עקדת יצחק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רמברנדט, עקדת יצחק, 1635

סיפור עֲקֵדַת יִצְחָק (עקדה = קשירה), מופיע במקרא בספר בראשית (כ"ב, א-יט), ולפיו עקד אברהם על פי מצוותו של האלוהים, את יצחק בנו האהוב על מזבח ועצים במטרה לשוחטו ולשורפו כקורבן, וברגע האחרון בטרם פעולת השחיטה נקרא על ידי מלאך האלוהים לא לעשות לבנו מאומה, ושיבח אותו כי הוא "ירא אלוהים", אברהם נשא את עיניו וראה איל אחוז בקרניו בסבך העצים, אותו הקריב על המזבח תחת בנו. מעשה זה נחשב במסורת היהודית ובמסורות נוספות למופת של מסירות נפש ושל אמונה באלוהים, ולניסיון הקשה ביותר מבין עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם על ידי האל, ועמד בו.

סיפור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק פרנקל, עקדת יצחק, 1924, שמן על בד

לאחר שכרת אבימלך ברית עם אברהם, ציווה אלוהים את אברהם להקריב את יצחק, בנו האהוב והמועדף שנולד בדרך נס. המקרא מתאר דו-שיח קצר בין האב לבנו, שנושא עליו את עצי העולה, שתמה על כך שאין שה לקורבן, ואת תשובתו של אברהם המסתיר זאת ממנו: "אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי". לאחר שמבין הבן שהוא למעשה השה, נראה שאינו מתנגד למעשה, ואברהם עוקד אותו על גבי מזבח ומתכונן להקרבתו. לאחר שאברהם לקח את המאכלת קרא אליו מלאך אלוהים: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי". לאברהם נגלה איל, ואותו העלה אברהם לעולה במקום בנו.

ע"פ ספר "הזוהר", בעקבות עקדת יצחק נאסר על יצחק לצאת מארץ כנען, אף בזמן הרעב, מכיוון שהוגדר כ"עולה תמימה"‏[1].

לאורך כל הסיפור המקראי אין תיאור של רגשות של אברהם או של יצחק. המספר המקראי בונה את הדרמה העומדת להתחולל דווקא דרך מיעוט ביטויים של רגש וריבוי של פעלים, מעידים על אינטנסיביות של עשייה. אחד הביטויים שלכאורה מבטאים את הלך הנפש של אברהם, הוא הכינוי שלו ליצחק – "בני".

בסיפור עקדת יצחק מוצגת לראשונה בתנ"ך אהבה, בדבריו של אלוהים לאברהם: "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק"‏‏‏[2].

סיפור דומה קיים במיתולוגיה היוונית על אודות אגממנון, שעמד להקריב את בתו איפיגניה, אך האלה ארטמיס החליפה אותה באיילה, כפי שהחליף אלוהי ישראל את יצחק באיל (כבש).

הסיבות לעקדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסורת הפרשנית הועלו שלוש סיבות אפשריות שבעטין דרש אלוהים ביצוע מעשה שכזה:

  • לבחון את האמונה של אברהם באלוהיו, ולהראות את גדלותו של אברהם לעומת שאר בני האדם.
  • להבהיר את מקום קדושתו של הר המוריה, הוא הר הבית בימינו. על-פי המסורת, העקדה התבצעה על אבן השתייה שבהר המוריה.
  • לדחות כל סוג של קורבן אדם אצל עם ישראל, משום שמנהג זה היה רווח אצל עמים אחרים, כמו פולחני מולך ובעל.

אף שאלוהים מבטיח לו "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"[3], ובציווי זה סותר את הבטחתו, אברהם כמעט ציית לאל, ובטרם ימית את יצחק, הגיע מלאך ומנע ממנו את המעשה, ובמקומו הראה לו איל שנאחז בסבך בקרניו להעלותו במקום בנו.

על פי חז"ל, הפסוק ששולל את קורבן המולך, "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי"" (ירמיהו ז', לא), מתייחס אל עקדת יצחק, וטוען שהציווי לאברהם היה מהפה ולחוץ ולא עלה כלל על לבו של האל. רש"י ממשיך קו זה ואומר שבציווי של העקדה לא נאמר לשחוט את יצחק אלא להעלות אותו לעולה, ולאחר שאברהם מעלה אותו על המזבח הוא מקבל הוראה להוריד אותו משם.

הגמרא מספרת את הרקע לצווי העקדה. לפי סיפור זה השטן שרצה לקטרג על אברהם, בא לפני הקב"ה ואמר לו:

זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה, לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך?

