רצועת הביטחון

רצועת הביטחון הייתה שטח בדרום לבנון הסמוך לגבול עם ישראל שבו נשאר צה"ל מאז נסיגתו, בשנים 1983-1985, מרוב שטח לבנון שנתפס במלחמת שלום הגליל, ועד נסיגתו לגבול הבינלאומי בשנת 2000. השם רצועת הביטחון ניתן על ידי ישראל, כדי לשקף את מטרתה: יצירת שטח המפריד בין יישובי גבול הצפון ובין מחבלים השוהים בלבנון.

במהלך שהותה של ישראל ברצועת הביטחון החזיק צה"ל מוצבים רבים באזור, ותמך במיליציה מקומית - צד"ל - צבא דרום לבנון. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-חיאם שהיה ידוע לשימצה בעינויים שהתרחשו בו. כמו כן שהו באזור כוחות יוניפי"ל מטעם האו"ם, שמתפרסים בדרום לבנון מתום מבצע ליטני ב־1978.

עובי הרצועה היה קילומטרים ספורים במערב, ומעט יותר במזרח. שכנו בה כפרים ועיירות שיעים, מארונים, ובמזרחה גם מעט כפרים דרוזים. מרכז הרצועה הייתה העיירה המרונית מארג' עיון. בתקופת קיומה של הרצועה רבים מתושבי הכפרים שבה נמלטו אל מצפון לה. לתושבים שנותרו ברצועה היו קשרים רבים עם ישראל, רבים מהם עבדו בה, וקיבלו ממנה שירותים שונים.

הרקע ההיסטורי

למרות שהרצועה הוקמה רשמית ב־1985, בעקבות נסיגת צה"ל ממרבית דרום לבנון, הרי שורשיה נמצאים בראשית מלחמת האזרחים בלבנון. החל מ־1968 החל אש"ף להשתלט על דרום לבנון. עם תחילת מלחמת האזרחים ב־1975 הפכה השליטה של אש"ף באזור למטרד קשה לתושבים הנוצרים המקומיים שסבלו ממנו והם פנו לישראל על מנת שתעזור להם. החל מאמצע 1976 החלה ישראל לסייע לתושבים הנוצרים שמעבר לגבול באמצעות פתיחת הגדר הטובה במטולה ושיתוף פעולה צבאי מסוים עם צבא לבנון החופשית שהקימה בראשות סעד חדאד. לאחר מבצע ליטני הפכה רצועה רציפה לאורך קו הגבול למה שכונה "מובלעת חדד".

מלחמת לבנון

במהלך מלחמת לבנון בוטלה לכאורה הרצועה אולם למעשה היא נשארה קיימת (בתור "אזור דרום לבנון") ואף התפשטה צפונה עד לאגם קרעון במרחק של 40 ק"מ מהגבול. קו זה אמנם שכן בתוך השטח שבשליטה ישראלית אולם בעוד שמצפון לו היה שיתוף פעולה עם הפלנגות הרי מדרום לקו היה צבא לבנון החופשית שותפה של ישראל. הגם שלאחר נסיגת צה"ל מרוב שטח לבנון הופסק שיתוף הפעולה עם הפלנגות, רצועת הביטחון המשיכה להתקיים עד 2000. במהלך הפינוי הוחלף הפיקוד על צד"ל ונמסר לידיו של אנטואן לאחד שאף דרש וקיבל הסכמה ישראלית להחזקת מובלעת ג'זין מצפון לרצועה.

בשנים הראשונות לאחר מלחמת לבנון הייתה הרצועה שקטה יחסית אולם עם השנים התגברה ההתנגדות הלבנונית, בהנהגת ארגון חיזבאללה, לשהות הישראלית ברצועה. התנועה בדרכים הפכה מסוכנת, וכוחות צה"ל הסתגרו יותר ויותר במוצביהם. חיזבאללה עשה מאמצים רבים לתקוף מוצבים אלה בהתקפות שצולמו ושודרו בתחנת הטלוויזיה של הארגון - אל-מנאר, לגרום לנפגעים בקרב חיילי המוצבים, ולהניף את דגלו בהם.

מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". בין האירועים שהגבירו את הלחץ הציבורי לפינוי היו אסון השייטת, אסון המסוקים ונפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין.

הנסיגה מרצועת הביטחון

לפני היבחרו לראשות ממשלת ישראל במאי 1999 הבטיח אהוד ברק שתוך שנה יוציא את כוחות צה"ל מלבנון, וזכה לכך לתמיכה מרוב האוכלוסייה בישראל, כאשר שיאה הייתה סמוך לנסיגה עצמה. כאשר נכשלו מאמצי המשא ומתן בין ישראל לסוריה, משא ומתן שאם היה מצליח היה אמור להביא להסדר גם בין ישראל ללבנון (בשל שליטתה למעשה של סוריה בלבנון עד 2005), הוביל ברק מהלך של נסיגה חד-צדדית אל הגבול. מכיוון שממשלת לבנון סירבה לדון בקביעת הגבול, תואם המהלך עם האו"ם בראשות שליחו לאזור טריה לארסן. עם התקרבות הנסיגה הצפויה החל תהליך התפוררות של צד"ל שהואץ על ידי תהלוכות של אזרחים, שאירגן חיזבאללה, שעלו על מוצבי צד"ל. באמצע מאי נפלו כך עוד ועוד מוצבים של צד"ל, והוחלט על זירוז הנסיגה.

בבוקרו של 24 במאי 2000, כ-18 שנה לאחר כיבוש השטח במלחמת לבנון ואלפי הרוגים בצד הישראלי והלבנוני, יצא אחרון חיילי צה"ל מרצועת הביטחון, תוך כדי הפצצה של חיל האוויר על מוצבים שננטשו על ידי צד"ל. רבים מחיילי צד"ל נמלטו בבהילות לישראל בהשאירם מאחוריהם את רכושם, ולעתים את משפחותיהם, והחלו תהליך קליטה בישראל. לעומתם חזרו רבבות תושבים שנמלטו מהאזור צפונה בתקופת קיום הרצועה. בניגוד לרצונה של ישראל, צבא לבנון לא התפרס באזור, וכוחות חיזבאללה הם אלו שהשתלטו עליו.

גבול הצפון לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון

ככלל, מצב הגבול הצפוני של ישראל השתנה דרמטית מאז הנסיגה. כמות ההרוגים הישראלים אשר עמדה על עשרות הרוגים בממוצע כל שנה לפני הנסיגה, ירדה לאחריה ל-20 הרוגים במצטבר בתקופה של שש השנים הראשונות לאחר הנסיגה. באותה תקופה, ידעו צה"ל והצפון ירידה דרסטית בכמות הרקטות והתקפות חיזבאללה, ובכמות ההרוגים והפצועים. יישובי הצפון ידעו שיפור כלכלי נרחב וענף התיירות בצפון הארץ התרחב, בעיקר תחום הצימרים, והדבר איפשר קיום חיים נורמלי של תושבי גבול הצפון, שכמעט ולא התאפשר לפני כן. על אף הירידה בכמות ההרוגים, הפצועים, ירי הרקטות והאירועים מאז הנסיגה, מדי מספר חודשים נערכה התקפה מרוכזת ונקודתית של חיזבאללה, בעיקר על מוצבי צה"ל, ובחלק קטן מן ההתקפות נהרגו גם מספר אזרחים. במשך כל תקופה זו נהרגו 6 אזרחים ו–14 חיילי צה"ל בניגוד לכ-500 הרוגים בין השנים 1985-2000. בנוסף, נפצעו 14 אזרחים ו-53 חיילים. על אף שמדינת ישראל נסוגה מכל השטחים הריבוניים של לבנון וקיימה את כל החלטות האו"ם בנושא, המשיך חיזבאללה לתבוע את חוות שבעא בהר דב וזאת על אף שלטענת ישראל מדובר בשטח שאינו לבנוני על פי המשפט הבינלאומי.

הנסיגה הביאה רבים ברחבי העולם הערבי להוקיר את פעילות ארגון חיזבאללה, שאותו תפסו כמי שגרם לצה"ל לסגת מלבנון. מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, נשא נאום ניצחון שנודע לאחר מכן כ"נאום קורי העכביש", שבו אמר על מדינת ישראל: "יש לה נשק גרעיני והכוח האווירי החזק באזור, אך באמת היא חלשה יותר מקורי עכביש". כוונתו הייתה שהחברה הישראלית היא חברה נהנתנית הרגישה לפגיעה ברמת החיים בה, ובייחוד לכל פגיעה בחיי אדם. משום כך, אין לה כוח עמידה מתמשך בכל מאבק העלול לפגוע בחיי אדם וברמת החיים.

לאחר הנסיגה ישב חיזבאללה על הגבול הבינלאומי וברחבי דרום לבנון, המשיך לצבור נשק רב (כפי שעשה עוד לפני הנסיגה), שרובו הועבר אליו מאיראן דרך סוריה והים ומיעוטו היה הנשק אותו השאיר צה"ל בנסיגתו, התמקם בעמדות מבוצרות (חלקן היו מוצבי צה"ל שננטשו) וביישובים האזרחיים, ופרש את רשת הסיוע האזרחי שלו באזור שהיה רצועת הביטחון. אנשיו המשיכו להצטייד בארטילריה רקטית ארוכת-טווח, כדי להמשיך ולקיים מאזן אימה שימנע מצה"ל לפלוש שנית ללבנון.

לקראת ביצוע הנסיגה הדגיש ראש הממשלה ברק, שאם לאחר הנסיגה תיפתח אש מצד לבנון לכיוון ישראל, "כל לבנון תבער". עם זאת, תגובות צה"ל על פעולות חיזבאללה המוגבלות אחרי הנסיגה הסתכמו בדרך כלל בתקיפת ממוקדת של יעדים בדרום לבנון, כדי שלא להעלות את הלהבות ויצירת מלחמת כוללת. כך קרה גם לאחר חטיפת שלושת החיילים באוקטובר 2000.

גם ראש הממשלה שכיהן אחרי ברק - אריאל שרון, העדיף להגיב באיפוק לפעולות ההתקפיות המוגבלות של חיזבאללה, שלרוב לא גרמו לנפגעים, מחשש שתגובה משמעותית תגרור את האזור למלחמה כוללת. במקביל לתלונות על ההפרות הלבנוניות, היו תלונות על כניסות רבות של מטוסים ישראלים לשטח האווירי הלבנוני, בעיקר לצרכי מודיעין.

בעקבות חתימת הסכם הסחר בין לבנון והאיחוד האירופאי בשנת 2002, קיבל על עצמו ארגון חיזבאללה שלא לבצע כל מתקפה מעבר לקו הכחול - הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון, אולם כבר במרץ אותה שנה הוא הפר את הסיכום באירוע טרור - פיגוע מצובה. תחילה הכחיש ארגון חיזבאללה שהפיגוע נעשה מטעמו, ובסופו של דבר לא הייתה שום תגובה ממשית על פיגוע זה, גם לאחר שהובהר שידו של חיזבאללה במעל. שרון הסתפק במגעים דיפלומטיים בלבד גם כאשר ממשלת לבנון בחסות חיזבאללה היטתה את מי הווזאני, וכאשר במרץ 2005 היטו אנשי חיזבאללה את מקורותיו של נחל עיון. היו שביקרו את המדיניות הזו וטענו שההבלגה שוחקת את כוח ההרתעה של ישראל, אך מנגד היו שתמכו בה.

ארגון חיזבאללה ירה גם אש נגד מטוסים, בדרך-כלל לעבר מטוסי חיל האוויר הישראלי שביצעו גיחות צילום בשמי לבנון. הפגזים, שאינם מהווים איום ממשי למטוסי החיל, נחתו פעמים רבות בשטח ישראל וגרמו לבהלה. ב-10 באוקטובר 2003 גרם פגז למותו של נער ישראלי.

זמן קצר לאחר הנסיגה - ב-7 באוקטובר 2000 - הרגו וחטפו אנשי חיזבאללה שלושה חיילים (בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוועד) בקו התפר שבין החרמון להר דוב (קילומטרים ספורים דרומית לכפר הלבנוני שבעא ומול עמדה של האו"ם), ורכשו את החטוף אלחנן טננבוים מגורמים עברייניים שחטפו אותו. צה"ל לא הגיב במתקפה כוללת, אלא נקודתית. בשנת 2004 הגיעו ישראל וחיזבאללה להסכמה על עסקת חילופי שבויים שוחררו כ-400 אסירים לבנונים ופלסטינים תמורת שחרורו של טננבוים והשבתן של גופות שלושת החיילים (שנהרגו במהלך החטיפה), והדבר נחשב לניצחון לנסראללה. הצלחה זו העניקה השראה לנסיונות נוספים, בזירה הלבנונית והפלסטינית, לחטוף חיילי צה"ל כקלפי מיקוח. מנהיגי חיזבאללה המשיכו לאיים שיחטפו ישראלים במטרה להחליפם באסירים ביטחוניים פלסטינים ובמספר אסירים לבנונים שנותרו בישראל, כשהמפורסם ביניהם הוא סמיר קונטר, שרצח את בני משפחת הרן בנהריה בסוף שנות השבעים. בנובמבר 2005 כשל אחד הניסיונות שלהם לממש איומים אלה.

תקוותיה של ישראל כי החלטה 1559 של מועצת הביטחון, שהתקבלה בסוף 2004 וחייבה את פירוק המיליציות החמושות בלבנון (כולל חיזבאללה) מנשקן וכן מהפכת הארזים שהביאה לסיום השליטה הסורית בלבנון יביאו לפירוק חיזבאללה נכזבו. חיזבאללה המשיך להתחמש ובמקביל נכנס לפוליטיקה הלבנונית, כשהוא מתבסס על הצלחת העבר וטוען שהוא הגוף היחיד שיגן מפני ישראל כשזו תחליט לתקוף. בבחירות, חיזבאללה דחק את שאר המפלגות השיעיות (ובעיקר את אמל החילונית בהנהגת נביה ברי) לעמדה נחותה. בזמן מלחמת לבנון השנייה, שני שרים בממשלה הלבנונית של פואד סניורה היו מזוהים עם מפלגת חיזבאללה, ובהם שר התשתיות. לאחר המלחמה, בעקבות התפתחויות פוליטיות שונות, הם עזבו את הממשלה. עם זאת, יש לחיזבאללה מבקרים רבים בלבנון בעיקר בשל הקישור שלה עם הכיבוש הסורי ועם פגיעה בחילוניות המדינה הרב-לאומית הזו, שחלק ניכר ממנה אינו מוסלמי.

עצם מהלך הנסיגה והתנהלותה נותרה סוגיה שנויה במחלוקת בחברה הישראלית.

יש הטוענים, דוגמת אורי מילשטיין, שהנסיגה שיקפה חולשה ישראלית וחוסר אונים של צה"ל למול לוחמת הגרילה של חיזבאללה, והייתה כישלון ישראלי שטוייח להתמודד מול חיזבאללה, כישלון שנתן את אותותיו במלחמת לבנון השנייה. עוד הם טוענים כי העולם הערבי ראה ופירש את הנסיגה כחולשה, וכך היא הובילה לפתיחת האינתיפאדה השנייה ב־28 בספטמבר 2000, ארבע חודשים לאחר הנסיגה.

טענות נוספות הן שבצורת הנסיגה מלבנון - יציאה חד צדדית ללא סיום משא ומתן עם סוריה ולבנון, נטישת צד"ל והתושבים המיודדים עם ישראל וחוסר הכנת השטח להצבת הצבא הלבנוני, איפשרה ישראל לחיזבאללה להשתלט על כל דרום לבנון, וסייעה לכוחות חיזבאללה להתבצר לאורך כל קו הגבול שהובילה למלחמת לבנון השנייה. גם המהלך עצמו של נטישת צד"ל בסיום תפקידו, זכה לביקורת נוקבת בחברה הישראלית, בשל הצורה שבה ישראל נטשה בני ברית. היו שטענו כי הדבר יגרום לכך, שלישראל יהיה קושי ליצור בריתות בעתיד.

מאידך, יש הטוענים, דוגמת ד"ר גיא בכור, כי חיזבאללה השתמש בהתנגדות לישראל וצה"ל כסולם ומנוף לטפס בחברה הלבנונית ולתפוס בה מעמד בכיר (למשל, חיזבאללה מנמק את הישארותו מליציה חמושה בהגנה על לבנון מפני "התוקפנות הישראלית"), ולכן, כשיצאה מלבנון עשתה ישראל מהלך נכון, והשמיטה את הסולם הזה מתחת לרגליו.

מלחמת לבנון השנייה

ערך מורחב – מלחמת לבנון השניה

השקט היחסי ששרר בגבול הצפון בשנים שמאז הנסיגה בא לסיומו באופן חד ב-12 ביולי 2006, עם חטיפת שני חיילי צה"ל בידי חיזבאללה והריגת חיילים נוספים. בתגובה לאירוע זה, פתחה ישראל בלחימה בחיזבאללה בתוך שטח דרום לבנון, שהתפתחה למלחמת לבנון השנייה. במלחמה ספגו שני הצדדים אבידות קשות, כאשר הצד הלבנוני ספג למעלה מ-1900 הרוגים, מתוכם כ-850 חיילים לבנונים ולוחמי חיזבאללה והצד הישראלי 163 הרוגים, מתוכם 119 חיילים.

ראו גם

• מבצע שלום הגליל
• מבצע דין וחשבון
• מבצע ענבי זעם
• עימות נמוך עצימות
• הלחימה בדרום לבנון (1982 - 2000)

קישורים חיצוניים

• לקסיקון ופרשנות לרצועת הביטחון בדרום לבנון, מעודכן לספטמבר 99.