ערך מומלץ

קרב שילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
קרב שילה
מלחמה: מלחמת האזרחים האמריקנית
קרב שילה; ציור מאת ת'אלסטרופ
תאריך התחלה: 6 באפריל 1862
תאריך סיום: 7 באפריל 1862
משך הסכסוך: יומיים
קרב לפני: קרב מצודת דונלסון
קרב אחרי: הקרב על אי מס' 10
מקום: מחוז הארדין, טנסי
35°09′02″N 88°19′19″W / 35.15068°N 88.32183°W / 35.15068; -88.32183 קואורדינטות: 35°09′02″N 88°19′19″W / 35.15068°N 88.32183°W / 35.15068; -88.32183 
תוצאה: ניצחון של כוחות הצפון
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

הארמייה של המיסיסיפי, 44,699 חיילים

הארמייה של מערב טנסי, 48,894 חיילים, והארמייה של אוהיו, 17,918 חיילים

אבידות

1,723 הרוגים, 8,012 פצועים, 959 שבויים ונעדרים

1,754 הרוגים, 8,408 פצועים, 2,885 שבויים ונעדרים

קרב שִׁילֹהאנגלית: Battle of Shiloh או קרב מזח פיטסבורג, Battle of Pittsburg Landing) היה אחד הקרבות המרכזיים שהיו בזירת המבצעים המערבית של מלחמת האזרחים של ארצות הברית. הקרב התחולל בימים ראשון ושני, 6 באפריל ו-7 באפריל 1862 (ו' - ז' בניסן ה'תרכ"ב) בדרום מערב מדינת טנסי, בגדה המערבית של נהר טנסי, ליד כנסיית שילה, על שמה הוא נקרא. "קרב שילה" הוא הכינוי שניתן לקרב במדינות הקונפדרציה, מדינות הדרום. במדינות האיחוד, מדינות הצפון, נקרא הקרב קרב מזח פיטסבורג, על שם המזח בנהר שסביבו התרכזה הגנת הצפון במהלך היום הראשון.[1]

כוחות הקונפדרציה, בפיקודם של הגנרלים אלברט סידני ג'ונסטון ופ.ג.ט. בורגארד פתחו במתקפת פתע נגד צבא האיחוד בפיקודו של הגנרל (אז מייג'ור גנרל) יוליסס גרנט. בשלב הראשון של הקרב כוחות הקונפדרציה היו קרובים להביס את צבא הצפון, אולם לאחר שהצפוניים קיבלו תגבורות ועברו למתקפת נגד הם נאלצו לסגת והקרב הסתיים בניצחון טקטי של האיחוד.

ביום הקרב הראשון תקפו הדרומיים במטרה לדחוק את חיילי הצפון מעמדותיהם שעל נהר טנסי לכיוון הביצות שממערב לו. כוחות הדרום קיוו כי יוכלו להביס את ארמיית טנסי של גרנט לפני שיוכל לחבור לארמיית אוהיו של מייג'ור גנרל דון קרלוס ביואל. במהלך הלחימה העיקשת נפרצו קווי ההגנה של הצפון וחיילי הדרום התקדמו בכיוון צפון מזרח. העמידה האיתנה של יחידות משתי דיוויזיות של צבא הצפון, שהחזיקו בקטע מקו החזית שזכה לכינוי "קן הצרעות", בלמה זמנית את התקדמות צבא הדרום, גרמה לו אבדות כבדות ואפשרה לשאר הכוחות של צבא האיחוד לייצב קו הגנה חדש, שנשען על נהר טנסי. לאחר נפילת "קן הצרעות" ניסו כוחות צבא הדרום לחדש את המתקפה, אך ללא הצלחה רבה. גנרל ג'ונסטון נהרג במהלך הלחימה ביום הראשון וסגנו, בורגארד, החליט שלא לתקוף במהלך הלילה את עמדות צבא הצפון.

במהלך שעות הערב והלילה קיבל צבאו של גרנט תגבורות חזקות מארמיית אוהיו של ביואל, שאיפשרו לכוחות האיחוד להטות את הכף לטובתם למחרת בבוקר, ולעבור למתקפת נגד לאורך הקו כולו. הקרב שהתפתח היה העקוב מדם בהיסטוריה האמריקנית עד אותו יום, והצדדים היריבים ספגו במהלכו למעלה מ-20 אלף אבדות. בסופו של דבר נאלצו הדרומיים לסגת, ולוותר על תוכניתם לחסום את פלישת הצפון לצפון מיסיסיפי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריצת חזית הדרום ותנועת צבא הצפון דרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהר המיסיסיפי עמד במרכזה של התוכנית האסטרטגית של מדינות האיחוד לפלישה דרומה אל הקונפדרציה ולמעשה לפיצולה לשניים. מדינת המפתח לפלישה כזו הייתה קנטקי, שהייתה אחת ממדינות הגבול, מדינה שתמכה בעבדות אך לא פרשה מן האיחוד. רשמית שמרה קנטקי על נייטרליות, אך היה ברור שהקרבות שיתנהלו בה יהיו מרכזיים להצלחת כל אחד מן הצדדים. בסתיו 1861 צעד כוח של צבא הדרום, בפיקוד מייג'ור גנרל ליאונידס פולק, אל תוך קנטקי, בתקווה לגרור את צבא האיחוד לקרב. זה היה משגה, ולו בשל העובדה הפשוטה שכוחות הצפון, בפיקוד מייג'ור גנרל יוליסס סימפסון גרנט, היו גדולים יותר. גרנט הגיב בכיבוש העיר פדוקה בדרום מערב קנטקי, שחלשה על מפגש הנהרות טנסי ואוהיו ונמצאת במרחק כ-50 קילומטרים ממפגש נהר האוהיו עם נהר המיסיסיפי.[2]

תנועת כוחות הצפון (בכחול) והדרום (באדום) לקראת הקרב בשילה

כעת היו צבאות האיחוד בזירה המערבית יכולים לחדור לעומק שטח הקונפדרציה דרך אחד מהנהרות הגדולים שנשלטו מפדוקה: מיסיסיפי, נהר טנסי, הנשפך לנהר אוהיו (שבעצמו הוא יובל חשוב של נהר המיסיסיפי), וקמברלנד.[3] נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, שלח את מי שנחשב בעיניו כגנרל הטוב ביותר שלו, אלברט סידני ג'ונסטון, להיות המפקד העליון של כוחות הקונפדרציה בגזרה זו. ג'ונסטון פרש את כוחותיו כך שיחסמו את האפשרות להתקדם לאורך המיסיסיפי: הוא ביצר את העיר קולומבוס שבדרום מערב קנטקי, השולטת על הנהר וכך מונעת את התנועה בו. מכיוון שהתנועה במיסיסיפי לא הייתה אפשרית, היה ברור שהפלישה דרומה תתבצע דרך נהרות טנסי וקמברלנד, העוברים, בין השאר, דרך מדינות קנטקי וטנסי; כדי למנוע את התנועה בנהרות אלה הקים צבא הדרום שני מבצרים על הגבול שבין שתי המדינות: פורט הנרי ופורט דונלסון.[4]

ג'ונסטון ידע שכוחו קטן מכדי לבלום את צבא הצפון.[5] ואכן, בתחילת פברואר 1862 הצליח גרנט, בסיוע ספינות תותחים, ללכוד בתוך שבועיים את שני המבצרים האמורים. גרנט התפרסם לראשונה בקרב זה, כאשר ענה לשאלת מפקד הכוחות הדרומיים בפורט דונלסון לגבי הסדר הכניעה במילים "לא יהיה כל הסדר מלבד כניעה מיידית וללא תנאי".[6] מבחינת צבא הדרום, משמעות הדבר הייתה פריצת קו ההגנה בכל גזרת טנסי. מפקד צבא הדרום, ג'ונסטון, הסיג את כוחותיו: העיר נשוויל פונתה, וגם הכוח שהיה בקולומבוס הוסג דרומה.

ההתכנסות לקראת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

היעד המרכזי מבחינת צבא הצפון הייתה העירקורינת' שבצפון מזרח מדינת מיסיסיפי.[7] קורינת' הייתה צומת רכבות מרכזית, ובה עברו קווי הרכבת בין מוביל, אלבמה, שעל חוף מפרץ מקסיקו, לאוהיו, שבצפון, ובין ממפיס, טנסי, לצ'ארלסטון, שבדרום קרוליינה, על חוף האוקיינוס האטלנטי, במזרח. קווי הרכבת הללו, ובמיוחד הקו מזרח-מערב שבין ממפיס לצ'ארלסטון, נחשבו לעמוד השדרה התעבורתי של הקונפדרציה והיו הנתיב היחיד בין האוקיינוס האטלנטי לנהר המיסיסיפי, וניתוקה היה עלול להביא לשבירת אותו עמוד שדרה ולניתוקה של ממפיס, כ-140 ק"מ ממערב לקורינת', מן הקונפדרציה. ניתוח גיאוגרפי-טקטי זה היה ברור למפקדי שני הצדדים כאחד.[8] למפקדי הדרום היה ברור שהצלחה אפשרית של הצפון תהיה מובטחת אם יצליח הצפון לרכז את כוחותיו, שהיו רבים במספרם מאלו של הדרום. אחד ממפקדי צבא הדרום, מייג'ור גנרל ברקסטון בראג, שהיה באותה עת מפקד אזור אלבמה ומערב פלורידה, הציע לרכז כל כוח אפשרי בנקודה קריטית אחת, כדי לתקוף את צבא הצפון לפני שיצליח להתארגן. הגנרל פ. ג. ט. בורגארד שנשלח כדי לשמש כסגנו של ג'ונסטון הסכים עם הרעיון, על אף שהמשמעות הייתה ביצוע מהלך מסובך של העברת חיילים מחמישה פיקודים שונים, ברגל, ברכבת ובספינות קיטור, גם ממקומות מרוחקים כמו ניו אורלינס ומוביל, מרחק של יותר מ-500 ק"מ. למרות הסיכון בתוכנית, זו אושרה על ידי נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס. המהלכים לביצועה יצאו לדרך, והנקודה שנבחרה להתכנסות הכוחות הייתה העיר קורינת', במיסיסיפי, שהייתה צומת רכבות חשובה.[9][10]

