אגוז מוסקט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אגוזי מוסקט

מוסקט הוא עץ אשר מזרעיו הטחונים מופק תבלין ומקליפתו החיצונית של הזרע מופק תבלין נוסף. מוצרים נוספים הם שמנים ארומטיים וחמאת אגוז מוסקט.

השם "מוסקט" מקורו בצרפתית, וכמו זן הענבים הקרויים מוסקט, מקור המילה מלטינית "ריחני".

לתבלין "אגוז מוסקט" טעם מעט מתקתק ועדין. נעשה בו שימוש בתעשיית עיבוד מזון, בעיקר בתיבול מוצרי בשר. כמו כן נעשה בתבלין שימוש במרקים, רטבים, מוצרי מאפה ותערובות תבלינים כמו אבקת קארי.

אגוז מוסקט, כשנלקח בכמויות מוגזמות, יכול לגרום להזיות, בחילה, התייבשות וכאבים. צריכה מוגזמת של התבלין מסוכנת ועלולה להוביל למוות. אבקת אגוז מוסקט רעילה ביותר כשהיא מוזרקת לווריד.

עץ אגוז המוסקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עץ אגוז המוסקט (Myristica fragrans), הקרוי בעברית "מוסקטית ריחנית", הוא עץ גבוה, ירוק עד ועטור עלווה הדומה לעלי דפנה ובעלת ריח מיוחד, המניבה פרחים בצורת פעמון ופרי בשרני בצבע צהוב לימון. הקטיף הראשון של עצי אגוז המוסקט נעשה 9-7 שנים לאחר הנטיעה והעצים מגיעים לבשלות מלאה בגיל 20.

מקורו של עץ אגוז המוסקט בקבוצת איי בנדה שבאינדונזיה, אך כיום הוא גדל במקומות שונים, שהבולט בהם האי גרנדה שבאיים הקריביים.

המוסקט במטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהעץ מפיקים מספר תוצרים כלכליים.

  • התבלין "אגוז מוסקט שלם" - זרע העץ, שגודלו כשני ס"מ וצורתו כשל ביצה. יש לגררו לפני השימוש (למשל באמצעות קולף ירקות או פומפיה).
  • התבלין משיה (mace) המופק ממעטה הזרע האדמדם.
  • התבלין "אגוז מוסקט טחון" הנמכר כאבקה, וריחו חלש יותר משל אגוז טחון טרי.

אגוז מוסקט משתלב היטב במאכלים המכילים חלב או שמנת וביניהם רטבים, מרקים מוקרמים, תפוחי אדמה וכו'.

משיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתך של פרי המוסקט, המראה את הגרעין החום המכוסה בסיבי המשיה האדומים

שמו המוכר של התבלין בישראל, מַשְיָה, מקורו בלשונם של יהודי מרוקו; ככל הנראה, כמו גם שם התבלין באנגלית, mace, התגלגל השם מלטינית.‏[1] בערבית שמו بسباسة, ושמו העברי אינו מוכר לרוב: קושט המופיע במקורות כאחד מסממני הקטורת.

זהו תבלין העשוי מקליפתו החיצונית של אגוז המוסקט. לאחר קילוף אגוז המוסקט, משטחים ומייבשים את הקליפה, עד שהיא מזכירה במראה יריעת גומי מחוררת.

הטעם דומה לזה של אגוז המוסקט, אולם אינו זהה, ולכן משתמשים לעתים באגוז מוסקט, לעתים במשיה ולעתים מערבבים ביניהם.

התבלין משמש במטבח ההודי בעיקר למאכלים המכילים בשר, ולעתים למרקים המכילים תפוחי אדמה או כרובית, להם הוא מוסיף צבע כתום הדומה להשפעת הזעפרן. במטבח המרוקאי המשיה מהווה אחד התבלינים העיקריים.

התפוקה העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייצור העולמי של התבלין מוערך בין 10,000 ל-12,000 טון לשנה כשהביקוש העולמי מוערך בכ-9,000 טון. אינדונזיה וגרנדה שולטות בייצור ובייצוא של התבלין, כשלהן שליטה על 75% ו20% מהשוק בהתאמה. ייצרנים נוספים כוללים את הודו, מלזיה, פאפואה גיניאה החדשה, סרי לנקה ואיים נוספים במפרץ הקריבי. היבואנים העיקריים הם הקהילה האירופית, ארצות הברית, יפן והודו. סינגפור והולנד הן מפיצות עיקריות של התבלין.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התבלין היה ידוע באירופה מימי הביניים, אך איש לא ידע את מקורו. הסוחרים האירופאים נהגו לקנות את תבליניהם בוונציה, וסוחרי ונציה קנו אותם בקונסטנטינופול (כיום: איסטנבול). למעשה, מקור אגוז המוסקט היה איי הודו המזרחית (אינדונזיה).

במאה ה-17 הפך אגוז המוסקט למוצר המותרות הנכסף ביותר. גרמה לכך בין השאר הכרזה של רופאי אנגליה האליזבתנית שמרקחות אגוז המוסקט שלהם הן המרפא הוודאי היחיד לדבר. בן לילה נעשה אגוז זה ליקר מזהב. כתוצאה מכך התחוללו קרבות על השליטה בקבוצת איי בנדה, מקורו של העץ. האירופאים הראשונים שהגיעו לאיים היו הפורטוגזים והם גורשו משם בידי ההולנדים - אשר החלו נאבקים מול האנגלים על השליטה באיים - ולמעשה בסחר באגוז המוסקט.

בחוזה ברדה שנחתם ב-1667 הסכימו האנגלים לוותר על כל תביעותיהם על האיים. בתמורה לכך ההולנדים ויתרו על המושבה ניו אמסטרדם, שהאנגלים כבשו שלוש שנים לפני כן, ואשר ידועה היום כניו יורק. חוזה זה נתן להולנדים מונופול על ייצור התבלין.

בתחילת המאה ה-19, הייתה הולנד תחת שלטון כיבוש צרפתי. לכן, כחלק ממאבקם בנפוליון פלשו האנגלים לאיים בשנת 1810. פלישות דומות התרחשו במקומות נוספים. השליטה ההולנדית הושבה ב-1817, אך האנגלים נטלו עמם שתילים ודוגמאות לאדמה בה גדל העץ, ונטעו אותם בציילון, בפנאנג ובסינגפור, ובזאת הסתיים המונופול של הולנד על התבלין.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]