(כלומר אתה הענקת לו מתנה שאין לאמוד את ערכה, והוא עשה סעודה גדולה ולא העניק לך אפילו מתנה קטנה בלבד). ענה הקב"ה לשטן

"כלום עשה אלא בשביל בנו? אם אני אומר לו זבח את בנך מיד זובחו".

(כלומר כל הסעודה שעשה הייתה לכבודי, וההוכחה לכך אם אומר לו לזבוח את בנו הוא יעשה כך).

מיד אמר הקב"ה לאברהם "קח נא את בנך..."‏[4].

גילו של יצחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקדת יצחק מאת קאראווג'ו, משנת 1603

סוגיית גילו של יצחק בעת המאורע היא נושא השנוי במחלוקת. על פי פשט המקרא, היה יצחק נער, כיוון שאברהם אומר זאת בסיפור. על פי חז"ל וחלק מהמפרשים, גילו של יצחק היה שלושים ושבע, יש דעות שסוברים שהיה בן חמש[דרוש מקור], ואילו אבן עזרא קובע שהיה בן שלוש עשרה, ודוחה את אלו שסוברים שהיה בן חמש, בכך שבן חמש איננו יכול לשאת עליו את עצי העולה כפי שמתואר בסיפור. לתפישׂת אלו שסוברים שהיה מבוגר, הניסיון בעקדה היה לא רק של אברהם אלא גם של יצחק. וכך מספרת הגמרא: על הוויכוח בין ישמעאל ליצחק

רבי לוי אמר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצוות, שאתה מלת בן שמונת ימים ואני בן שלש עשרה שנה. אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקב"ה "זבח עצמך לפני", אני זובח. מיד – "והאלהים נסה את אברהם".

מסכת סנהדרין, פט, ב

העקדה במסורות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ספר היובלים, השטן הוא שהציע לנסות את אברהם, בנוסח הדומה מאד לפתיחת ספר איוב: "ויהי בשבוע השביעי בשנה הראשונה בחודש הראשון ליובל ההוא בשנים עשר יום בחודש הזה נדברו בשמים דברים אחדים על אודות אברהם. ויאמרו כי נאמנה רוחו בכל אשר ידבר ה' אתו, וכי יאהב אותו ונכון לבו בכל פגע. ויבוא השר משטמה ויאמר לפני האלוהים, הנה אברהם אוהב ומוקיר את בנו יצחק מכל. אמור אליו להקריב אותו לעולה על המזבח, וראה תראה אם יעשה את הדבר הזה, למען תדע אם נאמנה רוחו בכל אשר תנסהו. ואלוהים ידע כי נאמנה רוח אברהם בכל הפגעים אשר הביא עליו, כי נסה אותו בעושר המלכים ואחרי כן באשתו בהלקחה ממנו. ואחרי כן בישמעאל והגר אמתו בשלחו אותם, ובכל אשר נסהו מצא את לבבו נאמן לפניו. ולא המרה את רוחו ולא אחר לעשותו כי היה נאמן ואת ה' אהב." (ספר היובלים י"ז י"ט-כ"ה)

על פי האגדה, השטן בא בצורות שונות, והפריע לאברהם ויצחק להגיע אל הר המוריה (הוא הר הבית). השטן נכשל בכל פעם עקב נחישותם של אברהם ויצחק, ולאחר שנכשל בניסיונו הלך אל שרה ואמר לה שאברהם יצא לשחוט את בנה היחיד, ושרה מתה בעקבות זאת. עוד על פי האגדה, בהגיעם להר המוריה, ביקש יצחק מאביו לקשור אותו, כדי שלא יבעט בו בטעות בעת השחיטה. מסורת זו של הפרעת השטן לעקדה הגיעה גם למסורת המוסלמית, ומתבטאת באחד הטקסים של העלייה לרגל למכה.

במסורת השומרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתר בהר גריזים בו התרחשה העקדה על פי מסורות השומרונים.
איקונה רוסית משנת 1778.

הנוסח השומרוני של סיפור העקדה נבדל מנוסח המסורה בשני היבטים מהותיים:‏[5]

א. במקום "ארץ המוריה" נכתב "ארץ המוראה".

ב. המילים "ביום השלישי" מופיעות בסוף פסוק ג' ולא בתחילת פסוק ד' - "ויקום וילך אל המקום אשר אמר לו אלוהים ביום השלישי".

השומרונים מפרשים כי "אחד ההרים" בארץ המוראה הוא כינוי להר גריזים, אותו מראה הקדוש ברוך הוא לאברהם ביום השלישי, עם התקרבו לטווח ראייה מההר, הנראה למרחוק. לטענת החוקר יאיר זקוביץ נתמך פירוש זה בדמיון הלשוני בין המילה מוריה/מוראה לבין אתר אלון מורה בו הקים אברהם לראשונה מזבח עם הגיעו לארץ כנען‏[6]. בכל אחד משלושת הרגלים פוקדים השומרונים את האתר אותו הם מזהים כמזבח יצחק על הר גריזים.

בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור עקידת יצחק השפיע גם על מוטיבים ראשיים בדת הנוצרית, על ידי פרשנות טיפולוגית. בשני המקרים מדובר על מעשה הקרבה עילאי למען אלוהים. יצחק מתואר כשה התמים שיעלה על המזבח, ואילו ישו נקרא "שה האלוהים" (Agnus dei). ישנו אף דמיון צורני: ישו מתואר כנושא את הצלב שעליו נצלב, בדומה ליצחק שנושא עליו את עצי העולה שאמורים לשרוף אותו. אימוץ המסורות לגבי עקידת יצחק במסורת הנוצרית הוא מרכזי, ולכן הועתק אתר ההקרבה מהר הבית שעל-פי המסורת היהודית לגבעת הגולגולתא, היכן שנקבר ישו, וכיום נמצא במתחם כנסיית הקבר.

באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור העקדה מופיע גם בקוראן, אולם לא מצוין מי מבניו של אברהם תוכנן להיעלות כקורבן; חלק מהפרשנים המוסלמים סבורים שהיה זה יצחק, אולם הדעה המקובלת בקרב הפרשנים היא שישמעאל היה הבן שתוכנן להיעלות כקורבן, מכיוון שהערבים מחשיבים עצמם כצאצאיו והם מזהים את מקום העקדה במכה. לעומת זאת בשיעה מקובל לראות את הבן שתוכנן להיעלות כקורבן כיצחק, מכיוון שרוב השיעים הם לא ערבים ובזיהוי זה הם מביעים תרעומת על הפלייתם על ידי הערבים הסונים.

בהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקידת יצחק, בבית הכנסת אור תורה בעכו
"אברהם ויצחק", תצלום מעשה ידי עדי נס
"עקדה", תצלום מעשה ידי בנימין רייך

סיפור עקדת יצחק נדון בהתפלמסות פרשנית ופילוסופית במשך אלפי שנים, מפני שהדינמיקה שבו מבלבלת: האל מביא את המאמין למקום של הקרבה אסורה ודוחה אותו במה שנראה כהתעללות; עוד נראה שהמסר הינו דיכוטומי, מפני שמסירותו של אברהם כה נוגעת ללבו של אלוהים, שהוא מבטיח לו בעקבות נכונותו להקריב את בנו, הבטחות שונות, כריבוי בנים מוצלחים שהעולם יתברך בהם. האם הרצון להקריב את הבן הוא טוב או רע?‏[7]

יש הרוצים לטעון שלא ברור מה הייתה גדולתו של אברהם במעשהו. חלק מפולחני האלילים של העמים הכנעניים כלל הקרבת צאצאים כמעשה שגרה. כנגד כך, יש המפרשים שזה היה הנסיון הגדול לאברהם שבמשך כל שנות חייו עסק ב "מפעל חיים" של הפצת האמונה באל אחד ונלחם כנגד אותם עובדי אלילים המקריבים את בניהם. אברהם טען שהאל לא חפץ בקרבן אדם. כשאברהם התבקש להעלות לעולה את בנו, הדבר סתר את מפעל חייו הן מבחינת תוכן הדברים והן מבחינת זאת שלא יהיה ממשיך לדרכו. זה היה חלק עיקרי בקושי של הנסיון ואברהם נבחן האם יקיים את ציווי האל למרות זאת. יש המביאים חיזוק לנושא הנבואה מנסיון העקדה. אברהם אבינו לא היה מעלה את בנו לעולה אם לא שהיה ברור לו ללא צל של ספק כי האל ביקש זאת ממנו.

הפילוסוף הדני סרן קירקגור, בספרו חיל ורעדה[8] מבקש לנתח את מושג האמונה מתוך דמותו של אברהם. הוא מתחיל בהנחת היסוד שאברהם הוא אביר האמונה. על ידי ניתוח מעשה העקדה הוא מבין שהמאמין הוא זה שמצליח לעשות את התנועה הכפולה: מחד לוותר על העולם, לבטל את רצונו מול רצון האל, ויחד עם זאת לחיות בתוך הסופי ולהאמין באבסורד. כלומר, לעקוד את בנו, מתוך אהבה ובלי שמץ של היסוס, ובו בעת להאמין שיצחק יחיה. קירקגור מדמה את אברהם לרקדן שיש בכוחו לדלג אל-על לעבר האינסוף בתנועה של ויתור אינסופי על כל שיש לו, ולנחות חזרה מטה אל הסופי: הוא חי בתוך הסופי, אך באוויר הפסגות. המעשה של אברהם, על פי קירקגור, הוא כפירה באתי, בניגוד למי שמקריב את חייב לטובת הכלל, והוא גיבור טרגי, אברהם מקריב את בנו ולא את עצמו, ובלי שינתן לו שום נימוק לכך. ככה קירקגור מעמיד את היחס שלו עם אלוהים מעל לאתי, מעל ל"כללי" שהיגל העמיד כחשוב ביותר מבחינה אתית. בספר מתת מוות דרידה טוען שהפרדוכס הזה שבו בוגדים בחובה האתית מתוך חובה אישית הוא לא רק נחלתו של אברהם אבינו, אלא הוא המאפיין של חי היום יום שלנו, ככה על פי דרידה, במידת מה כולנו עוקדים את בנינו מעצם זה שאנחנו מעדיפים כל הזמן את עצמנו על פני הכללי המופשט.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות ובשירה מקובל השימוש בעקדת יצחק כמדיום להעלאת שאלות בדבר רחמי האל. הפער הקיים בין תדמית האל הרחום והחנון לזוועות שמתרחשות לעתים בעולמו, עוררו הוגים משחר ההיסטוריה לעסוק בנושא זה. וסיפור העקדה, בו לבסוף מצטייר האל כמי שחומל על יצחק ומונע את אביו מלהמיתו, משמש יפה לשאלה מדוע לא חמל במקרים אחרים. כך לדוגמה בשירו של וילפרד אוון:

משל הצעיר והזקן
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָם וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיֵּלֵךְ,
וַיִּקַח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת.
וְכַאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל הַמָּקוֹם, שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו,
יִצְחָק, הַבֵּן הַבְּכוֹר, אָמַר, אָבִי,
הַבֵּט אֶל הַמַּעֲרָכָה, הָאֵשׁ וְהַבַּרְזֶל,
וְאַיֵּהוּ הַשֵּׂה לְקָרְבַּן-עֹלָה?
וַיַּעֲקֹד אַבְרָם אֶת הַנַּעַר בְּאֵזוֹר וּשְׂרוֹךְ,
וַיִּבֶן סוֹלְלוֹת לַחֲפִירוֹת בָּאֲתָר,
וַיִּשְׁלַח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.
וּרְאֵה! וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם
וַיֹּאמֶר, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר,
אַל תַּעַשׁ לוֹ מְאוּמָה. הַבֵּט וּרְאֵה,
אַיִל נֶאֱחַז בִּסְבַךְ בְּקַרְנָיו;
הַעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בִּנְךָ-יְחִידְךָ.
אַךְ הַזָּקֵן מֵאֵן, וְאֶת בְּנוֹ שָׁחַט,
וַחֲצִי זַרְעָהּ שֶׁל אֵירוֹפָּה, אֶחָד, אֶחָד.
– וילפרד אוון, מאנגלית: גיורא לשם

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זוהר חלק ג דף לז/א.
  2. ^ ‏מתוך: מאיר שלו, ראשית, הוצאת עם עובד, 2008.
  3. ^ בראשית כ"א, פסוק י"ב
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט, עמוד ב'.
  5. ^ קיימים עוד מספר הבדלים בין הנוסח השומרוני לנוסח המסורה, שאינם מעידים בהכרח על הבדלי השקפה. במקום "אל הנער" נכתב "על הנער", במקום "אייל אחר" נכתב "אייל אחד", ועוד
  6. ^ http://mikranet.cet.ac.il/pages/printitem.asp?item=12991
  7. ^ בסיפור תנ"כי אחר זוכה המקריב את בנו לישועה: מישע מלך מואב הקריב את בנו הבכור מעל החומה כשהיה תחת מצור, וזכה שתבוסתו לא תושלם. "וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ" (מלכים ב' ג', כז).
  8. ^ קירקגור, חיל ורעדה, פרקים: "נאום הלל לאברהם" ו"לעצם הבעיתיות".