היערכות צבא הדרום הסתייעה, בלי ידיעתם, בקשיים ארגוניים ואישיים בצמרת כוחות האיחוד בגזרה. הפיקוד על צבא הצפון היה מחולק בין גנרל הנרי האלק, שפיקד על מחוז (Department) מיסורי, ומייג'ור גנרל דון קרלוס ביואל שפיקד על מחוז אוהיו. האלק דרש להכפיף את ביואל אליו, כדי שיהיה לו כוח מספיק להתמודד עם ג'ונסטון. האלק כעס על גרנט, שהיה תחת פיקודו, מכיוון שהעביר דיוויזיה לפיקודו של ביואל, וכן משום שהגיע אל מפקדתו של ביואל כדי להתייעץ עמו. האלק החליט להעביר את גרנט מתפקידו ולמנות במקומו את סגנו של גרנט, מייג'ור גנרל צ'ארלס פרגוסון סמית'.[11]

סמית' החל בצעדה דרומה מפורט דונלסון, בכיוון קורינת', לאורך נהר טנסי. תוך כדי תנועתו הנחה סמית' את ויליאם שרמן לנוע במורד הנהר ולנתק את מסילת הברזל מממפיס לצ'ארלסטון. תנועתו של שרמן התעכבה בגלל גשמים כבדים, והוא חיפש מקום שבו יוכלו חייליו לחנות באופן זמני, והמקום הראשון שמצא היה מזח בגדתו המערבית של נהר הטנסי, שנקרא "מזח פיטסבורג" (Pittsburg Landing). חייליו של שרמן התקדמו עוד כמה קילומטרים עד שהגיעו לכנסייה קטנה, בשם "כנסיית שילה" (Shiloh Church), שם חנו.[12]

בינתיים הגיעה לוושינגטון הידיעה כי האלק פיטר את גרנט. לינקולן לא אהב את צעדו זה של האלק: פיטוריו של הגנרל שזה עתה הביא לניצחון כה מרשים בפורט דונלסון נראה לו צעד שגוי ולא ברור, והאלק נדרש להגיש תלונה רשמית ולספק הסבר מסודר. האלק חש לאן נושבת הרוח וביטל את פיטוריו של גרנט.[13] האלק עצמו קוּדם לאחר הניצחונות ומונה למפקד כל כוחות הצפון ממערב להרי האפלצ'ים; הוא הורה כעת לגרנט לקבל שוב את הפיקוד ולנוע דרומה. לביואל הורה לנוע ולחבור עם גרנט, והוא עצמו (האלק) יפקד על הכוח המאוחד, שימנה 75,000 חיילים.[14] גרנט נע גם הוא אל מזח פיטסבורג. מטרתו הייתה לקבץ את צבאו ולהקדיש זמן לאימונים והתארגנות. הכוחות שהגיעו נפרסו בשטח לפי תכנון זה, ולא נערכו לקרב עתידי. שרמן אף אמר לגרנט, יומיים לפני המתקפה הדרומית, שאינו חוזה קרב בזמן הקרוב.[12]

הצבאות הלוחמים וסדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא הקבע של ארצות הברית מנה בטרם המלחמה כ-16,000 איש בלבד, ולצורך המלחמה היה על שני הצדדים לגייס צבא גדול בהרבה.[15] שני הצבאות שנפגשו בשדה הקרב בשילה מנו ביחד כ-100,000 איש, כולם מתנדבים. בעת הקרב, שהתנהל כשנה לאחר תחילת המלחמה, עדיין היו רוב החיילים והקצינים חסרי ניסיון קרבי, והמבנה הארגוני של הגייסות הלוחמים טרם הגיע למבנה הסדור שהיה לו בשנים הבאות של המלחמה. רוב הלוחמים היו ללא ניסיון קרבי וחלקם הגדול ללא אימון כלל; המושג טירונות לא היה מוכר לשני הצדדים.[16] ההנחה הייתה שרוב החיילים באו מרקע כפרי, ולפיכך ידעו כיצד לירות ברובה.[17]

מרכיבי הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני הצבאות, צבא האיחוד וצבא הקונפדרציה, היו שלושה מרכיבים עיקריים: חיל הרגלים, הפרשים והארטילריה. חיל הרגלים היווה את עמוד השדרה של הצבא ואת עיקר יחידותיו. רוב הרגלים בצבא הצפון היו חמושים ברובים, שהיו למעשה מוסקטים חרוקי קנה בעלי טווח יעיל של כ-300 מטרים.[א][18] לעומתם, רבים מחיילי הדרום היו חמושים ברובים מיושנים, חלקי קדח, חלקם עוד מזמן מלחמת העצמאות של ארצות הברית.[19] המוסקטים חרוקי הקנה היוו התקדמות חשובה לעומת המוסקטים חלקי הקנה שהיו הנשק העיקרי של החיילים במהלך המלחמות הנפוליאוניות, שהסתיימו 46 שנים לפני כן: חייל במלחמות הנפוליאוניות שהיה חמוש במוסקט יכול היה לפגוע במטרה לטווח של שלא יותר מ-100 מטרים, ואילו חיילי הצפון החמושים ברובים היו יכולים לפגוע במטרה בטווח 400 מטרים. להבדל זה הייתה משמעות טקטית רבה, אך בקרב שילה לא באה משמעות זו לידי ביטוי, בשל התוואי המיוער והטווחים הקצרים שבהם התחולל הקרב.[18] קצב האש של המוסקטים היה 2 - 3 כדורים בדקה, במצב מיטבי. אם היורה היה תחת אש אויב או בתנאי שטח שבהם התקשה לבצע במהירות את תהליך הטעינה, ירד קצב האש בהתאם.[20]

הפרשים היו חמושים בסיף (סייבר), באקדח תופי ובמוסקט מקוצר, קרבין. רובים אלה נחשבו בעלי דיוק וטווח פחותים מזה של המוסקט חרוק הקנה של חיל הרגלים, והפרשים לא נועדו ללוחמה מולם אלא למשימות סיור והשגת מודיעין וכן מיסוך חיל הרגלים ומניעת פרשי האויב מהשגת מודיעין על כוחותיהם שלהם. הפרשים הופעלו לניצול הצלחה מול אויב שהתמוטט ונמצא בנסיגה או חיפוי על נסיגת כוחותיהם שלהם, תקיפת אגפי האויב ופשיטות על כוחות עורפיים ומצבורי אספקה ותחמושת.[21] רגימנט פרשים מתנדבים, כמו רובם המכריע של הגייסות בקרב שילה, כלל ארבעה עד ששה אסקדרונים, שבכל אחד מהם שתי פלוגות. בכל פלוגה היו כ-80 איש.[22] בשלב זה של הלחימה לא היו הרגימנט מאורגנים במסגרות של בריגדות, ומפקדי הרגימנטים היו כפופים ישירות למפקדי הדיוויזיות.[23]

הארטילריה הייתה מאורגנת בסוללות, שבכל אחת מהן ארבעה עד ששה קנים. קנים אלו היו תותחי שדה בקוטר 4.5 אינץ' (114 מילימטר). סוג אחד של קליע שירו התותחנים היה כדור עגול ומוצק (Round Shot) שהיה יעיל נגד מטרות קשות כמו מבנים וביצורים, אך גם נגד גושים גדולים של חיל רגלים. קליע זה היה יעיל עד לטווח של כ-600 מטרים. סוג אחר היה קליע ייעודי נגד רגלים שנקרא קלע קופסה, והיה למעשה קופסת פח גלילית שמולאה בכדורי עופרת או ברזל. כשנורה הקלע מן התותח התפרקה הקופסה ותכולתה התפזרה לכל עבר תוך גרימת פגיעות רבות בשטח רחב. יעילותו של קלע הקופסה הייתה לטווח הקרוב, כ-250 מטרים ומטרתו הייתה להדוף הסתערות של חיילים ופרשים.[24] רגימנט ארטילריה כלל 12 סוללות. כעיקרון היה רגימנט הארטילריה כפוף ישירות למפקד הדיוויזיה, אך לעתים קרובות פעל באופן עצמאי מכיוון שהמפקד התמקד בעיקר בהפעלת הרגלים.[25]

בנוסף ליחידות חיל הרגלים, הפרשים והארטילריה שירתו בצבא יחידות נוספות, ובהן יחידות הנדסה ויחידות נוספות.

מבנה וארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרגימנט[ב] היה היחידה הטקטית העיקרית בתחילת המלחמה. ברגימנטים לא היו בטליונים אלא פלוגות: כל רגימנט הורכב מעשר פלוגות, ללא חלוקה ארגונית בדרג שבין הפלוגה לרגימנט. על הרגימנט פיקד קולונל, ולצידו לוטננט קולונל ומייג'ור. הפלוגות סומנו באותיות, מ-A והלאה, על פי הוותק של מפקדי הפלוגות: המפקד הוותיק ביותר היה מפקד פלוגה A, וכן הלאה. על כל פלוגה פיקד קפטן, ולצידו לוטננט ולוטננט שני, סרג'נט ראשון וארבעה סרג'נטים נוספים, ושמונה קורפורלים. סגל זה פיקד על 82 טוראים. ברגימנט מתנדבים ממוצע היו כ-1,000 איש, אם כי אבדות בקרבות ובמידה רבה יותר מחלות הורידו את המספר במהירות ל-200 עד 300 איש.[26] בדרך כלל היה רגימנט מורכב ממתנדבים מאותו אזור גאוגרפי ומאותן קהילות. בדרך זו נשען הרגימנט על הרקע המשותף של אנשיו, שיצרו גיבוש יחידתי. החיילים בחרו את קציניהם, דבר שהוביל לעתים קרובות (בעיקר בתחילת המלחמה) לבחירת קצינים על רקע פופוליסטי ולאו דווקא מקצועי. עם זאת, העובדה שהקצין היה מוכר לחייליו ומקובל עליהם הקלה עליו את תפקידו.[26]

ככל שגדלו הצבאות היה צורך ביצירת מסגרות ארגוניות גדולות יותר, וכך הוקמו בריגדות ודיוויזיות. בכל בריגדה היו בין ארבעה לחמישה רגימנטים, אם כי בדיוויזיה של שרמן בקרב שילה היו רק שלושה, מכיוון שהדיוויזיה הייתה עדיין בשלבי הקמה. בצבא האיחוד (בניגוד לצבא הקונפדרציה) לא הייתה הקפדה שבבריגדה ישרתו רגימנטים מאותו רקע ואזור גאוגרפי. הפיקוד על בריגדה היה בידי בריגדיר גנרל, על פי התקן, אם כי במהלך הקרב היה הפיקוד על הבריגדות לעתים קרובות בידי קולונלים. .[27]

קצינים בדרגת מייג'ור גנרל פיקדו על הדיווזיות. בעת קרב שילה טרם אורגן צבא האיחוד במסגרת של קורפוסים, והצבא התנהל במסגרות דיוויזיוניות בלבד. בשל כך פיקד גרנט בקרב שילה על חמש דיוויזיות, ללא דרג ביניים ברמה על דיווזיונית. היעדרה של מפקדת קורפוס הקשתה על התיאום בין הדיוויזיות, ואירעו מצבים שבהם דיוויזיה אחת נסוגה בעוד חברתה נלחמת, וכך חשפה את אגפיה. צבא הקונפדרציה, לעומת זאת, הגיע לקרב שילה במבנה של קורפוסים, אם כי לא כל קורפוס חולק למבנה של דיוויזיות: הקורפוס הראשון של פולק והקורפוס השני של בראג היו מחולקים לשתי דיוויזיות כל אחד, אך בקורפוס השלישי של הרדי ובקורפוס העתודה של ברקנרידג' לא הייתה חולקה דיוויזיונית. ארמיית המיסיסיפי גובשה בחפזה לקראת הקרב, והמבנה הארגוני של הבריגדות שממנה הייתה מורכבת לא היה מגובש ולא היה אחיד, ונע בין ארבעה לשמונה רגימנטים או בטליונים בכל בריגדה. הפלוגות היו קטנות מעט יותר, והיו בהן בין 64 ל-100 איש.[28]

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמיית טנסי בפיקוד מייג'ור גנרל יוליסס ס. גרנט, ובה 46,710 חיילים.

  • דיוויזיה ראשונה, בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ון מקלרננד, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה שנייה, בפיקוד בריגדיר גנרל ויליאם ה. ל. וואלאס, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה שלישית, בפיקוד מייג'ור גנרל לו וואלאס, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה רביעית, בפיקוד בריגדיר גנרל סטפן הארלבוט, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה חמישית, בפיקוד בריגדיר גנרל ויליאם שרמן, ובה ארבע בריגדות;
  • דיוויזיה שישית, בפיקוד בריגדיר גנרל בנג'מין פרנטיס, ובה שתי בריגדות.

לכל בריגדה היו יחידות פרשים וארטילריה, וכן היו כוחות נוספים שהיו תחת פיקוד הארמייה ישירות ולא מאורגנים בבריגדה.[29]

ארמיית אוהיו בפיקוד מייג'ור גנרל דון קרלוס ביואל, ובה 17,918 חיילים.

  • דיוויזיה שנייה, בפיקוד מייג'ור גנרל אלכסנדר מק'קוק, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה רביעית, בפיקוד בריגדיר גנרל ויליאם נלסון, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה חמישית, בפיקוד בריגדיר גנרל תומאס קריטנדן, ובה שתי בריגדות;
  • דיוויזיה שישית, בפיקוד בריגדיר גנרל תומאס ווד, ובה שתי בריגדות.[30]

צבא הדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצבא הקונפדרציה ארגן ג'ונסטון את כוחותיו מחדש לארמייה שנקראה ארמיית המיסיסיפי. הארמייה מנתה 41,222 חיילים.

  • הקורפוס הראשון, בפיקוד מייג'ור גנרל לאונידס פולק, ובו שתי דיוויזיות:
  • דיוויזיה ראשונה, בפיקוד בריגדיר גנרל צ'ארלס קלארק, ובה שתי בריגדות;
  • דיוויזיה שנייה, בפיקוד מייג'ור גנרל בנג'מין צ'ית'אם, ובה שתי בריגדות;
  • הקורפוס השני, בפיקוד מייג'ור גנרל ברקסטון בראג, ובו שתי דיוויזיות:
  • דיוויזיה ראשונה, בפיקוד בריגדיר גנרל דניאל ראגלס, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה שנייה, בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ונס ווית'רס, ובה שלוש בריגדות;

לקראת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטח שבו התכנסה ארמיית הטנסי היה סמוך למזח פיטסבורג (Pittsburg Landing), שעל גדתו המערבית של נהר הטנסי, כעשרה קילומטרים מצפון לגבול בין טנסי ומיסיסיפי וכ-37 קילומטרים של דרכים מצפון מזרח לקורינת. נהר הטנסי היווה מכשול טבעי בשל רוחבו ועומקו, המאפשרים חצייה רק באמצעות סירות. מדרום גבל שטח ההיערכות של הארמייה בערוץ ליק קריק (Lick Creek) ובצפון בערוץ סנייק קריק (Snake Creek) הרחב יותר, שהוא יובל של נהר הטנסי, ובערוץ נוסף, אוול קריק (Owl Creek). השטח שהוגבל בין הערוצים היה ללא נקודות גובה בולטות, והשטח ככלל היה במדרון קל לכיוון הנהר, שהסתיים במצוק תלול יחסית, ובו שביל שירד אל המזח. למעט כמה שדות חקלאיים, רוב פני השטח מכוסים בעצים ובסבך שיחים שהפכו תנועה של פרשים ועגלות לקשה מאד עד בלתי אפשרית. את תא השטח חצו כמה דרכים. הדרך העיקרית מצפון לדרום עברה במקביל לגדתו המערבית של נהר הטנסי ולערוץ סנייק, ואז פנתה לדרום מזרח לכיוון קורינת. דרך משנית הובילה מדרך זו מזרחה, למזח פיטסבורג. כארבעה קילומטרים מדרום מזרח למזח התפצלה לדרך מזרחית ומערבית. דרך זו נחצתה על ידי דרך נוספת, שהייתה פרושה ממזרח למערב. לאחר הקרב ניתן לדרך זו הכינוי "הדרך השקועה" (Sunken Road), מסיבה לא ברורה. כמב כותבים מציינים שלאורך שפת הדרך הייתה מעין סוללה נמוכה, ואילו אחרים כותבים שהדרך לא הייתה שקועה כלל.[31][32]

היערכות צבא הקונפדרציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסטון ספג ביקורת קשה בדרום לאחר התבוסות בפורט דונלסון ופורט הנרי, והיו מי שקראו לפטר אותו. נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, דחה את הקריאות הללו באמרו: "אם סידני ג'ונסטון אינו גנרל כדאי שנוותר על המלחמה, שכן אין לנו גנרל". ג'ונסטון עצמו היה כנראה מדוכא וללא תקוות רבות לניצחון, אך בעזרת סגנו, פ. ג. ט. בורגארד, הצליח לרכז 42,000 איש בקורינת'. יחד עם בוראגרד תכנן ג'ונסטון מסע צבאי לכיבושה מחדש של טנסי. שני המפקדים ידעו על תנועות הארמיות של ביואל וגרנט, וחששו שעם איחוד שתי הארמיות יעמדו בפני כח עדיף בהרבה. בשל כך החליטו לתקוף במהירות את ארמיית הטנסי הסמוכה יותר, שהייתה בפיקוד גרנט, לפני שתגיע ארמיית אוהיו, שבפיקוד ביואל.[33]

תוכניתו הבסיסית של ג'ונסטון הייתה לתקוף את האגף הימני (המזרחי) של צבא הצפון ולנתק אותו מנהר הטנסי, כך שחיילי ארמיית הטנסי יילכדו על שפת ערוץ אוול, ויושמדו או ייכנעו.[34] את התכנון המפורט הטיל ג'ונסטון על בורגארד, מכיוון סבר שסגנו מכיר טוב יותר את האזור.[35] בורגארד תכנן מתקפה לרוחב כל החזית, ולפיכך ערך את ארמיית המיסיסיפי בשלושה קוים. בקו הראשון הוביל הקורפוס של הארדי, שנפרס, כמור, לאורך הקו. הארטילריה רוכזה על הדרך שהובילה מקורינת למזח פיטסבורג, והפרשים הוצבו בשני אגפי הקו. מכיוון שלא היו בקורפוס של הארדי די חיילים כדי להתפרש על כל החזית, הועברה בריגדה אחת מהקורפוס של בראג תחת פיקודו של הארדי והוצבה באגף הימני. כ-500 מטרים מאחורי הקורפוס הראשון נפרש הקורפוס של בראג, וכ-800 מטרים מאחוריו נעו הקורפוסים של פולק וברקנרידג'. שני הקורפוסים האחרונים לא נפרסו בקו אלא נועדו להתקדם בטורים, על פי הבריגדות שאליהן השתייכו החיילים. התוכנית הייתה ששני הקורפוסים הקדמיים יכו באויב לרוחב כל החזית, ושני הקורפוסים האחוריים ישמשו כעתודה לניצול הצלחה, כפי שתיווצר.[36][37]

פקודת המבצע של בורגארד, שנכתבה על ידי שָׁלִישׁוֹ (אדיוטנט), קולונל תומאס ג'ורדן, נקראה פקודה מס' 8. ככל קציני הצבא באותה עת,[38] גם ג'ורדן העריץ את נפוליאון בונפרטה ולכן כתב את התוכנית על פי תוכנית הקרב של נפוליאון בקרב ווטרלו, שעותק ממנה היה מונח לפני ג'ורדן בעת כתיבתה. ואולם, פני השטח בטנסי היו שונים מאד מהמישור בבלגיה בו התרחש הקרב של נפוליאון 46 שנים לפני כן: השטח בבלגיה היה מישורי ומגובע קלות, ואילו השטח בטנסי היה מחורץ בנחלים, ומלא בצמחייה סבוכה וצפופה. פריסת הקורפוסים לרוחב של כמה מאות מטרים בשטח מיוער וסבוך הכבידה מאד על שליטתם של מפקדי הקורפוסים, שלא היו יכולים לראות את הנעשה בחלק גדול מהקו שבו תתרחש הלחימה. משימת העברת כוחות העתודה על פי הצורך הוטלה על כתפיו של אחד מקציני המטה של ג'ונסטון, משימה חשובה ומרכזית. הרצון לעבות את הקו כדי ההתקפה תתרחש בכל מקום באותו זמן הייתה עלולה להביא לכך שלא יהיה ריכוז כוח בנקודה הקריטית.[34]

על פי התוכנית, ההיערכות לקרב הייתה אמורה להסתיים עד בוקר ה-4 באפריל, ועל פי הוראתו של בורגארד היה על הקורפוסים להתכנס בנקודה מסוימת עד לתאריך זה. התוכנית דרשה היערכות לוגיסטית מורכבת, אך החיילים והמפקדים הדרומיים שהיו ברובם חסרי ניסיון התקשו מאד בעמידה בלוח הזמנים, וגם קציני המטה לא ידעו כיצד לתכנן נכון את ההיערכות. מעבר לקשיים אלה, מערכת הכבישים בין קורינת' לפיטסבורג לנדינג הייתה גרועה ומצומצמת והכבידה מאד על תנועתם של כוחות גדולים. גשמים כבדים שירדו באותם ימים הוסיפו עוד על הקושי. הקורפוסים הסתבכו זה בזה, יחידות נותקו מיחידות האם שלהם, יחידות אחרות טעו בדרכן, ותנועת עגלות האספקה והארטילריה הייתה איטית מאד בשל הגשמים הרבים. ג'ונסטון הורה על דחיית תחילת המתקפה ב-24 שעות, אך גם בבוקר ה-5 באפריל לא החלה המתקפה. ג'ונסטון זעם על העיכוב ובורגארד סבר שיש לבטל את התוכנית. הוא חשש שהעיכוב איפשר לביואל ולגרנט להתאחד ושהכח שמולם גדול מכדי שניתן יהיה להתמודד עמו. בנוסף, בורגארד היה בטוח שהצפוניים גילו את צבא הדרום. חיילי הקונפדרציה ירו ברוביהם לכל אורך אותו יום כדי לוודא שאבק השריפה אינו לח מדי, ובוראגרד היה בטוח שקול היריות חשף אותם. ואולם, ג'ונסטון סירב לבטל את התוכניות. הוא טען שבשל תנאי השטח לא יצליחו הארמיות של ביואל וגרנט להפעיל את מלוא כוחן מול ארמיית המיסיסיפי ואמר לעוזרו: "אלחם בהם גם אם היו מיליון". בערב ה-5 באפריל הושלמה ההיערכות. בשעה שש בבוקר, 6 באפריל 1862, היה צבאו של ג'ונסטון ערוך לקרב, פרוש לאורך דרך קורינת'. שאננותם של מפקדי צבא האיחוד הביאה לכך שג'ונסטון ובורגארד, בראש צבא שמנה 40,000 חיילים ו-123 תותחים, הצליחו להפתיע חמש דיוויזיות של צבא האיחוד, שכללו 33,000 חיילים ו-72 תותחים, שלא היו מוכנות לקרב.[33][39][40]

היערכות צבא האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרנט בחר בפיטסבורג לנדינג כשטח היערכות לקראת התקדמות דרומה. חמש מתוך שש הדיוויזיות שלו חנו על הגדה המערבית של נהר טנסי, באוהלים שהוקמו סביב כנסייה קטנה שנקראה "כנסיית שילה" (Shilo Church). המטרה העיקרית מבחינתו הייתה לאפשר לצבאו שטח לאימונים, והוא לא היה ערוך לאפשרות של מתקפה מצד צבא הדרום. תא השטח שבו נפרשה הארמייה היה למעשה ללא מוצא מצפון, ממזרח ומדרום, ופתוח רק לכיוון מערב, הכיוון שממנו הגיעה התקפת ארמיית המיסיסיפי.[31] גרנט עשה מספר משגים: הוא לא הורה על הקמת ביצורים להגנה מפני מתקפה אפשרית; הוא מיקם את יחידותיו ללא מחשבה על התגוננות מפני מתקפה, וכך נוצר מצב שבו מפקדי הדיוויזיות המנוסים יותר היו סמוך לנהר, ודווקא הפחות מנוסים - שרמן ופרנטיס - היו סמוכים יותר לאויב; הוא מיקם את מפקדתו בעיר סוואנה, כ-14 ק"מ מצפון מערב לפיטסבורג לנדינג, ולא מינה ממלא מקום, שיפקד על כוחותיו בהיעדרו; והגרוע מכל, הוא לא פקד על עריכת סיורים כדי לגלות את מיקומו של האויב. בליל ה-5 באפריל שלח גרנט מברק להאלק ומסר כי אינו צופה כל התקפה מצד הדרומיים.[41]

קרב, 6 באפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציר זמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 4:55 - 6:30 - היתקלות ראשונה של סיור מצבא הצפון בצבא הדרום. חיילי הצפון נסוגים
  • 6:30 - 9:00 - מתקפה של הדרום על הדיוויזיה של פרנטיס, במרכז הקו של צבא הצפון
  • 7:00 - 10:00 - הדיוויזיה של שרמן הודפת את התקפות הקורפוס של פולק ומסבה אבדות כבדות. ג'ונסטון מסיט 5 בריגדות לתקיפת האגף של שרמן, וזה נסוג אל הדיוויזיה של מקלרננד
  • 10:00 - 11:30 - הדיוויזיות של שרמן ומקלרננד מייצבות קו הגנה לאורך כביש פאנדי-המבורג ומותקפות על ידי הקורפוסים הדרומיים. האגף הימני של צבא הצפון נסוג
  • 8:00 - 9:30 - הדיוויזיות של וואלאס והורלבוט, שחנו סמוך יותר לנהר, נעות אל חזית הקרב
  • 8:30 - גרנט מגיע למזח פיטסבורג
  • 9:00 - הדיוויזיה של פרנטיס מובסת ונסוגה. הורלבוט בולם את צבא הדרום באזור שייקרא "קן הצרעות"
  • 9:00 - 10:30 - ג'ונסטון חושש לאגפו הימני ומניע שתי בריגדות מהקורפוס של בראג לתקוף את האגף השמאלי של צבא האיחוד, בסיוע הקורפוס של ברקנרידג'
  • 11:00 - 12:00 - הקורפוס של בראג יוצר מגע מול הדיוויזיות של צבא הצפון על כביש קורינת המזרחי. ההתקפה נהדפת
  • 11:00 - 13:00 - התקפות דרומיות על האגף השמאלי של צבא הצפון. ההתקפות נהדפות
  • 12:00 - 14:30 - התקפת נגד של שרמן ומקלרננד, הנעצרת בשל אבדות כבדות. הכוחות הצפוניים נסוגים אל מאחורי ערוץ טילגהמן
  • 14:30 - ג'ונסטון נפגע ונהרג
  • 12:00 - 15:30 - יחידות דרומיות תוקפות את מרכז הקו של צבא הצפון, אך נהדפות באבדות כבדות
  • 13:00 - 16:00 - ג'ונסטון מוביל התקפה על אגפו השמאלי של צבא הצפון, הורלובט מצליח להדוף את המתקפות לזמן מה, אך נסוג לכיוון מזח פיטסבורג
  • 15:00 - 17:30 - הדיוויזיות של שרמן ומקלרננד הודפות ניסיונות של צבא הדרום לחצות את ערוץ טילגהמן, אך נסוגות אל כביש סוואנה - המבורג
  • 15:00 - 17:30 - אש תותחים כבדה של הדרום מאלצת את פרנטיס וחייליו לסגת ולהיכנע
  • 17:30 - 18:30 - יחידות של צבא הדרום מנסות לחצות את ערוץ דיל ולהגיע אל מזח פיטסבורג, אך נהדפות באש תותחי הצבא ותותחי אוניות הצפון[32][42]

