Article MediumPurple.svg

קרב שילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב שיל‏‏ה
מלחמה: מלחמת האזרחים האמריקנית
קרב שילה; ציור מאת ת'אלסטרופ
תאריך התחלה: 6 באפריל 1862
תאריך סיום: 7 באפריל 1862
משך הסכסוך: יומיים
קרב לפני: קרב מצודת דונלסון
קרב אחרי: הקרב על אי מס' 10
מקום: מחוז הארדין, טנסי
35°09′02″N 88°19′19″W / 35.15068°N 88.32183°W / 35.15068; -88.32183 קואורדינטות: 35°09′02″N 88°19′19″W / 35.15068°N 88.32183°W / 35.15068; -88.32183 
תוצאה: ניצחון של כוחות הצפון
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

הארמייה של המיסיסיפי, 44,699 חיילים

הארמייה של מערב טנסי, 48,894 חיילים, והארמייה של אוהיו, 17,918 חיילים

אבידות

1,723 הרוגים, 8,012 פצועים, 959 שבויים ונעדרים

1,754 הרוגים, 8,408 פצועים, 2,885 שבויים ונעדרים

קרב שִׁילֹ‏האנגלית: Battle of Shiloh) היה אחד הקרבות המרכזיים שנערכו בזירת המבצעים המערבית של מלחמת האזרחים של ארצות הברית. הקרב התחולל בימים ראשון ושני, 6 באפריל ו-7 באפריל 1862, בדרום מערב מדינת טנסי, בגדה המערבית של נהר טנסי, ליד כנסיית שילה, על שמה הוא נקרא. הקרב נקרא גם קרב פיטסבורג לנדינג, על שם המזח בנהר שסביבו התרכזה הגנת הצפון במהלך היום הראשון.

כוחות הקונפדרציה, בפיקודם של הגנרלים אלברט סידני ג'ונסטון ופ.ג.ט. בורגארד פתחו במתקפת פתע נגד צבא האיחוד בפיקודו של הגנרל (אז מייג'ור גנרל) יוליסס גרנט. בשלב הראשון של הקרב כוחות הקונפדרציה היו קרובים להביס את צבא הצפון, אולם לאחר שהצפוניים קיבלו תגבורות ועברו למתקפת נגד הם נאלצו לסגת והקרב הסתיים בניצחון טקטי של האיחוד.

ביום הקרב הראשון תקפו הדרומיים במטרה לדחוק את חיילי הצפון מעמדותיהם שעל נהר טנסי לכיוון הביצות שממערב לו. כוחות הדרום קיוו כי יוכלו להביס את ארמיית טנסי של גרנט לפני שיוכל לחבור לארמיית אוהיו של מייג'ור גנרל דון קרלוס בואל. במהלך הלחימה העיקשת נפרצו קווי ההגנה של הצפון וחיילי הדרום התקדמו בכיוון צפון מזרח. העמידה האיתנה של יחידות משתי דיוויזיות של צבא הצפון, שהחזיקו בקטע מקו החזית שזכה לכינוי "קן הצרעות", בלמה זמנית את התקדמות צבא הדרום, גרמה לו אבדות כבדות ואפשרה לשאר הכוחות של צבא האיחוד לייצב קו הגנה חדש, שנשען על נהר טנסי. לאחר נפילת "קן הצרעות" ניסו כוחות צבא הדרום לחדש את המתקפה, אך ללא הצלחה רבה. גנרל ג'ונסטון נהרג במהלך הלחימה ביום הראשון וסגנו, בורגארד, החליט שלא לתקוף במהלך הלילה את עמדות צבא הצפון.

במהלך שעות הערב והלילה קיבל צבאו של גרנט תגבורות חזקות מארמיית אוהיו של בואל, שאיפשרו לכוחות האיחוד להטות את הכף לטובתם למחרת בבוקר, ולעבור למתקפת נגד לאורך הקו כולו. הקרב שהתפתח היה העקוב מדם בהיסטוריה האמריקנית עד אותו יום, והצדדים היריבים ספגו במהלכו למעלה מ-20 אלף אבדות. בסופו של דבר נאלצו הדרומיים לסגת, ולוותר על תוכניתם לחסום את פלישת הצפון לצפון מיסיסיפי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריצת חזית הדרום ותנועת צבא הצפון דרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהר המיסיסיפי עמד במרכזה של התוכנית האסטרטגית של מדינות האיחוד לפלישה דרומה אל הקונפדרציה ולמעשה לפיצולה לשניים. מדינת המפתח לפלישה כזו הייתה קנטקי, שהייתה אחת ממדינות הגבול, מדינה שתמכה בעבדות אך לא פרשה מן האיחוד. רשמית שמרה קנטקי על נייטרליות, אך היה ברור שהקרבות שיתנהלו בה יהיו מרכזיים להצלחת כל אחד מן הצדדים. בסתיו 1861 צעד כוח של צבא הדרום, בפיקוד מייג'ור גנרל ליאונידס פולק, אל תוך קנטקי, בתקווה לגרור את צבא האיחוד לקרב. זה היה משגה, ולו בשל העובדה הפשוטה שכוחות הצפון, בפיקוד מייג'ור גנרל יוליסס סימפסון גרנט, היו גדולים יותר. גרנט הגיב בכיבוש העיר פדוקה בדרום מערב קנטקי, שחלשה על מפגש הנהרות טנסי ואוהיו ונמצאת במרחק כ-50 קילומטרים ממפגש נהר האוהיו עם נהר המיסיסיפי.[1]

תנועת כוחות הצפון (בכחול) והדרום (באדום) לקראת הקרב בשילה

כעת היו צבאות האיחוד בזירה המערבית יכולים לחדור לעומק שטח הקונפדרציה דרך אחד מהנהרות הגדולים שנשלטו מפדוקה: מיסיסיפי, נהר טנסי, הנשפך לנהר אוהיו (שבעצמו הוא יובל חשוב של נהר המיסיסיפי), וקמברלנד.[2] נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, שלח את מי שנחשב בעיניו כגנרל הטוב ביותר שלו, אלברט סידני ג'ונסטון, להיות המפקד העליון של כוחות הקונפדרציה בגזרה זו. ג'ונסטון פרש את כוחותיו כך שיחסמו את האפשרות להתקדם לאורך המיסיסיפי: הוא ביצר את העיר קולומבוס שבדרום מערב קנטקי, השולטת על הנהר וכך מונעת את התנועה בו. מכיוון שהתנועה במיסיסיפי לא הייתה אפשרית, היה ברור שהפלישה דרומה תתבצע דרך נהרות טנסי וקמברלנד, העוברים, בין השאר, דרך מדינות קנטקי וטנסי; כדי למנוע את התנועה בנהרות אלה הקים צבא הדרום שני מבצרים על הגבול שבין שתי המדינות: פורט הנרי ופורט דונלסון.[3]

ג'ונסטון ידע שכוחו קטן מכדי לבלום את צבא הצפון.[4] ואכן, בתחילת פברואר 1862 הצליח גרנט, בסיוע ספינות תותחים, ללכוד בתוך שבועיים את שני המבצרים האמורים. גרנט התפרסם לראשונה בקרב זה, כאשר ענה לשאלת מפקד הכוחות הדרומיים בפורט דונלסון לגבי הסדר הכניעה במילים "לא יהיה כל הסדר מלבד כניעה מיידית וללא תנאי".[5] מבחינת צבא הדרום, משמעות הדבר הייתה פריצת קו ההגנה בכל גזרת טנסי. מפקד צבא הדרום, ג'ונסטון, הסיג את כוחותיו: העיר נשוויל פונתה, וגם הכוח שהיה בקולומבוס הוסג דרומה.

