חיבור ספר הזוהר

כריכת ההוצאה הראשונה של ספר הזוהר, מנטובה 1558

ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של חכמת הקבלה. הספר הופיע בשלהי המאה ה-13 בספרד. על פי רבי משה די לאון מפיץ הספר, חובר הספר על ידי רבי שמעון בר יוחאי, תנא מהמאה ה-2 לספירה ותלמידיו, המוזכרים לכל אורך הספר, בתדירות גבוהה. על פי העמדה המקובלת במחקר, ספר הזוהר הוא חיבור פסאודואפיגרפי שחובר על ידי רבי משה די לאון עצמו או על ידי חוג כותבים שנוצר סביבו..

שאלות אודות זמן ומקום חיבורו של ספר הזוהר וזהות מחבריו העסיקו דורות רבים של לומדים וחוקרים. זהות מחבריו ומקורותיו הן שאלות מכריעות להבנת אופן התפתחות הקבלה והשפעתה על התרבות היהודית.

מעמדו של ספר הזוהר

עם פרסום הספר

ממועד פרסומו במאה ה-13 ועד ימינו אנו, נקודת המוצא הוודאית והמוסכמת נוגעת לפרטי פרסומו של ספר הזוהר. הערעור הראשון על קדמות ספר הזוהר נמצא בדברי רבי יצחק דמן עכו, שמדווח על כך בחיבורו 'דברי הימים', שלא שרד, אך הקטע הופיע במהדורה הראשונה של 'ספר היוחסין' לרבי אברהם זכות ב-בקושטאנדינא (איסטנבול) בשנת שכ"ו (1566). בקטע, ר' יצחק, שספר הזוהר הגיע אליו בצורת קונטרסים (מגילות), מתאר כיצד ביקש לחקור את מקורו של החיבור, והפליג לספרד למקום מושבו של הרב משה די לאון. רבי יצחק מתאר כי כבר בצאתו מארץ ישראל היו קיימות שתי גרסאות לגבי זהות המחבר. היו שטענו כי מדובר, כטענת הספר עצמו, במדרש ארץ ישראלי שנתחבר על ידי תלמידי רבי שמעון בר יוחאי במאה השנייה לספירה, מדרש שנשלח על ידי הרמב"ן לספרד בעלותו לארץ והועתק ונתפרסם על ידי רבי משה די לאון. מצד שני, נשמעה הטענה כי מדובר במעשה זיוף. בהגיעו לספרד, הצליח רבי יצחק לפגוש את די-לאון שנשבע בפניו כי ברשותו נמצאים עותקים קדומים של החיבור וכי הוא אך ורק העתיקם והפיצם. רבי משה הבטיח להראות את כתבי היד לרבי יצחק אלא שלרוע המזל, רבי משה נפטר בפתאומיות קודם שעשה זאת.

רבי יצחק המשיך בחיפושיו ושמע גרסאות סותרות. מצד אחד, שמע מרבי דוד רפאן קרובו כי אשתו ובתו של רבי משה די לאון הודו כי לא היה לפני רבי משה די לאון כתב יד שממנו העתיק וכי הוא מחבר הזוהר. על פי עדות זו, כשנשאל רבי משה מדוע הוא מסתיר את זהותו, נימק זאת במניעים כלכליים. מצד שני, הגיעה לרבי יצחק עדות הפוכה על "ניסוי" שנערך ובו הוכח כי היו לפני רבי משה די לאון כתבי יד קדומים. רבי יצחק פקפק במידת האמינות של אותו "ניסוי". מספריו המאוחרים של רבי יצחק ניכר כי בסופו של דבר השתכנע בקדמותו של ספר הזוהר. אין לדעת מה הניע אותו להשתכנע בכך, הואיל והאיגרת נקטעת בדיוק בשלב שבו עמד רבי יצחק לתאר זאת.

ימי הביניים

המחלוקת בדבר קדמות ספר הזוהר נותרה בעינה במהלך המאות הבאות, אפילו בתוך חוגי המקובלים עצמם. מצד אחד, היו שהניחו כי אכן מדובר במדרש קדום וכינו אותו כ"מדרשו של רשב"י", "מדרש ירושלמי" וכדומה, אך בד בבד היו מקובלים שהתייחסו לספר הזוהר כאל ספר קבלה ימי-ביינימי, בעל מעמד שווה לשאר ספרי הקבלה של התקופה. הטענה כי מדובר ביצירה פסאודו-אפיגרפית פרי רוחו של רבי משה די לאון עצמו - לא נתפוגגה. בציבור הרבני רווחה דעה זו בעיקר בקרב חסידי הפילוסופיה הרציונליסטית מבית מדרשו של הרמב"ם, אך לא רק בקרבם. היו אף שביקרו את הזוהר בחריפות, כגון ר' יוסף אבן וקאר, בן המאה ה-14. הספר קיבל מעמד של קדושה בחוגי המקובלים במאה ה-15, אך בעיקר במאות ה-16 - 17, לאחר גירוש ספרד. אז התקבל הזוהר בקרב המקובלים, שראו בו פרי יצירתו של רשב"י ודחו כל ביקורת על זמנו ולשונו של הספר. במסגרת המאבק בתנועה השבתאית, שסתמכה על הקבלה על מנת לשנות מההלכה המקובלת, נכתב פרק נוסף במלחמה זו, הספר מטפחת ספרים, שנכתב על ידי הרב החכם והפולמוסאי האשכנזי, יעקב עמדין ( היעב"ץ), שפקפק בקדמותם של חלקים מספר הזוהר אך האמין בקיומו של רובד קדמון בו. גלגולה האחרון של מחלוקת גלויה זו בציבור הרבני התרחשה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, עם התעוררות תנועת הדרדעים בתימן ששללה את העיסוק הקבלי בכללו.

מטבע הדברים, בפרספקטיבה של זמן התבססה האמונה כי אכן מדובר במדרש קדום. תרמה לכך ההשפעה העצומה שהייתה לזוהר על מגורשי ספרד ובחוג המקובלים הצפתי. האופי המסתורי אפוף הקדושה ששיוו לספר הזוהר במרוצת השנים, מנע עיסוק ביקורתי בחקר הזוהר עד למאתיים השנים האחרונות.

ההשכלה

השלב הבא בפולמוס נפתח על ידי התעוררות תנועת ההשכלה, על רקע מצעה האידאולוגי-פילוסופי, בזה לספרות הקבלה בכלל ולספר הזוהר בפרט, וביקשה לעקור את מקומם של אלה מהתחום הלגיטימי של מחשבת היהדות. במסגרת זו, הוצגה ביקורת שיטתית על קדמותו של ספר הזוהר. מייצגה הבולט של גישה זו היה צבי גרץ, שבהסתמך על השמועה שמובאת באיגרתו של רבי יצחק דמן עכו, טען כי ספר הזוהר הוא מעשה זיוף שנוצר על ידי רבי משה די לאון ממניעים של מצוקה כספית ושאיפה עזה לפרסום והשפעה. מבקר בולט נוסף של קדמות הזוהר היה שד"ל בספרו 'ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזהר' שנדפס בשנת 1851 ועורר מחדש את הפולמוס.

לאחר ירידת קרנה של ההשכלה, ניסה הלל צייטלין להוכיח את קדמות הזוהר ולטעון כי מדובר בטקסטים קדומים שעברו עריכה עם השנים וקיבלו את צורתם הסופית במאה ה-13. הוא גם טען שלא ייתכן שהרב משה די לאון כתב את הזוהר, כיוון שמערכת המושגים שלו בחיבורו "ספר הרימון" היא שונה ממערכת המושגים של הזוהר. גישתו הנאו-רומנטית של צייטלין, שאף ביקש לתרגם את ספר הזוהר כולו לעברית, לא באה לידי מיצוי, והוא נרצח בשואה קודם שהשלים את מפעלו.

גרשם שלום וממשיכיו

חוקר הקבלה גרשם שלום, החל את דרכו בחקר ספר הזוהר בניסיון לערער את דברי צבי גרץ ולהוכיח את קדמותו של ספר הזוהר. מפעלו המקיף שהחל במיפוי לשונו של ספר הזוהר הביא אותו בסופו של דבר אל המסקנה כי לא קיים בספר הזוהר ולו יסוד אחד שנכתב קודם זמנו של רבי משה די לאון. גרשם שלום טען כי ספר הזוהר, על כל חלקיו, נכתב בידי רבי משה די לאון למעט חלקי ה"רעיא מהימנא" ו"תיקוני זוהר" המאוחרים יותר, שנכתבו להערכתו במאה ה-14. ניתן להוכיח זאת בכמה דרכים, בהן השימוש של הארמית בספר הזוהר, שהיא כשל אדם שאינו בקי בשפה; ישנן בספר הזוהר הרבה מילים שגויות מבחינת הארמית התלמודית ואף מילים מומצאות, דבר זה לא יכול היה לצאת מתחת ידיו של רשב"י שהכיר ארמית על בוריה ככל התנאים. לבד מכך, בספרו של די-לאון, 'ספר הרימון', נמצאו שימושי לשון זהים וכן נושאים מקבילים לאלו שבספר הזוהר. עניינים רבים שנשארו טעוני בירור בספר הזוהר, מתבארים על ידו בספר הרימון; כך גם חלק ממקורותיו של ספר הזוהר מתגלים בספרו של די-לאון. אולם את ה"רעיא מהימנא" והתיקונים לא חיבר די-לאון, זהו חיבור מאת מחבר לא ידוע, המאוחר לזמנו של די-לאון. שלום סבר כי רמד"ל כתב את הספר בשנים 1280 עד 1286 לערך, ורק לאחר מכן החל לכתוב את ספריו העבריים, תוך שהוא מכליל בהם רמזים שנועדו להכשיר את הקרקע לפרסומו של הזוהר. רק בשנת 1293, לטענת שלום, החל רמד"ל להפיץ את חלקי הזוהר באופן מסודר ברבים (אם כי שלוש שנים לפני כן פורסם חלק קטן ממנו). מלאכת ההעתקה וההפצה של הספר נמשכה עד לשנת 1305, שנת מותו של רמד"ל.

דומה שרוב חוקרי הקבלה אחרי שלום החזיקו בדעתו על איחורו של ספר הזוהר למאה ה-13. הטענות לאיחור כתיבתו פורטו בהקדמתו של ישעיה תשבי לספרו "משנת הזוהר", כשתשבי מסיק שרוב הביקורת הטקסטואלית על הזוהר נכתבה כבר על יד רבי יעקב עמדין, היעב"ץ, בספרו "מטפחת ספרים". אולם חלק עליו בקשר לשנים שבהן כתב רמד"ל את הזוהר. תשבי סבר כי מדובר בחלוקה מלאכותית אשר מעוררת בעיות רבות שקשה לישבן, אלא אם נניח שהמחבר כתב חלק מהספר עד שנת 1286, חלקים אחרים כתב בין שנת 1286 לשנת 1293, ואת מרביתו כתב לאחר שנת 1293‏.

חוקר הקבלה יהודה ליבס, מתלמידיו המובהקים של שלום, סבור כי אין לזוהר מחבר אחד, וכי יש לדבר על חבורה שלמה שסביבה נארג החיבור לדברי ליבס מועמדים טובים להמנות על חברי החוג היו ר' דוד בן יהודה החסיד, רבי יוסף אנג'לט, רבי יוסף ג'יקטיליה, רבי יוסף הבא משושן הבירה, רבי יצחק אבן סהולה, רבנו בחיי בן אשר ורבי יוסף בן שלום אשכנזי הארוך.

דניאל אברמס מאוניברסיטת בר-אילן, טוען שאין לדבר כלל על מחבר/מחברי ספר הזוהר, שכן לזוהר אין כלל טקסט אחיד. זהו חיבור שנכתב, שוכתב ונערך פעמים אין ספור, עד שדיבור על מחברים הוא אנכרוניסטי.

לפי רונית מרוז, ספר הזוהר נכתב באופן הדרגתי, העותק הקדום ביותר שנמצא הוא מהמאה ה-11 בארץ ישראל, והכתיבה נמשכה לפחות עד למאה ה-14.

טענות לקדמות הזוהר

משמעות הוויכוח לקהילות הדתיות

כמעט מיד עם פרסום גילוי הזוהר, קמו מערערים על קדמות ספר הזוהר, וכנגד טענת די לאון כי רשב"י חיברו. כיום סבורים מרבית חוקרי הקבלה שהזוהר חובר על ידי הרב די לאון עצמו, או על ידי חבורת אנשים שפעלה בסביבתו. במשך השנים, התמודדו התומכים בקדמות הזוהר והשיבו תשובות שונות לטענות המערערים. ברוב הקהילות היהודיות התקבלו דינים, תפילות ומנהגים שונים בעקבות הזוהר והקבלה.

ראשוני המשיבים

ראשון המשיבים היה הרב יש"ר מקנדיא בספרו "מצרף לחכמה" שבו עונה על טענות ר' אליהו דילמדיגו. דילמדיגו טען בספרו "בחינת הדת" משנת ה'רנ"א (1491, שנה לפני גירוש ספרד) שהזוהר אינו מרשב"י אלא חובר כ-300 שנים לפני זמנו, כלומר בסביבות ד'תתק"נ (1190), כמאה שנה לפני הרב משה די לאון. היש"ר מקנדיא הדפיס את ספרו ביחד עם "בחינת הדת" בשנת ה'שפ"ט (1629).

הרב אביעד שר שלום ב"אמונת חכמים" (מנטובה ה'ת"צ) (1630), משיב אף הוא על טענות המערערים על קדמות הזוהר, שהגיעו לאזנו, כנראה מטענות ר' יהודה אריה ממודנה ב"ארי נוהם" שהודפס שנה קודם לכן.

תשובות רבני אירופה

הספר "קדמות ספר הזוהר" של הרב דוד לוריא נחשב לספר המרכזי המתמודד עם טענות המערערים על קדמות הזוהר. ספר זה יצא לאור בשנת ה'תרט"ז (1857) ובו הוא מבטל את טענות המאחרים, בין השאר, על ידי השוואה לספרו של הרב די לאון, "הנפש החכמה".

הרב יצחק אייזיק חבר, דחה אף הוא בספרו "מגן וצנה" ה'תרט"ו (1855) את הטענות מהספר "ארי נוהם" שיצא מחדש בה'ת"ר (1840).

ספר ידוע נוסף בעניין הוא 'טעם לש"ד' (ליבורנו ה'תרכ"א (1861)) של הרב אליהו בן אמוזג ובו הוא דוחה את טענות שד"ל נגד קדמות הזוהר בספרו "ויכוח על חכמת הקבלה" (גוריצאה ה'תרי"ב, (1852)).

התנגדות לספר הזוהר

במשך השנים, היו לא מעט רבנים שטענו כי ספר הזוהר הוא זיוף כמו רבי יהודה אריה ממודנה ורבי אלעזר פלקלס, מחבר הספר "תשובה מאהבה". בספרו מבקר הרב פלקלס בצורה קשה את ספר הזוהר ומביע התנגדות לספרות המקובלים:

אני אומר הריני נשבע בתורת ה' שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו, ועלה (=דף) אחת מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא קדוש יותר מכל ספר הזוהר... ואין אני חלילה מטיל דופי ופגם בכבוד התנא אלוהי ר' שמעון בר יוחאי כי הוא היה מחסידי עליון אלא אני אומר לאו גושפנקא (=חותמת) דרשב"י ועזקתיה (=עוד סוג של חותמת) חתום עליה, ומי שיש לו חצי דעת יגיד כן, שהרי נזכרו בספר הזוהר כמה תנאים ואמוראים שהם אחר רשב"י שנים רבות במספר, והארכתי בזה במקום אחר מפי סופרים ומפי ספרים כמבואר בס' (=בספר) מטפחת להגאון מו"ה יעב"ץ זצלל"ה שגזר אומר שחלו בו ידיים מזייפים וחשד את החכם ר' משה דיליון יע"ש... באו ונחזיק טובה וחינות ("חן") לשני מלכים גדולי אדירים, אדוננו המשובח המנוח הקיסר יאזעף השני ואדוננו המהולל הקיסר פראנץ השני אשר צפו והביטו בחכמתם הנפלאה רבות רעות ושבושי דעות תסתעפנה מחלומות והבלים המקובלים והמה לנזקי בני האדם נזקי הגופות ונזקי הנפשות, ופקדו באזהרה גדולה שלא להביא ספרי קבלה בכל מדינות מלכותם

— שו"ת תשובה מאהבה חלק א' סימן כו

קטעים מאוחרים שהוכנסו לתוך ספר קדום

ערך מורחב – מטפחת ספרים

הרב יעקב עמדין (היעב"ץ) כתב בספרו "מטפחת ספרים" שקטעים רבים נכנסו לזוהר מספרים מאוחרים, אך עיקר הזוהר הוא קדום, לא מרבי שמעון בר יוחאי אך לכל המאוחר מתקופת הגאונים, בכל מקרה הרבה לפני הרב די-לאון. הוא כותב עוד שגם בתלמוד הבבלי יש קטעים שונים שנכנסו על ידי הגאונים, ובכל זאת כולם מודים שעיקר התלמוד הוא לפני הגאונים. עמדתו זכתה לפרסום, בשל מעמדו כפוסק הלכה ובשל הפתרון שהציע: הודאה במקצת טענות הזיוף של קטעים בספר הזוהר, ובה בעת טענה שעיקר הספר קדום.

כאמור לעיל, חוקרי הקבלה באקדמיה תולים הרבה מן ההקבלה המוכרת כיום, בין כתבי הזוהר לכתבי די-ליאון, ברשומותיו של היעב"ץ.

תשובות רבנים בתקופה המודרנית

הרב הלל צייטלין במאמרו על הזוהר בספרו "בפרדס החסידות והקבלה" טוען בעזרת דוגמאות רבות שמערכת המושגים של הרב די-לאון בספר "הרמון" שונה ממערכת המושגים של הזוהר, וכן במאמריו ב"התקופה", כרכים ה'-ז' ו-ט', טוען על-סמך השוואות לספר "שקל הקודש" של הרב די-לאון, שלא הוא חיבר את הזוהר, אלא שהוא אכן גילה את כתב היד של הזוהר, והשתמש ב"זוהר" במקומות שונים בחיבוריו.

כך גם כותב הרב מנחם מנדל כשר במאמרו "הזוהר" ב"ספר היובל" של כתב העת סיני:

"כל הקורא בעיון בספריו של ר' משה די לאון (ספר "הרמון", "משכן העדות", "הנפש החכמה" ו"שקל הקודש") ייווכח שסגנונו, דרכי ההבעה שלו, ביטוייו, תיאור הנושאים ואופני ההסברה וההרצאה של ר"מ די-לאון רחוקים מדרכו של הזוהר כרחוק מזרח ממערב".

עוד כותב הרב כשר שהרב די-לאון בספריו "הרמון" ו"שקל הקודש" שואל ומשיב מקשה ומתרץ, כאשר בזוהר אנו מוצאים תשובות אחרות לשאלות אלו, ומכך ברור שלא רק שדי-לאון אינו מחבר הזוהר, אלא שאף לא הכיר את הזוהר בעת כתיבת ספריו האחרים. לגבי שימושי לשון זהים ונושאים מקבילים בין "ספר הרימון" ל"זוהר", מסביר הרב כשר שזה משום עיסוקם המשותף בתורת הנסתר,

"...ושני ספרים העוסקים באותו תחום, מדרך הטבע יהיה יכולים להיות ביטויים מסוימים ונושאים השייכים לאותו התחום שיופיעו בשני הספרים. וכן הרב די-לאון שהיה גדול בתורה, גם בנגלה וגם בנסתר, יכול היה להבין מקומות קשים בזוהר, ולבאר אותם בספרו, אך זו אינה ראיה שהוא חיבר את הזוהר.

הרב כשר גם מניח שאפשר שמדפיס הזוהר מתוך כתב יד מסוים, הדפיס גם הערות שהיו בשולי אותו כתב היד (הנקרא שגיאת המעתיקים) תופעה מצויה לגבי חיבורים אחרים. כך לדוגמה בזוהר פרשת עקב נמצא קטע המועתק מספר "שולחן של ארבע" של רבנו בחיי אשר חי אחרי הרב די-לאון. והוספות מאוחרות אלו אין בהן כדי להעיד על עיקר ספר הזוהר.

הרב יהודה לייב הלוי אשלג כתב בהקדמת פירושו "הסולם" לזוהר כי לא מצא מקום לחקור בייחוס הספר, כי לפי תוכנו של הספר, גם אם היה מתברר לו שהמחבר הוא רבי משה די לאון או כל מקובל אחר, היה ערכו של המחבר עולה בעיניו יותר מכל התנאים ורשב"י בכללם; ושלא היה מתפלא אם היה מגלה כי המחבר הוא אחד מהנביאים או משה רבנו שקיבל אותו מאלוהים במעמד הר סיני.

הסברים התומכים בקדמות הספר

שיבושים וטעויות לשוניות

תוספות מאוחרות אלו יכולות להסביר את הטענה בדבר שגיאות בארמית, המורות על כך שהכותב לא היה בקי בארמית של תקופת רשב"י. אך עיקר הזוהר הוא קדום והארמית שבו משובחת, כפי שכותב פרופ' גרשום שלום, ותלמידו פרופ' ישעיה תשבי. תשבי כותב שיש לזוהר סגולות ספרותיות מיוחדות, פאתוס נשגב ונמלץ, לשון פיוטית ציורית וכו', וכל המעלות האלה, אין בספרי הרב משה די לאון.

עם זאת שלל גרשום שלום את קדמות הזוהר, לאור שיבושים, טעויות והמצאות לשוניות שונות. על כך ענה הרב כשר כי חלק מהמצאות אלו צריך להבין כרובד נוסף שיש לפרשו בגימטריה או כחלק מראשי תיבות או רמזים באופן אחר. לשם דוגמה בפירוש לספר "שיעור קומה" (מובא ב"ראשית הקבלה" גרשום שלום, עמוד 220):

לפיכך נקרא "האל הגדול, הגיבור והנורא", בליתיה ידידות אל חי בליתא בזיתא בזיזתא המקוק הקטן, קטל בעבור משוש בשכמל"ו (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד).

בהמשך הקטע מתפרשים השמות המוזרים והמשונים שלא מוכרים כשמות וכינויים לקב"ה: "בליתיה", "בזיתא", "בזיזתא", "המקוק הקטן" ו"קטל בעבור משוש", בדרך גימטריה, גימטריה במילוי (גימטריה שהיא צירוף הגימטריות של השמות המלאים של האותיות של המילה) ובצירופי אלפא ביתא שונים, כך שמילים משונות ומוזרות בספרי קבלה אינן ראיה לשגיאות וטעויות.

הרב כשר תולה שיבושים לשוניים שונים גם בשגיאות העתקה המצויים לרוב בכתבי יד של הספרות היהודית. להוכחה חיובית על קדמות הזוהר, מביא הרב כשר שמדרשים אשר לא היו ידועים באותו זמן, ואשר נתגלו מאוחר יותר במדרש הנעלם, או בכתבי יד שהיו בידי ה"ראשונים".

הרב כשר התווכח עם טענתו של גרץ, בעניין השמועה באיגרת רבי יצחק דמן עכו שר' משה די-לאון כתב את הזוהר בגלל מצוקה כלכלית ושאיפה לפרסום. לדעת הרב כשר, טענה זו אינה עומדת במבחן הביקורת המדעית משתי סיבות: טענה מדעית אינה יכולה להיות מבוססת על שמועה, ובנוסף, רבי יצחק דמן עכו עצמו, כאמור לעיל, השתכנע בקדמות הזוהר, ובחיבורו "מאירת עיניים" - פירוש על סודות הקבלה של הרמב"ן בפירושו לתורה, הנמצא בכתבי יד במוזיאון הבריטי ובעוד מקומות, מכנה הרב יצחק את הזוהר "מדרש ירושלמי", כלומר רבי יצחק עצמו ערער על טענה זו.

הזכרת שמות אישים מתקופה מאוחרת לרשב"י - כתיבת תלמידי רשב"י

בזוהר מוזכרים שמות חכמים המאוחרים לזמן רשב"י. הרב כשר עונה לטענה זו כי לא רשב"י עצמו חיבר את הזוהר אלא תלמידיו ותלמידי תלמידיו במשך כמה דורות, על פי הדברים שקיבלו מרשב"י מדור לדור.

היעלמות הספר לאורך תקופה ארוכה

כאלף שנה עברו מתקופת רשב"י ועד לגילוי ספר הזוהר בידי הרב די-לאון. לפי הטוענים לקדמות כתיבת הספר, קיומו הוסתר בין לומדי קבלה מועטים בלבד, ופרסומו היה נגד עקרונות הקבלה.

ספר מלחמות ה' נגד ספר הזוהר

ב1931 יצא לאור ספר מלחמות ה' שכתב הרב יחיא קאפח שהיה מגדולי חכמי תימן בדורות האחרונים. בספר שבו מציג הרב קאפח את עמדתו בנושא הזוהר והקבלה, הוא מבאר כי חכמי ישראל לדורותיהם (כדוגמאות הוא מביא את חז"ל ובראשם רבי שמעון בר יוחאי עצמו, שנטען שהוא מחבר ספר הזוהר, ואחר כך רב סעדיה גאון, רבי בחיי אבן פקודה, רבי יהודה הלוי ואחרים), הציבו עמדה השונה לחלוטין מעמדתו של מחבר ספר הזוהר. הוא אף טוען שהקבלה וספר הזוהר הם בגדר עבודה זרה בשיתוף – אמונה באל המופשט לצד אמונה בכוחות נוספים, נמוכים יותר, עשר הספירות לתפיסתו.

הספר פותח בשאלה שהפנה "אחד התלמידים" למתנגדו של הרב, מחבר הספר. בעקבות התשובה, מתפתחים חילופי דברים בין הרב המחבר לבין מתנגדו, ובסופם, פורס הרב המחבר את משנתו בקמ"ד נקודות שונות. הספר נכתב בסגנון חריף עד מאוד, ורבי משה די לאון, מחבר ספר הזוהר, מכונה בו רבות "המסית נביא השקר מחבר הזהר".

לקריאה נוספת

• שד"ל ויכוח על קדמות ספר הזוהר ועל קדמות הניקוד והטעמים, גוריציה 1852, הוצאת כרמל, ירושלים 2003
• ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרכים א' - ב', מוסד ביאליק, ה'תשי"ז, ה'תשכ"א
• גרשום שלום, "ראשית הקבלה", שוקן, ירושלים ותל אביב, ה'תש"ח (1948)
• ספר הזוהר של גרשם שלום עם הערות בכתיבת ידו, הוצאת מאגנס, 1992
• דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר, ורשה, ה'תרמ"ז. - הוצאת נצח תל אביב תשי"א
• הלל צייטלין, "בפרדס החסידות והקבלה", יבנה, תל אביב
• אהרן קמינקא, 'הרעיונות הסודיים של רשב"י', ספר קלויזנר, ה'תרצ"ז ולקדמות ספר הזוהר, סיני, כרך ז' (ה'ת"ש)

קישורים חיצוניים

• הרב יצחק אייזיק חבר מגן וצינה
• יהודה יפרח, פולמוס הקבלה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מאי 2010
• יהודה יפרח, הזוהר: סוד חדש ועתיק, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מאי 2010
• תשובות הרב יחיא קאפח "עמל ורעות רוח וחרמות ותשובתם"
• יהודה ליבס, כיצד נתחבר ספר הזוהר?, באתרו של ליבס באוניברסיטה העברית
• יהודה ליבס, מה אתה, ספר הזוהר?, באתר הארץ, 27 ביולי 2005
• מנחם מנדל כשר, "הזוהר", סיני, ספר היובל, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ח
• מור אלטשולר, על הספר "כזוהר הרקיע" מאת בועז הוס, באתר הארץ, 19 ביוני 2008
• ישעיהו שטיינברגר, על קדמות הזוהר ועל האמת שבמסורת, מקור ראשון, מוסף "שבת", 20 במאי 2011
• אפרים קיורר, ספר הזוהר, מחברו ומעמדו: סקירה היסטורית, 2011
• יהושע ענבל, עוד על חיבור ספר הזוהר, המעיין, ניסן תשפ"א.

ספרי המאחרים את חיבור הזוהר

• הרב אליהו דלמדיגו, בחינת הדת, רנ"א - 1491, עמודים 38 - 48, באתר HebrewBooks
• רבי יהודה אריה ממודינא, ארי נוהם, תפ"ט - 1629, מהדורת לייפציג 1840, באתר HebrewBooks
• הרב אלעזר פלקלס, שו"ת תשובה מאהבה ח"א, סימן כו, פראג תקע"ה - 1815, באתר HebrewBooks
• שד"ל, ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזוהר, גוריציאה תרי"ב - 1852
• שי"ר, נחלת יהודה - תשובות להשגות רבי משה קוניץ בספרו "בן יוחאי", תרל"ג - 1873, באתר HebrewBooks

ספרי המקדימים את חיבור הזוהר

• יש"ר מקנדיא, מצרף לחכמה - תשובה לטענות רבי אליהו דילמדיגו בספרו בחינת הדת, שפ"ט - 1529, מהדורת ורשה 1890, באתר HebrewBooks
• הרב אביעד שר שלום באזילה, אמונת חכמים, מנטובה ת"צ - 1630, מהדורת יוהנסבורג תרי"ט, באתר HebrewBooks
• משה קוניץ, בן יוחאי - השגות על רבי יעקב עמדין בספרו מטפחת ספרים, וינה ה'תקע"ה, באתר HebrewBooks
• הרב יצחק אייזיק חבר, מגן וצינה - תשובה לטענות הספר "ארי נוהם", יוהנסבורג תרט"ו - 1855, מהדורת בני ברק תשמ"ה, באתר HebrewBooks
• הרב דוד לוריא, קדמות ספר הזוהר, תרט"ז - 1857, מהדורת ניו יורק תשי"א, באתר HebrewBooks
• הרב אליהו בן אמוזג, אימת מפגיע על אר"י - חלק א', חלק ב' - תשובות לטענות רבי יהודה אריה ממודינה בספרו "ארי נוהם", ליוורנו 1855, באתר HebrewBooks
• הרב אליהו בן אמוזג, טעם לש"ד - תשובה לטענות שד"ל, ליוורנו 1865, באתר HebrewBooks

עמדת היעב"ץ

• הרב יעקב עמדין, מטפחת ספרים, אלטונא תקכ"ח - 1768, מהדורת לבוב תר"ל, באתר HebrewBooks
• הרב יעקב עמדין, מור וקציעה סי' כה - על ספר הזוהר שבלול מכמה חיבורים מזמן הגאונים
• החתם סופר, שו"ת חתם סופר, חלק ו', סימן נט, תומך בדברי רבי יעקב עמדין