קזינו רויאל (סרט, 1967)

קזינו רויאל
Casino Royale
מבוסס על	קזינו רויאל
בימוי	קן יוז; ג'ון יוסטון; ג'וזף מקגראת'; רוברט פאריש; ואל גסט; ריצ'רד טלמאדג'
הופק בידי	צ'ארלס פלדמן; ג'רי ברסלר
תסריט	וולף מנקוביץ; ג'ון לאו; מייקל סאיירס; לפי דמויות מאת:; איאן פלמינג
עריכה	ביל לני
שחקנים ראשיים	פיטר סלרס; אורסולה אנדרס; דייוויד ניבן; אורסון ולס; וודי אלן; ג'ואנה פטט; דליה לביא
מוזיקה	ברט בכרך
צילום	ג'ק הילדיארד
מדינה	הממלכה המאוחדת, ארצות הברית
חברת הפקה	Famous Artists Productions
חברה מפיצה	סרטי קולומביה; מטרו גולדווין מאייר (החל מ-1999)
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	13 באפריל 1967 (לונדון)
משך הקרנה	131 דק'
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט ריגול, סרט קומדיה-פרודיה, עיבוד קולנועי
תקציב	$12,000,000
הכנסות	$41,744,718 (31 בדצמבר 1967)
הכנסות באתר מוג'ו	casinoroyale67
סרטים בסדרה	סרטי ג'יימס בונד
	casinoespaña.com
	דף הסרט ב־IMDb

קזינו רויאל (באנגלית: Casino Royale) הוא סרט ריגול קומי בריטי-אמריקאי המהווה פרודיה על סדרת סרטי ג'יימס בונד, והוא מבוסס באופן רופף על ספר ג'יימס בונד הראשון של איאן פלמינג, שיצא לאור בשנת 1953 באותו שם. בסרט מככב דייוויד ניבן בתור ג'יימס בונד "המקורי", הנקרא נגד רצונו לאחר פרישתו משירות כדי לחקור את מותם והיעלמותם של סוכנים בינלאומיים.

המפיק, צ'ארלס פלדמן, רכש את זכויות ההסרטה של הספר בשנת 1960, וניסה להפיק את הסרט כהפקה רשמית דרך חברת EON Productions, אולם לא הצליח להגיע להסכמה עם אלברט ברוקולי והארי זלצמן, מפיקי סדרת סרטי ג'יימס בונד. כיוון שחשב שלא יוכל להתחרות בסרטי הסדרה הרשמיים, החליט פלדמן להפיק את הסרט כפרודיה.

הסרט הוקרן לראשונה ב-13 באפריל 1967 בלונדון, חודשיים בלבד לפני עלייתו לאקרנים של הסרט החמישי בסדרת ג'יימס בונד, אתה חי רק פעמיים.

על אף עלויות הפקה גבוהות מהמתוכנן (שהלכו ועלו כשעוד במאים וכותבים הצטרפו), זכה הסרט להצלחה כלכלית, והכניס בקופות מעל 41.7 מיליון דולרים. הסרט קיבל בעיקר ביקורות שליליות, אולם הפסקול שלו זכה לשבחים, ואף זיכה את המלחין ברט בכרך במועמדות לפרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר, ובמועמדות לפרס גראמי לפסקול המקורי הטוב ביותר בקולנוע או בטלוויזיה.

עלילת הסרט

סר ג'יימס בונד הוא מרגל בריטי אגדי שפרש משירות לפני עשרים שנה. מגיעים לבקרו M, ראש השירות החשאי הבריטי, ביחד עם נציגי השירותים החשאיים האמריקנים, הסובייטים והצרפתים. כולם מפצירים בבונד לחזור מהפרישה לשירות על מנת להתמודד עם ארגון הפשע "סמרש", המחסל סוכנים בכל העולם, אולם בונד מסרב. על מנת לנסות לאלצו להסכים, M מורה על הפצצת אחוזתו של בונד, אולם M עצמו נהרג בהפצצה.

בונד נוסע לסקוטלנד על מנת להחזיר את גופתו של M לאלמנתו, הליידי פיונה מקטארי. אולם הליידי, וכל צוות העובדים באחוזתה, הוחלפו על ידי סוכני "סמרש", כחלק מתוכנית להכתים את שמו של בונד ולהרוס את המוניטין שלו כרווק מתנזר. לאחר שניסיונות רבים לפתות את בונד על ידי נשים נכשלים, הסוכנת המתחזה לליידי פיונה מתרשמת מבונד עד כדי כך שהיא עוזרת לבונד לסכל את המשימה נגדו.

בונד מקודם לתפקיד ראש השירות החשאי הבריטי. הוא מגלה שסוכנים בריטים רבים ברחבי העולם חוסלו כיוון שלא יכלו לסרב לפיתויים מיניים. הוא מורה שכל הסוכנים הנותרים של השירות ייקראו מאותו רגע "ג'יימס בונד 007", על מנת לבלבל את ארגון "סמרש". כמו כן הוא יוצר תוכנית אימונים מפרכת על מנת לאמן סוכנים גברים להתעלם מפיתויים מנשים. מיס מאניפני (מזכירתו של M) מגייסת את "קופ" - מומחה קראטה, המתחיל באימונים להתגבר על פיתויים של נשים, ופוגש סוכנת אקזוטית הידועה בשם "המעכבת" (The Detainer).

בונד שוכר את שירותיה של וספר לינד - סוכנת לשעבר שהפכה למיליונרית - על מנת שתגייס מומחה למשחק הקלפים באקארה בשם אוולין טרמבל. תוכניתו של בונד היא שטרמבל יביס במשחק את אחד מסוכני "סמרש" בשם לה שיפר. לה שיפר מעל בכספי "סמרש", והוא נואש להרוויח כסף על מנת להסתיר את גנבתו. בונד גם פונה למאטה בונד (בתו ממאטה הארי, המנוכרת ממנו), ומשכנע אותה להסתנן במסווה אל "ארגון עזרה בינלאומי לאמהות", שהוא למעשה כיסוי למרכז אימונים של "סמרש". מאטה חושפת תוכנית של לה שיפר למכור במכירה פומבית תמונות מפלילות של מנהיגים של צבאות ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה וסין. מאטה משמידה את התמונות, ובכך לא משאירה ללה שיפר ברירה אלא לנסות להרוויח את הכסף במשחק באקארה.

טרמבל מגיע אל "קזינו רויאל" מלווה בלינד, המצילה אותו מניסיון פיתוי על ידי סוכנת של "סמרש". באותו ערב, טרמבל מתבונן בלה שיפר משחק ומסיק שהוא מרמה על ידי שימוש במשקפי אינפרא אדום. לינד גונבת את המשקפיים, ובכך מאפשרת לטרמבל לנצח את לה שיפר. כיוון שנדמה שלינד נחטפה, טרמבל יוצא למרדף להצילה ונחטף בעצמו על ידי לה שיפר המענה אותו באמצעות הזיות. לינד מצילה את טרמבל אך מיד לאחר מכן הורגת אותו. סוכנים של "סמרש" פורצים לבסיס של לה שיפר והורגים אותו.

בלונדון, מאטה בונד נחטפת על ידי "סמרש" באמצעות צלחת מעופפת, וסר ג'יימס ומאניפני נוסעים ל"קזינו רויאל" על מנת להציל אותה. הם מגלים שהקזינו בנוי מעל בסיס תת-קרקעי סודי שמנוהל על ידי דוקטור נוח הרשע, המתגלה כג'ימי בונד - אחיינו של סר ג'יימס, וסוכן השירות החשאי הבריטי לשעבר שערק לשורות "סמרש". ג'ימי חושף שהוא מתכוון להשתמש בנשק ביולוגי על מנת להפוך את כל הנשים בעולם ליפות ולהרוג את כל הגברים הגבוהים מ-1.37 מטר, כך שהוא יהיה "האיש הגדול". ג'ימי כבר לכד את "המעכבת" ומנסה לשכנע אותה להצטרף אליו. היא מעמידה פנים כמסכימה, ובעורמה גורמת לו לבלוע את אחת מ"הגלולות האטומיות" שהמציא, ובכך הופכת אותו לפצצה אטומית מהלכת.

סר ג'יימס, מאניפני, מאטה וקופ מצליחים לברוח ומגלים שלינד היא סוכנת כפולה. סוכנים חשאיים רבים תוקפים את הקזינו ומתחולל קרב, שהופך לכאוטי יותר כשמגיעים גם כוחות סיוע אמריקנים וצרפתים. לבסוף, הספירה לאחור של הפצצה האטומית בתוך ג'ימי מסתיימת והיא מתפוצצת, הורסת את הקזינו והורגת את כל הנוכחים. סר ג'יימס וכל הסוכנים שלו מגיעים לגן העדן, ואילו ג'ימי יורד אל הגיהנום.

צוות השחקנים

הסרט הורכב מאנסמבל של מספר רב של שחקנים. שמותיהם של 16 שחקנים הופיעו בכותרות הפתיחה, ומספר רב מהם קיבל גם את הכינוי "ג'יימס בונד 007", כחלק ממהלך עלילה שנועד לבלבל את ארגון "סמרש".

פיטר סלרס: אוולין טרמבל / ג'יימס בונד 007, מומחה במשחקי קלפים, המגויס על ידי וספר לינד כדי להביס את לה שיפר.
אורסולה אנדרס: וספר לינד / ג'יימס בונד 007, סוכנת בריטית לשעבר.
דייוויד ניבן: סר ג'יימס בונד, סוכן בריטי אגדי הנאלץ לחזור מפרישה כדי להתמודד עם ארגון "סמרש".
אורסון ולס: לה שיפר, סוכן כלכלי של "סמרש", נואש לזכות בחזרה כספים בהם מעל.
ג'ואנה פטט (אנ'): מאטה בונד / ג'יימס בונד 007, בתו של ג'יימס בונד ממאטה הארי.
דליה לביא: "המעכבת" / ג'יימס בונד 007, סוכנת בריטית
וודי אלן: דוקטור נוח / ג'ימי בונד 007, אחיינו של ג'יימס בונד, ובשם "דוקטור נוח" מנהיג "סמרש".
דברה קר: הסוכנת "מימי" / ליידי פיונה מקטארי, סוכנת "סמרש" המתחזה לאלמנתו של M.
ויליאם הולדן: רנסום, בכיר בשירות החשאי האמריקני
שארל בואייה: לה גראנד, בכיר בשירות החשאי הצרפתי
ג'ון יוסטון‏: M, ראש השירות החשאי הבריטי (כמו כן, היה אחד מהבמאים של הסרט)
קורט קזנאר: סמרנוב, בכיר בשירות החשאי הסובייטי
ג'ורג' ראפט (אנ'): בתפקיד עצמו
ז'אן-פול בלמונדו: לגיונר צרפתי
טרנס קופר: "קופ" / ג'יימס בונד 007, סוכן בריטי.
ברברה בושה (אנ'): מיס מאניפני / ג'יימס בונד 007, מזכירתו של M, בתה של גברת מאניפני המקורית.

מספר רב של שחקנים וניצבים בסרט שיחקו בתפקידים שונים בסדרת הסרטים הרשמיים של ג'יימס בונד. הבולטת ביותר היא אורסולה אנדרס, אשר שיחקה את נערת בונד הראשונה בסרט "ד"ר נו" (1962).

ז'אן-פול בלמונדו וג'ורג' ראפט קיבלו קרדיט בכותרות הפתיחה של הסרט אף על פי שהופיעו רק בהופעת קמע בקרב הכאוטי בסוף הסרט: ראפט נראה מטיל מטבע (סימן היכר ידוע שלו בסרטים, החל מהסרט "פני צלקת" המקורי משנת 1932) לפני שהוא יורה בעצמו באמצעות אקדח היורה הפוך. ואילו בלמונדו מופיע בתור קצין בלגיון הזרים הצרפתי הנעזר במילון צרפתי-אנגלי תוך כדי קרב אגרופים על מנת לתרגם "!merde" ל"אאוץ'!".

הופעות ללא קרדיט

מספר שחקנים ידועים כגון פיטר או'טול, ומפורסמים אחרים כגון סטירלינג מוס, השתתפו בסרט ללא קרדיט רק למען האפשרות לעבוד יחד עם שאר חברי הקאסט. ג'רלדין צ'פלין (בתו של צ'ארלי צ'פלין) הופיעה בקטע קצר של "שוטרי קיסטון" (אנ') (סדרת סרטוני סלפסטיק קומיים מתקופת הסרט האילם מתחילת המאה ה-20, שם הייתה ההופעה הקולנועית הראשונה של צ'ארלי צ'פלין). הסרט היה גם ההתנסות הקולנועית הראשונה של אנג'ליקה יוסטון, שכן אביה (ג'ון יוסטון - מבמאי ושחקני הסרט) הביא אותה לסט על מנת שתשמש תחליף לתקריבים על ידיה של דברה קר.

כמו כן, הסרט היה ההופעה הקולנועית הראשונה של דייוויד פראוז (שיהיה בהמשך השחקן בתוך החליפה של דארת' ויידר בסדרת סרטי מלחמת הכוכבים). בכנס מדע בדיוני בשנת 1978, פראוז סיפר שבמקור היה אמור לשחק דמות של פו הדב ענקי התוקף את טרמבל במהלך סצנת העינויים על ידי הזיות. רעיון זה, כמו רבים אחרים, נזנח, ולבסוף פראוז שיחק בתפקיד המפלצת של פרנקנשטיין בסצנה האחרונה של הסרט (תפקיד אותו ישחק בעתיד במספר סרטים אחרים).

הפקה

פיתוח

במרץ 1955, איאן פלמינג מכר את זכויות ההסרטה של ספרו "קזינו רויאל", הספר הראשון בסדרת ג'יימס בונד, למפיק גרגורי ראטוף תמורת 6,000 דולרים. ראטוף לא הצליח למצוא מימון לפרויקט, ולאחר מותו בסוף 1960 צ'ארלס פלדמן רכש את זכויות ההפקה.^[1] אלברט ברוקולי ניסה לרכוש ממנו את הזכויות, אולם פלדמן סירב. פלדמן, יחד עם ידידו הבמאי הווארד הוקס, רצו ללהק את השחקן קרי גרנט בתור ג'יימס בונד, אולם ויתרו כאשר בשנת 1962 יצא הסרט הראשון של ג'יימס בונד, "ד"ר נו", בהפקתו של ברוקולי.

בשנת 1964, לאחר שהשקיע כבר כ-550,000 דולרים מכספו בניסיונות ההפקה של "קזינו רויאל", פנה פלדמן לחברת Eon Productions של ברוקולי בניסיון להפקה משותפת. מגעים אלו נכשלו כיוון שלא הצליחו להגיע להסכמה על אופן חלוקת הרווחים ועל מועד תחילת ההפקה. פלדמן אף ניסה ללהק את שון קונרי לסרט, אולם ויתר על הצעתו לאחר שקונרי דרש בתמורה מיליון דולרים. לבסוף, פלדמן הציע את הפרויקט לאולפן סרטי קולומביה, עם תסריט מאת בן הכט. כיוון שבינתיים סרטי בונד של חברת Eon Productions הפכו ללהיטים ועוררו עניין בסוגת סרטי הריגול, פלדמן החליט להפוך את סרטו לפרודיה על סדרת סרטי ג'יימס בונד במקום עיבוד ישיר של הספר.^[2]

התסריט

הכט (סופר ותסריטאי ידוע, זוכה שני פרסי אוסקר) כתב מספר טיוטות של התסריט עבור פלדמן, כולן עיבודים הקרובים לספר המקורי וללא האלמנט הפרודי שיהיה לתוצר הסופי. טיוטה משנת 1957 שהתגלתה בין מסמכיו של הכט (ואשר לא ברור מי כתב אותה) היא תסריט כמעט שלם המהווה עיבוד ישיר של הספר, אולם ללא הדמות של ג'יימס בונד, שהוחלפה בדמות של גנגסטר אמריקני. גרסאות מאוחרות יותר של התסריט הוסיפו אלמנטים של מין וחטאים בתור התמה המרכזית, על ידי הפיכת לה שיפר למנהל של בתי בושת הסוחט את לקוחותיו.^[1]

כמעט שום דבר מהתסריט המקורי של הכט לא צולם לבסוף. הכט נפטר מהתקף לב באפריל 1964, יומיים לפני שהיה אמור להציג לפלדמן את התסריט. ב-1966, טיים מגזין דיווח שבילי ויילדר שיכתב לגמרי את התסריט, וכשהסרט הגיע כבר לשלב הצילום כל שנשאר מהמקור הוא הרעיון שהשם "ג'יימס בונד" יינתן למספר סוכנים שונים. בתסריטו של הכט, חלק זה מהעלילה קורה בעקבות מותו של ג'יימס בונד המקורי (שמתרחש לפני תחילת הסרט) על מנת להנציח את זכרו וגם לבלבל את האויב.^[1]

פיטר סלרס שכר את שירותי טרי סאות'רן (אנ') כדי לכתוב במיוחד את הדיאלוג של דמותו, על מנת לבלוט יותר מאורסון ולס ומוודי אלן.

הצילומים

רוב הצילומים התקיימו במספר אולפנים בלונדון, כאשר צילומי חוץ נעשו ברחובות לונדון, במחוזות קנט וברקשייר, וכן בסקוטלנד ובאירלנד.^[3]^[4]^[5]

ההפקה נתקלה בקשיים רבים. בפועל היו שישה במאים שונים שכל אחד ביים חלקים שונים מהסרט. בנוסף לכותבים שקיבלו קרדיט רשמי, חלקים מהתסריט נכתבו על ידי וודי אלן, פיטר סלרס, ואל גסט, בן הכט, ג'וזף הלר, טרי סאות'רן, ובילי ויילדר. ואל גסט היה אחראי לחבר את חלקי התסריט יחדיו. על כך הוצע לו לקבל קרדיט בתור "אחראי ארגון" (Co-ordination Director), אך הוא סירב כיוון שסבר שיזיק לו להיות משויך לתסריט הכאוטי.^[2]

חלק מהדרמה שמאחורי הקלעים הייתה קשורה לסצינות בהן השתתף פיטר סלרס. ביוגרפיות של סלרס טוענות שהוא לקח את דמותו של בונד ברצינות ולא אהב את ההחלטה להפוך את הסרט לקומדיה. על פי הסרט "The Life and Death of Peter Sellers" (אנ'), סלרס הרבה לשכתב ולאלתר את הסצינות בהן השתתף כך שיוכל לשחק את הדמות ברצינות.

עקב בעיות בחיי הנישואין, סלרס הרבה לאחר לצילומים, או לא להגיע כלל. הבמאי ואל גסט כתב שאורסון ולס לא העריך את סלרס וסירב לעבוד עם "החובבן הזה". במהלך הצילומים, ביקרה באולפן הנסיכה מרגרט, שהייתה ידידה ותיקה של סלרס, ומיהרה לפגוש את ולס (תוך אי-התייחסות לסלרס). ולס העיר בסרקסטיות לסלרס על איחוריו הרבים הגורמים לחריגות בתקציב וסלרס התרגז עד כדי כך שסירב להופיע באותן סצינות עם ולס. לבסוף, סלרס התפרץ על ידידו הוותיק ג'וזף מקגראת' (אחד מבמאי הסרט), הכה אותו ונעלם למספר שבועות, מה שגרם לעצירת ההפקה. פלדמן זעם ורצה לפטר את סלרס, ולבסוף נאלץ לבצע שכתובים משמעותיים של התסריט על מנת להתמודד עם העדרו של השחקן. עם כל הכאוס, בריאותו של פלדמן הלכה והתדרדרה והוא אף עבר התקף לב במהלך הצילומים והאשים בכך את סלרס.^[2]^[6]

הסרט היה אמור במקור לצאת לאקרנים בזמן לחג המולד 1966, אולם בשל בעיות ההפקה, ההפצה נדחתה לאפריל 1967.^[2]

מוזיקה

עבור פסקול הסרט, פלדמן שכר את המלחין ברט בכרך, שיצר עבורו בעבר את הפסקול לסרטו "מה חדש, חתלתולה?" (אנ') (ושגם בו שיחקו פיטר סלרס, וודי אלן ואורסולה אנדרס). התמלילן האל דייוויד (ששיתף פעולה עם בכרך פעמים רבות) סייע לכתיבת כמה מהשירים. מנגינת הנושא של הסרט הגיעה למקום ה-27 במצעד בילבורד הוט 100.

פסקול הסרט כלל את השיר "מראה האהבה" ("The Look of Love") (אנ') בביצוע דאסטי ספרינגפילד, המושמע בסצנה בה וספר לינד מגייסת את אוולין טרמבל. שיר זה היה מועמד לפרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר, והוכלל גם כחלק מהפסקול של הסרט הראשון בסדרת אוסטין פאוורס (עוד פרודיה על סרטי מרגלים בסגנון ג'יימס בונד). עבור ההפצה באירופה של הסרט, הזמרת מיריי מאתיה שרה גרסאות של השיר בצרפתית ("Les Yeux D'Amour") ובגרמנית ("Ein Blick von Dir").^[7]^[8]

בכרך הכניס מספר אזכורים פנימיים לתוך הפסקול: בשני קטעים בסרט אפשר לשמוע גרסאות של שירו מהסרט "מה חדש, חתלתולה?" שהיה מועמד לפרס אוסקר: פעם אחת בוקע מפתח של בור ביוב, ופעם בגרסת מנגינת הלוויה בחלק האחרון של הסרט. בנוסף, בכרך שילב בסרט קטע קצר מהשיר "נולד חופשי" (אנ') של המלחין ג'ון בארי (שזכה בפרס האוסקר לשיר הטוב ביותר במקום שירו של בכרך "אלפי" לסרט באותו השם).^[9]

התקליט המקורי של הפסקול נחשב על ידי מבקרי מוזיקה לאחד מתקליטי האריך-נגן הטובים בכל הזמנים. בשל איכות ההקלטה, התקליט (ובעיקר הביצוע הקולי של דאסטי ספרינגפילד) שימש במשך שנים רבות כמבחן סטנדרטי לבדיקת איכות מערכות סטריאו. ההקלטות המקוריות ניזוקו עם הזמן, כך שהפצות מאוחרות של הפסקול נחשבות לנחותות יותר.^[10]^[11]

תקציב והכנסות

תקציב הסרט המקורי היה 6 מיליון דולרים, שהיו סכום גבוה למדי בשנת 1966. אולם, עקב סיבוכי הפרויקט, הצילומים התארכו חודשים מעבר למתוכנן, ובסופו של דבר הוכפל תקציב הסרט ל-12 מיליון דולרים. בכך היה לאחד הסרטים היקרים ביותר שנוצרו עד אותו זמן. לשם השוואה, הסרט הקודם שיצא בסדרת ג'יימס בונד (הרשמית), "כדור הרעם" (1965), עלה 11 מיליון דולרים. ואילו הסרט "אתה חי רק פעמיים" שיצא באותה שנה כמו "קזינו רויאל" (1967) עלה רק 9.5 מיליון.^[12] עלויות ההפקה הגבוהות הובילו להתייחסות לסרט כאל "מיני קלאופטרה" (סרט שנודע לשמצה על כך שעלויות ההפקה שלו הלכו ותפחו עד שהיה לאחד היקרים ביותר אי פעם).^[13]

הסרט הכניס 22.7 מיליון דולרים בארצות הברית וקנדה, וסך הכל 41.7 מיליון דולרים בעולם.^[14]

ביקורות

הביקורות התייחסו רבות לאופי הכאוטי של ההפקה. מבקר הסרטים רוג'ר איברט כתב שהסרט הוא "הדוגמה המושלמת למה שיכול לקרות כאשר כל מי שעובדים על סרט מאבדים שליטה בו זמנית".^[15] הטיים מגזין תיאר את הסרט כ"מופע וודוויל וולגרי ולא מגובש".^[16] המגזין וראייטי קרא לסרט "אוסף של סיטואציות... נטולות משמעת או גיבוש".^[17] בוזלי קראות'ר מהניו יורק טיימס שיבח את ההתחלה המהירה של הסרט ואת הסצינות המובילות אל משחק הקלפים, אולם ציין שלאחר מכן התסריט נעשה מעייף, חזרתי, ומלא קלישאות.^[18]

בשנת 1986, מבקר הקולנוע דני פירי כתב: "קשה להאמין שב-1967 ממש חיכינו בציפייה לפרודיית ג'יימס בונד הזו. זו הייתה אכזבה אז; ואף שהסרט מסקרן היום, עדיין קשה באותה המידה לצלוח אותו", והוסיף: "למעשה, אני ממליץ לראות את הסרט כשישודר בטלוויזיה במשך שעתיים (כולל פרסומות). כך לא תצפו ממנו להגיון כלשהו".

כמה מבקרים עכשוויים יותר כן התרשמו לחיוב מהסרט. אנדריאה לוואסר קראה לסרט "פרודיית סרטי המרגלים המקורית האולטימטיבית" ו"סאטירה ברמה הגבוהה ביותר", ושעל אף העלילה הלא ברורה הסרט הוא "יצירת מופת פסיכדלית ואבסורדית".^[19] היסטוריון הקולנוע רוברט וון דסנובסקי כתב שהסרט הוא "סאטירה סוציו-פוליטית סרקסטית ומעוררת מחשבה".^[13]

נכון לאפריל 2018, הסרט קיבל דירוג מבקרים של 28% באתר Rotten Tomatoes, עם ציון ממוצע של 4.6 מתוך 10, זאת מתוך 36 ביקורות.^[20]

פרסים ומועמדויות

השיר "מראה האהבה" היה מועמד לפרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר בטקס פרסי האוסקר ה-40.^[21]

הפסקול של ברט בכרך היה מועמד לשלושה פרסי גראמי, כולל לפסקול המקורי הטוב ביותר בקולנוע או בטלוויזיה.^[22]

מעצבת התלבושות ג'ולי האריס הייתה מועמדת לפרס באפט"א לעיצוב תלבושות הטוב ביותר בסרט בריטי בצבע.^[23]

זכויות הפצה

בשנת 1999, כחלק מהסדר בעקבות תביעה משפטית לגבי הבעלות על סרטי ג'יימס בונד (שכללה מאבק גם על הזכויות על סרט ג'יימס בונד לא רשמי נוסף: "לעולם אל תאמר לעולם לא"), הזכויות על הסרט הועברו לאולפן מטרו גולדווין מאייר.^[24]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קזינו רויאל בוויקישיתוף

קזינו רויאל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
"קזינו רויאל", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"קזינו רויאל", באתר נטפליקס
"קזינו רויאל", באתר AllMovie (באנגלית)
"קזינו רויאל", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"קזינו רויאל", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
"קזינו רויאל", באתר Metacritic (באנגלית)
"קזינו רויאל", באתר אידיבי
"קזינו רויאל", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ Jeremy Duns, ‏Casino Royale: discovering the lost script, The Telegraph, 2 March 2011
^ ¹ ² ³ ⁴ It's a Mad Mad Mad Mad Royale בתאריך 20 באוקטובר 2015, בארכיון האינטרנט
^ Casino Royale 1967, באתר british-film-locations.com
^ Casino Royale 1967, באתר kentfilmoffice.co.uk
^ Casino Royale - Killin, באתר scotlandthemovie.com
^ Richard Luck‏, A Cocktail Recipe For Disaster: Peter Sellers And Orson Welles On The Making Of Casino Royale‏, באתר sabotagetimes.com, ‏2 בנובמבר 2015 (ארכיון)
^ פריז, באתר מגזין בילבורד, ‏30 בספטמבר 1967
^ Mireille Mathieu gagne son procès‏, מגזין "Le Figaro", ‏7 בדצמבר 2007 (בצרפתית)
^ Serene Dominic‏, Burt Bacharach, Song by Song‏, Schirmer Trade Books‏, 2003, עמ' 181
^ Casino Royale's Great Soundrack בתאריך 28 ביולי 2013, בארכיון האינטרנט
^ Richard Panek‏, 'Casino Royale' Is an LP Bond With a Gilt Edge‏, ניו יורק טיימס, ‏28 ביולי 1991
^ Peter Debruge‏, Revisiting 1967’s ‘Casino Royale’, וראייטי, ‏15 ביוני 2012
^ ¹ ² Robert von Dassanowsky‏, Casino Royale at 33: The Postmodern Epic in Spite of Itself‏, באתר brightlightsfilm.com, ‏1 באפריל 2000
^ הכנסות הסרט, באתר the-numbers.com
^ רוג'ר איברט, קזינו רויאל, ‏1 במאי 1967
^ Keystone Cop-Out, טיים מגזין, ‏12 במאי 1967
^ קזינו רויאל, באתר וראייטי, ‏31 בדצמבר 1966
^ Bosley Crowther‏, Population Explosion Victims; Secret Agents Abound in 'Casino Royale' ‏, ניו יורק טיימס, ‏29 באפריל 1967
^ קזינו רויאל (1967), באתר AllMovie
^ "קזינו רויאל", באתר ביקורות הסרטים Rotten Tomatoes (באנגלית)
^ המועמדים והזוכים בטקס פרסי האוסקר 1968, באתר פרסי האוסקר
^ המועמדים והזוכים בטקס פרסי גראמי 1968, באתר awardsandshows.com
^ המועמדים והזוכים בפרסי באפט"א 1968, באתר פרסי באפט"א
^ James Sterngold‏, Sony Pictures, in an accord with MGM, drops its plan to produce new James Bond movies‏, ניו יורק טיימס, ‏30 במרץ 1999

[Duns-1] ¹ ² ³ Jeremy Duns, ‏Casino Royale: discovering the lost script, The Telegraph, 2 March 2011

[Mad-2] ¹ ² ³ ⁴ It's a Mad Mad Mad Mad Royale בתאריך 20 באוקטובר 2015, בארכיון האינטרנט

[3] Casino Royale 1967, באתר british-film-locations.com

[4] Casino Royale 1967, באתר kentfilmoffice.co.uk

[5] Casino Royale - Killin, באתר scotlandthemovie.com

[6] Richard Luck‏, A Cocktail Recipe For Disaster: Peter Sellers And Orson Welles On The Making Of Casino Royale‏, באתר sabotagetimes.com, ‏2 בנובמבר 2015 (ארכיון)

[7] פריז, באתר מגזין בילבורד, ‏30 בספטמבר 1967

[8] Mireille Mathieu gagne son procès‏, מגזין "Le Figaro", ‏7 בדצמבר 2007 (בצרפתית)

[9] Serene Dominic‏, Burt Bacharach, Song by Song‏, Schirmer Trade Books‏, 2003, עמ' 181

[10] Casino Royale's Great Soundrack בתאריך 28 ביולי 2013, בארכיון האינטרנט

[11] Richard Panek‏, 'Casino Royale' Is an LP Bond With a Gilt Edge‏, ניו יורק טיימס, ‏28 ביולי 1991

[12] Peter Debruge‏, Revisiting 1967’s ‘Casino Royale’, וראייטי, ‏15 ביוני 2012

[Epic-13] ¹ ² Robert von Dassanowsky‏, Casino Royale at 33: The Postmodern Epic in Spite of Itself‏, באתר brightlightsfilm.com, ‏1 באפריל 2000

[14] הכנסות הסרט, באתר the-numbers.com

[15] רוג'ר איברט, קזינו רויאל, ‏1 במאי 1967

[16] Keystone Cop-Out, טיים מגזין, ‏12 במאי 1967

[17] קזינו רויאל, באתר וראייטי, ‏31 בדצמבר 1966

[18] Bosley Crowther‏, Population Explosion Victims; Secret Agents Abound in 'Casino Royale' ‏, ניו יורק טיימס, ‏29 באפריל 1967

[19] קזינו רויאל (1967), באתר AllMovie

[20] "קזינו רויאל", באתר ביקורות הסרטים Rotten Tomatoes (באנגלית)

[21] המועמדים והזוכים בטקס פרסי האוסקר 1968, באתר פרסי האוסקר

[22] המועמדים והזוכים בטקס פרסי גראמי 1968, באתר awardsandshows.com

[23] המועמדים והזוכים בפרסי באפט"א 1968, באתר פרסי באפט"א

[24] James Sterngold‏, Sony Pictures, in an accord with MGM, drops its plan to produce new James Bond movies‏, ניו יורק טיימס, ‏30 במרץ 1999

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

סרטי ג'יימס בונד
שון קונרי	ד"ר נו (1962) • מרוסיה באהבה (1963) • גולדפינגר (1964) • כדור הרעם (1965) • אתה חי רק פעמיים (1967) • יהלומים לנצח (1971)
ג'ורג' לייזנבי	בשרות הוד מלכותה (1969)
רוג'ר מור	חיה ותן למות (1973) • האיש בעל אקדח הזהב (1974) • המרגלת שאהבה אותי (1977) • מונרייקר (1979) • לעינייך בלבד (1981) • אוקטופוסי (1983) • רצח בעיניים (1985)
טימותי דלטון	007 באזור המסוכן (1987) • רישיון להרוג (1989)
פירס ברוסנן	גולדן איי (1995) • מחר לנצח (1997) • העולם אינו מספיק (1999) • למות ביום אחר (2002)
דניאל קרייג	קזינו רויאל (2006) • קוונטום של נחמה (2008) • סקייפול (2012) • ספקטר (2015) • לא זמן למות (2021)
הפקות לא-רשמיות	קזינו רויאל (1967, דייוויד ניבן ואחרים) • לעולם אל תאמר לעולם לא (1983, שון קונרי)