ההתכנסות לקראת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

למפקדי הדרום היה ברור שפריצת החזית בטנסי תביא לניסיון של צבא הצפון לחדור דרומה באותה גזרה. ברור היה גם שהצלחתה של פריצה זו תהיה מובטחת אם יצליח הצפון לרכז את כוחותיו, שהיו רבים במספרם מאלו של הדרום. אחד ממפקדי צבא הדרום, מייג'ור גנרל ברקסטון בראג, שהיה באותה עת מפקד אזור אלבמה ומערב פלורידה, הציע לרכז כל כוח אפשרי בנקודה קריטית אחת, כדי לתקוף את צבא הצפון לפני שיצליח להתארגן. הגנרל פ. ג. ט. בורגארד שנשלח כדי לשמש כסגנו של ג'ונסטון הסכים עם הרעיון, למרות שהמשמעות הייתה ביצוע מהלך מסובך של העברת חיילים מחמישה פיקודים שונים, ברגל, ברכבת ובספינות קיטור, גם ממקומות מרוחקים כמו ניו אורלינס ומוביל, מרחק של יותר מ-500 ק"מ. למרות הסיכון בתוכנית, זו אושרה על ידי נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס. המהלכים לביצועה יצאו לדרך, והנקודה שנבחרה להתכנסות הכוחות הייתה העיר קורינת',[6] במיסיסיפי, שהייתה צומת רכבות חשובה.[7][8]

היערכות צבא הדרום הסתייעה, בלי ידיעתם, בקשיים ארגוניים ואישיים בצמרת כוחות האיחוד בגזרה. הפיקוד על צבא הצפון היה מחולק בין גנרל הנרי האלק, שפיקד על מחוז (Department) מיסורי, ומייג'ור גנרל דון קרלוס בואל שפיקד על מחוז אוהיו. האלק דרש להכפיף את בואל אליו, כדי שיהיה לו כוח מספיק להתמודד עם ג'ונסטון. האלק כעס על גרנט, שהיה תחת פיקודו, מכיוון שהעביר דיוויזיה לפיקודו של בואל, וכן משום שהגיע אל מפקדתו של בואל כדי להתייעץ עמו. האלק החליט להעביר את גרנט מתפקידו ולמנות במקומו את סגנו של גרנט, מייג'ור גנרל צ'ארלס פרגוסון סמית'.[9]

סמית' החל בצעדה דרומה מפורט דונלסון, בכיוון קורינת', לאורך נהר טנסי. תוך כדי תנועתו הנחה סמית' את וויליאם שרמן לנוע במורד הנהר ולנתק את מסילת הברזל מממפיס לצ'ארלסטון. תנועתו של שרמן התעכבה בגלל גשמים כבדים, והוא חיפש מקום שבו יוכלו חייליו לחנות באופן זמני, והמקום הראשון שמצא היה מזח בגדתו המערבית של נהר הטנסי, שנקרא "מזח פיטסבורג" (Pittsburg Landing). חייליו של שרמן התקדמו עוד כמה קילומטרים עד שהגיעו לכנסייה קטנה, בשם "כנסיית שילה" (Shiloh Church), שם חנו.[10]

בינתיים הגיעה לוושינגטון הידיעה כי האלק פיטר את גרנט. לינקולן לא אהב את צעדו זה של האלק: פיטוריו של הגנרל שזה עתה הביא לניצחון כה מרשים בפורט דונלסון נראה לו צעד שגוי ולא ברור, והאלק נדרש להגיש תלונה רשמית ולספק הסבר מסודר. האלק חש לאן נושבת הרוח וביטל את פיטוריו של גרנט.[11] האלק עצמו קוּדם לאחר הניצחונות ומונה למפקד כל כוחות הצפון ממערב להרי האפלצ'ים; הוא הורה כעת לגרנט לקבל שוב את הפיקוד ולנוע דרומה. לבואל הורה לנוע ולחבור עם גרנט, והוא עצמו (האלק) יפקד על הכוח המאוחד, שימנה 75,000 חיילים.[12] גרנט נע גם הוא אל מזח פיטסבורג. מטרתו הייתה לקבץ את צבאו ולהקדיש זמן לאימונים והתארגנות. הכוחות שהגיעו נפרסו בשטח לפי תכנון זה, ולא נערכו לקרב עתידי. שרמן אף אמר לגרנט, יומיים לפני המתקפה הדרומית, שאינו חוזה קרב בזמן הקרוב.[10]

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמיית טנסי בפיקוד מייג'ור גנרל יוליסס ס. גרנט מנתה 46,710 חיילים, בשש דיוויזיות:

  • דיוויזיה 1, בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ון מקלרננד, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה 2, בפיקוד בריגדיר גנרל ויליאם ה. ל. וואלאס, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה 3, בפיקוד מייג'ור גנרל לו וואלאס, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה 4, בפיקוד בריגדיר גנרל סטפן הארלבוט, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה 5, בפיקוד בריגדיר גנרל ויליאם שרמן, ובה ארבע בריגדות;
  • דיוויזיה 6, בפיקוד בריגדיר גנרל בנג'מין פרנטיס, ובה שתי בריגדות.

לכל בריגדה היו יחידות פרשים וארטילריה, וכן היו כוחות נוספים שהיו תחת פיקוד הארמייה ישירות ולא מאורגנים בבריגדה.[13]

ארמיית אוהיו, בפיקוד מייג'ור גנרל דון קרלוס בואל, מנתה 17,918 חיילים, בארבע דיוויזיות:

  • דיוויזיה 2, בפיקוד מייג'ור גנרל אלכסנדר מק'קוק;
  • דיוויזיה 4, בפיקוד בריגדיר גנרל ויליאם נלסון;
  • דיוויזיה 5, בפיקוד בריגדיר גנרל תומאס קריטנדן;
  • דיוויזיה 6, בפיקוד בריגידר גנרל תומאס ווד.[14]

חמש מתוך שש הדיוויזיות חנו על הגדה המערבית של נהר טנסי, באוהלים שהוקמו סביב כנסיית שילה. לאחר הקרב הואשם גרנט בכך, שלא הקדיש תשומת הלב לאויב שמולו: הוא לא טרח לרכז את כוחותיו, להורות על אימונים, או אפילו לבנות חפירות מסביב למחנה. הדיוויזיה השישית חנתה כ-8 קילומטרים במורד הנהר, כדי למנוע קידומן של סוללות ארטילריה של הדרום, וכדי להפציץ את מסילת הרכבת בתחנת בית-אל.

צבא הדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצבא הקונפדרציה ארגן ג'ונסטון את כוחותיו מחדש לארמייה שנקראה הארמייה של מיסיסיפי. ארמייה זו מנתה 41,222 חיילים, שאורגנו בארבעה קורפוסים:

  • הקורפוס הראשון, בפיקודו של מייג'ור גנרל לאונידס פולק, ובו שתי דיוויזיות:
  • דיוויזיה 1, בפיקוד בריגדיר גנרל צ'ארלס קלארק, ובה שתי בריגדות;
  • דיוויזיה 2, בפיקוד מייג'ור גנרל בנג'מין צ'ית'אם, ובה שתי בריגדות;
  • הקורפוס השני, בפיקוד מייג'ור גנרל ברקסטון בראג, ובו שתי דיוויזיות:
  • דיוויזיה 1, בפיקוד בריגדיר גנרל דניאל ראגלס, ובה שלוש בריגדות;
  • דיוויזיה 2, בפיקוד מייגו'ר גנרל ג'ונס ווית'רס, ובה שלוש בריגדות;
  • הקורפוס השלישי, בפיקודו של מייג'ור גנרל ויליאם הארדי, ובו שלוש בריגדות; בפיקודם של תומאס הינדמן, פטריק קלבורן, וסטרלינג ווד, כולם בדרגת בריגדיר גנרל;
  • קורפוס עתודה, בפיקוד בריגדיר גנרל ג'ון ברקנרידג', ובו שלוש חטיבות.[15]

לקראת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

התכנסות צבא הקונפדרציה לקראת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסטון ספג ביקורת קשה בדרום לאחר התבוסות בפורט דונלסון ופורט הנרי, והיו מי שקראו לפטר אותו. נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, דחה את הקריאות הללו באמרו: "אם סידני ג'ונסטון אינו גנרל כדאי שנוותר על המלחמה, שכן אין לנו גנרל". ג'ונסטון עצמו היה כנראה מדוכא וללא תקוות רבות לניצחון, אך בעזרת סגנו, פ. ג. ט. בורגארד, הצליח לרכז 42,000 איש בקורינת'. יחד עם בוראגרד תכנן ג'ונסטון מסע צבאי לכיבושה מחדש של טנסי. שני המפקדים ידעו על תנועות הארמיות של בואל וגרנט, והחליטו לתקוף את גרנט לפני שיצליחו להתאחד.[16]

ג'ונסטון הטיל על בורגארד את תכנון הקרב. בורגארד ערך את צבאו בשלושה קוים: ראשון הוביל הקורפוס של הארדי. כ-700 מטרים מאחוריו נע הקורפוס של בראג, ומאחוריו נעו הקורפוסים של פולק וברקנרידג', בטורים.[17] על פי התוכנית, ההיערכות לקרב הייתה אמורה להסתיים עד 4 באפריל, ועל פי הוראתו של בורגארד היה על הקורפוסים להתכנס בנקודה מסוימת עד לתאריך זה. התוכנית דרשה היערכות לוגיסטית מורכבת, אך החיילים והמפקדים הדרומיים שהיו ברובם חסרי ניסיון התקשו מאד בעמידה בלוח הזמנים, וגם קציני המטה לא ידעו כיצד לתכנן נכון את ההיערכות. הקורפוסים הסתבכו זה בזה, יחידות נותקו מיחידות האם שלהם, יחידות אחרות טעו בדרכן, וגשמים כבדים הכבידו על תנועת עגלות האספקה והארטילריה. תאריך היעד להיערכות היה, כאמור, 4 באפריל, אך רק בערב ה-5 באפריל הושלמה ההיערכות.[16]

העיכוב הרב הביא את בורגארד לחשש מהיציאה לקרב: הוא סבר שהעיכוב איפשר לבואל ולגרנט להתאחד ושהכח שמולם גדול מכדי שניתן יהיה להתמודד עמו. בנוסף, בורגארד היה בטוח שהצפוניים גילו את צבא הדרום; חיילי הקונפדרציה ירו ברוביהם לכל אורך אותו יום כדי לוודא שאבק השריפה אינו לח מדי, ובוראגרד היה בטוח שקול היריות חשף אותם. ואולם, ג'ונסטון סירב לבטל את התוכניות, ואמר: "אלחם בהם גם אם היו מיליון". הפקודות ניתנו, וארמיית המיסיסיפי התכוננה לתקוף עם שחר.[16]

היערכות צבא האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרנט בחר בפיטסבורג לנדינג כשטח היערכות לקראת התקדמות דרומה. המטרה העיקרית מבחינתו הייתה לאפשר לצבאו שטח לאימונים, והוא לא היה ערוך לאפשרות של מתקפה מצד צבא הדרום. הארמייה שלו הייתה פרושה על שטח שנתחם ממזרח על ידי נהר הטנסי, אותו ניתן היה לחצות בסירות בלבד, ומספר ערוצי נחלים בצפון ובדרום, והדרך היחידה לצאת ממנו הייתה מערבה - הכיוון שממנו באה התקפת צבא הדרום.[18] גרנט עשה מספר משגים: הוא לא הורה על הקמת ביצורים להגנה מפני מתקפה אפשרית; צבאו התמקם כך שמפקדי הדיוויזיות המנוסים יותר היו סמוך לנהר, ודווקא הפחות מנוסים - שרמן ופרנטיס - היו סמוכים יותר לאויב; הוא מיקם את מפקדתו בעיר סוואנה, כ-14 ק"מ מצפון מערב לפיטסבורג לנדינג, ולא מינה ממלא מקום, שיפקד על כוחותיו בהיעדרו; והגרוע מכל, הוא לא פקד על עריכת סיורים כדי לגלות את מיקומו של האויב. בליל ה-5 באפריל שלח גרנט מברק להאלק ומסר כי אינו צופה כל התקפה מצד הדרומיים.[19]

