט, שחנו סמוך יותר לנהר, נעות לכיוון קו המגע עם צבא הדרום.
  • 8:30 - גרנט מגיע למזח פיטסבורג
  • 9:00 - הדיוויזיה של פרנטיס מובסת ונסוגה. הורלבוט בולם את צבא הדרום באזור שייקרא "קן הצרעות"
  • 9:00 - 10:30 - ג'ונסטון חושש לאגפו הימני ומניע שתי בריגדות מהקורפוס של בראג לתקוף את האגף השמאלי של צבא האיחוד, בסיוע הקורפוס של ברקנרידג'
  • 11:00 - 12:00 - הקורפוס של בראג יוצר מגע עם הדיוויזיות של צבא הצפון סמוך לכביש קורינת המזרחי. ההתקפה שלו נהדפת
  • 11:00 - 13:00 - התקפות דרומיות על האגף השמאלי של צבא הצפון. ההתקפות נהדפות
  • 12:00 - 14:30 - התקפת נגד של שרמן ומקלרננד, הנעצרת בשל אבדות כבדות. הכוחות הצפוניים נסוגים אל מאחורי ערוץ טילגהמן
  • 14:30 - ג'ונסטון נפגע ונהרג
  • 12:00 - 15:30 - יחידות דרומיות תוקפות את מרכז הקו של צבא הצפון, אך נהדפות באבדות כבדות
  • 13:00 - 16:00 - ג'ונסטון מוביל התקפה על אגפו השמאלי של צבא הצפון, הורלובט מצליח להדוף את המתקפות לזמן מה, אך נסוג לכיוון מזח פיטסבורג
  • 15:00 - 17:30 - הדיוויזיות של שרמן ומקלרננד הודפות ניסיונות של צבא הדרום לחצות את ערוץ טילגהמן, אך נסוגות אל כביש סוואנה - המבורג
  • 15:00 - 17:30 - אש תותחים כבדה של הדרום מאלצת את כוחות הצפון, שכותרו באזור "קן הצרעות", להיכנע.
  • 17:30 - 18:30 - יחידות של צבא הדרום מנסות לחצות את ערוץ דיל ולהגיע אל מזח פיטסבורג, אך נהדפות באש תותחי הצבא ותותחי אוניות הצפון[32][42]

היתקלויות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר היערכות צבא הצפון סביב פיטסבורג לנדינג החלו היתקלויות בין יחידותיו הקדמיות לסיירים של צבא הדרום. תקריות אלו לוו בהתראות שווא רבות, שגרמו לשרמן, שפיקד על הדיוויזיה הקדמית ביותר של צבא הצפון, להתעלם מהתראות שונות בדבר נוכחות כוחות צבא דרומיים בקרבת עמדותיו. הוא התעלם מדיווחים על התקרבות כוח צבא דרומי גדול וסבר שהמדובר בסיורים בלבד, על אף חששות שהביעו קצינים שונים ומידע שהתקבל מחקירת חיילים דרומיים שנפלו בשבי. ב-5 באפריל אחר הצהריים זיהו חיילים מהרגימנט ה-53 של אוהיו פרשי אויב במרחק לא רב, ויחידה שנשלחה לבדוק במה המדובר דיווחה שספגה אש מחיילים במדים בהירים. מפקד הרגימנט הורה לכוחו להיערך לקרב ושלח מסר בהול לשרמן על נוכחות כוח צבא דרומי בסמוך לו, אולם זה האחרון לא התייחס ברצינות להתראה והגיב עליה באומרו: "אין אויב מכאן ועד קורינת!" מספר חודשים לפני הקרב פוטר שרמן מתפקידו, בטענה שהוא מפגין חשש מוגזם מפני כוונות האויב. שרמן הוחזר לתפקידו זמן מה לפני קרב שילה, וייתכן שזו הייתה הסיבה להתעלמותו מהדיווחים לגבי היערכות צבא הדרום לא רחוק מעמדותיו.[43][44]

גם גנרל פרנטיס גילה שאננות, אף על פי שקיבל מספר דיווחים על הימצאות כוחות של האויב בקרבת הדיוויזיה שלו. אולם מפקד הבריגדה הראשונה של הדיוויזיה, קולונל אברט פיבודי, לא היה שקט. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 באפריל, הוא הורה לשלוח דרומה כוח סיור, שכלל שלוש פלוגות מרגימנט הרגלים ה-25 של מיזורי. הכוח נע לכיוון דרום מערב, ובשעה 05:15 נתקל בכוחות חלוץ של צבא הדרום בשדה כותנה, כ-1,200 מטרים מדרום לכנסיית שילה,[ג]. לאחר כשעה של חילופי אש, הבחין מפקד כוח הסיור בכוח של פרשים דרומיים, שניסה לאגף את כוחו, ונסוג צפונה.[46][47]

בין ההיתקלות הראשונה בכוחות צבא הצפון לבין תחילת התנועה של הכוח הדרומי העיקרי חלפו כ-90 דקות. העיכוב נבע מחוסר הניסיון של החיילים והמפקדים, מתנאי השטח הקשים, וגם מחוסר בהירות בניסוח הפקודות שניתנו למפקדי צבא הדרום לקראת הקרב, בהן נכתב כי הקרב יתחיל "מוקדם ככל שניתן", אך לא צוין זמן מדויק לפתיחת המתקפה על ארמיית הטנסי. המפקדים הדרומיים עדיין היו חלוקים בדעתם האם נכון לפתוח בקרב, כאשר בשעה 6:40 אמר ג'ונסטון לקציניו : "הקרב החל, רבותי. מאוחר מדי לשנות את היערכותנו. הלילה נשקה את סוסינו בנהר הטנסי". ולאחר מכן רכב על סוסו אל החזית, בהותירו את בורגארד לנהל את הקרב מהעורף.[48]

מתקפת הבוקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת השלב הראשון בקרב, בוקר ה-6 באפריל. כוחות הדרום, באדום, תוקפים מדרום לצפון; כוחות הצפון, בכחול, נסוגים צפונה

הכוח הצפוני שנתקל ראשון בצבא הדרום היה, כאמור, מן הבריגדה של פיבודי בדיוויזיה של פרנטיס. כאשר קיבל פיבודי דיווחים ראשונים על ההיתקלות הורה לשלוח תגבורת לכוח הסיור שלו, וזו פגשה את הכוח בעת שהיה בנסיגה. הכוח המתוגבר התקדם שוב, וספג מכת אש מכוחות דרומיים, שהיו חלק מן הבריגדה של שייבר, בקורפוס של הרדי. הצפוניים נסוגו שוב, ושלחו התראה גם לדיוויזיה של שרמן על התקרבות האויב.[49] פרנטיס, מפקד הדיוויזיה, שמע את קול היריות והגיע למפקדתו של פיבודי. הוא האשים אותו בשליחת כוח הסיור ללא אישורו, ואיים עליו שיראה בו אחראי לתוצאות. למרות זאת פרס פיבודי שניים מן הרגימנטים שלו בקו הגנה על תלוליות לרוחב דרך קורינת המזרחית. כאשר התקרבו חיילי הבריגדה של שייבר פתחו חיילי הצפון באש מטווח קצר. הדרומיים נסוגו בבלבול, אך מפקדיהם - כולל ג'ונסטון עצמו - עודדו אותם לחדש את ההתקפה. חילופי האש נמשכו עד השעה 8:00 בבוקר, כאשר הרגימנטים הדרומיים החלו לאגף את שני צידיו של הקו הצפוני. פיבודי נסוג לקו הגנה חדש, באזור המאהל של הבריגדה שלו. במקביל קידם מפקד הדיוויזיה, פרנטיס, רגימנט נוסף וסוללת תותחים לסיוע. סוללות תותחים של הקורפוס של הרדי פתחו באש כבדה על המאהל הצפוני וגרמו לאבדות כבדות, ומתקפה עזה של שתי בריגדות דרומיות אילצה את פרנטיס להסיג את כוחו לקו הגנה חדש עד 09:00. בין הנפגעים הרבים היה גם פיבודי, שנהרג.[50][51][52]

במקביל להתקפה על הדיוויזיה של פרנטיס החלו הבריגדות של הילדברנד ובאקלנד מהקורפוס של הרדי לתקוף את הדיוויזיה של שרמן, שהייתה מערבית לדיוויזיה של פרנטיס.[52] בשעה 7:00 בבוקר הופיע שרמן בקו הקדמי שלו, וצפה בכוח בלתי ידוע שהתקדם לכיוונו. לפתע נפתחה עליו ועל מטהו אש אגפית, שנורתה על ידי חיילי הדרום. אחד מקציניו של שרמן נהרג, והוא עצמו נפצע קל בידו. הוא הורה למפקד הרגימנט הקדמי שלו להיערך לקרב, ודהר לאחור כדי לארגן את שאר כוחותיו לניהול קרב מגננה. הרגימנט הצפוני הצליח להדוף שתי התקפות של כוחות החלוץ הדרומיים, אך המתקפה השלישית הכריעה אותו וחייליו נמלטו לאחור.[53]

צבא הצפון נתפס לא מוכן. וייטלאו רייד, שהיה כתב (ומאוחר יותר פוליטיקאי, שגריר ארצות הברית בבריטניה ובצרפת) תיאר את תמונת המצב בדקות הראשונות:

כמה [מאנשינו], במיוחד בין הקצינים, עדיין היו במיטתם. אחרים התלבשו, אחרים התרחצו, אחרים בישלו, וכמה אכלו את ארוחת הבוקר. רובים רבים לא היו טעונים, חגורים היו מושלכים ללא סדר, אספקת התחמושת לא מאורגנת - בקצרה, המחנות למעשה הופתעו.[53]

המהומה התגברה יותר בשל האש הכבדה שניתכה על מחנות הצפוניים. שרמן עצמו הודה בדו"ח שלאחר הקרב, שמספר יחידות שלו נתפסו לפאניקה, גם בשל העובדה שהקצינים הבכירים שלהן נהרגו או נפצעו. עם זאת, אף על פי שלאחר הקרב נמתחה ביקורת רבה על חוסר המוכנות של שרמן, הדיוויזיה שלו לא התפוררה תחת לחץ מתקפת הפתע הדרומית, ורוב היחידות הפגינו התנגדות עיקשת. נתוני הנפגעים מלמדים על הלחימה הקשה שניהלה הדיוויזיה: מתוך 8,213 קצינים וחיילים שהיו בשורותיה בתחילת הקרב, נהרגו 325 איש (כ-4%) ונפצעו 1,277 (כ-15.4%).[54]

אף על פי שחלק מכוחותיו של שרמן התפורר ונמלט תחת מתקפת הדרום, רגימנטים אחרים לחמו בעוז והסבו לכוחות הדרום אבדות כבדות: רגימנט מיסיסיפי ה-6 איבד יותר מ-70% מאנשיו שנהרגו או נפצעו, ורגימנטים נוספים ספגו גם הם אבדות כבדות. למרות זאת המשיכו הבריגדות הדרומיות בהתקפתן. בשלב זה החלו הבריגדות הראשונות מהקורפוסים של בראג ושל פולק להגיע אל קו החזית, והלחץ הכבד על הדיוויזיה של שרמן נמשך. עד השעה 10:00 נאלץ שרמן לסגת לקו הגנה שני.[55]

הלחץ של חיילי הדרום נמשך. עד השעה 9:00 בבוקר התמוטטו רוב היחידות בדיוויזיה של פרנטיס, וכמה מן הקצינים הבכירים נהרגו. הדיוויזיה של שרמן הוכתה קשות,[56] חוסר הסדר והמוכנות לקרב של צבא הצפון, באו לידי ביטוי גם בלחימה שניהלה הדיוויזיה של מקלרננד, שמוקמה בין הדיווזיות של פרנטיס ושרמן, במרחק קצר מאחורי (מצפון) קו החזית שהוחזק על ידן. הפיקוד של הדיוויזיה איחר להבין את תמונת המצב, ואת העובדה שהכוחות השכנים מותקפים על ידי הדרומיים. עובדה זו וחוסר שליטה טקטי של פיקוד הדיוויזיה גרמו לכך, שיחידותיה הוטלו לקרב טיפין טיפין, וכל רגימנט לחם בנפרד, ללא תיאום מלמעלה.[57] המהומה וחוסר התיאום הביאו לכך שיחידות הארטילריה של הדיוויזיה נותרו ללא הגנת יחידות הרגלים, ונשטפו בהסתערויות של חיילי הדרום. כתוצאה מכך, איבדה הדיוויזיה את כל התותחים שלה בתוך שעות ספורות.[58]

החיילים הדרומיים שהשתלטו על המאהלים של צבא הצפון סמוך לכנסיית שילה החלו לבזוז את תכולתם, במיוחד את המזון שהיה בהם (מנות המזון שנופקו להם כאשר החלו בצעדה מקורינת לכיוון שדה הקרב, אזלו כמעט לחלוטין, והם סבלו ממחסור במזון). כתוצאה מכך, חל עיכוב בתנועת חלק מהיחידות התוקפות, והארגון והמשמעת שלהן נפגעו.[59] גורם נוסף בהאטת המתקפה הדרומית היה תפקודו של הפיקוד הבכיר של צבא הקונפדרציה. בגלל שחזית הקרב נפרסה לרוחב ניכר נאלצו המפקדים הבכירים לרכוב לאורכה, והתקשו בשליטה על חייליהם. כאמור לעיל, הקורפוס של הארדי הוביל את המתקפה לרוחב כל החזית בגל הראשון. הארדי היה מרוצה מתפקוד מפקד הדיוויזיה שלו שלחמה במרכז הקו ועבר לבחון את המצב בימינו, במזרח. בראג, שהגיע עם הקורפוס שלו בגל השני פנה גם הוא להילחם באגף הימצני של הקו, אלא שכעת נותר מרכז הקו ללא פיקוד, מכיוון שמפקד הדיוויזיה הדרומית שלחמה שם נפצע. בהמשך המתקפה החליטו הארדי, בראג ופולק, מפקדי הקורפוסים, לחלק ביניהם את החזית ופולק הופקד על האגף השמאלי.[60]

ג'ונסטון הורה לבורגארד להישאר בעורף ולדאוג להעברת תגבורות ואספקה על פי הצורך, בעוד הוא עצמו רכב לחזית כדי להוביל את המתקפה. בכך הוא העביר למעשה את השליטה בניהול הקרב לידי בורגארד, שכאמור, תוכנית הקרב שלו הייתה שונה באופן מהותי מתוכניתו המקורית של ג'ונסטון. בהתאם לתוכניתו של בורגארד, הקורפוסים של הארדי ובראג פתחו במתקפה רבתי לאורך כל קו המגע עם צבא הצפון, בחזית שרוחבה כ-11 קילומטר. חוסר התיאום וההסכמה בין שני המפקדים הבכירים של צבא הדרום, שגרם לכך שתוכנית הקרב שלא הייתה ברורה למפקדי המשנה, ופני השטח הקשים, גרמו לכך, שהיחידות התוקפות התערבבו זו בזו במהלך התקדמותם, דבר שהחריף את בעיית השליטה עליהן. מכיוון שהיחידות, שנכללו בדרג הראשון והשני של צבא הדרום, פוזרו לרוחב כל קו החזית, לא ניתן היה לרכז מספיק כוחות כנגד קטע אחד של החזית, כדי להשיג הבקעה. כוחות הדרום תקפו בקו אחד, ללא עתודות, ולא נעשה ניסיון לרכז את אש הארטילריה כנגד נקודה ספציפית. בשעה 7:30 הורה בורגארד (בניגוד לתוכנית הקרב שלו עצמו) לקורפוסים של פולק וברקנרידג' להתקדם לקו החזית ולהצטרף ללחימה מימין ומשמאל לקורפוס של בראג. בכך הוא פגע ביכולתם להשפיע על מהלך הקרב, והותיר את עצמו ללא עתודות לניצול הצלחות מקומיות. המתקפה הדרומית הפכה להסתערות חזיתית מסיבית, שדחקה לאחור את כוחות ארמיית הטנסי, אך לא הייתה מרוכזת מספיק, כדי להביא לפריצת חזיתה.

גרנט ושרמן בשלב הפתיחה של הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדתו של גרנט הייתה ממוקמת בסוואנה, כ-5 ק"מ בקו אווירי וכ-13 ק"מ דרך הנהר מצפון-מזרח לשדה הקרב. גרנט היה במפקדה בלילה שלפני הקרב, וכאשר שמע בבוקר את קולות הקרב עזב את המפקדה ומיהר אל חייליו. בשעה 8:30 בערך הגיע למזח פיטסבורג, לאחר שעבר דרך הדיוויזיה של לו וואלס שהייתה ממוקמת, כאמור, כמה קילומטרים מצפון למזח. גרנט פקד על וואלאס להיערך לתזוזה, ובמקביל שלח הודעה גם לבריגדיר גנרל וויליאם נלסון, מהארמייה של ביואל, להזדרז ולהגיע. עם הגעתו של גרנט למזח נתקל במאות החיילים שנמלטו מהקרב ומצאו בו מחסה. הוא הנחה לבלום את נסיגתם של חיילים אלה ולהרכיב מהם קו הגנה אחרון, ומיהר לפגוש את הגנרלים שלו.[61]

גרנט מצא את שרמן כשהוא מנהל את הקרב בקור רוח. גרנט מצא שהוא יכול לסמוך על שרמן והותיר אותו מכאן ובמשך רוב הקרב לנהל את חלקו באופן עצמאי. שרמן, שכה התרשל בהכנת כוחו לקרב, הפך בשלב זה לגורם בעל השפעה רבה על תוצאותיו. הוא הופיע בכל מקום לאורך הקו, כאשר הוא מעודד את חייליו הטירונים לעמוד מול התקפות צבא הדרום, על אף שנפצע קל פעמיים, ואיבד שלושה סוסים עליהם רכב. מקפרסון טוען שקרב זה היה נקודת מפנה בחייו של שרמן, שסייעה לו להפוך בהמשך לאחד המפקדים הבכירים והמוכשרים של צבא האיחוד במלחמת האזרחים.[62]

גרנט מיהר למרכז הקן שלו ולאגפו השמאלי (המזרחי), שם היה המצב חמור יותר. בשל הלחץ של כוחות הקונפדרציה נסוגו הדיוויזיות של גרנט, נסיגה זו נעשתה בחוסר תיאום, וכאשר דיוויזיה אחת נסוגה נחשפו אגפיה של הדיוויזיה השכנה וחשפה אותו למתקפה אגפית. בשל כך הייתה גם דיוויזיה זו נסוגה, וכך נוצר סיכון להתמוטטות של כל הקו.[63] עם זאת, היו יתרונות מסוימים בהיערכות הגרועה של הדיוויזיות של צבא הצפון. העובדה שהמחנות היו מפוזרים יצרה מעין קווי הגנה משניים, שחיילי הצפון היו יכולים לסגת אליהם. בנוסף, דווקא חוסר ניסיונם של החיילים בשני הצדדים סייע, פרדוסקלית, לניהול הקרב: החיילים נהרו באופן טבעי למקום שבו נשמעו היריות, וכך היו יכולים חיילי הצפון לתגבר יחידה שנחלשה בשל מתקפה, וחיילי הדרום נהרו לתגבר מוקד של מתקפה.[64]

למרות הטעויות שביצע פיקוד צבא הדרום, המתקפה הדרומית הייתה בעלת עוצמה רבה. רבים מחיילי הצפון היו חסרי ניסיון, וחלקם נמלטו לגדות נהר טנסי בתקווה לחצות אותו ולהגיע לביטחון יחסי בגדה הנגדית של הנהר. אחרים לחמו היטב, אך נאלצו לסגת בגלל הלחץ הכבד, תוך שהם מנסים לייצב קווי הגנה חדשים. רגימנטים רבים התפוררו תחת הלחץ, והפלוגות ויחידות המשנה שלהם, שנותרו ללא מסגרת-על, חברו ליחידות אחרות.

הדיוויזיה של שרמן, באגף הימני של ארמיית הטנסי, ספגה את עיקר המחץ של ההתקפה הדרומית הראשונה, אך למרות נחיתותם המספרית והתפוררות אגפם הימני המשיכו חייליה להילחם באומץ לב. בסופו של דבר נאלצו יחידות הדיוויזיה לסגת באיטיות לעמדות חדשות מצפון לכנסיית שילה. הדיוויזיה של מקלרננד הצליחה לייצב את המצב באופן זמני, אך באופן כללי הצליחו כוחותיו של ג'ונסטון להתקדם בעקביות עד לשעות הצהריים, למרות התנגדות היחידות של צבא הצפון.

"קן הצרעות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב על שילה, 6 באפריל 1862, אחר הצהריים. כוחות הצפון נסוגים לקו הגנה סביב פיטסבורג לנדינג. קן הצרעות מסומן בירוק בימין המפה, בשמאל הקו של צבא הצפון. המפה מתארת את תחילת היווצרות המיבלט. הדיוויזיה של הורלבוט, בשמאל הקו של הצפון, והדיוויזיות של מקלרננד ושרמן, בימין הקו, נסוגות לאחור, ומותירות את ואלאס ופרנטיס במיבלט בתוך התקדמות הדרומיים

עד השעה 9:00 בבוקר הצליח צבא הקונפדרציה להבקיע את מרכז הקו של צבא הצפון, ושרידי הדיוויזיה של פרנטיס היו בשלבי נסיגה לכיוון מזח פיטסבורג. יחידות מן הדיוויזיה של הורלבוט הצליחו למלא את הפער שנוצר ולבלום את התקדמות הדרומיים; בניגוד לחיילי הדיוויזיה של פרנטיס, חייליו של הורלבוט היו וותיקי הקרב במבצר דונלסון ולא נבהלו מהאש הכבדה של חיילי הדרום. הפיקוד הדרומי לא הבין נכון את המצב, ובמקום לרכז מאמץ ולמוטט את המאחז החדש שיצרו חייליו של הורלבוט הופנו יחיותיו של לימין ולשמאל הקו הצפוני, בשל מידע מוטעה שקיבלו. בכך החמיצו הזדמנות קריטית להשיג הכרעה. כאשר הצליחו המפקדים הדרומיים להבין את המצב לאשורו כבר הצליחו חיילי הצפון, בסיוע יחידות מהדיוויזיה של ו.ה.ל. ואלאס[ד] ויחידות מהדיוויזה של פרנטיס, שהתעשתו ושבו לשדה הקרב, להיאחז בשטח מוגבה ושולט, סמוך לדרך רוחב, שחצתה את שדה הקרב וכונתה בשם "הדרך השקועה" (Sunken Road), קטע שזכה מאוחר יותר לכינוי "קן הצרעות" (Hornet's Nest).[65] עד אחר הצהריים התרכזו בקו הגנה זה 11,000 חיילים ו-38 תותחים של צבא הצפון. מולם התרכזו כ-18,000 מחיילי הדרום, אך תנאי השטח ואופו ניהול הקרב של מפקדי צבא הקונפדרציה הביאו לכך שבאף התקפה לא השתתפו יותר מ-4,000 מהם בעת ובעונה אחת.[66]

כוחות הדרום תקפו בעוצמה רבה את כיס ההתנגדות הצפוני, אף על פי שהיו יכולים פשוט לעקוף אותו, וספגו אבדות כבדות בסדרת התקפות כושלות עליו. כוחות הצפון מימין ומשמאל ל"קן הצרעות" נאלצו לסגת, וכתוצאה מכך הוא הפך למִבְלָט בקו החזית. התיאום בין היחידות הצפוניות שהגנו על "קן הצרעות" היה גרוע, חלקן התפוררו תחת לחץ המתקפות הדרומיות, וגנרל ואלאס, שפיקד על הכוח הגדול ביותר בתוכו, נפצע פצעי מוות בעת שהוביל ניסיון פריצה של טבעת הכיתור הדרומית. בסופו של דבר הצליח צבא הדרום לכתר את כוחות הצפון ב"קן הצרעות", ולאחר שהמגינים ספגו הפגזה ארטילרית בכינון ישיר מ-62 תותחים, הם נאלצו להיכנע בשעות אחר הצהריים לאחר קרב שארך שבע שעות. מ-5,000 הלוחמים שהחזיקו בקן הצרעות, נותרו רק 2,000, שנפלו בשבי, ביניהם גנרל פרנטיס עצמו. אולם האבדות הכבדות אותם ספג צבא הדרום במהלך כיבוש קן הצרעות, והכוחות הדרומיים הגדולים שהוא ריתק, אפשרו לכוח העיקרי של צבא הצפון להרוויח זמן ולייצב קו הגנה חדש שנשען על נהר טנסי.

במהלך ההתקפה על "קן הצרעות" ספג צבא הדרום אבדה קשה: מפקד ארמיית המיסיסיפי, ג'ונסטון, שפיקד על המתקפה על האגף הימני של צבא הצפון, נפצע בערך בשעה 14:30. הפצע לא נראה חמור בתחילה, מכיוון שהדימום היה לתוך המגף שלו ולא נראה לעין, וג'ונסטון שלא קיבל טיפול רפואי מתאים דימם למוות. מותו היה אבידה קשה לדרום; ג'פרסון דייויס, נשיא הקונפדרציה, ראה בו את הגנרל היעיל ביותר של צבאו (היה זה חודשיים לפני מינויו של רוברט לי למפקד כוחות הקונפרדציה בחזית המזרחית). בורגארד נטל את הפיקוד על צבא הדרום, והורה להסתיר את דבר מותו של ג'ונסטון כדי למנוע פגיעה במורל החיילים. מכיוון שעמדת הפיקוד של בורגארד הייתה רחוקה יחסית משדה הקרב, ובגלל "ערפל הקרב", לא היה לו תמונה ברורה של המצב בקו החזית, והוא הורה להמשיך את ההתקפה על "קן הצרעות". הייתה זו שגיאה טקטית חמורה, משום שצבא הצפון נמצא בעיצומה של נסיגה לקו הגנה חדש, שנפרש בחצי גורן סביב פיטסבורג לנדינג. אילו היה בורגארד מפעיל את כוחותיו העיקריים לתקיפת האגפים של ארמיית הטנסי במהלך נסיגתה, ייתכן שהיה מצליח למנוע מגרנט לייצב מערך הגנה חדש.

קרב ההגנה ב"פיטסבורג לנדינג"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני האגפים של צבא האיחוד נדחקו לאחור, אך נסוגו בצורה מסודרת ולא התפוררו. הקורפוסים של הרדי ופולק תקפו את הדיוויזיות של שרמן ומקלרננד, באגף הימני של צבא הצפון, ואילצו אותם לסגת, כשהם מותירים את האגף הימני של "קן הצרעות" חשוף. מיד לאחר מותו של ג'ונסטון, תקף הקורפוס של ברקנרידג', שנשמר בעתודה עד אז, את הקצה השמאלי של הקו הצפוני. שלוש החטיבות שלו הדפו את החטיבה המוחלשת של קולונל סטיוארט לכיוון פיטסבורג לנדינג ויצרו פירצה בקו הצפוני, שהייתה יכולה לאפשר לכוחות הדרום להגיע לעורפם של כוחות הצפון ולנתק אותם מנהר הטנסי. אולם, יחידות הדרום נעצרו כדי להתארגן מחדש, ולאחר מכן פנו מערבה כדי להצטרף לקרב על "קן הצרעות", והחמיצו את הזדמנות. לאחר נפילת "קן הצרעות", ייצבו היחידות הנותרות מצבא האיחוד קו הגנה מוצק לאורך 5 קילומטרים, שאגפו המזרחי נשען על "פיטסבורג לנדינג". קן ההגנה החדש השתרע ממערב לנהר הטנסי, ולאחר מכן פנה צפונה לאורך דרך המבורג-סבאנה, כשהוא מותיר דרך פתוחה לדיוויזיה המאחרת של גנרל ואלאס לחבור לכוח העיקרי של צבא הצפון. שרמן פיקד על האגף הימני של הקו הצפוני, הדיוויזיה של מקלרננד החזיקה במרכז, ובאגף השמאלי של הקו החזיקו שרידי הדיוויזיות של ו.ה.ל. ואלאס, הורלבוט, והחטיבה של סטיוארט; הם היו מעורבים באלפי חיילים צפוניים שנמלטו משדה הקרב, ושהצטופפו על הצוק שמעל מזח פיטסבורג. חטיבה אחת מצבאו של ביואל, בפיקוד בריגדיר גנרל ג'ייקוב אמן מהדיוויזיה של בול נלסון, צלחה את נהר טנסי והגיעה בזמן כדי לתגבר את האגף השמאלי של קו ההגנה, סמוך לנהר. קו ההגנה הצפוני קיבל סיוע ארטילרי מיותר מ-50 תותחים, ונתמך גם על ידי תותחי ספינות האיחוד ששייטו בנהר טנסי. הסתערות אחרונה של שתי חטיבות של הדרום נהדפה. ביורגרד ביטל ניסיון שני. על אף שצבא האיחוד נהדף צפונה וספג אבדות כבדות, תוכניתם של מפקדי צבא הקונפדרציה נכשלה, משום שהם לא הצליחו לאלץ את צבא האיחוד להתנתק מקו נהר טנסי, ולדחוק אותו לכיוון שטחי הביצות ממערב לנהר.

הדיוויזיה האבודה של לו וולאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיוויזיה של לו וולאס הוצבה בקרמפס ליסינג, ככוח עתודה של הארמייה מצפון לסנייק קריק (נחל סנייק), במרחק כ-8 ק"מ מפיטסבורג לנדינג. גרנט נפגש עם וולאס בקרמפס לנדינג, במהלך השייט שלו לשדה הקרב בספינת קיטור, שנעה במעלה נהר הטנסי מסבאנה לפיטסבורג לנדינג. הוא הורה לוואלס להכין את כוחו לתנועה ברגע שיקבל הוראה לכך, בהתאם להתפתחות הקרב, אולם לא הורה לו לפתוח בתנועה מיידית לכיוון שדה הקרב. רק לאחר שהגיע לפיטסבורג לנדינג, והבין את חומרת המצב, שלח גרנט את אחד משלישיו לוואלס, עם פקודה לנוע עם הדיוויזיה שלו דרומה, כדי לתגבר את הכוחות הלחוצים של הארמייה בקו החזית. השליח של גרנט הגיע לוואלס רק סמוך לשעה 11:30, והאחרון עיכב את תחילת התנועה של כוחו עד לקבלת הוראות בכתב מגרנט. כאשר כוחו של וולאס החל לבסוף לנוע, הוא נע בנתיב שונה מזה אליו התכוון גרנט. מאוחר יותר הוא טען, שהוראותיו של גרנט לא היו ברורות, ולא נכתב בהן באיזה נתיב אליו לנוע לשדה הקרב. במקום לנוע על הדרך הראשית והקצרה ביותר, שהובילה מקרפס לנדינג לשדה הקרב (דרך המבורג-סבאנה), הדיוויזיה של וואלס נעה בנתיב מערבי יותר. היא צעדה מערבה לאדמסוויל, ומשם נעה דרומה על דרך עוקפת (Shunpike road), חצתה את נחל סנייק, והמשיכה בתנועה דרומה לאורך הגדה המערבית של נחל אוול, במטרה לחצות אותו ולחבור לדיוויזיה של שרמן ממערב לכנסיית שילה. וואלס טען מאוחר יותר, שהפקודה שקיבל הייתה לתגבר את האגף הימני של הארמייה, ולמיטב ידיעתו ניתן היה להגיע לשם רק דרך נתיב התנועה אותו בחר (דרך סבאנה-המבורג, שכונתה גם דרך הנהר, הובילה אל העמדות בהן החזיק האגף השמאלי של הארמייה, סמוך לנהר הטנסי). וולאס לא היה מודע לכך, שקו החזית כבר נע צפונה, כתוצאה מנסיגת צבא הצפון, ולכן המשך התנועה של כוחו דרומה, הייתה מביאה אותו לעורפם של הכוחות המתקדמים של צבא הדרום.

כשהדיוויזיה של וואלס בוששה להגיע, שלח גרנט שליחים רכובים בזה אחר זה, כדי לאתר אותה, ולזרז את הגעתה לשדה הקרב. אחד מהשליחים שלו איתר לבסוף את הדיוויזיה האבודה סמוך לשעה 14:30, כ-2 מייל מדרום לערוץ נחל סנייק. השליח הסביר לוולאס שבמהלך שעות הבוקר נדחק האגף הימני של הארמייה הרחק צפונה בעקבות המתקפה הדרומית, והעביר לו את פקודתו של גרנט לחבור במהירות לכוחות העיקריים של הארמייה בקו ההגנה החדש, שעבר במקביל לדרך המבורג-סבאנה. וולאס טען מאוחר יותר, שמהמיקום אליו הגיע כוחו, הוא יכול היה לתקוף את צבא הדרום, ולהכות באגפו השמאלי החשוף, אך הוא ציית לפקודה והיפנה את כוחו לאחור. במקום להורות לכוחו פשוט להסתובב במקום, כך שהמשמר העורפי יעבור להוביל את הדיוויזיה, התעקש וואלס שהדיוויזיה תשמור על המבנה המקורי של שדרת המסע שלה. הוא הורה לבריגדה המובילה שלו לצעוד לאחור דרך שדרת המסע הארוכה של הדיוויזיה, שהשתרעה על פני מספר ק"מ. תמרון מסובך, שגזל זמן רב. לאחר מעשה הוא הסביר, שרצה שהבריגדה המובחרת והארטילריה שלו יובילו את הדיוויזיה. הדיוויזיה סבה על עקבותיה, חצתה את נחל קריק צפונה, ולאחר מכן נעה על דרך רוחב לכיוון מזרח, כדי להגיע לדרך המבורג-סבאנה. התקדמות הדיוויזיה הייתה איטית משום שוולאס עצר את תנועתה מדי פעם, כדי לאפשר לכוח המאסף שלו להדביק את שדרת המסע של הדיוויזיה. הוא התעלם מהוראותיו של גרנט לנוע במהירות גם עם חלק מכוחו, כדי להציל את המצב. לאחר מסע הלוך וחזור של 23 ק"מ, שארך כ-7 שעות, חברה הדיוויזיה לבסוף לאגף הדרומי של הארמייה במיקומה החדש בשעה 18:30, לאחר שיום הלחימה הסתיים למעשה.

ערב: הפוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר רדת החשיכה הופסק הקרב. במהלך הלילה עברה סופת רעמים דרך האזור, וכוחות הדרום ספגו הפגזה מתמשכת ממספר ספינות תותחים של הצפון. ההפגזה לא גרמה נזק רב, אך הייתה לה השפעה פסיכולוגית ניכרת על חיילי הדרום המותשים. אנקדוטה מפורסמת המסופרת על גרנט מדגימה את גישתו - כיצד התגבר על מכשולים זמניים ואת נטייתו לפעולה. בזמן שחיילי הדרום המותשים מצאו מחסה במחנות הצפון הנטושים, פגש שרמן את גרנט מתחת לעץ, מגן על עצמו מהגשם השוטף, מעשן את אחד מהסיגרים שלו (גרנט היה מפורסם בחיבתו לעישון סיגרים), שוקל את אבדותיו ומתכנן את מהלכיו ליום הבא. שרמן העיר: "ובכן, גרנט, היה לנו יום מן השטן, לא כן"? גרנט הביט בו: "כן", ונשף עשן. "אבל נכסח 'תם מחר" (lick 'em tomorrow, though).[67]

בורגארד האמין שהקרב הוכרע למעשה, ותיכנן לדחוק את שרידי צבאו של גרנט לנהר טנסי ולחסל אותם למחרת בבוקר. הוא שלח טלגרמה לנשיא הקונפדרציה, דייוויס, בה הודיע לו שצבאו זכה ב"ניצחון מלא". רבים מחייליו צהלו, לאחר ששטפו את מחנות הצפון, לקחו בשבי אלפי חיילים, ואספו שלל רב. אולם, לגרנט היו סיבות טובות להיות אופטימי. הדיוויזיה של ואלאס, שכללה כ-7000 חיילים, חברה לבסוף בשעות הערב לכוחו העיקרי, ובמהלך הלילה חצו ארבע דיוויזיות מהארמייה של ביואל, שכללו כ-17,000 אלף חיילים, את נהר טנסי, ותיגברו את קו ההגנה שלו .

החלטתו של בורגארד שלא להמשיך את המתקפה בשעות הדימדומים עוררה מחלוקת לא מועטה. היו שביקרו את ההחלטה וראו בה החמצת הזדמנות. בורגארד נותר מאחור בכנסיית שילה, ולא הגיע לקו החזית כדי לבחון את המצב בשדה הקרב. הוא גם הפחית בערכם של דוחות מודיעין שקיבל ממפקד הפרשים, קולונל נייתן בדפורד פורסט, שדיווח לו על הגעת כוחות טריים לעזרת צבא הצפון. מידע זה התחזק כתוצאה מפליטת פה של גנרל פרנטיס השבוי, אך בורגארד התעלם גם ממידע זה. מאידך, יש לזכור שחיילי צבא הדרום היו מותשים מהלחימה הקשה, נותרה שעה אחת בלבד של אור יום, והארטילריה שסייעה לצבאו של גרנט הייתה עדיפה בהרבה על כוח הארטילריה של צבא הדרום.

היום השני - 7 באפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקפת הכוחות הצפון במהלך 7 באפריל

לאחר הגעת התגבורות במהלך שעות הערב ובליל 7/6 באפריל, כלל צבא הצפון כ-45 אלף חיילים. צבא הקונפדרציה ספג אבדות כבדות במהלך היום הראשון, כ-8,500 נפגעים, אך מכיוון שחיילים רבים נוספים ערקו או איבדו את דרכם בשטח הסבוך ובכאוס ששרר בשדה הקרב, העריכו מפקדי צבא הדרום שביום השני של הקרב עמדו לרשותם לא יותר מ-20,000 חיילים. ביואל ערער על הערכה זו לאחר המלחמה, וטען שצבא הדרום כלל 28,000 חיילים לפחות.

לאחר רדת החשיכה נסוגו רוב חיילי הדרום אל המחנות, ששימשו את הדיוויזיות של שרמן ופרנטיס. הקורפוס בפיקוד פולק הדרים אף יותר, אל עמדות המוצא בהן החזיק לפני תחילת הקרב, כ-6.5 קילומטרים מדרום מערב לפיטסבורג לנדינג. לא יוצב קו הגנה, ומעט מאוד תחמושת הועברה לקו החזית. חיילי הדרום עסקו בעיקר באיתור מזון, מים, ומחסה ללינת לילה.

ביורגרד, שלא ידע שבשלב זה כבר היה בנחיתות מספרית, תכנן לחדש את המתקפה של צבאו בבוקר, ולהדוף את גרנט אל נהר הטנסי. להפתעתו, פתחו כוחות צבא הצפון במתקפת נגד מסיבית עם שחר. הארמיות של גרנט וביואל תקפו בנפרד, ולא בצורה מתואמת, ותיאום מתבצע רק ברמת הדיוויזיה. הדיוויזיה של לו ואלאס הייתה הראשונה לתקוף, בקצה הימני של הקו; משמאלה התקדמו שרידי הדיוויזיה של שרמן, משמאלם הדיוויזיה של מקלרננד, ובהמשך שרידי הדיוויזיה של ו.ה.ל. ואלאס (כעת בפיקוד קולונל ג'יימס טאטל). משמאלם תקפו שלוש מהדיוויזיות של ביואל: של נלסון, קריטנדן ומק-קוק. יחידות צבא הדרום התערבבו זו בזו, כתוצאה מהלחימה של היום הקודם, והתקיימה בקרבן מעט מאוד לכידות מעל רמת הבריגדה. חלפו יותר משעתיים עד שהקורפוס של פולק אותר והובא לקו החזית מחניון הלילה שלה. עד השעה 10 בבוקר ייצב ביורגרד את קו ההגנה הדרומי, כאשר הקורפוסים שלו נערכו משמאל לימין: בראג, פולק, ברקנריג' והרדי.

באגף השמאלי של צבא הצפון הובילה הדיוויזיה של נלסון את המתקפה, כשבמרחק קצר אחריה נעות הדיוויזיות של קריטנדן ושל מק-קוק. לאחר לחימה קשה הצליחה הדיוויזיה של קריטנדן בשעות הבוקר המאוחרות לכבוש מחדש את אזור "קן הצרעות", אך היא נתקלה, יחד עם הדיוויזיה של נלסון, בהתקפות נגד נחושות של ברקנרידג'. האגף הימני של צבא הצפון התקדם בהתמדה, כשהוא הודף את בראג ופולק לדרום. קריטנדן ומק-קוק חידשו את התקפתם, והכריחו את ברקנרידג' לסגת.

בשעות אחר הצהריים המוקדמות יזם בורגארד סדרה של התקפות נגד מאזור הכנסייה בשילה; מטרת ההתקפות הייתה לשמור על שליטה בצירי התנועה המובילים דרומה, לקורינת'. האגף הימני של צבא הצפון נהדף לאחור באופן זמני. קריטנדן, בשמאל, בסיוע טאטל, הדף את הדרומיים למחנות המקוריים של הדיוויזיה של פרנטיס; נלסון חידש את התקפתו, והחטיבה של קולונל ג'יימס ויץ' הדפה את התקפת הנגד האחרונה של בורגארד, לאחר שגרנט הניע אותה קדימה.

בורגארד הבין שאיבד את היוזמה בקרב. לכוחותיו היו מעט מזון ומעט תחמושת, ועם למעלה מ-10,000 הרוגים, פצועים ונעדרים היה ברור לו שאינו יכול להמשיך בקרב. בורגארד נסוג מכנסיית שילה, בחיפוי 5,000 חייליו של ברקנרידג', ובחיפוין של סוללות תותחים שכוונו לכנסייה ולשלוחה שמדרום לה. חיפוי זה מנע מכוחות הצפון להתקדם הלאה עד השעה 17:00, כאשר כוחות הדרום החלו בנסיגה מסודרת לקורינת'.

חיילי הצפון המותשים לא המשיכו במרדף הרבה מעבר למחנות המקוריים של שרמן ופרנטיס; הדיוויזיה של ואלאס התקדמה מעבר לכנסיית שילה, אך מכיוון שלא קיבלה סיוע מיחידות אחרות לא התקדמה מעבר לכך, ואז בעצם הקרב הסתיים. גרנט החליט שלא ליזום מרדף אחרי כוחות הדרום בשעת האור שנותרה, החלטה שעוררה ויכוח חריף בינו ובין ביואל למשך זמן רב. גרנט ציין את תשישותם של החיילים, אף על פי שחיילי הדרום היו מותשים באותה מידה. חלק מחוסר רצונו של גרנט לפעול ניתן לתלות ביחסי הפיקוד הלא מקובלים שהיו לו עם ביואל. אף על פי שגרנט היה המפקד הבכיר, וטכנית פיקד על שתי הארמיות, ביואל הבהיר היטב במהלך הקרב שהוא פועל באופן עצמאי.

8 באפריל - תקרית "עצים כרותים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 באפריל שלח גרנט את שרמן דרומה, לאורך הדרך לקורינת', לסיור אלים שנועד לברר האם צבא הדרום אכן נסוג, או שרק מתארגן מחדש כדי לחדש את המתקפה על צבאו. בארמייה של גרנט היו יחידות פרשים גדולות, שהתאימו יותר למשימה כזו, כמו גם למרדף נמרץ אחרי אויב הנמצא בנסיגה. שרמן צעד דרומה עם שתי חטיבות חיל רגלים מהדיוויזיה שלו, בליווי שני גדודי פרשים. כוח זה חבר לדיוויזיה של בריגדיר גנרל תומאס ג'. ווד, מן הארמייה של ביואל. כעשרה קילומטרים מדרום לפיטסבורג לנדינג התקרב כוחו של שרמן למחנה גדול של צבא הדרום, שכלל בית חולים שדה. על המחנה הגנו 300 פרשים דרומיים, בפיקוד קולונל נייתן בדפורד פורסט, והדרך אליו הייתה חסומה בעצים כרותים, לאורך כ-200 מטרים.

חיילי הצפון התקדמו באיטיות בשל העצים שחסמו את דרכם. פורסט הורה לפרשיו להסתער, והם הפתיעו את כוח החלוץ הצפוני וכמעט הצליחו ללכוד את שרמן. כאשר נתקלו בכוח הצפוני העיקרי החלו הפרשים לסגת, אולם פורסט, שהקדים את חייליו במהלך ההסתערות, מצא עצמו בודד ומוקף בחיילי הצפון, ונורה מטווח קצר מאוד. אף על פי שנפצע קשה הצליח פורסט להימלט ולהיחלץ משדה הקרב, וכעבור מספר חודשים התאושש מפציעתו וחזר לפקד על כוח פרשים. כוחו של שרמן איבד במהלך התקרית, שקיבלה את השם "עצים כרותים", כמאה חיילים, שרובם נשבו בעת הסתערותו של פורסט. לאחר שהשתלטו על המחנה הדרומי ולכדו את בית החולים שהיה בו, נתקלו אנשיו של שרמן במשמר העורפי של ברקנריג'; שרמן הסיק שהאויב נמצא בנסיגה ואינו מתכנן מתקפה נוספת, ונסוג חזרה לבסיסו.

אחרי הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה בשילה, 2006

בימים שלאחר הקרב הושמץ גרנט בעיתוני הברית בשל ביצועיו במהלך הקרב ב-6 באפריל. כתבים, שרובם לא נכחו בקרב אלא היו רחוקים ממקום האירוע, הפיצו את הסיפור שגרנט היה שיכור, והאשימו אותו, שלא בצדק, ששכרותו הובילה לכך שחיילי הצפון לא היו מוכנים לקרב, ושרבים מהם נדקרו בידי חיילי הדרום בתוך אוהליהם בשל חוסר מוכנותם.

למרות הניצחון, נפגעה תדמיתו של גרנט בדעת הקהל של מדינות הצפון. רבים העניקו את האשראי לניצחון לביואל, וראו בו את מי שהשתלט על המצב והוביל אותם לניצחון ב-7 באפריל. קריאות לפיטוריו של גרנט הציפו את הבית הלבן. הנשיא, אברהם לינקולן, השיב לקריאות אלו באחד ממשפטיו המפורסמים על גרנט: "איני יכול לוותר על האיש הזה. הוא נלחם" (I can't spare this man; he fights). שרמן הצטייר כגיבור, שעמידתו ויציבותו תחת אש כבדה ומול כאוס כיפרו על המלנכוליה שלו ועל חוסר מוכנותו לפני הקרב. כיום נתפס תפקודו של גרנט באופן חיובי הרבה יותר, בשל כושר השיפוט הצלול שלו מול המצב הקשה, ויכולתו להבין את תמונת הקרב הגדולה, שהביאו בסופו של דבר לניצחון ביום השני של הקרב.

הקריירה של גרנט נפגעה זמנית לאחר הקרב. הנרי ו. האלק איחד וארגן מחדש את כוחות הצפון, והעביר את גרנט לתפקיד סגן המפקד - תפקיד חסר משמעות. בסוף חודש אפריל ובמהלך מאי התקדמו כוחות הצפון לאיטם, תחת פיקודו הישיר של האלק, וכבשו את קורינת', בעוד כוח אמפיבי שנע על נהר המיסיסיפי השמיד את צי ההגנה הימי של הקונפדרציה ולכד את ממפיס. האלק קודם לתפקיד המפקד העליון של כל צבא הצפון, ועם עזיבתו לוושינגטון הוחזר גרנט לפיקוד. גרנט דחף הלאה דרך המיסיסיפי והטיל מצור על ויקסבורג. לאחר כניעתה של העיר ונפילת פורט הדסון בקיץ 1863, השלימו צבאות הצפון את ביתור הקונפדרציה לשני חלקים. ברקסטון בראג, שקיבל את הפיקוד על הארמייה של המיסיסיפי, קודם לדרגת גנרל, אך נכשל בהתקפה על קנטקי, ונאלץ לסגת לאחר הקרב על פריוויל.

קרב שילה היה ניצחון אסטרטגי חשוב של הצפון, שסיכל את ניסיון הדרום למנוע את המשך הפלישה של צבא האיחוד לשטח מדינות הקונפדרציה לאורך נהר המיסיסיפי, התקדמות שהביאה בסופו של דבר לפיצול הקונפדרציה לשניים. הקרב בן היומיים בשילה היה הקרב העקוב מדם ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית עד אז. צבא האיחוד ספג 13,047 אבדות, מתוכם 1,754 הרוגים, 8,408 פצועים ו-2,885 נעדרים ושבויים; אבדות צבא הקונפדרציה הסתכמו ב-10,694 איש, מתוכם 1,728 הרוגים, 8,012 פצועים, ו-959 נעדרים. בסך הכול הצדדים היריבים איבדו 23,741 איש; מספר זה היה גדול מסך ההרוגים בכל מלחמותיה של ארצות הברית עד אז גם יחד.[68] בשבע שנות מלחמת העצמאות של ארצות הברית נהרגו כ-8,000 איש; בקרב שילה נהרגו כ-3,500 איש תוך פחות מ-48 שעות. בין ההרוגים היו גם מפקד צבא הדרום, אלברט סידני ג'ונסטון, וגנרל ו.ה.ל. ואלאס מארמיית הטנסי. בשני הצדדים היה זעזוע עמוק משפיכות הדמים, אך איש לא חזה שעומדות לפניהם עוד שלוש שנים של מלחמה מעין זו ושמונה קרבות אף יותר עקובים מדם. גרנט עצמו הגיע למסקנה שתחזיתו לגבי קרב גדול אחד שיביא לסיום המלחמה לא תתממש; המלחמה עתידה להמשיך, תוך השקעה עצומה של משאבים ומחיר כבד של נפגעים, עד שהקונפדרציה תיכנע או עד שהפילוג ייעשה לעובדה מוגמרת. לקח אישי נוסף שלמד גרנט היה על הצורך הקריטי במוכנות - לקח ששירת אותו היטב בהמשך המלחמה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993.
  • Daniel, Larry. Shiloh: The Battle that Changed the Civil War, Simon and Schuster, 1997.
  • Eicher, David J., The Longest Night: A Military History of the Civil War, Simon & Schuster, 2001.
  • McDonough, James L., "Battle of Shiloh", Encyclopedia of the American Civil War: A Political, Social, and Military History, Heidler, David S., and Heidler, Jeanne T., eds., W. W. Norton & Company, 2000.
  • Nevin, David, and the Editors of Time-Life Books, The Road to Shiloh: Early Battles in the West, Time-Life Books, 1983.
  • Hanson, Victor Davis, Ripples of Battle: How Wars of the Past Still Determine How We Fight, How We Live, and How We Think, Doubleday, 2003.
  • McPherson, James M., Battle Cry of Freedom: The Civil War Era (Oxford History of the United States), Oxford University Press, 1988.
  • Smith, Jean Edward, Grant, Simon and Shuster, 2001.
  • Sword, Wiley, Shiloh: Bloody April, Morningside Books, 1974.
  • Woodworth, Steven E., Nothing but Victory: The Army of the Tennessee, 1861 - 1865, Alfred A. Knopf, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב שילה בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באנגלית נקרא נשק חרוק קנה Rifle, להבדיל מהמוסקט שהוא חלק קנה. בעברית אין הבחנה כזו.
  2. ^ בערך זה נעשה שימוש בשמותיהן הלועזיים של היחידות, מלבד השם "פלוגה". לצורך ההשוואה, "בטליון" מקביל לגדוד; "בריגדה" מקבילה לחטיבה; "דיוויזיה" מקבילה לאוגדה; ו"קורפוס" מקביל לגיס. בצה"ל בשנת 2017 אין יחידה ארגונית המקבילה ל"ארמייה". מובן שההשוואה היא ארגונית בלבד, שכן ישנו הבדל רב בין דיוויזיה מן המאה ה-19 לאוגדה של צה"ל בעשור השני של המאה ה-21.
  3. ^ השדה נקרא "שדה פראליי" (Fraley), עם שם בעליו באותה עת, ג'יימס ג' פראליי.[45]
  4. ^ לא לבלבל עם הדיוויזיה של לו ואלאס.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mcpherson, p. 346, הערה 7.
  2. ^ Shilo 1862, עמ' 6.
  3. ^ קאטון, עמ' 99 - 100.
  4. ^ קאטון, עמ' 100 - 101.
  5. ^ Catton, עמ' 149.
  6. ^ Catton, עמ' 148 - 160.
  7. ^ 34°56′00.9″N 88°31′18.3″W / 34.933583°N 88.521750°W / 34.933583; -88.521750
  8. ^ Grimesly & Woodworth, pp. 13 -14
  9. ^ קאטון, עמ' 103.
  10. ^ .Arnold, pp. 8.
  11. ^ Reed, עמ' 7; Arnold, עמ' 8 - 9.
  12. ^ 12.0 12.1 Arnold, עמ' 9.
  13. ^ Catton, עמ' 164.
  14. ^ McPherson, עמ' 406.
  15. ^ McPherson, p. 313.
  16. ^ עמידרור, עמ' 53.
  17. ^ קאטון, עמ' 170 - 171.
  18. ^ 18.0 18.1 עמידרור, עמ' 46 - 47.
  19. ^ Arnold, p. 19.
  20. ^ על פי הנתונים בפורום democratic underground.
  21. ^ עמידרור, עמ' 48 - 51.
  22. ^ Arnold, p. 16.‏ Introduction To Civil War Cavalry באתר ehistory מציג חלוקה מעט שונה.
  23. ^ Arnold, p. 16.
  24. ^ עמידרור, עמ' 50 - 51.
  25. ^ Arnold, p. 17.
  26. ^ 26.0 26.1 Arnold, p. 15.
  27. ^ Arnold, p. 16.
  28. ^ Arnold, pp. 16, 18.
  29. ^ 29.0 29.1 Arnold, pp. 21 - 22. המספרים שונים במעט מאלה המובאים בספר The war of the rebellion: a compilation of the official records of the Union and Confederate armies. ; Series 1 - Volume 10, Part I, והמאוחזר ב ספריה הדיגיטלית של אוניברסיטת קורנל.
  30. ^ Arnold, p. 22.
  31. ^ 31.0 31.1 .Arnold, p. 24.
  32. ^ 32.0 32.1 על פי The atlas of the Civil War, עמ' 51.
  33. ^ 33.0 33.1 McPherson, pp. 405 - 407.
  34. ^ 34.0 34.1 Arnold, p. 25.
  35. ^ Arnold, p. 24.
  36. ^ Reed, p. 12.
  37. ^ Arnold, pp. 23, 25.
  38. ^ קאטון, עמ' 93.
  39. ^ Grimesly & Woodworth, p. 23.
  40. ^ Arnold, pp. 24, 26, 28.
  41. ^ Arnold, pp. 25 - 26.
  42. ^ Arnold, p. 10.
  43. ^ Arnold, pp. 14, 28.
  44. ^ Grimesly & Woodworth, p. 18.
  45. ^ Grimesly & Woodworth, p. 21.
  46. ^ Arnold, pp. 28 - 29.
  47. ^ Grimesly & Woodworth, pp. 21 - 22.
  48. ^ Grimesly & Woodworth, pp. 25.
  49. ^ Arnold, pp. 29-32.
  50. ^ Arnold, p. 32.
  51. ^ Grimesly & Woodworth, pp. 27 - 31.
  52. ^ 52.0 52.1 Reed, p. 13.
  53. ^ 53.0 53.1 Arnold, p. 33.
  54. ^ Arnold, p.32 - 33.
  55. ^ Reed, p. 14.
  56. ^ Arnold, p. 40.
  57. ^ Arnold, p. 45.
  58. ^ Arnold, pp. 47 - 49.
  59. ^ Arnold, pp. 36 - 37.
  60. ^ Arnold, pp. 50.
  61. ^ Arnold, p. 40.
  62. ^ McPherson, p. 409.
  63. ^ Arnold, p. 41.
  64. ^ Arnold, p. 41.
  65. ^ Arnold, pp. 50 - 52.
  66. ^ Arnold, p. 54.
  67. ^ ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993, עמוד 167.
  68. ^ במלחמותיה הקודמות של ארצות הברית - מלחמת העצמאות של ארצות הברית, מלחמת 1812, ומלחמת ארצות הברית מקסיקו - נהרגו כ-12,000 איש.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg