המחלוקת על הטקסים הסיניים
המחלוקת על הטקסים הסיניים (בסינית מפושטת: 中国礼仪之争, בסינית מסורתית: 中國禮儀之爭, בפין-יין: Zhōngguó Lǐyí Zhī Zhēng) הייתה מחלוקת בין מיסיונרים קתולים, ועסקה בשאלה האם להגדיר את עריכת המנהגים הטקסיים הסיניים העממיים, ואת הטקסים הקיסריים הקונפוציאניים והסיניים הרשמיים, כולל העלאת מנחות לקיסר סין על ידי מתנצרים סינים, כסוג של עבודת אלילים[א] – אחד החטאים הגדולים ביותר בנצרות.[1][2] הישועים טענו שבהגבלות מסוימות טקסים סיניים אלה הם טקסים חילוניים שאינם מנוגדים לנצרות, ולכן יש לנהוג בסובלנות כלפיהם. אולם הדומיניקנים והפרנציסקנים לא הסכימו עם טענה זו, ודיווחו על הנושא לרומא.
המועצה להפצת האמונה[ב] התייצבה לצד הדומיניקנים בשנת 1645 על ידי גינוי הטקסים הסיניים על סמך תקציר שהתקבל מהדומיניקנים. עם זאת, אותה ועדה התייצבה לצד הישועים ב-1656, ובכך הסירה את האיסור.[2] מחלוקת זו הייתה המרכזית בשורת מחלוקות נרחבות יותר בין הדומיניקנים לבין הישועים בנוגע לשילוב טקסים ומנהגים מקומיים של מדינות אחרות באסיה בפולחן הנוצרי, כדוגמת מנהגי הנזירות של הברהמינים בהודו,[3] והטקסים העממיים ביפן.[4] הסכסוך בין הישועים ליריביהם קיבל ממד היסטורי, כשהראשונים התעקשו כי לאירופים ולסינים יש היסטוריה משותפת, במטרה לתת לגיטימציה ל"הסכמה" הישועית לטקסים סיניים ושמות סיניים לאל הנוצרי.[5]
המחלוקת התנהלה גם באוניברסיטאות מובילות באירופה. קאנגשי, קיסר סין משושלת צ'ינג וכמה אפיפיורים (כולל קלמנס האחד עשר וקלמנס הארבעה עשר) בחנו את המקרה; גם מחלקות הקוריה הרומאית של הכס הקדוש התערבו. לקראת סוף המאה ה-17, דומיניקנים ופרנציסקנים רבים שינו את עמדותיהם וקיבלו את הדעה של הישועים, אך רומא לא הסכימה. קלמנס האחד עשר אסר על הטקסים בשנת 1704, החלטה שגרמה להפסקה כמעט מוחלטת של פעילות המיסיון הקתולי בסין. בשנת 1742, אישר בנדיקטוס הארבעה עשר מחדש את האיסור ואסר על ויכוח בנושא.[2]
ב-1939, לאחר מאתיים שנה, העריך הכס הקדוש מחדש את הנושא. פיוס השנים עשר הוציא צו ב-8 בדצמבר 1939, שאישר לקתולים סינים לקיים את טקסי האבות ולהשתתף בטקסים המכבדים את זכרו של קונפוציוס.[2] העיקרון הכללי של קבלת מסורות ילידיות לפעמים אפילו לתוך הליטורגיה של הכנסייה, בתנאי שמסורות כאלה יתאימו לרוח האמיתית והאותנטית של הליטורגיה, הוכרז על ידי ועידת הוותיקן השנייה (1962–65).[6]
חדירת הנצרות לסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניסיונות ראשונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיסיונרים נוצרים הגיעו לסין כבר במאה ה-5, כשהנסטוריאנים, שכנסייתם נחשבה כמינות, נדחקו למרכז אסיה, ופעולת המיסיון שלהם הגיעה בסופו של דבר לבירת סין. המנזרים הראשונים נוסדו ב-635,[7] אך בסוף שושלת טאנג (618–907) הורחקה הקהילה הנסטוריאנית מסין.[8]
ניסיון נוסף לייבא את הנצרות לסין נעשה בימי הקיסר משושלת יואן, קובלאי חאן. האפיפיור, שקיבל באמצעות מרקו פולו בקשה מקובלאי חאן לשלוח 100 מלומדים נוצרים לסין, שלח תחילה נזיר פרנציסקני ב-1294, וב-1342 נשלחו 32 מיסיונרים לסין; אלא שתוך פחות מ-25 שנה אסרה שושלת מינג, שירשה את שושלת יואן, על כניסת זרים לסין, והנצרות נעלמה מסין בפעם השנייה.[9][10]
כאשר התפשטה האימפריה הפורטוגזית, והגיעה במאה ה-16 עד חופי סין, ראו הישועים באוכלוסייה הענקית של סין כר נרחב להתנצרות, ועשו ניסיונות חוזרים ונשנים להיכנס למדינה. המיסיונר פרנסיסקו חאווייר היה הראשון שניסה לקבל אישור להיכנס לסין, ובסופו של דבר מת ב-2 בדצמבר 1552 באי הסיני שאנגצ'ואן, 14 קילומטר מהחוף הדרומי של סין, בעודו ממתין לאישור המיוחל.[11] הישועי מלכיור נונייז בַּארֶטוֹ (Melchior Nuñez Barreto) היה הראשון שהורשה להיכנס לסין לתקופה קצרה ב-1555, ואחריו הורשו נזירים דומיניקנים, אוגוסטינים ופרנציסקנים לשהות בסין זמן קצר בטרם גורשו.[12][13]
השיטה הישועית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בניגוד ליבשת אמריקה, שנכבשה תוך שימוש בכוח צבאי שפעל מול התנגדות חלשה ובלתי מאורגנת, ושתושביה הילידים המירו את דתם לנצרות במאפייניה האירופיים, נתקלו המיסיונרים האירופאים בבואם לאסיה בחברות מלוכדות ומשכילות שלא ניתן היה להכניען בכוח הזרוע. בעיני המשכילים באימפריה הסינית, הייתה סין פסגת התרבות האנושית, והם התייחסו לשאר העמים, ובייחוד אל האירופאים, כאל ברברים חסרי השכלה.[14] האב אַלֶסַנְדְרוֹ וַאלִינְיַאנוֹ (Valignano), שמאוגוסט 1573 היה אחראי על כל המיסיונים של הישועים במזרח הרחוק, היה הראשון שהבין שסיבת הכישלונות הקודמים היא בחוסר תכנון מושכל של פעולותיהם. המיסיונרים, שלא הוכנו כראוי, ניסו לכפות על המקומיים את המנהגים המערביים ואת השפה הלטינית בפולחן הדתי, ובחיבוריו: Résolutions ו-Cérémonial, שהתייחסו לכניסת הנצרות ליפן, היה הראשון שטען שיש צורך להתאים את המנהגים הנוצריים לתרבויות של אסיה.[15]
ואליניאנו החליט שיש לערוך סינון קפדני לאנשים שיישלחו לסין, ולהכינם היטב למשימתם על ידי לימוד מעמיק של התרבות הסינית ושל השפה הסינית. כבסיס יציאה נבחרה מקאו, מושבה שהוקמה ב-1557 על חצי אי בחופה המזרחי של סין ונשלטה על ידי האימפריה הפורטוגזית. מקאו הייתה מושבה משגשגת, סינים רבים עבדו בה, והישועים הקימו בה מיסיון כבר ב-1571.[16]
תחילה זימן ואליניאנו למקאו את האב מִיקֶלֶה רוּגֶ'רִי (Ruggieri), שהגיע ביולי 1579. המשימה הראשונה שהוטלה על רוג'רי הייתה לימוד מנדרינית – ניב סיני שבו דיברו הפקידים והאליטות האינטלקטואליות בכל רחבי האימפריה הסינית. על אף שהתקדמותו בלימוד השפה הייתה איטית, היא הספיקה לו כדי ליצור תקשורת עם פקידי הממשל הסינים במהלך שני מסעות קצרים לסין בין השנים 1580–1581, ולזכות לשיתוף פעולה בלתי צפוי מצִדם. לאחר מאמצים, אישר גְווֹ יִינְגפּינְג, מושל המחוזות גואנגדונג וגואנגסי, לרוג'רי להיכנס לסין. ואליניאנו החליט לצרף לרוג'רי את האב מטאו ריצ'י, שפעל אז במיסיון בהודו, והורה לו להגיע למקאו. ואליניאנו הכיר את כישוריו של ריצ'י מהתקופה שבה שימש כחונכו בלימודיו ברומא.[17]
מטאו ריצ'י וראשית המיסיון הקתולי בסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוג'רי וריצ'י הגיעו לג'אוצ'ינג, אז הבירה האדמיניסטרטיבית של גואנגדונג, בספטמבר 1583.[18] על פי עקרונות ה-Cérémonial של ואליניאנו, שהותאמו להקשר הסיני, הגיעו השניים כשהם מגולחי ראש ולבושים בגלימות של בודהיסטים – וכך גם התייחסו אליהם מארחיהם הסינים. חמש שנים אחר כך נשלח רוג'רי לרומא, ומטאו ריצ'י הועמד בראש המיסיון בסין. בינתיים הבין ריצ'י שמעמדם החברתי של הבודהיסטים בסין נמוך בהשוואה לאליטה הקונפוציאנית המשכילה. ריצ'י ביקש מהממונים עליו ללבוש את בגדיהם של הלִיטֶרַאטִי (literati – כינוי שטבע ריצ'י עבור מעמד הפקידים המשכילים) ולגדל את זקנו ואת שער ראשו בהתאם למנהג הסיני, וקיבל את אישורם לכך. כמו כן, בחר ריצ'י את התואר שֶנְפוּ (神父, אב רוחני). בתחילת שנת 1601, עשרים ושבע שנים לאחר שהגיע לסין, הצליח ריצ'י לקבל אישור להתגורר בבייג'ינג, בירת האימפריה הסינית, וחי בה עד מותו.[19] הדרך שבה פעל ריצ'י כדי לשכנע את הסינים להתנצר הייתה להראות להם כיצד עקרונות התאולוגיה הנוצרית משתלבים בהיגיון טבעי עם תורתם של המלומדים הסינים הקדומים, בייחוד עם תורתו של קונפוציוס,[ג] ועם הפילוסופיה הסינית. הוא הכין קטכיזם בסינית, שבו קבע כי תרגום המונח אלוהים לסינית יהיה "טְייֵנְג'וּ" (天主 – "שליט השמים"). את התואר "שליט השמים" אימץ ריצ'י בעצת אחד מתלמידיו הסינים. במיתולוגיה הסינית מצויים האלים בשמים, ולכן מקורה של מלכותו של הקיסר הייתה במנדט השמים, והתואר "בן השמים" (天子) היה כינוי מקובל של קיסר סין, וייחס לקיסר שלטון על "הכול מתחת לשמים", הפירוש המילולי של מילה שמשמעה "עולם" (天下, טְייֵן שְׂיָה).[21] בעת מותו של ריצ'י ב-1610 היו כבר למעלה מ-2,000 מתנצרים סינים.
המיסיון בסין לאחר מותו של מטאו ריצ'י
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מותו של ריצ'י פעלו מיסיונרים ישועים בסין ובקוריאה על בסיס דעותיו על קונפוציאניזם ועל הטקסים סיניים, שכונו לעיתים קרובות "ההנחיות של מטאו ריצ'י" (בסינית: 利瑪竇規矩),[22][23] וקהיליית המתנצרים הסינים הלכה וגדלה. בסוף תקופת שושלת מינג היו בסין כ-28,000 מתנצרים.[24] חילופי השלטון משושלת מינג לשושלת צ'ינג לא פגעו במאמצים אלו; להפך – היה יחס של כבוד אל המיסיונרים הישועים. המיסיונר הישועי הגרמני יוהאן אדם שָל (אנ') אף שימש כיועצו של הקיסר שׁוּנְגְ'ה (שלט 1644–1661).[25] בסוף המאה ה-17 כבר עמד מספרם של המתנצרים על כ-300,000 איש.[26] באופן דומה פעל המיסיונר הישועי האיטלקי רוברטו דה נוֹבּילי (אנ') (1577–1656) בהודו; הוא חי כברהמין והאמין בשילוב של מסורות מההינדואיזם בנצרות, והפולחן במרכז שבמלבר התנהל על פי עקרונות אלה.[27]
כיצד התקבלה הנצרות בסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסדר הישועים נחל הצלחה בחדירה לסין ובשירותים שנתנו חבריו לקיסר. הם הרשימו את הסינים בידיעותיהם באסטרונומיה ובמכניקה, ולמעשה ניהלו את מצפה הכוכבים הקיסרי. חישוביהם המדויקים אפשרו לקיסר לנבא במדויק את מועדי ליקויי החמה, אחד מחובותיו הטקסיים. ישועים אחרים פעלו כציירים בחצר הקיסרית. גם הישועים התרשמו מהידע ומחוכמת החיים של האליטה הסינית הקונפוציאנית, והתאימו את אורח חייהם לזה של העילית הסינית המשכילה.[28]
קיסר סין, קאנגשי (שלט 1661–1722), הנחשב אחד מקיסרי סין הגדולים ביותר, היה בתחילה ידידותי למיסיונרים הישועים שפעלו בסין. הוא היה אסיר תודה על השירותים שביצעו עבורו, בתחומי האסטרונומיה,[29] הדיפלומטיה וייצור התותחים. תרומתם של הישועים לפיתוח הארטילריה בסין סייעה לקיסר בכיבושה של טאיוואן מידי ממלכת טונגנינג. באמצעות המשא ומתן הדיפלומטי שניהלו הישועים ז'אן-פרנסואה זֶ'רְבִּיוֹן (Jean-François Gerbillon) ותומאש פריירה (Thomas Pereira), הצליחו הישועים לעזור לקיסר לעצור את התפשטות האימפריה הרוסית במזרח באמצעות הסכם נרצ'ינסק, שנחתם ב-1689. עד סוף המאה ה-17 הצליחו הישועים לנצר סינים רבים.[30]
ב-1692 הוציא קאנגשי צו שבו הורה להתייחס לנצרות בסובלנות:
האירופאים שקטים מאוד, הם לא מעוררים תסיסה במחוזות, הם אינם מזיקים לאיש, הם אינם מבצעים מעשי פשע, ולדוקטרינה שלהם אין דבר במשותף עם אלו של הכתות הכוזבות באימפריה, והיא אינה נוטה לעורר מרי... החלטנו, אם כך, שיש לשמר את כל המקדשים המוקדשים לשליט השמים, בכל מקום בו הם מצויים, וכי מותר לכל אחד הרוצה לסגוד לאל זה להיכנס למקדשים אלו, להבעיר לכבודו קטורת, ולבצע את הטקסים על פי המנהגים הקדומים של הנוצרים. משום כך אל יהין איש להתנגד להם.
— היסטוריה של המיסיונים הנוצריים[31]
יחס הכנסייה הקתולית לשילוב הטקסים הסיניים בפולחן הקתולי
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנים ראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילה היה יחס של הבנה מצד ראשי הכנסייה לשיטות שננקטו על מנת להחדיר את הנצרות לסין. ב-15 בינואר 1615 התכנסה הקונגרגציה של דוקטרינת האמונה של הקוריה הרומאית בנוכחות האפיפיור פאולוס החמישי והוציאה צווים שאישרו, בין היתר, את השימוש בשפה הסינית בליטורגיה – חריגה יוצאת דופן מהדיסציפלינה הקתולית, אשר חייבה את השימוש בלטינית ואסרה על שימוש בשפות מקומיות.[32] בצו אפיפיורי שנחתם ב-23 במרץ 1656, אישר האפיפיור אלכסנדר השביעי את הנוהגים "שהם נוטי חסד למנהגים הסיניים".[33]
ב-1659 ניתנו הוראות חדשות למיסיונרים באסיה מטעם הקונגרגציה הקדושה למען הפצת האמונה (Sacra Congregatio de Propaganda Fide, או בקיצור ה"פרופגאנדה" – מכאן גם בא מקור המילה הלועזית לתעמולה), משרד מיוחד – "קונגרגציה", במינוח של הקוריה – שהוקם על ידי האפיפיור גרגוריוס החמישה עשר ב-1622, ופיקח על פעולות המיסיון הקתולי. בהוראות החדשות נכללו הנחיות אשר תלו חשיבות עליונה באימוץ המנהגים המקומיים וכיבוד הנוהגים של הארצות שבהן פועלים המיסיונרים:
אל תפעלו מתוך קנאות, אל תעלו נימוקים לשכנע את תושבי ארצות אלו לשנות את הטקסים שלהם, מנהגיהם או השימוש בהם, אלא אם אלו עומדים בניגוד ברור לדת ולמוסר. מה יהיה יותר אבסורדי מלהביא את צרפת, ספרד, איטליה או כל מדינה אירופית אחרת לסינים? אל תביאו אליהם את ארצותינו, במקום זאת הביאו אליהם את אמונתנו, אמונה שאינה דוחה או פוגעת בטקסים, או השימוש בהם של אף עם, בהנחה שאינם פוגעניים, אלא שומרים ומגנים עליהם.
— מתוך הוראות שניתנו מטעם הקונגרגציה הקדושה למען הפצת האמונה ב-1659 לבישופים פרנסואה פאלי (Pallu) ולאמבר דה לה מוט (Lambert de la Motte) מ"אגודת המיסיונים בנכר של פריז" (Société des Missions-Etrangères).[34]
המחלוקת בין הישועים למסדרי הנזירים האחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מטרתם העיקרית של הישועים הייתה להפיץ את הקתוליות, אך בכך הם נתקלו בבעיה. בתקופה זו העילית הסינית הייתה קונפוציאנית באמונתה, בעוד שדתם של פשוטי העם ושל האצילים מהדרג הנמוך בסין הייתה בדרך כלל בודהיזם וטאואיזם. ועם זאת, כל שלוש האמונות יצרו מסגרת לחיים הפרטיים והציבוריים. חלק מהפולחן הקונפוציאני והטאואיסטי היה לחלוק כבוד לאבות הקדומים של בני המשפחה.[35]
הישועים לא היו מסדר הנזירים היחיד שפעל בסין. במאה ה-17 פעלו בסין גם מיסיונרים דומיניקנים, פרנציסקנים ואוגוסטינים, שבסיסם העיקרי היה במושבה הספרדית בפיליפינים. בניגוד לישועים, התנגדו מסדרים אלו לכל אימוץ של מנהגים מקומיים, ושאפו ליישם בסין את עיקרון הטאבולה ראסה שעל פיו פעלו במקומות אחרים, ועל כן נחרדו כשראו את הישועים משלבים מנהגים מקומיים בפולחן הדתי הנוצרי.[36][37]
מנהגיהם של הישועים עוררו מחלוקת עזה בינם לבין המסדרים האחרים, ומסדרים אלו הביאו את הנושא לדיון ברומא לפני האפיפיור. הם הציגו שלושה נושאים להם התנגדו בפעילות הישועית:
- התנגדות לתרגום הישועי המקובל למילה אלוהים בסינית, בין אם ההחלטה של ריצ'י על "טְייֵנְג'וּ" (天主 tianzhu – "שליט השמים"), או התואר התחליפי המקובל, "שאנגדי" (上帝 Shangdi – השולט מלמעלה, הקיסר העליון);
- התנגדות לכך שנוצרים עורכים או משתתפים בפולחן קונפוציוס;
- התנגדות לכך שנוצרים עורכים או משתתפים בטקסי הסגידה לאבות הקדמונים.
הישועים ניסו לטעון ברומא כי אופיים של "טקסים סיניים" אלו הוא בעיקרו חברתי ואינו דתי, וכי יש לאפשר למתנצרים הסינים להמשיך ולהשתתף בטקסים אלו (הוויכוח לא היה, כפי שנהוג לעיתים לחשוב, האם יש להתיר תפילה בסינית במקום בלטינית). הישועים טענו כי האמונה הדתית העממית של הסינים והמנחות המוגשות לקיסר ולאבות הקדמונים נושאים אופי תרבותי, ולכן אינם מתנגשים באמונה הקתולית, בעוד שהדומיניקנים טענו טענה הפוכה.[38][39]
הצו של קלמנס האחד עשר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שבתקופתו של האפיפיור קלמנס האחד עשר הוסיפה להישמע הטענה כי הקונפוציוניזם בסין הוא פילוסופיה ולא דת, משום שהוא אינו תואם למודל של האמונות המערביות, החליט קלמנס האחד עשר כי הפולחנים הקונפוציאניים מנוגדים לאמונה הנוצרית, וב-1704 הוציא בעניין זה צו (decrees), שבו אסר על קיום הפולחן הקונפוציאני.[40] ב-1705 שלח האפיפיור משלחת לקיסר סין קאנגשי על מנת לבשר לו על האיסור על קיום הטקסים הסיניים אצל הנוצרים. המשלחת בראשות שארל-תומא מאיאר דה טורנון (Charles-Thomas Maillard De Tournon) מילאה את משימתה ודיווחה לקיסר על האיסור בינואר 1707 – ובתגובה גורשה בחזרה למקאו.[41]
ב-19 במרץ 1715 פרסם האפיפיור קלמנס האחד עשר את הבּוּלַה "אקס אילה דיאה" (Ex Illa Die – "החל מיום זה"), שבה גינה רשמית את הטקסים הסיניים:[42]
I. המערב קורא לדאוס (לטינית: Deus – אלוהים), יוצר השמים, הארץ וכל אשר ביקום. מכיוון שבשפה הסינית מצלצלת המילה "דאוס" לא נכון, עשו אנשי המערב בסין והמתנצרים הקתולים הסינים במשך שנים רבות שימוש במונח "שליט שמיימי" ("טְייֵנְג'וּ"). מעתה ואילך אין לעשות שימוש במונחים "שמים" ו"שאנגדי". יש לפנות אל דאוס כאל אדון השמים, הארץ וכל אשר ביקום. חל איסור על תליית הלוח הנושא את הכתובת בסינית "יראת כבוד לשמים" בתוך כנסייה קתולית ויש להסירה אם היא תלויה בה.
II. סגידת האביב והסתיו לקונפוציוס, והסגידה לאבות הקדמונים אסורה על מתנצרים קתולים. חל איסור על מתנצרים גם להשתתף כצופים מן הצד בטקסים כאלו, משום שלהיות צופים מן הצד בפולחנים אלו פירושו להיות פגאנים כמו מי שנוטל חלק פעיל בפולחן.
III. חל איסור על פקידים סינים ומועמדים שעברו בהצלחה את הבחינות המחוזיות, הפרובינציאליות או העירוניות, אם המירו את דתם לנצרות קתולית, לסגוד במקדשים קונפוציאניים ביום הראשון והחמישה עשר של כל חודש. איסור דומה חל על כל הקתולים הסינים שכפקידים זה עתה קיבלו את משרותיהם, או כתלמידים שזה עתה עברו בהצלחה את הבחינות המחוזיות, הפרובינציאליות או העירוניות.
IV. חל איסור על נוצרי קתולי סיני לסגוד לאבותיו במקדשים המשפחתיים.
V. חל איסור על קתולי סיני לערוך את טקס הסגידה לאבות הקדמונים, בין אם הוא בביתו או בבית הקברות או בזמן ההלוויה. אסור לו לעשות זאת גם אם הוא בחברת מי שאינם נוצרים. טקס זה הוא בטבעו עבודת אלילים בלא תלות בנסיבות.
למרות ההחלטות דלעיל, הבהרתי כי אין לפרש מנהגים ומסורות סיניים אחרים כעבודת אלילים ויש להרשות את המשך השימוש בהם בין המתנצרים הסינים. אין להתערב בדרך בה הסינים מנהלים את משק ביתם או שולטים על ארצם. בנוגע לאלו מנהגים בדיוק יש לאסור או להרשות להמשיך בהם, יקבל שליח האפיפיור בסין את ההחלטות הנדרשות. בהיעדרו של שליח האפיפיור, תיפול האחריות על קבלת החלטות אלו על ראש המיסיון לסין והבישוף של סין. בקצרה, אנו נרשה מנהגים ומסורות שאינם נוגדים את הקתוליות ולא נסבול בשום מצב את אלו הסותרים את הדת בעליל.
— China in Transition, 1517-1911, Dan. J. Li, trans. (New York: Van Nostrand Reinhold Company, 1969), pp. 2224
בניסיון לשכך את התגובה הנסערת בסין לבולה, שלח האפיפיור שליח אפיפיורי חדש, הבישוף קרלו אַמְבְּרוֹג'וֹ מֶצַאבַּארְבַּה (Mezzabarba). מֶצַאבַּארְבַּה ביקר בבייג'ינג בדצמבר 1720, ואף נפגש עם הקיסר קאנגשי. המנדט שקיבל מהאפיפיור אִפשר לו להציע הקלות בצווי הבולה, והוא הצליח למנוע זמנית את פיטורי כל המיסיונרים וגירושם מסין. הקרדינל חזר למקאו, ומשם פרסם איגרת פסטורלית ובה פירוט של הקלות לסעיפים שבבולה – הקלות שככל הנראה לא נכללו במנדט שקיבל.[43]
בשנת 1742 חזר האפיפיור בנדיקטוס הארבעה עשר על הצווים של קלמנס האחד עשר בבולה "אקס קוו סינגולארי" (Ex quo singulari), שבה הודיע כי ההקלות שעליהן בישר מֶצַאבַּארְבַּה בטלות ומבוטלות. בנדיקטוס דרש שמיסיונרים בסין יתחייבו בשבועה שלא לדון בנושא זה שוב.[44]
הנידוי של קאנגשי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תגובתו של הקיסר לצווים של האפיפיור הייתה חריפה: הוא הורה על סגירת המיסיונים הנוצריים בסין ועל גירוש המיסיונרים ממנה:
לאחר שקראתי את ההצהרה, הגעתי למסקנה שאנשי המערב הם ממש קטנוניים. לא ניתן לדון עמם בהיגיון, משום שאינם מבינים נושאים רחבי היקף כפי שאנו בסין מבינים אותם. אין אפילו מערבי אחד המכיר את הספרות הסינית לעומק, והערותיהם לעתים קרובות בלתי-ייאמנו ומגוחכות. אם לשפוט מהצהרה זו, דתם אינה שונה מכיתות קטנות וצרות אופק של בודהיזם וטאואיזם. מעולם לא ראיתי מסמך שמכיל כה הרבה שטויות. מעתה ואילך לא יורשו עוד אנשי המערב להטיף בסין, על מנת להימנע מצרות נוספות.
— China in Transition, 1517-1911, Dan J. Li, trans. (New York: Van Nostrand Reinhold Company, 1969), p. 22
הסיבה בפועל לתגובתו של הקיסר הייתה שעל מנת לפקח על יישום הצו, מינה האפיפיור שליח מטעמו (לֵגָאט) לסין, והקיסר לא היה מוכן לסבול נוכחות של שלטון זר שאיננו תלוי בחצר הקיסר.
בנו של הקיסר קאנגשי, הקיסר יונגג'נג (שלט 1722–1735) חיזק את המדיניות האנטי-נוצרית ב-1737.[38] נכדו של הקיסר קאנגשי, הקיסר צְ'ייֵנְלונְג המשיך במדיניות סבו, ובאמצע המאה ה-18 ירד מספרם של הקתולים בסין ל-150,000.[26]
ההחלטה של פיוס השנים עשר
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחלוקת על הטקסים הסיניים המשיכה להשפיע לרעה על מאמצי הכנסייה לגייס מתנצרים חדשים בסין. ב-1939, שבועות ספורים לאחר שנבחר לכהן כאפיפיור, הורה פיוס השנים עשר לקונגרגציה הקדושה למען הפצת האמונה (ב-1982 שונה שמה ל"קונגרגציה לבישור לאומות העולם" – Congregatio pro Gentium Evangelizatione) להקל היבטים מסוימים בצווים של קלמנס האחד עשר ובנדיקטוס הארבעה עשר. ב-8 בדצמבר 1939 אישר פיוס השנים עשר צו הידוע מאז כ-Plane Compertum ובו נקבע:[45]
- מותר מעתה לקתולים להיות נוכחים בטקסים לכבוד קונפוציוס במקדשי קונפוציוס או בבתי הספר.
- מותר להציב את דמותו של קונפוציוס או שלט עם שמו בבתי הספר הקתוליים.
- מותר לשופטים ולתלמידים קתולים להיות נוכחים באופן פסיבי בטקסים פומביים בהם מופגנת לכאורה אמונה טפלה.
- חוקי ואין התנגדות להרכנת ראש או כל צורה אחרת של חלוקת כבוד למתים או לדמויותיהם.
- השבועה על הטקסים הסיניים, כפי שהורה בנדיקטוס הארבעה עשר, אינה תואמת במלואה את ההנחיות האחרונות והיא מיותרת.[46]
משמעות צווים אלו הייתה כי המנהגים הסיניים אינם נחשבים עוד לאמונות טפלות, אלא לדרך מכובדת לחלוק כבוד לקרוביו של אדם ולכן מותרת לנוצרים קתולים. ממשלת סין קשרה קשרים דיפלומטיים עם הכס הקדוש ב-1943, זמן לא רב לאחר פרסום צווים אלו. הצו האפיפיורי שינה את מצב הכנסייה בסין באופן רדיקלי. מאחר שהכנסייה הקתולית החלה לשגשג מחדש בסין, קבע פיוס השנים עשר היררכיה כנסייתית בסין, וב-1948 צירף לחבר הקרדינלים (collegium cardinalium) את הארכיבישוף תומאס טְיֵין קֵן-סִין (田耕莘; פין-יין: Tian Gengxin) – האזרח הסיני הראשון שזכה לכבוד זה – ואחר כך מינה אותו לעמוד בראש הדיוקסיה של בייג'ינג.[47]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Mungello, David E., ed. (1994). The Chinese rites controversy: Its history and meaning. Nettetal, Germany: Steyler. ISBN 9783805003483.
- George Minamiki, The Chinese Rites Controversy: From Its Beginning to Modern Times, Loyola University Press, 1985, ISBN 9780829404579
- Ines G. Županov, Pierre Antoine Fabre, The Rites Controversies in the Early Modern World, BRILL, 2018, ISBN 9789004366299
- Donald F. St. Sure, Edward Malatesta’ 100 Roman Documents Concerning the Chinese Rites Controversy (1645-1941), Ricci Institute for Chinese-Western Cultural History, 1992
- Hubert Jedin, Kirchengeschichte Vol. VII, Herder Freiburg, 1988
- Jan Olav Smit, Pope Pius XII, Burns Oates & Washburne, London, Dublin, 1951
- Mantienne, Frédéric 1999 Monseigneur Pigneau de Béhaine, Editions Eglises d'Asie, 128 Rue du Bac, Paris, ISSN 1275-6865 ISBN 2914402201
- Missions étrangères de Paris. 350 ans au service du Christ 2008 Editeurs Malesherbes Publications, Paris ISBN 9782916828107
- Les Missions Etrangères. Trois siecles et demi d'histoire et d'aventure en Asie Editions Perrin, 2008, ISBN 9782262025717
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הכנסייה בסין, האנציקלופדיה הקתולית (כולל קטע על המחלוקת) (באנגלית)
- המחלוקת על הטקסים הסיניים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
טקסים סיניים, דף שער בספרייה הלאומית
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ באנגלית idolatry, המוגדרת בשפה זו כהערצה של דמות, רעיון או חפץ שאינם קשורים לאחת הדתות הגדולות ונחשבת אחד החטאים הגדולים ביותר, בניגוד ל-worship, שהיא אותה תופעה כאשר היא קשורה לאחת הדתות הגדולות.
- ^ במקור Congregatio pro Propaganda Fide, כיום "הוועדה לבִּישׂוּר העמים" (Congregatio pro Gentium Evangelizatione), אחראית בקוריה הרומאית (הרשות המבצעת של הכס הקדוש) על פעילות המיסיון
- ^ את השם הלטיני 'קונפוציוס' טבע ריצ'י, והוא השם שבו מוכר כיום במערב הפילוסוף הסיני קוֹנְג-פוּ דְזְה.[20]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Rule, Paul A. (2004). "The Chinese Rites Controversy: A Long Lasting Controversy in Sino-Western Cultural History" (PDF). Pacific Rim Report (32). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2 בפברואר 2017.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 Kuiper, Kathleen (2006). "Chinese Rites Controversy (Roman Catholicism)". Encyclopædia Britannica.
- ^ Županov, Ines G.; Fabre, Pierre Antoine, eds. (2018). The Rites Controversies in the Early Modern World. Leiden: Brill. ISBN 9789004366299.
- ^ George Minamiki, S. J. The Chinese Rites Controversy from its Beginnings to Modern Times
- ^ Giovannetti-Singh, Gianamar (במרץ 2022). "Rethinking the Rites Controversy: Kilian Stumpf's Acta Pekinensia and the Historical Dimensions of a Religious Quarrel". Modern Intellectual History (באנגלית). 19 (1): 29–53. doi:10.1017/S1479244320000426. ISSN 1479-2443.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Sacrosanctum concilium". para. 37.
- ^ Christianity First Introduced to China (Nestorianism)
- ^ T. N. HO, Ancient Stone Marks China’s First Encounter with Christianity
- ^ Timothy May, Converting the Khan: Christian Missionaries and the Mongol Empire
- ^ Li Tang, East Syriac Christianity in Mongol-Yuan China
- ^ The death of St. Francis in Sancian and the origins of the pilgrimage
- ^ Sergio Ticozzi, Three Pioneers in XVI Century China
- ^ Zheng Yangwen, The Chinese Chameleon Revisited: From the Jesuits to Zhang Yimou
- ^ Lawrence Wang-chi WONG, Why Should We Learn from the Barbarians?
- ^ Alessandro Valignano
- ^ LIU Jianguo, WANG Yu, Alessandro Valignano’ Interpretation to Chinese Culture
- ^ Gianni CRIVRLLER PIME, Alessandro Valugnano and Matteo Ricci Fathers of the Chinese Mission"
- ^ Brucker, Joseph (1912). "Matteo Ricci". The Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company. OCLC 174525342.
- ^ Michela Fontana, Matteo Ricci: A Jesuit in the Ming Court, pages 180-184
- ^ Confucius
- ^ The True Meaning of the Lord of Heaven
- ^ Chung, David; O, Kang-nam (2001). Syncretism: the religious context of Christian beginnings in Korea (באנגלית). Albany, NY: State University of New York Press. ISBN 978-0-7914-4941-7. OCLC 829792973.
- ^ Paul A. Rule, What Were “The Directives of Matteo Ricci Regarding the Chinese Rites?
- ^ האנציקלופדיה העברית, כרך כה, עמ' 876.
- ^ Johann Adam Schall von Bell
- ^ 1 2 האנציקלופדיה העברית, כרך כה, עמ' 878.
- ^ Roberto de Nobili: Case study in cross-cultural accommodation
- ^ Brockey, Liam Matthew (2009). Journey to the East: The Jesuit Mission to China, 1579–1724. Harvard University Press. ISBN 978-0-674-02881-4, pages 126-132
- ^ Eclipse observations made by Jesuit astronomers in China
- ^ Tan Koon San, Dynastic China: An Elementary History
- ^ S. Neill, A History of Christian Missions (Harmondsworth: Penguin Books,964), pp. 189–90.
- ^ George H. Dunne, What Happened to the Chinese Liturgy?
- ^ Alexander VII (1599-1667)
- ^ מתוך הספר Les Missions Etrangeres, עמ' 77–78. הטקסט המקורי בצרפתית
"Ne mettez aucun zèle, n'avancez aucun argument pour convaincre ces peuples de changer leurs rites, leurs coutumes et leur moeurs, à moins qu'ils ne soient évidemment contraires à la religion et à la morale. Quoi de plus absurde que de transporter chez les Chinois la france, l'Espagne, l'Italie, ou quelque autre pays d'Europe? N'introduisez pas chez eux nos pays, mais la foi, cette foi qui ne repousse ni ne blesse les rites, ni les usages d'aucun peuple, pourvu qu'ils ne soient pas détestables, mais bien au contraire veut qu'on les garde et les protège."
- ^ Ancestor Worship in Taoism
- ^ Ubaldo Iaccarino, Early Spanish Intruders in China: The 1579 Mission of Pedro de Alfaro, O.F.M., Reconsidered
- ^ Brief history of the Catholic Church in China
- ^ 1 2 Marinescu, Jocelyn M. N. (2008). Defending Christianity in China: The Jesuit defense of Christianity in the "Lettres édifiantes et curieuses" & "Ruijianlu" in relation to the Yongzheng proscription of 1724 (Thesis). Kansas State University. ProQuest 304548512.
- ^ Lach, Donald Frederick; Van Kley, Edwin J. (1998). Asia in the Making of Europe. Vol. 3. University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-46765-8.
- ^ 1704 November 20th: Pope Clement XI
- ^ Alfred Owen Aldridge, Masayuki Akiyama, Yiu-Nam Leung, Crosscurrents in the Literatures of Asia and the West, עמ' 54.
- ^ "中國教會的禮儀之爭（1715年）". אורכב מ-המקור ב-24 בספטמבר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Carlo Ambrogio Mezzabarba Second papal legate in Peking (Beijing), China.
- ^ Today in Catholic History – Ex Quo Singulari
- ^ The Official End of the Chinese Rites - Controversy
- ^ S.C.Prop. Fid., 8 Dec., 1939, AAS 32-24
- ^ Timothy Connolly, Pope Pius XII and Foreign Missions