לאחר היערכות צבא הצפון סביב פיטסבורג לנדינג, החלו היתקלויות בין יחידותיו הקדמיות לסיירים של צבא הדרום. תקריות אלו לוו בהתראות שווא רבות, שגרמו לשרמן, שפיקד על הדיוויזיה הקדמית ביותר של צבא הצפון, להתעלם מהתראות שונות בדבר נוכחות כוחות צבא דרומיים בקרבת עמדותיו. הוא התעלם מדיווחים על התקרבות כוח צבא דרומי גדול, וסבר שהמדובר בסיורים בלבד, על אף חששות שהביעו קצינים שונים, ומידע שהתקבל מחקירת חיילים דרומיים שנפלו בשבי. ב- 5 באפריל אחר הצהריים זיהו חיילים מהרגימנט ה-53 של אוהיו פרשי אויב במרחק לא רב, ויחידה שנשלחה לבדוק במה המדובר, דיווחה שספגה אש מחיילים במדים בהירים. מפקד הרגימנט הורה לכוחו להיערך לקרב ושלח מסר בהול לשרמן על נוכחות כוח צבא דרומי בסמוך לו, אולם האחרון לא התייחס ברצינות להתראה, והגיב עליה באומרו: "אין אויב מכאן ועד קורינת!"[20] מספר חודשים לפני הקרב פוטר שרמן מתפקידו, בטענה שהוא מפגין חשש מוגזם מפני כוונות האויב.[21]. הוא הוחזר לתפקידו זמן מה לפני קרב שילה, וייתכן שזו הייתה הסיבה להתעלמותו מהדיווחים לגבי היערכות צבא הדרום לא רחוק מעמדותיו.[22] גם גנרל פרנטיס גילה בתחילה שאננות, אך כאשר אחד ממפקדי החטיבות בדיוויזיה שלו התריע ב-5 באפריל שהאויב קרוב, הוא הורה לשלוח דרומה כוח סיור, שכלל שלוש פלוגות מרגימנט הרגלים מספר 25 של מיזורי. כוח זה נתקל בכוחות החלוץ של צבא הדרום בשעה 05:15 ב-6 באפריל, ובכך נפתח קרב שילה.[23]

קרב, 6 באפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקפת הבוקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת השלב הראשון בקרב, בוקר ה-6 באפריל. כוחות הדרום, באדום, תוקפים מדרום לצפון; כוחות הצפון, בכחול, נסוגים צפונה

בשעה שש בבוקר, 6 באפריל 1862, היה צבאו של ג'ונסטון ערוך לקרב, פרוש לאורך דרך קורינת'. במשך הלילה חנו חיילי הדרום פחות מ-3 ק"מ ממחנה צבא הצפון מבלי שיתגלו. הם הצליחו להתקרב ולתקוף עם שחר ללא כל התרעה, ובכך השיגו הפתעה אסטרטגית וטקטית מלאה. ג'ונסטון לא פתח בהרעשה ארטילרית, אולי כדי להשיג את גורם ההפתעה ואולי בשל פני השטח, שהיו מיוערים מאוד ומלאים ערוצים ונחלים, דבר שהקשה על הראות והכביד על ביצוע הירי.

לג'ונסטון ובורגארד לא הייתה תוכנית קרב מסודרת. בהודעה ששלח לג'פרסון דייויס, הדגיש ג'ונסטון כי המתקפה תיערך על האגף השמאלי של גרנט (האגף הימני מבחינת הדרומיים), כדי למנוע אפשרות נסיגה לנהר הטנסי - קו האספקה והנסיגה של הצפון. ג'ונסטון הורה לבורגארד להישאר בעורף ולדאוג להעברת תגבורות ואספקה על פי הצורך, בעוד הוא עצמו רכב לראש הכוח כדי להוביל את אנשיו לקרב. בכך העביר למעשה את השליטה בקרב לבורגארד, שלעומתו סבר שהדרך הנכונה היא לתקוף בשלושה גלים ולדחוף את צבא האיחוד ישירות מזרחה לעבר נהר הטנסי. הקורפוסים של הארדי ובראג פתחו בהתקפה רבתי בקו אחד בחזית רוחב של 11 קילומטר. אולם, בשל תוכנית הקרב שלא הייתה ברורה (כאמור, ג'ונסטון ובורגארד לא היו מתואמים לגמרי ביניהם, ולשניהם לא הייתה תוכנית ברורה לקרב; ג'ונסטון רכב לקו הקדמי כדי לעודד את חייליו, דבר שהותיר את ניהול הקרב בידי בורגארד, ובגלל חוסר התיאום הגביר עוד יותר את חוסר השליטה), ובשל פני השטח הקשים, התערבבו היחידות אלו באלו ככל שהתקדמו הכוחות, דבר שהפך את השליטה לקשה יותר ויותר. מפקדי הכוחות תקפו ללא עתודות, ולא ניתן היה לרכז את הארטילריה כדי לאפשר מכת מחץ שתפרוץ את הקו. בשעה 7:30 הורה בורגארד לגייסותיהם של פולק וברקנרידג' להצטרף לקרב מימין ומשמאל לקו ההתקפה, ובכך הקטין את יעילותם. ההתקפה הפכה להסתערות חזיתית מסיבית, אך חסרת משקל מספיק כדי להביא לפריצה.

גרנט ושרמן מעודדים את אנשיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות זאת, ההתקפה הייתה פראית ואכזרית. רבים מחיילי הצפון היו חסרי ניסיון, וחלקם נמלטו לגדות נהר טנסי בתקווה לחצות אותו ולהגיע לביטחון יחסי בגדה הנגדית של הנהר. אחרים לחמו היטב, אך נאלצו לסגת בגלל הלחץ הכבד, תוך שהם מנסים ליצור קווי הגנה חדשים. רגימנטים רבים התפוררו תחת הלחץ, והפלוגות ויחידות המשנה שנותרו ללא מסגרת חברו ליחידות אחרות. שרמן, שכה התרשל בהכנת כוחו לקרב, הפך בשלב זה לגורם בעל השפעה רבה על תוצאותיו. הוא הופיע בכל מקום לאורך הקו, כאשר הוא מעודד את חייליו הטירונים לעמוד מול התקפות צבא הדרום, למרות שנפצע קל פעמיים, ואיבד שלושה סוסים עליהם רכב. ג'יימס מק-פרסון טוען שקרב זה היה נקודת מפנה בחייו של שרמן, שסייעה לו להפוך בהמשך לאחד המפקדים הבכירים של צבא האיחוד במלחמת האזרחים. הדיוויזיה של שרמן ספגה את עיקר המחץ של ההתקפה הדרומית הראשונה, אך למרות נחיתותם המספרית והתפוררות אגפם הימני נלחמו חייליה באומץ לב. אולם בסופו של דבר נאלצו יחידות הדיוויזיה לסגת באיטיות לעמדות חדשות מצפון לכנסיית שילה. הדיוויזיה של מקלרננד הצליחה לייצב את המצב באופן זמני, אך באופן כללי הצליחו כוחותיו של ג'ונסטון להתקדם בעקביות עד לשעות הצהריים, כשהם כובשים את עמדות הצפון בזו אחר זו.

גנרל גרנט שהה תחילת הקרב במורד הנהר, בעיירה סוואנה בטנסי, כ-16 ק"מ משילה (יומיים לפני הקרב, ב-4 באפריל, נפצע גרנט בעת שסוסו נפל ולכד אותו תחתיו. הוא היה בתהליך החלמה מהפציעה, ולא יכול היה לנוע ללא קביים). הוא שמע את קול התותחים ומיהר לחזור לשדה הקרב, לשם הגיע בשעה 8:30 בבוקר. הוא החל לפעול בקדחתנות לקדם תגבורות של צבא הצפון, מיחידות שנמצאו בסמוך לשדה הקרב - הדיוויזיה של נלסון מהארמייה של בואל, שהייתה בעברו המזרחי של נהר טנסי, והדיוויזיה של ואלאס, שנמצאה מצפון לכוח העיקרי של הארמייה שלו - אולם הגעת הדיוויזיה של ואלאס לשדה בקרב התעכבה, כנראה בשל סדרת החלטות מוטעות של מפקדה.

הדיוויזיה האבודה של לו וולאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידתו של לו וולאס נותרה כעתודה מצפון למחנה צבא הצפון בשילה. עם הופעת כוחות הדרום, הורה גרנט לוולאס לנוע כדי לסייע לשרמן. וולאס נע בנתיב שונה מזה שאליו התכוון גרנט (הוא טען לאחר מכן שהוראותיו של גרנט לא היו ברורות), הגיע לשדה הקרב וגילה ששרמן כבר אינו במקום שבו חשב שהוא נמצא. הקו שבו התרחש הקרב זז כבר צפונה, וולאס היה למעשה בעורפם של טורי הדרום המתקרבים. שליח של גרנט הגיע עם הודעה ובה תהה גרנט על מיקומו של וולאס ודרש ממנו להגיע לקווי ההגנה החדשים של הצפון, ליד הנהר במזח שנקרא פיטסבורג לנדינג. וולאס היה נבוך: הוא חש שיוכל לתקוף את צבא הדרום מהמקום בו היה, ושיוכל להכות אותו בעורפו. אף על פי כן החליט להפנות את כוחו לאחור ולשוב. במקום להורות לכוח להסתובב על עקביו, כך שהמשמר העורפי יוביל ויחידות החלוץ יהפכו ליחידות העורפיות, הורה וולאס לכוח להסתובב במעגל תוך כדי שמירת מבנהו המקורי. ואלאס הגיע לפיטסבורג לנדינג בשעה 19:00, לאחר שהלחימה הסתיימה למעשה. גרנט לא היה מרוצה מתפקודו.

"קן הצרעות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב על שילה, 6 באפריל 1862, אחר הצהריים. כוחות הצפון נסוגים לקו הגנה סביב פיטסבורג לנדינג. קן הצרעות מסומן בירוק בימין המפה, בשמאל הקו של צבא הצפון. המפה מתארת את תחילת היווצרות המיבלט. הדיוויזיה של הורלבוט, בשמאל הקו של הצפון, והדיוויזיות של מקלרננד ושרמן, בימין הקו, נסוגות לאחור, ומותירות את ואלאס ופרנטיס במיבלט בתוך התקדמות הדרומיים

החל מהשעה 9:00 בוקר, הצליחו יחידות מהדיוויזיות של פרנטיס ושל ו.ה.ל. ואלאס[24] להאחז בקטע בקו ההגנה הצפוני, שזכה מאוחר יותר לכינוי "קן הצרעות" (Hornet's Nest). כיס התנגדות זה נמצא סמוך לדרך שחצתה את שדה הקרב ונקראה "הדרך השקועה" (Sunken Road), אף על פי שמבחינה טופוגרפית לא הייתה הצדקה לשם זה. כוחות הדרום תקפו בעוצמה רבה את כיס ההתנגדות הצפוני, אף על פי שהיו יכולים לעקוף אותו, וספגו אבדות כבדות בסדרת התקפות כושלות עליו. כוחות הצפון מימין ומשמאל ל"קן הצרעות" נאלצו לסגת, וכתוצאה מכך הוא הפך למִבְלָ‏ט בקו החזית. התיאום בין היחידות הצפוניות שהגנו על "קן הצרעות" היה גרוע, חלקן התפוררו תחת לחץ המתקפות הדרומיות, וגנרל ואלאס, שפיקד על הכוח הגדול ביותר במבלט הצפוני, נפצע פצעי מוות. בסופו של דבר הצליח צבא הדרום לכתר את כוחות הצפון ב"קן הצרעות", ולאחר שהמגינים ספגו אש ארטילרית בכינון ישיר מ-62 תותחים דרומיים שהפגיזו את עמדותיהם, הם נאלצו להיכנע לאחר קרב שארך שבע שעות. מ-5,000 הלוחמים שהחזיקו בקן הצרעות נותרו רק 2,000, שנפלו בשבי, ביניהם גנרל פרנטיס עצמו. אולם האבדות הכבדות מהן סבל צבא הדרום סייעו לכוח העיקרי של צבא הצפון להרוויח זמן ולייצב קו הגנה חדש שנשען על נהר טנסי.

במהלך ההתקפה על "קן הצרעות" ספגו הדרומיים אבדה קשה: מפקד צבא הדרום, ג'ונסטון, שפיקד על המתקפה על האגף הימני של צבא הצפון, נפצע בערך בשעה 14:30. הפצע לא נראה חמור בתחילה, מכיוון שהדימום היה לתוך המגף שלו ולא נראה לעין, וג'ונסטון שלא קיבל טיפול רפואי מתאים דימם למוות. מותו היה אבידה קשה לדרום; ג'פרסון דייויס, נשיא הקונפדרציה, ראה בו את הגנרל היעיל ביותר של צבאו (היה זה חודשיים לפני מינויו של רוברט לי למפקד כוחות הקונפרדציה בחזית המזרחית). בורגארד נטל את הפיקוד על צבא הדרום, והורה להסתיר את דבר מותו של ג'ונסטון כדי למנוע פגיעה במורל החיילים, אך מכיוון שעמדת הפיקוד שלו הייתה רחוקה יחסית משדה הקרב, לא היה לו מושג ברור על תמונת המצב ועל מצב הכוחות בחזית. בורגארד הורה לחדש את ההתקפות על "קן הצרעות". הייתה זו שגיאה טקטית חמורה, משום שצבא הצפון נמצא במהלך של נסיגה לקו הגנה חדש, שנפרש בחצי גורן סביב פיטסבורג לנדינג, ואילו היה בורגארד מפעיל את כל כוחותיו לתקוף את אגפיו, ייתכן שהיה מצליח למנוע מגרנט לייצב את מערך ההגנה של הצפון.

קרב ההגנה ב"פיטסבורג לנדינג"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני האגפים של צבא האיחוד נדחקו לאחור, אך נסוגו בצורה מסודרת ולא התפוררו. הקורפוסים של הרדי ופולק תקפו את הדיוויזיות של שרמן ומקלרננד, באגף הימני של צבא הצפון, ואילצו אותם לסגת, כשהם מותירים את האגף הימני של "קן הצרעות" חשוף. מיד לאחר מותו של ג'ונסטון, תקף הקורפוס של ברקנרידג', שנשמר בעתודה עד אז, את הקצה השמאלי של הקו הצפוני. שלוש החטיבות שלו הדפו את החטיבה המוחלשת של קולונל סטיוארט לכיוון פיטסבורג לנדינג ויצרו פירצה בקו הצפוני, שהייתה יכולה לאפשר לכוחות הדרום להגיע לעורפם של כוחות הצפון ולנתק אותם מנהר הטנסי. אולם, יחידות הדרום נעצרו כדי להתארגן מחדש, ולאחר מכן פנו מערבה כדי להצטרף לקרב על "קן הצרעות", והחמיצו את הזדמנות. לאחר נפילת "קן הצרעות", ייצבו היחידות הנותרות מצבא האיחוד קו הגנה מוצק לאורך 5 קילומטרים, שאגפו המזרחי נשען על "פיטסבורג לנדינג". קן ההגנה החדש השתרע ממערב לנהר הטנסי, ולאחר מכן פנה צפונה לאורך דרך המבורג-סבאנה, כשהוא מותיר דרך פתוחה לדיוויזיה המאחרת של גנרל ואלאס לחבור לכוח העיקרי של צבא הצפון. שרמן פיקד על האגף הימני של הקו הצפוני, הדיוויזיה של מקלרננד החזיקה במרכז, ובאגף השמאלי של הקו החזיקו שרידי הדיוויזיות של ו.ה.ל. ואלאס, הורלבוט, והחטיבה של סטיוארט; הם היו מעורבים באלפי חיילים צפוניים שנמלטו משדה הקרב, ושהצטופפו על הצוק שמעל מזח פיטסבורג. חטיבה אחת מצבאו של בואל, בפיקוד בריגדיר גנרל ג'ייקוב אמן מהדיוויזיה של בול נלסון, צלחה את נהר טנסי והגיעה בזמן כדי לתגבר את האגף השמאלי של קו ההגנה, סמוך לנהר. קו ההגנה הצפוני קיבל סיוע ארטילרי מיותר מ-50 תותחים, ונתמך גם על ידי תותחי ספינות האיחוד ששייטו בנהר טנסי. הסתערות אחרונה של שתי חטיבות של הדרום נהדפה. ביורגרד ביטל ניסיון שני. למרות שצבא האיחוד נהדף צפונה וספג אבדות כבדות, תוכניתם של מפקדי צבא הקונפדרציה נכשלה, משום שהם לא הצליחו לאלץ את צבא האיחוד להתנתק מקו נהר טנסי, ולדחוק אותו לכיוון שטחי הביצות ממערב לנהר.

ערב: הפוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר רדת החשיכה הופסק הקרב. במהלך הלילה עברה סופת רעמים דרך האזור, וכוחות הדרום ספגו הפגזה מתמשכת ממספר ספינות תותחים של הצפון. ההפגזה לא גרמה נזק רב, אך הייתה לה השפעה פסיכולוגית ניכרת על חיילי הדרום המותשים. אנקדוטה מפורסמת המסופרת על גרנט מדגימה את גישתו - כיצד התגבר על מכשולים זמניים ואת נטייתו לפעולה. בזמן שחיילי הדרום המותשים מצאו מחסה במחנות הצפון הנטושים, פגש שרמן את גרנט מתחת לעץ, מגן על עצמו מהגשם השוטף, מעשן את אחד מהסיגרים שלו (גרנט היה מפורסם בחיבתו לעישון סיגרים), שוקל את אבדותיו ומתכנן את מהלכיו ליום הבא. שרמן העיר: "ובכן, גרנט, היה לנו יום מן השטן, לא כן"? גרנט הביט בו: "כן", ונשף עשן. "אבל נכסח 'תם מחר" (lick 'em tomorrow, though).[25]

בורגארד האמין שהקרב הוכרע למעשה, ותיכנן לדחוק את שרידי צבאו של גרנט לנהר טנסי ולחסל אותם למחרת בבוקר. הוא שלח טלגרמה לנשיא הקונפדרציה, דייוויס, בה הודיע לו שצבאו זכה ב"ניצחון מלא". רבים מחייליו צהלו, לאחר ששטפו את מחנות הצפון, לקחו בשבי אלפי חיילים, ואספו שלל רב. אולם, לגרנט היו סיבות טובות להיות אופטימי. הדיוויזיה של ואלאס, שכללה כ-7000 חיילים, חברה לבסוף בשעות הערב לכוחו העיקרי, ובמהלך הלילה חצו ארבע דיוויזיות מהארמייה של בואל, שכללו כ-17,000 אלף חיילים, את נהר טנסי, ותיגברו את קו ההגנה שלו .

החלטתו של בורגארד שלא להמשיך את המתקפה בשעות הדימדומים עוררה מחלוקת לא מועטה. היו שביקרו את ההחלטה וראו בה החמצת הזדמנות. בורגארד נותר מאחור בכנסיית שילה, ולא הגיע לקו החזית כדי לבחון את המצב בשדה הקרב. הוא גם הפחית בערכם של דוחות מודיעין שקיבל ממפקד הפרשים, קולונל נייתן בדפורד פורסט, שדיווח לו על הגעת כוחות טריים לעזרת צבא הצפון. מידע זה התחזק כתוצאה מפליטת פה של גנרל פרנטיס השבוי, אך בורגארד התעלם גם ממידע זה. מאידך, יש לזכור שחיילי צבא הדרום היו מותשים מהלחימה הקשה, נותרה שעה אחת בלבד של אור יום, והארטילריה שסייעה לצבאו של גרנט הייתה עדיפה בהרבה על כוח הארטילריה של צבא הדרום.

היום השני - 7 באפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקפת הכוחות הצפון במהלך 7 באפריל

לאחר שהגיעו התגבורות בערב ובלילה, מנה צבא הצפון 45,000 איש. צבא הקונפדרציה ספג אבדות כבדות במהלך היום הראשון, כ-8,500 נפגעים, אך בשל חיילים שערקו או כאלה שאיבדו את דרכם והשתרכו אחרי יחידותיהם, העריכו מפקדי הדרום שלרשותם לא יותר מ-20,000 חיילים. בואל ערער על נתון זה לאחר המלחמה, וטען שהיו 28,000 חיילים לפחות.

חיילי הדרום נסוגו לאחור, אל המחנות ששימשו את חייליהם של שרמן ופרנטיס. חייליו של פולק עוד הדרימו, אל הקו שבו שהו ב-5 באפריל, לפני תחילת הקרב, כ-6.5 קילומטרים מדרום מערב לפיטסבורג לנדינג. לא יוצב קו הגנה, ומעט מאוד תחמושת הוזרמה לחיילים. החיילים עסקו בעיקר באיתור מזון, מים, ומחסה ללינת לילה חיונית.

ביורגרד, שלא ידע שבשלב זה כבר היה בנחיתות מספרית, תכנן להמשיך ולתקוף את הצפון בבוקר, ולהדוף את גרנט אל הנהר. להפתעתו, החלו כוחות של צבא הצפון, עם השחר, במתקפת נגד מסיבית. גרנט ובואל החלו את התקפותיהם בנפרד, כאשר תיאום מתבצע רק ברמת הדיוויזיה. הדיוויזיה של לו ואלאס הייתה הראשונה לתקוף, בקצה הימני של הקו; משמאלה התקדמו שרידי הדיוויזיה של שרמן, משמאלם אלה של מקלרננד, ובהמשך שרידי הדיוויזיה של ו.ה.ל. ואלאס (כעת בפיקוד קולונל ג'יימס טאטל). משמאלם נעו הדיוויזיות של בואל: של בול נלסון, קריטנדן ומק-קוק. חיילי הדרום היו מעורבבים, כך שהתקיימה מעט מאוד לכידות מעל רמת החטיבה. עברו מעל שעתיים עד שגנרל פולק אותר ועד שהדיוויזיה שלו הובאה ממקום לינת הלילה שלה מדרום מערב. עד השעה 10 בבוקר ייצב ביורגרד את קו ההגנה שלו, כאשר מפקדי הגייסות שלו תופסים את הקו משמאל לימין: בראג, פולק, ברקנריג' והרדי.

בשמאלו של הקו הצפוני הובילה הדיוויזיה של נלסון את ההתקדמות, כשסמוך אחריה נעות הדיוויזיות של קריטנדן ושל מק-קוק. לאחר לחימה קשה הצליחה הדיוויזיה של קריטנדן בסוף הבוקר לכבוש מחדש את אזור "קן הצרעות", אך הם נתקלו, יחד עם הדיוויזיה של נלסון, בהתקפות נגד נחושות של ברקנרידג'. ימינו של צבא הצפון התקדם בהתמדה, כשהוא הודף את בראג ופולק לדרום. קריטנדן ומק-קוק חידשו את התקפתם, והכריחו את ברקנרידג' לסגת.

בתחילת אחר הצהריים יזם בורגארד סדרה של התקפות נגד מאזור הכנסייה בשילה; מטרת ההתקפות הייתה להבטיח שליטה על הצירים המובילים דרומה, לקורינת'. האגף הימני של צבא הצפון נהדף לאחור באופן זמני. קריטנדן, בשמאל, בסיוע טאטל, הדף את הדרומיים למחנות המקוריים של הדיוויזיה של פרנטיס; נלסון חידש את התקפתו, והחטיבה של קולונל ג'יימס ויץ' הדפה את התקפת הנגד האחרונה של בורגארד, לאחר שגרנט הניע אותה קדימה.

בורגארד הבין שאיבד את היוזמה בקרב. לכוחותיו היו מעט מזון ומעט תחמושת, ועם למעלה מ-10,000 הרוגים, פצועים ונעדרים היה ברור לו שאינו יכול להמשיך בקרב. בורגארד נסוג מכנסיית שילה, בחיפוי 5,000 חייליו של ברקנרידג', ובחיפוין של סוללות תותחים שכוונו לכנסייה ולשלוחה שמדרום לה. חיפוי זה מנע מכוחות הצפון להתקדם הלאה עד השעה 17:00, כאשר כוחות הדרום החלו בנסיגה מסודרת לקורינת'.

חיילי הצפון המותשים לא המשיכו במרדף הרבה מעבר למחנות המקוריים של שרמן ופרנטיס; הדיוויזיה של ואלאס התקדמה מעבר לכנסיית שילה, אך מכיוון שלא קיבלה סיוע מיחידות אחרות לא התקדמה מעבר לכך, ואז בעצם הקרב הסתיים. גרנט החליט שלא ליזום מרדף אחרי כוחות הדרום בשעת האור שנותרה, החלטה שעוררה ויכוח חריף בינו ובין בואל למשך זמן רב. גרנט ציין את תשישותם של החיילים, אף על פי שחיילי הדרום היו מותשים באותה מידה. חלק מחוסר רצונו של גרנט לפעול ניתן לתלות ביחסי הפיקוד הלא מקובלים שהיו לו עם בואל. אף על פי שגרנט היה המפקד הבכיר, וטכנית פיקד על שתי הארמיות, בואל הבהיר היטב במהלך הקרב שהוא פועל באופן עצמאי.

8 באפריל - תקרית "עצים כרותים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 באפריל שלח גרנט את שרמן דרומה, לאורך הדרך לקורינת', לסיור אלים שנועד לברר האם צבא הדרום אכן נסוג, או שרק מתארגן מחדש כדי לחדש את המתקפה על צבאו. בארמייה של גרנט היו יחידות פרשים גדולות, שהתאימו יותר למשימה כזו, כמו גם למרדף נמרץ אחרי אויב הנמצא בנסיגה. שרמן צעד דרומה עם שתי חטיבות חיל רגלים מהדיוויזיה שלו, בליווי שני גדודי פרשים. כוח זה חבר לדיוויזיה של בריגדיר גנרל תומאס ג'. ווד, מן הארמייה של בואל. כעשרה קילומטרים מדרום לפיטסבורג לנדינג התקרב כוחו של שרמן למחנה גדול של צבא הדרום, שכלל בית חולים שדה. על המחנה הגנו 300 פרשים דרומיים, בפיקוד קולונל נייתן בדפורד פורסט, והדרך אליו הייתה חסומה בעצים כרותים, לאורך כ-200 מטרים.

חיילי הצפון התקדמו באיטיות בשל העצים שחסמו את דרכם. פורסט הורה לפרשיו להסתער, והם הפתיעו את כוח החלוץ הצפוני וכמעט הצליחו ללכוד את שרמן. כאשר נתקלו בכוח הצפוני העיקרי החלו הפרשים לסגת, אולם פורסט, שהקדים את חייליו במהלך ההסתערות, מצא עצמו בודד ומוקף בחיילי הצפון, ונורה מטווח קצר מאוד. אף על פי שנפצע קשה הצליח פורסט להימלט ולהיחלץ משדה הקרב, וכעבור מספר חודשים התאושש מפציעתו וחזר לפקד על כוח פרשים. כוחו של שרמן איבד במהלך התקרית, שקיבלה את השם "עצים כרותים", כמאה חיילים, שרובם נשבו בעת הסתערותו של פורסט. לאחר שהשתלטו על המחנה הדרומי ולכדו את בית החולים שהיה בו, נתקלו אנשיו של שרמן במשמר העורפי של ברקנריג'; שרמן הסיק שהאויב נמצא בנסיגה ואינו מתכנן מתקפה נוספת, ונסוג חזרה לבסיסו.

אחרי הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה בשילה, 2006

בימים שלאחר הקרב הושמץ גרנט בעיתוני הברית בשל ביצועיו במהלך הקרב ב-6 באפריל. כתבים, שרובם לא נכחו בקרב אלא היו רחוקים ממקום האירוע, הפיצו את הסיפור שגרנט היה שיכור, והאשימו אותו, שלא בצדק, ששכרותו הובילה לכך שחיילי הצפון לא היו מוכנים לקרב, ושרבים מהם נדקרו בידי חיילי הדרום בתוך אוהליהם בשל חוסר מוכנותם.

למרות הניצחון, נפגעה תדמיתו של גרנט בדעת הקהל של מדינות הצפון. רבים העניקו את האשראי לניצחון לבואל, וראו בו את מי שהשתלט על המצב והוביל אותם לניצחון ב-7 באפריל. קריאות לפיטוריו של גרנט הציפו את הבית הלבן. הנשיא, אברהם לינקולן, השיב לקריאות אלו באחד ממשפטיו המפורסמים על גרנט: "איני יכול לוותר על האיש הזה. הוא נלחם" (I can't spare this man; he fights). שרמן הצטייר כגיבור, שעמידתו ויציבותו תחת אש כבדה ומול כאוס כיפרו על המלנכוליה שלו ועל חוסר מוכנותו לפני הקרב. כיום נתפס תפקודו של גרנט באופן חיובי הרבה יותר, בשל כושר השיפוט הצלול שלו מול המצב הקשה, ויכולתו להבין את תמונת הקרב הגדולה, שהביאו בסופו של דבר לניצחון ביום השני של הקרב.

הקריירה של גרנט נפגעה זמנית לאחר הקרב. הנרי ו. האלק איחד וארגן מחדש את כוחות הצפון, והעביר את גרנט לתפקיד סגן המפקד - תפקיד חסר משמעות. בסוף חודש אפריל ובמהלך מאי התקדמו כוחות הצפון לאיטם, תחת פיקודו הישיר של האלק, וכבשו את קורינת', בעוד כוח אמפיבי שנע על נהר המיסיסיפי השמיד את צי ההגנה הימי של הקונפדרציה ולכד את ממפיס. האלק קודם לתפקיד המפקד העליון של כל צבא הצפון, ועם עזיבתו לוושינגטון הוחזר גרנט לפיקוד. גרנט דחף הלאה דרך המיסיסיפי והטיל מצור על ויקסבורג. לאחר כניעתה של העיר ונפילת פורט הדסון בקיץ 1863, השלימו צבאות הצפון את ביתור הקונפדרציה לשני חלקים. ברקסטון בראג, שקיבל את הפיקוד על הארמייה של המיסיסיפי, קודם לדרגת גנרל, אך נכשל בהתקפה על קנטקי, ונאלץ לסגת לאחר הקרב על פריוויל.

הקרב בן היומיים על שילה היה הקרב העקוב מדם ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית עד אז, והוביל לתבוסת הקונפדרציה ולכישלון תוכניותיו של ג'ונסטון למניעת הפלישה לדרום. לצבא ארצות הברית היו 13,047 נפגעים, בהם 1,754 הרוגים, 8,408 פצועים ו-2,885 נעדרים; לצבא הקונפדרציה היו 10,694 נפגעים, בהם 1,728 הרוגים, 8,012 פצועים, ו-959 נעדרים. בסך הכול נפגעו בקרב 23,741 איש; מספר זה היה גדול מסך כל ההרוגים בכל מלחמותיה של ארצות הברית עד אז גם יחד.[26] בשבע שנותיה של מלחמת העצמאות של ארצות הברית נהרגו כ-8,000 איש; בקרב שילה נהרגו כ-3,500 איש תוך פחות מ-48 שעות. בין ההרוגים היה גם מפקד צבאות הדרום, אלברט סידני ג'ונסטון; מצבא הצפון נהרג גנרל ו.ה.ל. ואלאס. בשני הצדדים היה זעזוע עמוק משפיכות הדמים, אך איש לא חזה שעומדות לפניהם עוד שלוש שנים של מלחמה מעין זו ושמונה קרבות אף יותר עקובים מדם. גרנט עצמו הגיע למסקנה שתחזיתו לגבי קרב גדול אחד שיביא לסיום המלחמה לא תתממש; המלחמה עתידה להמשיך, תוך השקעה עצומה של משאבים ומחיר כבד של נפגעים, עד שהקונפדרציה תיכנע או עד שהפילוג ייעשה לעובדה מוגמרת. לקח אישי נוסף שלמד גרנט היה על הצורך הקריטי במוכנות - לקח ששירת אותו היטב בהמשך המלחמה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993.
  • Daniel, Larry. Shiloh: The Battle that Changed the Civil War, Simon and Schuster, 1997.
  • Eicher, David J., The Longest Night: A Military History of the Civil War, Simon & Schuster, 2001.
  • McDonough, James L., "Battle of Shiloh", Encyclopedia of the American Civil War: A Political, Social, and Military History, Heidler, David S., and Heidler, Jeanne T., eds., W. W. Norton & Company, 2000.
  • Nevin, David, and the Editors of Time-Life Books, The Road to Shiloh: Early Battles in the West, Time-Life Books, 1983.
  • Hanson, Victor Davis, Ripples of Battle: How Wars of the Past Still Determine How We Fight, How We Live, and How We Think, Doubleday, 2003.
  • McPherson, James M., Battle Cry of Freedom: The Civil War Era (Oxford History of the United States), Oxford University Press, 1988.
  • Smith, Jean Edward, Grant, Simon and Shuster, 2001.
  • Sword, Wiley, Shiloh: Bloody April, Morningside Books, 1974.
  • Woodworth, Steven E., Nothing but Victory: The Army of the Tennessee, 1861 - 1865, Alfred A. Knopf, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב שילה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Shilo 1862, עמ' 6.
  2. ^ קאטון, עמ' 99 - 100.
  3. ^ קאטון, עמ' 100 - 101.
  4. ^ Catton, עמ' 149.
  5. ^ Catton, עמ' 148 - 160.
  6. ^ 34°56′00.9″N 88°31′18.3″W / 34.933583°N 88.521750°W / 34.933583; -88.521750
  7. ^ קאטון, עמ' 103.
  8. ^ Arnold, עמ' 8.
  9. ^ Reed, עמ' 7; Arnold, עמ' 8 - 9.
  10. ^ 10.0 10.1 Arnold, עמ' 9.
  11. ^ Catton, עמ' 164.
  12. ^ McPherson, עמ' 406.
  13. ^ ארנולד, עמ' 21 - 22. המספרים שונים במעט מאלה המובאים בספר The war of the rebellion: a compilation of the official records of the Union and Confederate armies. ; Series 1 - Volume 10, Part I, והמאוחזר בספריה הדיגיטלית של אוניברסיטת קורנל.
  14. ^ ארנולד, עמ' 22.
  15. ^ ארנולד, עמ' 20 - 21. נתונים שונים מעט מאלה המופיעים בספר The war of the rebellion: a compilation of the official records of the Union and Confederate armies. ; Series 1 - Volume 10, Part I, המאוחזר בספריה הדיגיטלית של אוניברסיטת קורנל.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 McPherson, עמ' 405 - 407.
  17. ^ Reed, עמ' 12.
  18. ^ Arnold, עמ' 24.
  19. ^ Arnold, עמ' 25 - 26.
  20. ^ Grimsley & Woodworth, עמ' 18.
  21. ^ Arnold, עמ' 14.
  22. ^ Arnold, עמ' 28.
  23. ^ Arnold, עמ' 28 - 29.
  24. ^ לא לבלבל עם הדיוויזיה של לו ואלאס, שהוזכרה בפיסקה הקודמת
  25. ^ ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993, עמוד 167.
  26. ^ במלחמותיה הקודמות של ארצות הברית - מלחמת העצמאות של ארצות הברית, מלחמת 1812, ומלחמת ארצות הברית מקסיקו - נהרגו כ-12,000 איש.


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg