תגליפי הסלע בדאדזו
 | |||
| תגליפי הסלע באתר באודינגשאן | |||
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| נתונים על היצירה | |||
| מיקום |
 הרפובליקה העממית של סין | ||
| קואורדינטות | 29°42′48″N 105°42′25″E / 29.713333333333°N 105.70694444444°E | ||
  | |||
תגליפי הסלע בדָאדְזוּ (סינית:大足石刻, פין-יין: Dàzú Shíkè) הם קבוצה גדולה של פסלים ותגליפי סלע בנפת דאדזו, כ-60 קילומטרים מערבית לעיר צ'ונגצ'ינג שבמרכז המחוז העירוני שעל שמה בסין העממית. הנושאים העיקריים ששימשו מקור השראה לפסלים ותגליפים אלו נלקחו מתוך הדתות הגדולות של סין: בודהיזם, טאואיזם וקונפוציוניזם, והם נועדו לתאר את עיקרי האמונה של דתות אלו באופן חזותי. הפסלים פרוסים על פני 75 אתרים מוגנים במורדות הגבעות התלולות של נפת דאדזו. באתרים אלו יש כ-50,00 פסלים, וכמעל ל-100,000 תווים בכתב סיני החקוקים בסלע והיוצרים כתובות והקדשות.
חמשת האתרים הבולטים ביותר בנפה הוכרזו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ב-1999. בהכרזה נכתב כי הסיבה להכרה בפסלים כאתר מורשת עולמית נובעת מ:
...איכותם האסתטית, המגוון העשיר של הנושאים בהם הם עוסקים, הן חילוניים והן דתיים, והאור שהם מטילים על חיי היומיום בסין במהלך תקופה זו. הם מספקים עדות חותכת למיזוג ההרמוני של בודהיזם, טאואיזם וקונפוציוניזם
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]גילוף פסלים מהסלע הטבעי היה אמנות שהגיעה לסין מהודו במאות הרביעית והחמישית לספירה (תקופה שושלות וֵיי הצפונית וג'ין). פסלים המגולפים בסלע מתקופה זו מצויים באתר המורשת העולמית מערות יונגאנג. סגנון הפסלים באתר זה הושפע בבירור מסגנון גילוף הפסלים של גנדהארה,[1] כאשר ארשת פניהם של מרבית הפסלים היא אקזוטית. בין המאה השישית למאה התשיעית השתנה בסין סגנון הפסלים המגולפים בסלע והוא התאפיין בשילוב בין סממנים מהתרבויות של הודו עם התרבות הסינית. דוגמאות לסגנון משולב זה מצויות באתר המורשת העולמית מערות לונגמן. עדות נוספת לשינוי ההדרגתי בסגנון הפסלים המגולפים בסלע בסין ניתן לראות במערות מוגאו בדונהואנג, גאנסו, אתר מורשת עולמית נוסף שבו גילפו מאמינים בודהיסטים פסלים מהסלע הטבעי במשך כאלף שנים, בין המאה הרביעית למאה ה-14. סגנונם של הפסלים העתיקים ביותר באתר זה מבוסס על סגנון הפסלים מהתרבות היוונית-הודית של גאנדהארה. אבל עם השנים ובהדרגה, מופיעים אלמנטים סיניים בפסלים, כאשר סגנון הפסלים החדשים ביותר במערות מוגאו הוא לחלוטין סיני.
גילוף הפסלים בסלע בנפת דאדזו החל בשנת 650 (שנת שלטונו הראשונה של גָאוֹדְזונְג, קיסר סין השלישי בשושלת טאנג). יצירתם פרחה החל בשלהי המאה ה-9 ועד אמצע המאה ה-13 (בין התמוטטות שושלת טאנג לסוף תקופת שושלת סונג הדרומית), אם כי גם אחר כך, בתקופות שושלת מינג ושושלת צ'ינג, גולפו בדאדזו פסלים. תגליפי הסלע של דאדזו שונים מאלו המצויים באתרים שהוזכרו לעיל בכמה מאפיינים: בחירת הנושאים, צורתם האמנותית, טכניקות המודלים וטעמם האסתטי. מאפיינים אלו מתבססים על העקרונות של התרבות הסינית. יחד עם האתרים העתיקים יותר שהוזכרו לעיל משלימים תגליפי הסלע בדאדזו את תמונת ההיסטוריה של הגילוף בסלע הטבעי בסין. אך, שלא כמו באתרים האחרים המוקדשים לבודהיזם בלבד, הפסלים בדאדזו משקפים את שלוש הדתות החשובות ביותר בסין: בודהיזם, קונפוציוניזם ודאואיזם.
סקירה היסטורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גילוף הפסלים באתרים שונים בנפת דאדזו התרחש במהלך כמה תקופות:
- משנת 650 ועד שנת 891: הפסלים הראשונים גולפו בסלע בדאדזו החל בשנת 650 (שנת שלטונו הראשונה של גָאוֹדְזונְג, קיסר סין השלישי בשושלת טאנג). תגליפים אלו חקוקים בפני הצוק באתר גְ'ייֵנְשָׁאנְדְזְה (פין-יין Jianshanzi). במהלך 200 השנים שאחר-כך קם אתר נוסף אחד בלבד של פסלים המגולפים בסלע - במקדש שֶׁנְגְשְׁווֵי (Shengshui). במשך תקופה זו, שבין תחילת שושלת טאנג למחצית זמן שלטונה לערך, היה הגילוף בסלע נדיר יחסית. מספרם של כל הכוכים והמקדשים הקטנים שבהם גולפו הפסלים בשני אתרים אלו לא עלה על 20.
בסוף תקופה זו חלו שינויים מנהליים באזור. בשנת 758 הוקמה נפת דאדזו כחלק מנציבות צָ'אנְגְג'וֹאוּ (常州). ב-885 (השנה בה החלה תקופת גוָאנְג צִ'י בתקופת שלטונו של הקיסר שִׂידְזונְג משושלת טאנג), הועבר מושב נציבות צָ'אנְגְג'וֹאוּ לדאדזו, ומשנה זו ועד 1279 (השנה האחרונה של שושלת סונג הדרומית) שימשה דאדזו כמקום מושבה של הנציבות. תגליפי הסלע העיקריים נוצרו במהלך ארבע מאות שנים אלו. - משנת 892 ועד שנת 965: בין השנים 874-884 סבלה שושלת טאנג ממרד גדול ששני עשורים מאוחר לכך הביא לסיום שלטונה. מעמדן של הערים צ'אנגאן הבירה ולואויאנג ירד ואומנים רבים גלו דרומה למרכז השלטוני במערב סיצ'ואן. בשנת 892 (השנה בה החלה תקופת גִ'ינְג פֿוּ בתקופת שלטונו של הקיסר גָ'אוֹדְזונְג, הקיסר שלפני האחרון בשושלת טאנג), החל וֵיי ג'וּנְגִ'ינְג (Wei Junjing), המושל של הנציבות והמפקד הצבאי לבנות מחנה צבאי בלוֹנְגְגָאנְגְשָׁאן, צפונית למושב הנפה. במקביל הוא מימן התחלת גילוף פסלים בודהיסטים באתר בֵּיישָׁאן הסמוך. בעקבות הדוגמה שהציג הלכו בעקבותיו פקידים מהנציבות והנפה, אצילים מקומיים, אנשים רגילים, נזירים ונזירות. גל היצירה של הפסלים נמשך בין 907 ל-965 (תקופת חמש השושלות ועשר המדינות) ואז פסק בפתאומיות.
- משנת 966 ועד שנת 1077: מהתקופה בת יותר מ-100 שנים (בין תקופת שלטונם של הקיסרים טָאידְזוּ ושֶׁנְדְזונְג משושלת סונג הצפונית) לא נתגלה עד היום בנפת דאדזו ולו גם פסל מגולף בסלע אחד. בתקופה זו התמקדה אמנות הפיסול בפסלי אבן מעוגלים שהוצבו במקדשים. כך למשל נחשפו במקדש הפעמון הגדול במזרח הנפה יותר מ-100 פסלים כאלו.
- משנת 1078 ועד שנת 1173: בתקופה זו (בין תקופת שלטונם של הקיסר שנזונג משלהי שושלת סונג הצפונית לקיסר שיאודזונג משושלת סונג הדרומית) החל גל נוסף של גילוף פסלים בסלעי אבן החול של נפה, כאשר בעל קרקעות מקומי בשם יֵן שׂוּן הציע את אדמתו בשְׁאגְ'ווָאנְשָׁאן (פין-יין Shizhuanshan) לשם גילוף פסלים בודהיסטים, דאואיסטים וקונפוציוניסטים. כתוצאה מכך החלה מסורת של גילוף פסלים בסלע ב-32 אתרים שבהם גולפו פסלים בודהיסטים ודאואיסטים או פסלים בודהיסטים, דאואיסטים וקונפוציוניסטים. אתרי גילוף הסלעים בנָאנְשָׁאן (Nanshan) ובשְׁאמֶנְשָׁאן (Shimenshan) ובפגודה של אוצרות רבים בבֵּיישָׁאן נוצרו כולם בתקופה זו. הפיסול באתר בבֵּיישָׁאן שהחל את הגל הראשון בשנת 892 נמשך על פני יותר מ-250 שנים והסתיים בשנת 1146.
- משנת 1174 ועד שנת 1252: בתקופה זו פעל באזור הנזיר הבודהיסטי גָ'אוֹ גְ'ה-פֶנְג (赵智凤 בפין-יין Zhao Zhifeng; נולד 1159). גָ'אוֹ ראה עצמו כממשיך דרכו של לְיוֹ בֶּנְדְזוּן (פין יין Liu Benzun; 907-855), עמאי בודהיסטי שהפיץ את עיקרי האמונה של הבודהיזם הטנטרי במערב סצ'ואן בשלהי תקופת שושלת טאנג.[2] במשך יותר מ-70 שנים עבד גָ'אוֹ גְ'ה-פֶנְג באתר באודינגשאן. הוא גייס תרומות לשם גילוף של למעלה מ-10,000 פסלי בודהה. מאמציו הובילו להשלמה של מקום פולחן גדול מאבן שהוא האתר היחיד של בודהיזם טנטרי מסוגו בסין. בתקופתו פסקה פעילות גילוף הפסלים בכל מקום אחר ברחבי הנפה, ואומני הגילוף באבן התקבצו בבאודינגשאן. עם מותו של גָ'אוֹ גְ'ה-פֶנְג הסתיימה תקופה בת 360 שנים (מ-892 ל-1252) שבה גולפו ב-34 אתרים מעל ל-80% של הפסלים בנפת דאזו.
- מסוף המאה ה-13 עד סוף המאה ה-15: בשלהי המאה ה-13, בהגיע קיצה של שושלת סונג הדרומית חלה הפסקה בגילוף הפסלים בשל המלחמה.
- מסוף המאה ה-15 עד סוף המאה ה-19: מסורת גילוף הפסלים התחדשה בסוף המאה ה-15 (תקופת שושלת מינג) והיא נמשכה עד שלהי שושלת צ'ינג. במשך 500 שנים שבין תחילת המאה ה-15 לסוף המאה ה-19 נבנו 39 אתרי גילוף סלעים. אף שיש גם כמה יצירות מופת מתקופה זו, מרבית האתרים היו קטנים בשטחם, וכמות הפסלים שגולפו בתקופה זו היא פחות מ-20% מסך הפסלים המגולפים בנפת דאדזו.
אף על פי שבין שלהי המאה ה-13 (סופה של שושלת סונג הדרומית) לאמצע המאה ה-17 (סופה של שושלת מינג) התחוללו שתי מלחמות באזור שבעטיין חרב מנזר אריכות הימים הקדושה בבאודינגשאן והוקם מחדש פעמיים, לא הייתה פגיעה בפסלים, ופרט לתיקונים וחיזוקים קלים נשמרו הפסלים כפי שגולפו בתקופות טאנג וסונג.
ריחוקם של האתרים ובידודם הצילו את האתרים גם במהלך התהפכות שעברו על סין במאה ה-20. אזור זה לא נכבש בידי היפנים במלחמת יפן-סין השנייה וגם המשמרות האדומים, שהיו אחראים לחורבן חלק מאתרי המורשת הסינית במהלך המהפכה התרבותית, לא הגיעו אליו.[3] האתרים נפתחו לביקור של אזרחים סיניים ב-1961, ומ-1980 הותר גם לתיירים זרים לבקר במקום. ב-1999 נבחרו חמישה אתרים בנפת דאדזו כאתר מורשת עולמית, כאשר שניים מתוכם: באודינגשאן וביישאן הפכו בעקבות כך לאתרי תיירות פופולריים.
אתרי המורשת העולמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביישאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר בֵּיישָׁאן (北山, פין-יין beishan, מילולית "הגבעה הצפונית") שוכן על פסגת גבעה בגובה של 545 מטרים מעל פני הים, כ-1.5 קילומטרים מהעיירה דאדזו (הקרויה גם לונְגגָאנְג), מקום מושב הנפה. לאורך קטע ברוחב של 300 מטרים שגובהו נע בין 7 ל-10 מטרים פזורים קרוב ל-10,000 פסלים ב-264 כוכים חצובים. כמו כן יש באתר שמונה עמודים מגולפים שבהם חקוקות כתבים בודהיסטיים. לשם תיעוד מחולק האתר ל-290 כוכים ממוספרים, מ-1 עד 100 בקטע הצפוני ומ-101 ועד 290 בקטע הדרומי.
הפסלים באתר זה גולפו בין השנים 892 ל-1162, והם משקפים את ההתפתחות והשינוי באמונה הבודהיסטית ובתרבות הסינית במשך 270 שנים אלו. בסך הכול מונים החוקרים 51 נושאים שונים בהם עוסקים הפסלים. למעלה ממחצית הפסלים עוסקים בבודהיזם הטנטרי. נושאים אחרים הם מתוך הסוחאוותי[4] והשילוש,[5] נושאים שהיו פופולריים בין הסינים בתקופה זו.
בתקופה הראשונה של גילוף הפסלים באתר - סוף המאה התשיעית (שלהי תקופת שושלת טאנג) – היה הנושא העיקרי גואן יין, הגרסה הסינית של הבודהיסטווה אוולוקיטשוורה, בדרך כלל לצד בודהיסטווה נוסף או מקבלת הדרכה מאמיטאבהה. דוגמאות מייצגות לתקופה זו מצויות בכוך מספר 9 - פסלה של גואן-יין בעלת אלף הידיים, ובכוך מספר 52 - פסלו של אמיטאבהה. הכוך העשיר מתקופה זו כוך 245, ובו סיפור סוטרה אמיטאבהה, כולל 539 דמויות. הפסלים מתקופה זו שמנמנים והבגדים אותם הם לובשים מתאימים לסגנון תקופה זו.
כמות הפסלים מהתקופה השנייה של גילוף הפסלים באתר – אמצע המאה העשירית (תקופת חמש השושלות) - היא הגדולה ביותר, למעלה משליש הפסלים באתר, והיא כמות הפסלים הגדולה ביותר שגולפה בסין בתקופה זו. הפסלים מייצגים את סגנון המעבר שבין תקופת שושלת טאנג לתקופת שושלת סונג. דמויות שמנמנות בסגנון שושלת טאנג מצויות לצד דמויות דקות וגבוהות. הבגדים אותם עוטים הפסלים הם בסגנון שושלת טאנג, אבל ארשת פניהם של הפסלים היא ללא ספק בסגנון שושלת סונג. הנושאים בהם עוסקים הפסלים מתקופה זה כוללים את המוטיבים של התקופה הקודמת שאליהם נוספים נושאים כדוגמת ה"סוטרה של אומן הריפוי" (בכוך מספר 281) או "עמוד הסוטרה".
הפסלים מהתקופה שבין שלהי המאה העשירית ואמצע המאה ה-12 (תקופת שושלת סונג) עוסקים במגוון נושאים, אבל הדמות העיקרית מתקופה זו היא שוב גְווָאן-יִין. היא מופיעה למשל בכוך מספר 125 (גְווָאן-יִין עם מחרוזת התפילה), בכוכים מספר 113 ו-133 (גְווָאן-יִין צופה בהשתקפות הירח במים) ובכוך 180 (13 ההתגלמויות של גְווָאן-יִין). הפסלים בכוך מספר 136 (מערת גלגל התפילה) הם דוגמה להתפתחות סגנון הפיסול בתקופת סונג: כל פסל מייצג דמות בעלת אישיות מובחנת, הלבושה באלגנטיות והמקושטת בשרשרות של ירקן ופנינים.
בנוסף לפסלים יש באתר אסטלות אבן ובהם כתובות והקדשות בעלות חשיבות היסטורית. בהן, הכתובת המקורית של מקים האתר, וֵיי ג'וּנְגִ'ינְג, ו-22 הפרקים של ספר "כיבוד ההורים", שעל פי ההיסטוריונים זוהי הדוגמה היחידה בעולם מסוגה.
באודינגשאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר בָּאודִינְגְשָׁאן (宝顶山, פין-יין Baodingshan, מילולית "גבעת פסגת האוצר") שוכן על גבעה בגובה של 527 מטרים מעל פני הים, כ-15 קילומטרים צפונית מזרחית לעיירה דאדזו. האתר נבנה כאתר טקסי של הבודהיזם הטנטרי במשך 70 שנים, בין 1174 ל-1252, על פי תוכניתו של הנזיר הבודהיסטי גָ'אוֹ גְ'ה-פֶנְג. פסליהם של גָ'אוֹ גְ'ה-פֶנְג, ושל מדריכו הרוחני, לְיוֹ בֶּנְדְזוּן, מפוזרים ב-20 מקומות שונים באתר. באתר קרוב ל-10,000 פסלים בשני אתרי משנה: דָאפֿוֹוָאן ושְׂיָאופֿוֹוָאן הבנויים סביב מנזר אריכות הימים הקדושה. המנזר שנבנה במקור על ידי גָ'אוֹ גְ'אָפֶנְג נשרף פעמיים (בתקופות שושלות יואן ומינג) ונבנה כל פעם מחדש (בתקופות שושלות מינג וצ'ינג). מבנה המנזר כיום הוא מתקופת שושלת צ'ינג, וכולל מספר אולמות בשטח כולל של 1,630 מ"ר.
אתר המשנה אך המרשים ביותר בכל רחבי דאדזו, הוא דָאפֿוֹוָאן (Dafowan מילולית "עיקול בודהה הגדול"), האזור החיצוני של אתר באודינגשאן שנועד להטפה למאמינים. האתר הוא עמק בצורת פרסה במורד משמאל למנזר. קיר הסלע משתרע לאורך של כ-500 מטרים וגובהו בין 8 ל-25 מטרים. הפסלים מחולקים ל-31 תמונות קבוצתיות[6] הכוללות, בין השאר, את: "גלגל החיים", "שלושת החכמים של אסכולת חְווָאיֵן", "גְווָאן-יִין בעלת אלף הידיים", "הסבל מלידה, הזדקנות, מחלה ומוות", "בודהה שקיאמוני נכנס לנירוואנה", "המלך הטווס", "סוטרת אהבת ההורים", "הגיהנום", "האתר הטקסי של לְיוֹ בֶּנְדְזוּן", "תאואים ורועים", "מערת ההארה השלמה" ו"בודהה בנירוואנה". הפסלים השקיעו מאמץ רב בניסיון לחקות תמונות מהחיים ולהטיף לאמונה נכונה. בתמונת "התאואים והרועים" המשתרעת לאורך של 30 מטרים יש, מלבד עשרת התאואים הרועים באחו ועשרת הרועים המטפלים בהם, יערות, מעיינות שופעים ועננים בתנועה בשמים. התמונות הממשילות את התאו ללב הרועה, מדגימות את הלב של לא מאמין עם השור הפרוע ועד למאמין האדוק עם השור הכנוע. ב"סוטרת אהבת הורים" מוצגות אפיזודות מחיי היומיום כדוגמת תפילה בבקשה להרות, הריון, לידה, נישואים ולוויה. בתמונת "השיכורים" מציגים את האסון שבשכרות, כאשר אב שתוי אינו מזהה את בנו או הבעל השתוי שאינו מכיר את אשתו. בתמונת בית המשפט יושבים השופטים למעלה ומתחתם כל העונשים המצפים למי שנחרץ דינו ונגזר עליו להיענש בגיהנום.
אתר המשנה שְׂיָאופֿוֹוָאן (Xiaofowan מילולית "עיקול בודהה הקטן") הוא האזור הפנימי של אתר באודינגשאן ונועד עבור הבודהיסטים האדוקים שמטרתם להפוך לנזירים או לנזירות. האתר שוכן מימין למנזר כשהשער אליו פונה לצפון. המבנה העיקרי הוא מזבח אבן בגובה 2.31 מטרים, ברוחב של 7.9 מטרים ובאורך של 16.5 שעליו עומדים קירות וחדרים מאבן ובהם פסלי בודהה ואלים אחרים המחולקים לתשע קבוצות, הכוללות בין השאר את: "הפגודה של סוטרת דרמאקיה", "הכוך של שבעת הבודהות", "מערת ואירוקנה", "מערת שלושת החכמים של אסכולת חְווָאיֵן" ו"כוך סהר בודהה".
ביצירת התמונות הקבוצתיות המגולפות הושם דגש רב על התסדיר של הדמויות, על הסדרת הניקוז והתאורה הטבעית, על יצירת תומכות לפסלים שיראו כחלק מהפסל ועל מתן פרספקטיבה לתמונה המגולפת:
- בתמונת "תשעת הדרקונים הרוחצים את הנסיך" השתמש מתכנן התמונה במעיין טבעי בצוק כך שמלועו של הדרקון המרכזי נפלטים מים הרוחצים את פסל הנסיך, וכך נוסף נופך של חיות לפסלים המגולפים.
- במערת "ההארה המלאה" נעשה שימוש בצוהר בגג המערה על מנת להטיל אור למרכז המערה וליצור ניגוד בין האור לקירות החשוכים.
- "שלושת החכמים של אסכולת חְווָאיֵן" (באנגלית Three Worthies of Huayan) הם שלושה פסלים גדולים של מנג'ושרי (בודהיסטווה הקשור לחוכמה), ואירוקאנה (הבודהה השמימי) וסמאנטבהאדרה (בודהיסטווה הקשור למדיטציה) העומדים כשהם מוטים קדימה,[7] כשכל אחד מהם אוחז חפץ בידיו. בולטת במיוחד דמותו של מנג'ושרי האוחז פגודת אבן שמשקלה מוערך בלמעלה מחצי טון. את התמיכה למשקל מספקת גלימת האבן המשתלשלת מידיו (ובפועל תומכת בהן) של בגד הקאסייה אותו הוא לובש.
- פסלה של גְווָאן-יִין כאלת הרחמים בעלת אלף הזרועות כולל בפועל 1,007 זרועות, שכל אחת מפוסלת בצורה שונה וביחד הן יוצרות תצורת זנב טווס.
- דמותו של בודהה (כשקיאמוני) הנכנס לנירוואנה הוא פסל שוכב באורך של 31 מטרים, כשרק חלק העליון של הגוף גלוי. הקומפוזיציה נועדה לרמוז על יופי חבוי מעבר למה שהעין רואה, יישום של רעיון ביטוי האינסוף באמצעות הסופי בציורי הנוף הסיניים.
- קטע שנועד להבעית את המאמינים מתאר 18 סצנות מהגיהנום. בהן יצורים בעלי ראשי שוורים או סוסים מענים את החוטאים בפגיונות, בגלגלים משוננים, בשמן רותח, בקרח מקפיא, וטבילה באמבט מלא צואה.[8]
מלבד הפסלים המגולפים יש במקום 16 אסטלות אבן עליהן חקוקות כתובות בעלות חשיבות היסטורית. בולטת בהן האסטלה על חייו של לְיוֹ בֶּנְדְזוּן, שהכתובת עליה נחקקה בין 1174 ל-1252.
נאנשאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר נָאנְשָׁאן (南山, פין-יין Nanshan, מילולית "הגבעה הדרומית") שוכן על גבעה בגובה של 514 מטרים מעל פני הים, כ-2 קילומטרים דרומית לעיירה דאדזו. האתר נבנה כאתר טאואיסטי במשך 31 שנים, בין 1131 ל-1162. אורכו של הקטע המפוסל 86 מטרים וגובהו בין 3.5 מטרים ל-10.2. הפסלים שוכנים בחמישה כוכים ומחולקים ל-15 קבוצות מסופררות. הקבוצות העיקריות הן "מערת השילוש הדאואיסטי", "כוך שלוש הקדושות", "מערת דרקון האבן", ו"כוך הקיסר גֶ'ן ווּ".
אתר נאנשאן מכיל את מספר הפסלים הרב ביותר מבין חמשת אתרי הפיסול באבן המוקדשים לדאואיזם שנשמרו עד ימינו בסין. זהו גם האתר עם הריכוז הגדול ביותר והשלם ביותר מבחינת ההתייחסות לפנתאון האלים הדאואיסטים. מעבר לפן האסתטי יש לאתר זה גם חשיבות היסטורית. כך לדוגמה, בכוך השילוש הדאואיסטי יש 421 פסלים כאשר השילוש הטהור (三清) במרכז וארבעת הקיסרים, עוזריהם ומשרתיהם מסביבם. כוך זה מהווה עדות חיה לעובדה ההיסטורית שבמאה ה-12 התפתחה האמונה הדאואיסטית מסגידה לאדון העליון ושלושת הפקידים לאמונה בשילוש הטהור וארבעת הקיסרים.
יש באתר נאנשאן 28 כתובות ואסטלות, כשבולטת בהן אסטלה ובה תיאור סעודת פרידה שערך חֶה גוָאנְגְגֶ'ן (He Guangzhen) למושל הנפה וָאנְג מֶנְגְיִין (Wang Mengyin) ב-1250, תקופה שבה חלקה הצפוני של סין כבר נשלט בידי המונגולים. לאסטלה זו חשיבות בתיאור המצב ההיסטורי, הפוליטי והחברתי במזרח סצ'ואן בתקופה זו, כ-30 שנים לפני שגם חלק זה של סין נפל לידי המונגולים.
שג'וואנשאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]אתר שְׁגְ'ווָאנְשָׁאן (石篆山, פין-יין Shizhuanshan, מילולית "גבעת ניחוח האבן") שוכן על גבעה בגובה של 44 מטרים מעל פני הים, כ-25 קילומטרים דרומית מערבית לעיירה דאדזו. על פי הרישום באסטלה שנשמרה במקדש פֿוֹחְווֵי (Fohui) האתר נבנה במשך 15 שנים, בין 1082 ל-1096 (תקופת שושלת סונג הצפונית). אורכו של הקטע המפוסל 130 מטרים וגובהו בין 3 ל-8 מטרים, והפסלים בו מחלוקים לעשר קבוצות.
תגליפי הסלע באתר זה מוקדשים לשלוש הדתות הגדולות של סין. קופוציוניזם מיוצג במערה מס' שש בדמות המורה קונפוציוס במרכז וסביבו עשרת תלמידיו המפורסמים ביותר. בודהיזם מיוצג למשל במערה מספר שבע בדמות השילוש של בודהה (טריקאיה), ודאואיזם מיוצג במערה מספר שמונה בדמות לאו דזה, לו מיוחס ייסוד הדאואיזם, היושב במרכז ושבעת אנשי האמת ושליטי החוק משני צדדיו. על פי הרשומות הידועות הוכנו הפסלים בשלוש המערות במימונו של יֵן שׂוּ'ן, בעל אחוזה מקומי ובתכננו ובהשגחתו של הפסל וֶן וֵייגְ'ייֵן.
שמנשאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]אתר שְׁמֶנְשָׁאן (石门山, פין-יין Shimenshan) שוכן על גבעה בגובה של 374 מטרים מעל פני הים, כ-20 קילומטרים מזרחית לעיירה דאדזו. האתר נבנה במשך כ-60 שנים, בין 1094 ל-1151 (משלהי תקופת סונג הצפונית לתחילת תקופת שושלת סונג הדרומית). אורכו של הקטע המפוסל 72 מטרים וגובהו בין 3 ל-5 מטרים, והפסלים בו מחולקים לשישה עשר קבוצות, הכוללות 12 כוכים של פסלים. בנוסף, יש כ-20 כתובות הצמודות לפסלים, 8 אסטלות והקדשות, ו-8 כתובות המתארות את תהליך התחזוקה ושימור האתר.
מרבית הפסלים באתר קשורים לדאואיזם ומיעוטם לבודהיזם. בין הפסלים הדאואיסטים: בכוך מספר שניים נמצאים פסלם של האל הרואה למרחק (תוך הדגשה של העיניים), והאל השומע למרחקים (תוך הדגשת האוזניים). בכוך מספר שבע נמצא פסלו של האל בעל הרגל האחת כשהוא עומד על גלגל האש והרוח. כוך מספר 12 מוקדש לאל ולאלה של הר טאי ובו 98 פסלים, כשבמרכז דמותם של אל הר טאי והאלה שׁוּ מִינְג. הדגש על שני אלו מעיד על מעמדה הגבוה של משפחת האלים של הר טאי בפנתאון הדאואיסטי בין המאה העשירית למאה ה-13. הפסלים הקשורים לבודהיזם כוללים את אומן הריפוי, את אלת החמלה גְווָאן-יִין צופה בהשתקפות הירח במים, את שקיאמוני ואת מאיוראסאנה – המלך הטווס.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצגת תגליפים מהר פסגת האוצר, סרטון באתר יוטיוב- פסלי האבן הצבעוניים במערות דאדזו האתר העברי של China Radio International
- תגליפי הסלע בדאדזו באתר אונסקו
- Ancient Rock Carvings from Dazu, China – הסברים על אתר באודינגשאן באתר קרן ברדשואו המתמחה באמנות הסלע
- תגליפי הסלע בדאדזו אתר Travel China Guide
- תגליפי הסלע בדאדזו אתר China Highlights
- תגליפי הסלע בדאדזו אתר Sacred Destinations
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שם היסטורי לחבל הארץ שכלל את צפון מערב פקיסטן של ימינו וחלקים מאפגניסטן שהיה בסיסה של אימפריית קושאן שבצפון תת-היבשת ההודית, שהייתה מרכז להפצת הבודהיזם מזרם המהאיאנה.
- ^ Liu Benzun הפסל של לְיוֹ בֶּנְדְזוּן המוצג באתר מגולף בסלע באתר באודינגשאן בדאדזו
- ^ Serene Haven of Buddhist Art
- ^ סוג של גן עדן בבודהיזם מערב הארץ הטהורה
- ^ שלושת הקדושים של הארץ הטהורה המערבית במיתולוגיה הבודהיסטית
- ^ בלועזית tableaux
- ^ Three Worthies of Huayan
- ^ Dazu rock carvings