היתקלויות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר היערכות צבא הצפון סביב פיטסבורג לנדינג החלו היתקלויות בין יחידותיו הקדמיות לסיירים של צבא הדרום. תקריות אלו לוו בהתראות שווא רבות, שגרמו לשרמן, שפיקד על הדיוויזיה הקדמית ביותר של צבא הצפון, להתעלם מהתראות שונות בדבר נוכחות כוחות צבא דרומיים בקרבת עמדותיו. הוא התעלם מדיווחים על התקרבות כוח צבא דרומי גדול וסבר שהמדובר בסיורים בלבד, על אף חששות שהביעו קצינים שונים ומידע שהתקבל מחקירת חיילים דרומיים שנפלו בשבי. ב-5 באפריל אחר הצהריים זיהו חיילים מהרגימנט ה-53 של אוהיו פרשי אויב במרחק לא רב, ויחידה שנשלחה לבדוק במה המדובר דיווחה שספגה אש מחיילים במדים בהירים. מפקד הרגימנט הורה לכוחו להיערך לקרב ושלח מסר בהול לשרמן על נוכחות כוח צבא דרומי בסמוך לו, אולם זה האחרון לא התייחס ברצינות להתראה והגיב עליה באומרו: "אין אויב מכאן ועד קורינת!" מספר חודשים לפני הקרב פוטר שרמן מתפקידו, בטענה שהוא מפגין חשש מוגזם מפני כוונות האויב. שרמן הוחזר לתפקידו זמן מה לפני קרב שילה, וייתכן שזו הייתה הסיבה להתעלמותו מהדיווחים לגבי היערכות צבא הדרום לא רחוק מעמדותיו.[43][44]

גם גנרל פרנטיס גילה שאננות כאשר הגיעו אליו דיווחים שונים על הימצאות אפשרית של האויב בגזרה. לעומתו, מפקד הבריגדה הראשונה בדיוויזיה שלו, קולונל אברט פיבודי, לא היה שקט. בשעות הבוקר המוקדמות של 6 באפריל, הורה פיבודי לשלוח דרומה כוח סיור, שכלל שלוש פלוגות מרג'ימנט הרגלים מספר 25 של מיזורי. הכוח נע לכיוון דרום מערב. כאשר הגיע לשדה כותנה שהיה כ-1,200 מטרים מדרום לכנסיית שילה, בשעה 5:15, נתקלו הכוח בכוחות החלוץ של צבא הדרום. שני הצדדים החליפו ביניהם יריות, והכוח הצפוני נסוג.[45][46]

מתקפת הבוקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת השלב הראשון בקרב, בוקר ה-6 באפריל. כוחות הדרום, באדום, תוקפים מדרום לצפון; כוחות הצפון, בכחול, נסוגים צפונה

לג'ונסטון ובורגארד לא הייתה תוכנית קרב מסודרת. בהודעה ששלח לג'פרסון דייויס, הדגיש ג'ונסטון כי המתקפה תיערך על האגף השמאלי של גרנט (האגף הימני מבחינת הדרומיים), כדי למנוע אפשרות נסיגה לנהר הטנסי - קו האספקה והנסיגה של הצפון. ג'ונסטון הורה לבורגארד להישאר בעורף ולדאוג להעברת תגבורות ואספקה על פי הצורך, בעוד הוא עצמו רכב לראש הכוח כדי להוביל את אנשיו לקרב. בכך העביר למעשה את השליטה בקרב לבורגארד, שלעומתו סבר שהדרך הנכונה היא לתקוף בשלושה גלים ולדחוף את צבא האיחוד ישירות מזרחה לעבר נהר הטנסי. הקורפוסים של הארדי ובראג פתחו בהתקפה רבתי בקו אחד בחזית רוחב של 11 קילומטר. אולם, בשל תוכנית הקרב שלא הייתה ברורה (כאמור, ג'ונסטון ובורגארד לא היו מתואמים לגמרי ביניהם, ולשניהם לא הייתה תוכנית ברורה לקרב; ג'ונסטון רכב לקו הקדמי כדי לעודד את חייליו, דבר שהותיר את ניהול הקרב בידי בורגארד, ובגלל חוסר התיאום הגביר עוד יותר את חוסר השליטה), ובשל פני השטח הקשים, התערבבו היחידות אלו באלו ככל שהתקדמו הכוחות, דבר שהפך את השליטה לקשה יותר ויותר. מפקדי הכוחות תקפו ללא עתודות, ולא ניתן היה לרכז את הארטילריה כדי לאפשר מכת מחץ שתפרוץ את הקו. בשעה 7:30 הורה בורגארד לגייסותיהם של פולק וברקנרידג' להצטרף לקרב מימין ומשמאל לקו ההתקפה, ובכך הקטין את יעילותם. ההתקפה הפכה להסתערות חזיתית מסיבית, אך חסרת משקל מספיק כדי להביא לפריצה.

גרנט ושרמן מעודדים את אנשיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות זאת, ההתקפה הייתה פראית ואכזרית. רבים מחיילי הצפון היו חסרי ניסיון, וחלקם נמלטו לגדות נהר טנסי בתקווה לחצות אותו ולהגיע לביטחון יחסי בגדה הנגדית של הנהר. אחרים לחמו היטב, אך נאלצו לסגת בגלל הלחץ הכבד, תוך שהם מנסים ליצור קווי הגנה חדשים. רגימנטים רבים התפוררו תחת הלחץ, והפלוגות ויחידות המשנה שנותרו ללא מסגרת חברו ליחידות אחרות. שרמן, שכה התרשל בהכנת כוחו לקרב, הפך בשלב זה לגורם בעל השפעה רבה על תוצאותיו. הוא הופיע בכל מקום לאורך הקו, כאשר הוא מעודד את חייליו הטירונים לעמוד מול התקפות צבא הדרום, על אף שנפצע קל פעמיים, ואיבד שלושה סוסים עליהם רכב. ג'יימס מק-פרסון טוען שקרב זה היה נקודת מפנה בחייו של שרמן, שסייעה לו להפוך בהמשך לאחד המפקדים הבכירים של צבא האיחוד במלחמת האזרחים. הדיוויזיה של שרמן ספגה את עיקר המחץ של ההתקפה הדרומית הראשונה, אך למרות נחיתותם המספרית והתפוררות אגפם הימני נלחמו חייליה באומץ לב. אולם בסופו של דבר נאלצו יחידות הדיוויזיה לסגת באיטיות לעמדות חדשות מצפון לכנסיית שילה. הדיוויזיה של מקלרננד הצליחה לייצב את המצב באופן זמני, אך באופן כללי הצליחו כוחותיו של ג'ונסטון להתקדם בעקביות עד לשעות הצהריים, כשהם כובשים את עמדות הצפון בזו אחר זו.

גנרל גרנט שהה תחילת הקרב במורד הנהר, בעיירה סוואנה בטנסי, כ-16 ק"מ משילה (יומיים לפני הקרב, ב-4 באפריל, נפצע גרנט בעת שסוסו נפל ולכד אותו תחתיו. הוא היה בתהליך החלמה מהפציעה, ולא יכול היה לנוע ללא קביים). הוא שמע את קול התותחים ומיהר לחזור לשדה הקרב, לשם הגיע בשעה 8:30 בבוקר. הוא החל לפעול בקדחתנות לקדם תגבורות של צבא הצפון, מיחידות שנמצאו בסמוך לשדה הקרב - הדיוויזיה של נלסון מהארמייה של ביואל, שהייתה בעברו המזרחי של נהר טנסי, והדיוויזיה של ואלאס, שנמצאה מצפון לכוח העיקרי של הארמייה שלו - אולם הגעת הדיוויזיה של ואלאס לשדה בקרב התעכבה, כנראה בשל סדרת החלטות מוטעות של מפקדה.

הדיוויזיה האבודה של לו וולאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידתו של לו וולאס נותרה כעתודה מצפון למחנה צבא הצפון בשילה. עם הופעת כוחות הדרום, הורה גרנט לוולאס לנוע כדי לסייע לשרמן. וולאס נע בנתיב שונה מזה שאליו התכוון גרנט (הוא טען לאחר מכן שהוראותיו של גרנט לא היו ברורות), הגיע לשדה הקרב וגילה ששרמן כבר אינו במקום שבו חשב שהוא נמצא. הקו שבו התרחש הקרב זז כבר צפונה, וולאס היה למעשה בעורפם של טורי הדרום המתקרבים. שליח של גרנט הגיע עם הודעה ובה תהה גרנט על מיקומו של וולאס ודרש ממנו להגיע לקווי ההגנה החדשים של הצפון, ליד הנהר במזח שנקרא פיטסבורג לנדינג. וולאס היה נבוך: הוא חש שיוכל לתקוף את צבא הדרום מהמקום בו היה, ושיוכל להכות אותו בעורפו. אף על פי כן החליט להפנות את כוחו לאחור ולשוב. במקום להורות לכוח להסתובב על עקביו, כך שהמשמר העורפי יוביל ויחידות החלוץ יהפכו ליחידות העורפיות, הורה וולאס לכוח להסתובב במעגל תוך כדי שמירת מבנהו המקורי. ואלאס הגיע לפיטסבורג לנדינג בשעה 19:00, לאחר שהלחימה הסתיימה למעשה. גרנט לא היה מרוצה מתפקודו.

"קן הצרעות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב על שילה, 6 באפריל 1862, אחר הצהריים. כוחות הצפון נסוגים לקו הגנה סביב פיטסבורג לנדינג. קן הצרעות מסומן בירוק בימין המפה, בשמאל הקו של צבא הצפון. המפה מתארת את תחילת היווצרות המיבלט. הדיוויזיה של הורלבוט, בשמאל הקו של הצפון, והדיוויזיות של מקלרננד ושרמן, בימין הקו, נסוגות לאחור, ומותירות את ואלאס ופרנטיס במיבלט בתוך התקדמות הדרומיים

החל מהשעה 9:00 בוקר, הצליחו יחידות מהדיוויזיות של פרנטיס ושל ו.ה.ל. ואלאס[47] להאחז בקטע בקו ההגנה הצפוני, שזכה מאוחר יותר לכינוי "קן הצרעות" (Hornet's Nest). כיס התנגדות זה נמצא סמוך לדרך שחצתה את שדה הקרב וכונתה "הדרך השקועה" (Sunken Road), אף על פי שמבחינה טופוגרפית לא הייתה הצדקה לשם זה. כוחות הדרום תקפו בעוצמה רבה את כיס ההתנגדות של צבא הצפון, אף על פי שהיו יכולים לעקוף אותו, וספגו אבדות כבדות בסדרת התקפות כושלות עליו. כוחות הצפון מימין ומשמאל ל"קן הצרעות" נאלצו לסגת, וכתוצאה מכך הוא הפך למִבְלָט בקו החזית. התיאום בין היחידות הצפוניות שהגנו על "קן הצרעות" היה גרוע, חלקן התפוררו תחת לחץ המתקפות הדרומיות, וגנרל ואלאס, שפיקד על הכוח הגדול ביותר בתוכו, נפצע פצעי מוות. בסופו של דבר הצליח צבא הדרום לכתר את כוחות הצפון ב"קן הצרעות", ולאחר שהמגינים ספגו אש ארטילרית בכינון ישיר מ-62 תותחים שהפגיזו את עמדותיהם, הם נאלצו להיכנע לאחר קרב שארך שבע שעות. מ-5,000 הלוחמים שהחזיקו בקן הצרעות נותרו רק 2,000, שנפלו בשבי, ביניהם גנרל פרנטיס עצמו. אולם האבדות הכבדות מהן סבל צבא הדרום סייעו לכוח העיקרי של צבא הצפון להרוויח זמן ולייצב קו הגנה חדש שנשען על נהר טנסי.

במהלך ההתקפה על "קן הצרעות" ספגו הדרומיים אבדה קשה: מפקד צבא הדרום, ג'ונסטון, שפיקד על המתקפה על האגף הימני של צבא הצפון, נפצע בערך בשעה 14:30. הפצע לא נראה חמור בתחילה, מכיוון שהדימום היה לתוך המגף שלו ולא נראה לעין, וג'ונסטון שלא קיבל טיפול רפואי מתאים דימם למוות. מותו היה אבידה קשה לדרום; ג'פרסון דייויס, נשיא הקונפדרציה, ראה בו את הגנרל היעיל ביותר של צבאו (היה זה חודשיים לפני מינויו של רוברט לי למפקד כוחות הקונפרדציה בחזית המזרחית). בורגארד נטל את הפיקוד על צבא הדרום, והורה להסתיר את דבר מותו של ג'ונסטון כדי למנוע פגיעה במורל החיילים, אך מכיוון שעמדת הפיקוד שלו הייתה רחוקה יחסית משדה הקרב, לא היה לו מושג ברור על תמונת המצב ועל מצב הכוחות בחזית. בורגארד הורה לחדש את ההתקפות על "קן הצרעות". הייתה זו שגיאה טקטית חמורה, משום שצבא הצפון נמצא בעיצומה של נסיגה לקו הגנה חדש, שנפרש בחצי גורן סביב פיטסבורג לנדינג, ואילו היה בורגארד מפעיל את כל כוחותיו לתקוף את אגפיו, ייתכן שהיה מצליח למנוע מגרנט לייצב את מערך ההגנה של צבאו.

קרב ההגנה ב"פיטסבורג לנדינג"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני האגפים של צבא האיחוד נדחקו לאחור, אך נסוגו בצורה מסודרת ולא התפוררו. הקורפוסים של הרדי ופולק תקפו את הדיוויזיות של שרמן ומקלרננד, באגף הימני של צבא הצפון, ואילצו אותם לסגת, כשהם מותירים את האגף הימני של "קן הצרעות" חשוף. מיד לאחר מותו של ג'ונסטון, תקף הקורפוס של ברקנרידג', שנשמר בעתודה עד אז, את הקצה השמאלי של הקו הצפוני. שלוש החטיבות שלו הדפו את החטיבה המוחלשת של קולונל סטיוארט לכיוון פיטסבורג לנדינג ויצרו פירצה בקו הצפוני, שהייתה יכולה לאפשר לכוחות הדרום להגיע לעורפם של כוחות הצפון ולנתק אותם מנהר הטנסי. אולם, יחידות הדרום נעצרו כדי להתארגן מחדש, ולאחר מכן פנו מערבה כדי להצטרף לקרב על "קן הצרעות", והחמיצו את הזדמנות. לאחר נפילת "קן הצרעות", ייצבו היחידות הנותרות מצבא האיחוד קו הגנה מוצק לאורך 5 קילומטרים, שאגפו המזרחי נשען על "פיטסבורג לנדינג". קן ההגנה החדש השתרע ממערב לנהר הטנסי, ולאחר מכן פנה צפונה לאורך דרך המבורג-סבאנה, כשהוא מותיר דרך פתוחה לדיוויזיה המאחרת של גנרל ואלאס לחבור לכוח העיקרי של צבא הצפון. שרמן פיקד על האגף הימני של הקו הצפוני, הדיוויזיה של מקלרננד החזיקה במרכז, ובאגף השמאלי של הקו החזיקו שרידי הדיוויזיות של ו.ה.ל. ואלאס, הורלבוט, והחטיבה של סטיוארט; הם היו מעורבים באלפי חיילים צפוניים שנמלטו משדה הקרב, ושהצטופפו על הצוק שמעל מזח פיטסבורג. חטיבה אחת מצבאו של ביואל, בפיקוד בריגדיר גנרל ג'ייקוב אמן מהדיוויזיה של בול נלסון, צלחה את נהר טנסי והגיעה בזמן כדי לתגבר את האגף השמאלי של קו ההגנה, סמוך לנהר. קו ההגנה הצפוני קיבל סיוע ארטילרי מיותר מ-50 תותחים, ונתמך גם על ידי תותחי ספינות האיחוד ששייטו בנהר טנסי. הסתערות אחרונה של שתי חטיבות של הדרום נהדפה. ביורגרד ביטל ניסיון שני. על אף שצבא האיחוד נהדף צפונה וספג אבדות כבדות, תוכניתם של מפקדי צבא הקונפדרציה נכשלה, משום שהם לא הצליחו לאלץ את צבא האיחוד להתנתק מקו נהר טנסי, ולדחוק אותו לכיוון שטחי הביצות ממערב לנהר.

ערב: הפוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר רדת החשיכה הופסק הקרב. במהלך הלילה עברה סופת רעמים דרך האזור, וכוחות הדרום ספגו הפגזה מתמשכת ממספר ספינות תותחים של הצפון. ההפגזה לא גרמה נזק רב, אך הייתה לה השפעה פסיכולוגית ניכרת על חיילי הדרום המותשים. אנקדוטה מפורסמת המסופרת על גרנט מדגימה את גישתו - כיצד התגבר על מכשולים זמניים ואת נטייתו לפעולה. בזמן שחיילי הדרום המותשים מצאו מחסה במחנות הצפון הנטושים, פגש שרמן את גרנט מתחת לעץ, מגן על עצמו מהגשם השוטף, מעשן את אחד מהסיגרים שלו (גרנט היה מפורסם בחיבתו לעישון סיגרים), שוקל את אבדותיו ומתכנן את מהלכיו ליום הבא. שרמן העיר: "ובכן, גרנט, היה לנו יום מן השטן, לא כן"? גרנט הביט בו: "כן", ונשף עשן. "אבל נכסח 'תם מחר" (lick 'em tomorrow, though).[48]

בורגארד האמין שהקרב הוכרע למעשה, ותיכנן לדחוק את שרידי צבאו של גרנט לנהר טנסי ולחסל אותם למחרת בבוקר. הוא שלח טלגרמה לנשיא הקונפדרציה, דייוויס, בה הודיע לו שצבאו זכה ב"ניצחון מלא". רבים מחייליו צהלו, לאחר ששטפו את מחנות הצפון, לקחו בשבי אלפי חיילים, ואספו שלל רב. אולם, לגרנט היו סיבות טובות להיות אופטימי. הדיוויזיה של ואלאס, שכללה כ-7000 חיילים, חברה לבסוף בשעות הערב לכוחו העיקרי, ובמהלך הלילה חצו ארבע דיוויזיות מהארמייה של ביואל, שכללו כ-17,000 אלף חיילים, את נהר טנסי, ותיגברו את קו ההגנה שלו .

החלטתו של בורגארד שלא להמשיך את המתקפה בשעות הדימדומים עוררה מחלוקת לא מועטה. היו שביקרו את ההחלטה וראו בה החמצת הזדמנות. בורגארד נותר מאחור בכנסיית שילה, ולא הגיע לקו החזית כדי לבחון את המצב בשדה הקרב. הוא גם הפחית בערכם של דוחות מודיעין שקיבל ממפקד הפרשים, קולונל נייתן בדפורד פורסט, שדיווח לו על הגעת כוחות טריים לעזרת צבא הצפון. מידע זה התחזק כתוצאה מפליטת פה של גנרל פרנטיס השבוי, אך בורגארד התעלם גם ממידע זה. מאידך, יש לזכור שחיילי צבא הדרום היו מותשים מהלחימה הקשה, נותרה שעה אחת בלבד של אור יום, והארטילריה שסייעה לצבאו של גרנט הייתה עדיפה בהרבה על כוח הארטילריה של צבא הדרום.

היום השני - 7 באפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקפת הכוחות הצפון במהלך 7 באפריל

לאחר שהגיעו התגבורות בערב ובלילה, מנה צבא הצפון 45,000 איש. צבא הקונפדרציה ספג אבדות כבדות במהלך היום הראשון, כ-8,500 נפגעים, אך בשל חיילים שערקו או כאלה שאיבדו את דרכם והשתרכו אחרי יחידותיהם, העריכו מפקדי הדרום שלרשותם לא יותר מ-20,000 חיילים. ביואל ערער על נתון זה לאחר המלחמה, וטען שהיו 28,000 חיילים לפחות.

חיילי הדרום נסוגו לאחור, אל המחנות ששימשו את חייליהם של שרמן ופרנטיס. חייליו של פולק עוד הדרימו, אל הקו שבו שהו ב-5 באפריל, לפני תחילת הקרב, כ-6.5 קילומטרים מדרום מערב לפיטסבורג לנדינג. לא יוצב קו הגנה, ומעט מאוד תחמושת הוזרמה לחיילים. החיילים עסקו בעיקר באיתור מזון, מים, ומחסה ללינת לילה חיונית.

ביורגרד, שלא ידע שבשלב זה כבר היה בנחיתות מספרית, תכנן להמשיך ולתקוף את הצפון בבוקר, ולהדוף את גרנט אל הנהר. להפתעתו, החלו כוחות של צבא הצפון, עם השחר, במתקפת נגד מסיבית. גרנט וביואל החלו את התקפותיהם בנפרד, כאשר תיאום מתבצע רק ברמת הדיוויזיה. הדיוויזיה של לו ואלאס הייתה הראשונה לתקוף, בקצה הימני של הקו; משמאלה התקדמו שרידי הדיוויזיה של שרמן, משמאלם אלה של מקלרננד, ובהמשך שרידי הדיוויזיה של ו.ה.ל. ואלאס (כעת בפיקוד קולונל ג'יימס טאטל). משמאלם נעו הדיוויזיות של ביואל: של בול נלסון, קריטנדן ומק-קוק. חיילי הדרום היו מעורבבים, כך שהתקיימה מעט מאוד לכידות מעל רמת החטיבה. עברו מעל שעתיים עד שגנרל פולק אותר ועד שהדיוויזיה שלו הובאה ממקום לינת הלילה שלה מדרום מערב. עד השעה 10 בבוקר ייצב ביורגרד את קו ההגנה שלו, כאשר מפקדי הגייסות שלו תופסים את הקו משמאל לימין: בראג, פולק, ברקנריג' והרדי.

בשמאלו של הקו הצפוני הובילה הדיוויזיה של נלסון את ההתקדמות, כשסמוך אחריה נעות הדיוויזיות של קריטנדן ושל מק-קוק. לאחר לחימה קשה הצליחה הדיוויזיה של קריטנדן בסוף הבוקר לכבוש מחדש את אזור "קן הצרעות", אך הם נתקלו, יחד עם הדיוויזיה של נלסון, בהתקפות נגד נחושות של ברקנרידג'. ימינו של צבא הצפון התקדם בהתמדה, כשהוא הודף את בראג ופולק לדרום. קריטנדן ומק-קוק חידשו את התקפתם, והכריחו את ברקנרידג' לסגת.

בתחילת אחר הצהריים יזם בורגארד סדרה של התקפות נגד מאזור הכנסייה בשילה; מטרת ההתקפות הייתה להבטיח שליטה על הצירים המובילים דרומה, לקורינת'. האגף הימני של צבא הצפון נהדף לאחור באופן זמני. קריטנדן, בשמאל, בסיוע טאטל, הדף את הדרומיים למחנות המקוריים של הדיוויזיה של פרנטיס; נלסון חידש את התקפתו, והחטיבה של קולונל ג'יימס ויץ' הדפה את התקפת הנגד האחרונה של בורגארד, לאחר שגרנט הניע אותה קדימה.

בורגארד הבין שאיבד את היוזמה בקרב. לכוחותיו היו מעט מזון ומעט תחמושת, ועם למעלה מ-10,000 הרוגים, פצועים ונעדרים היה ברור לו שאינו יכול להמשיך בקרב. בורגארד נסוג מכנסיית שילה, בחיפוי 5,000 חייליו של ברקנרידג', ובחיפוין של סוללות תותחים שכוונו לכנסייה ולשלוחה שמדרום לה. חיפוי זה מנע מכוחות הצפון להתקדם הלאה עד השעה 17:00, כאשר כוחות הדרום החלו בנסיגה מסודרת לקורינת'.

חיילי הצפון המותשים לא המשיכו במרדף הרבה מעבר למחנות המקוריים של שרמן ופרנטיס; הדיוויזיה של ואלאס התקדמה מעבר לכנסיית שילה, אך מכיוון שלא קיבלה סיוע מיחידות אחרות לא התקדמה מעבר לכך, ואז בעצם הקרב הסתיים. גרנט החליט שלא ליזום מרדף אחרי כוחות הדרום בשעת האור שנותרה, החלטה שעוררה ויכוח חריף בינו ובין ביואל למשך זמן רב. גרנט ציין את תשישותם של החיילים, אף על פי שחיילי הדרום היו מותשים באותה מידה. חלק מחוסר רצונו של גרנט לפעול ניתן לתלות ביחסי הפיקוד הלא מקובלים שהיו לו עם ביואל. אף על פי שגרנט היה המפקד הבכיר, וטכנית פיקד על שתי הארמיות, ביואל הבהיר היטב במהלך הקרב שהוא פועל באופן עצמאי.

8 באפריל - תקרית "עצים כרותים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 באפריל שלח גרנט את שרמן דרומה, לאורך הדרך לקורינת', לסיור אלים שנועד לברר האם צבא הדרום אכן נסוג, או שרק מתארגן מחדש כדי לחדש את המתקפה על צבאו. בארמייה של גרנט היו יחידות פרשים גדולות, שהתאימו יותר למשימה כזו, כמו גם למרדף נמרץ אחרי אויב הנמצא בנסיגה. שרמן צעד דרומה עם שתי חטיבות חיל רגלים מהדיוויזיה שלו, בליווי שני גדודי פרשים. כוח זה חבר לדיוויזיה של בריגדיר גנרל תומאס ג'. ווד, מן הארמייה של ביואל. כעשרה קילומטרים מדרום לפיטסבורג לנדינג התקרב כוחו של שרמן למחנה גדול של צבא הדרום, שכלל בית חולים שדה. על המחנה הגנו 300 פרשים דרומיים, בפיקוד קולונל נייתן בדפורד פורסט, והדרך אליו הייתה חסומה בעצים כרותים, לאורך כ-200 מטרים.

חיילי הצפון התקדמו באיטיות בשל העצים שחסמו את דרכם. פורסט הורה לפרשיו להסתער, והם הפתיעו את כוח החלוץ הצפוני וכמעט הצליחו ללכוד את שרמן. כאשר נתקלו בכוח הצפוני העיקרי החלו הפרשים לסגת, אולם פורסט, שהקדים את חייליו במהלך ההסתערות, מצא עצמו בודד ומוקף בחיילי הצפון, ונורה מטווח קצר מאוד. אף על פי שנפצע קשה הצליח פורסט להימלט ולהיחלץ משדה הקרב, וכעבור מספר חודשים התאושש מפציעתו וחזר לפקד על כוח פרשים. כוחו של שרמן איבד במהלך התקרית, שקיבלה את השם "עצים כרותים", כמאה חיילים, שרובם נשבו בעת הסתערותו של פורסט. לאחר שהשתלטו על המחנה הדרומי ולכדו את בית החולים שהיה בו, נתקלו אנשיו של שרמן במשמר העורפי של ברקנריג'; שרמן הסיק שהאויב נמצא בנסיגה ואינו מתכנן מתקפה נוספת, ונסוג חזרה לבסיסו.

אחרי הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה בשילה, 2006

בימים שלאחר הקרב הושמץ גרנט בעיתוני הברית בשל ביצועיו במהלך הקרב ב-6 באפריל. כתבים, שרובם לא נכחו בקרב אלא היו רחוקים ממקום האירוע, הפיצו את הסיפור שגרנט היה שיכור, והאשימו אותו, שלא בצדק, ששכרותו הובילה לכך שחיילי הצפון לא היו מוכנים לקרב, ושרבים מהם נדקרו בידי חיילי הדרום בתוך אוהליהם בשל חוסר מוכנותם.

למרות הניצחון, נפגעה תדמיתו של גרנט בדעת הקהל של מדינות הצפון. רבים העניקו את האשראי לניצחון לביואל, וראו בו את מי שהשתלט על המצב והוביל אותם לניצחון ב-7 באפריל. קריאות לפיטוריו של גרנט הציפו את הבית הלבן. הנשיא, אברהם לינקולן, השיב לקריאות אלו באחד ממשפטיו המפורסמים על גרנט: "איני יכול לוותר על האיש הזה. הוא נלחם" (I can't spare this man; he fights). שרמן הצטייר כגיבור, שעמידתו ויציבותו תחת אש כבדה ומול כאוס כיפרו על המלנכוליה שלו ועל חוסר מוכנותו לפני הקרב. כיום נתפס תפקודו של גרנט באופן חיובי הרבה יותר, בשל כושר השיפוט הצלול שלו מול המצב הקשה, ויכולתו להבין את תמונת הקרב הגדולה, שהביאו בסופו של דבר לניצחון ביום השני של הקרב.

הקריירה של גרנט נפגעה זמנית לאחר הקרב. הנרי ו. האלק איחד וארגן מחדש את כוחות הצפון, והעביר את גרנט לתפקיד סגן המפקד - תפקיד חסר משמעות. בסוף חודש אפריל ובמהלך מאי התקדמו כוחות הצפון לאיטם, תחת פיקודו הישיר של האלק, וכבשו את קורינת', בעוד כוח אמפיבי שנע על נהר המיסיסיפי השמיד את צי ההגנה הימי של הקונפדרציה ולכד את ממפיס. האלק קודם לתפקיד המפקד העליון של כל צבא הצפון, ועם עזיבתו לוושינגטון הוחזר גרנט לפיקוד. גרנט דחף הלאה דרך המיסיסיפי והטיל מצור על ויקסבורג. לאחר כניעתה של העיר ונפילת פורט הדסון בקיץ 1863, השלימו צבאות הצפון את ביתור הקונפדרציה לשני חלקים. ברקסטון בראג, שקיבל את הפיקוד על הארמייה של המיסיסיפי, קודם לדרגת גנרל, אך נכשל בהתקפה על קנטקי, ונאלץ לסגת לאחר הקרב על פריוויל.

הקרב בן היומיים על שילה היה הקרב העקוב מדם ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית עד אז, והוביל לתבוסת הקונפדרציה ולכישלון תוכניותיו של ג'ונסטון למניעת הפלישה לדרום. לצבא ארצות הברית היו 13,047 נפגעים, בהם 1,754 הרוגים, 8,408 פצועים ו-2,885 נעדרים; לצבא הקונפדרציה היו 10,694 נפגעים, בהם 1,728 הרוגים, 8,012 פצועים, ו-959 נעדרים. בסך הכול נפגעו בקרב 23,741 איש; מספר זה היה גדול מסך כל ההרוגים בכל מלחמותיה של ארצות הברית עד אז גם יחד.[49] בשבע שנותיה של מלחמת העצמאות של ארצות הברית נהרגו כ-8,000 איש; בקרב שילה נהרגו כ-3,500 איש תוך פחות מ-48 שעות. בין ההרוגים היה גם מפקד צבאות הדרום, אלברט סידני ג'ונסטון; מצבא הצפון נהרג גנרל ו.ה.ל. ואלאס. בשני הצדדים היה זעזוע עמוק משפיכות הדמים, אך איש לא חזה שעומדות לפניהם עוד שלוש שנים של מלחמה מעין זו ושמונה קרבות אף יותר עקובים מדם. גרנט עצמו הגיע למסקנה שתחזיתו לגבי קרב גדול אחד שיביא לסיום המלחמה לא תתממש; המלחמה עתידה להמשיך, תוך השקעה עצומה של משאבים ומחיר כבד של נפגעים, עד שהקונפדרציה תיכנע או עד שהפילוג ייעשה לעובדה מוגמרת. לקח אישי נוסף שלמד גרנט היה על הצורך הקריטי במוכנות - לקח ששירת אותו היטב בהמשך המלחמה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993.
  • Daniel, Larry. Shiloh: The Battle that Changed the Civil War, Simon and Schuster, 1997.
  • Eicher, David J., The Longest Night: A Military History of the Civil War, Simon & Schuster, 2001.
  • McDonough, James L., "Battle of Shiloh", Encyclopedia of the American Civil War: A Political, Social, and Military History, Heidler, David S., and Heidler, Jeanne T., eds., W. W. Norton & Company, 2000.
  • Nevin, David, and the Editors of Time-Life Books, The Road to Shiloh: Early Battles in the West, Time-Life Books, 1983.
  • Hanson, Victor Davis, Ripples of Battle: How Wars of the Past Still Determine How We Fight, How We Live, and How We Think, Doubleday, 2003.
  • McPherson, James M., Battle Cry of Freedom: The Civil War Era (Oxford History of the United States), Oxford University Press, 1988.
  • Smith, Jean Edward, Grant, Simon and Shuster, 2001.
  • Sword, Wiley, Shiloh: Bloody April, Morningside Books, 1974.
  • Woodworth, Steven E., Nothing but Victory: The Army of the Tennessee, 1861 - 1865, Alfred A. Knopf, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב שילה בוויקישיתוף

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באנגלית נקרא נשק חרוק קנה Rifle, להבדיל מהמוסקט שהוא חלק קנה. בעברית אין הבחנה כזו.
  2. ^ בערך זה נעשה שימוש בשמותיהן הלועזיים של היחידות, מלבד השם "פלוגה". לצורך ההשוואה, "בטליון" מקביל לגדוד; "בריגדה" מקבילה לחטיבה; "דיוויזיה" מקבילה לאוגדה; ו"קורפוס" מקביל לגיס. בצה"ל בשנת 2017 אין יחידה ארגונית המקבילה ל"ארמייה". מובן שההשוואה היא ארגונית בלבד, שכן ישנו הבדל רב בין דיוויזיה מן המאה ה-19 לאוגדה של צה"ל בעשור השני של המאה ה-21.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקפרסון, עמ' 346, הערה 7.
  2. ^ Shilo 1862, עמ' 6.
  3. ^ קאטון, עמ' 99 - 100.
  4. ^ קאטון, עמ' 100 - 101.
  5. ^ Catton, עמ' 149.
  6. ^ Catton, עמ' 148 - 160.
  7. ^ 34°56′00.9″N 88°31′18.3″W / 34.933583°N 88.521750°W / 34.933583; -88.521750
  8. ^ Grimesly & Woodworth, pp. 13 -14
  9. ^ קאטון, עמ' 103.
  10. ^ .Arnold, pp. 8.
  11. ^ Reed, עמ' 7; Arnold, עמ' 8 - 9.
  12. ^ 12.0 12.1 Arnold, עמ' 9.
  13. ^ Catton, עמ' 164.
  14. ^ McPherson, עמ' 406.
  15. ^ מקפירסון, עמ' 313.
  16. ^ עמידרור, עמ' 53.
  17. ^ קאטון, עמ' 170 - 171.
  18. ^ 18.0 18.1 עמידרור, עמ' 46 - 47.
  19. ^ ארנולד, עמ' 19.
  20. ^ על פי הנתונים בפורום democratic underground.
  21. ^ עמידרור, עמ' 48 - 51.
  22. ^ ארנולד, עמ' 16. Introduction To Civil War Cavalry באתר ehistory מציג חלוקה מעט שונה.
  23. ^ ארנולד, עמ' 16.
  24. ^ עמידרור, עמ' 50 - 51.
  25. ^ ארנולד, עמ' 17.
  26. ^ 26.0 26.1 ארנולד, עמ' 15.
  27. ^ ארנולד, עמ' 16.
  28. ^ ארנולד, עמ' 16, 18.
  29. ^ 29.0 29.1 ארנולד, עמ' 21 - 22. המספרים שונים במעט מאלה המובאים בספר The war of the rebellion: a compilation of the official records of the Union and Confederate armies. ; Series 1 - Volume 10, Part I, והמאוחזר ב ספריה הדיגיטלית של אוניברסיטת קורנל.
  30. ^ ארנולד, עמ' 22.
  31. ^ 31.0 31.1 ארנולד, עמ' 24.
  32. ^ 32.0 32.1 על פי The atlas of the Civil War, עמ' 51.
  33. ^ 33.0 33.1 מקפירסון, עמ' 405 - 407.
  34. ^ 34.0 34.1 ארנולד, עמ' 25.
  35. ^ ארנולד, עמ' 24.
  36. ^ ריד, עמ' 12.
  37. ^ ארנולד, עמ' 23, 25.
  38. ^ קאטון, עמ' 93.
  39. ^ גרימסלי וודווורת', עמ' 23.
  40. ^ ארנולד, עמ' 24, 26, 28.
  41. ^ ארנולד, עמ' 25 - 26.
  42. ^ ארנולד, עמ' 10.
  43. ^ Arnold, pp. 14, 28.
  44. ^ Grimesly & Woodworth, p. 18.
  45. ^ Arnold, pp. 28 - 29.
  46. ^ Grimesly & Woodworth, pp. 21 - 22.
  47. ^ לא לבלבל עם הדיוויזיה של לו ואלאס, שהוזכרה בפיסקה הקודמת
  48. ^ ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993, עמוד 167.
  49. ^ במלחמותיה הקודמות של ארצות הברית - מלחמת העצמאות של ארצות הברית, מלחמת 1812, ומלחמת ארצות הברית מקסיקו - נהרגו כ-12,000 איש.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg