אל-מוואחידון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
'אל-מוואחידון'
Flag of Almohad Dynasty.svg
דגל
יבשת אירופה, אפריקה
שפה רשמית ערבית, שפות ברבריות, מוזראבית
עיר בירה מרקש, טינמל
משטר ח'ליף
הקמה
תאריך

1121
פירוק
תאריך

1269
ישות קודמת מוראביטון
מטבע דינאר
Almohads heb.jpg

אל-מֻוַואחִידוּןערבית: الموحدون - ה"מונותאיסטים") הייתה שושלת מורית ברברית אסלאמית שנוסדה במאה ה-12 בעיירה הקטנה טימנל וכבשה את כל צפון אפריקה, מסהרה המערבית במערב עד מצרים במזרח וספרד המוסלמית בצפון. השושלת הוקמה על ידי עבדאללה אבן תומארת, שאיחד את שבטי המסמודה הברברים, הביס את שליטי המגרב הקודמים המוראביטון והרחיבו את שלטונם אל אל-אנדלוס בחצי האי האיברי. מנקודת שיא זו החלה השושלת לאבד מכוחה והשפעתה, תחילה אבדו הנחלות בספרד לקואליציה של שליטים נוצריים בתהליך הידוע גם כרקונקיסטה, לאחר מכן בתהליך התפוררות איטי ובמאבקים מול השושלת המרינית ירדו הוואחידון מבימת ההיסטוריה עם הרצחו של השליט האחרון בשנת 1269 וכיבוש מרקש על ידי אויביהם. השושלת ידועה ביחסה הקשה ללא-מוסלמים, אותם היא העמידה בשלב מסוים בפני הברירה; התאסלמות, מוות או גירוש.‏[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הח'ליפות של אל-מוואחידון החלה לרקום עור וגידים כאשר עבדאללה אבן תומארת פיתח במהלך לימודיו ונדודיו, באל-אנדלוס ולאחר מכן בבגדד, תאולוגיה המבוססת על כתבי אבו חאמד מוחמד בן מוחמד אל-ע'זאלי ולפיה קיימת רק תפיסה אחת, תכונה אחת ושם אחד של האלוהים ותלמידיו נקראו לפי כך בשם אל-מוואחידון לאמור "המאמינים באחדות האלוהים". אבן תומארת חזר למגרב בשנת 1117 ובמקביל להפצת משנתו הקיצונית הטיף כנגד סגנון החיים הראוותני של שליטי שושלת המוראביטון וכנגד תמיכתם באסכולה המאלכית של אסלאם סוני בעוד אבן תומארת פיתח את תפיסת עולמו הדתית על בסיס האסכולה הט'אהרית הדוגלת במשמעות הגלויה (ט'אהר) של הטקסטים הקדושים, הקוראן והמסורת המוסלמית. פעילות החתרנית וגישתו חסרת הפשרות הביאה להגלייתו מעיר לעיר עד שהגיע אל העיירה מלאללה ושם החל להטיף בפני קהל שהלך וגדל ובהם גם עבד אל-מואמין שהפך להיות יורשו.

התגבשות המוואחידון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1120 נדד עבדאללה אבן תומארת מאזור אלג'יר אל מרוקו ועצר בעיר פס שם הוא תקף את אחותו של שליט העיר שהלכה ללא חג'אב לכיסוי ראשה וגופה כמנהג נשות הברברים; הוא גורש מהעיר ופנה למרקש שם הוא נכנס לוויכוח דתי-תאולוגי ציבורי עם כוהני הדת שבעיר; אלו דיווחו לאמיר עלי אבן יוסוף כי אבן תומארת הוא כופר מסוכן ודרשו כי הוא יאסר וישפט; האמיר החליט שלא לעורר את חמת ההמון והמטיף הכריזמטי עליו וגירש את אבן תומארת מהעיר אל כפר לא ידוע, שם עבר אבן תומארת להתגורר במערה. בדרשה שנשא בשנת 1121 עבדאללה אבן תומארת טען בפני תומכיו שהוא משושלת הנביא מוחמד; על כך הוסיף את הטענה שהוא המהדי, שפירושו המונחה נכונה (בידי האל),או מדריך מטעם האלוהים, שיושיע את העולם מאלימות ואי-צדק, ויחזיר את האסלאם למסורותיו המקוריות של הנביא מוחמד. לאחר הכרזה זו הוא ברח אל מקום מסתור בהרי האטלס וקיבץ סביבו שבטים מקומיים בשנת 1124 הם הקימו את מבצר טינמל ששימש מאז כמרכז רוחני ומפקדה צבאית של האל-מוואחידון. במשך שמונה שנים שכנו אבן תומארת ותומכיו במבצרם ונקטו שיטות של לוחמת גרילה כנגד הצבא של המוראביטון.

בטינמל אירגן אבן תומארת את תומכיו תחת מבנה חברתי דמוי קומונה שלה מערכות שליטה מוקפדות; בגרעין עמדה משפחתו של המהדי ולצדה שתי מועצות: מועצת העשרה שהייתה מורכבת מתומכיו הראשונים והנאמנים ביותר של המהדי ומועצת החמישים בראשות ראשי בתי האב של שבט המסמודה והמטיפים החשובים ביותר.

צבא האל-מוואחידון נבנה באופן הירארכי ומסודר, בית האב הרגה עמד בראש הפירמידה ובהם נכללו גם מאנשי שלומו של המהדי ש"אומצו" אל תוך הקלאן ובהן עבד אל מואמין, מתחתיהם היו אנשי טינמל ולאחר מכן כל שאר בתי האב של המסמודה ולבסוף לוחמים-עבדים כושים שנקראו "עביד". בכל יחידה הייתה היררכיה פנימית נוקשה: בראשה עמד ממונה מטעם המהדי ה"מוטסיב" וכל יחידה חולקה לשתי יחידות משנה: אלו שהצטרפו ראשונים לצבא המהדי ואלו שהצטרפו ממאוחר; בראש כל יחידת משנה עמד ה"מיזוואר" ולצידו ה"סקקין" - גובי המסים ואנשי הכספים. מתחת ליחידות מובחרות אלו היה הצבא הסדיר "ג'ונד" והיחידות של אנשי הדת ולאחר מכן יחידות הקשתים, המגויסים החדשים והעבדים.

מות המהדי ובניית הח'ליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1130 יצא צבא המוואחידון להתקפה ראשונה על מעוזי השלטון והטיל מצור על העיר מרקש; לאחר 40 יום יצא חיל המצב מהעיר ובקרב עקוב מדם של אל בוהירה מחץ את הצרים, רוב שדרת הפיקוד של המוואחידון הושמדה לוחמיהם נהרגו או ברחו ללא סדר אל טינמל; זמן קצר לאחר מכן מת עבדאללה אבן תומארת. למרות המפלות הקשות לא התפרקה תנועת אל-מוואחידון - את מקומו של המהדי תפס עבד אל מואמין שאיחד את שורות התנועה; בשנת 1132 הוא תקף את מבצר תַסגימוּת, פירק את שעריו ונשא אותם אל טינמל בצעד של התרסה.

עבד אל-מואמין[עריכת קוד מקור | עריכה]

החירלדה, דוגמה לבנייה של המוואחידון בסביליה

עבד אל-מואמין, או עבדול מואמין אל גואמי (ערבית: ‏عبد المؤمن بن علي או عبد المومن الــكـومي‎) היה הח'ליף הראשון של האל-מוואחידון; הוא בא ממרקע פשוט ובלחימה בלתי פוסקת כנגד אויביו מבית הגיע אל עמדת השליט הכל-יכול של צפון-מערב אפריקה. הוא נולד בשנת 1094 למשפחה ברברית באחד משבטי המסמודה מאזור אלג'יריה. אל מואמין לא הותיר אחריו כתבים המעידים עליו באופן אישי; היסטוריונים ערבים בני התקופה מתארים אותו כאדם ממוצע גוף בעל שיער כהה, כלוחם עז נפש, אדם בעל קסם אישי אך נתון להתקפי זעם ואלימות כנגד מתנגדיו.

אל מואמין הביס את שושלת המוראביטון, ששלט באותה עת בצפון אפריקה, ובמשך שנות שלטונו (1163-1130) הרחיב את שליטתו. ב-1145 מת השליט המוראביטי בתאונה וכך, ב-1147, כבשו האל-מוואחידון את מרקש, בירת המוראביטון, הכיבוש נסתיים בטבח וטיהור בכל התומכים במשטר הקודם והרס סמלי השלטון של המוראביטון והעיר עצמה הפכה לבירת האימפריה החדשה. שנתיים לאחר מכן הכריז על עצמו אל-מואמין כ"אמיר של מרקש" ובפעם הראשונה היה המגרב מאוחד תחת משטר מקומי; הוא שילב את האויבים של הח'ליפות בתוך המערך השלטוני והצבאי לאחר שנכנעו ובנה את הכוח הנדרש להרחבת שטחי ההשפעה של הא-מווחידון. ב-1147 פלשו האל מוואחידון תחת הנהגתו של עבד אל-מוּאְמִין לחצי האי האיברי וכבשו את סביליה, שהפכה לבירת הפרובינציה; אל-מואמין המשיך ואיחד את פסיפס ממלכות הטאיפה, שהרכיבו את אל-אנדלוס, שהפכה לפרובינציה מרכזית בח'ליפות. לאחר כיבוש אל אל-אנדלוס מיריביו המוסלמים, אל-מואמין ניהל מערכה שלא הוכרעה כנגד הנסיכויות הנוצריות של חצי האי האיברי. הוא נפטר בשנת 1163 לאחר שהביא את הח'ליפות לשיא התפשטותה מזרח עד טוניס וטריפולי. תחת שלטונו נבנה מסגד בסביליה שלאחר מכן הפך להיות הבסיס לקתדרלת סביליה, מבניה זו נותרה החירלדהספרדית: Giralda) ששני השלישים התחתונים כיום נבנו בסגנון בנייה שאופייני לאל-מוואחידון.

אבו יעקוב יוסוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע של יוסוף הראשון

אבו יעקוב יוסוף (ערבית: أبو يعقوب يوسف) היה הח'ליף השני של האל-מוואחידון, הוא עלה לשלטון בשנת 1163 תחת התואר יוסוף הראשון. הוא חזר ודבק בעקרונות של הפיקה ההט'אהרית; אבו יעקוב היה מלומד ואיש דת מוסלמי בזכות עצמו ובחצרו פעלו המלומדים אבן רושד ואבן טופייל. כשליט קיצוני וחסר פשרות הוא החל את הרפורמות של המווחידון. רפורמות אלו הידקו את השליטה של המוסלמים על עמדות כוח באל-אנדלוס ובפורטוגל; תחילה סולקו נוצרים ויהודים מתפקידים רשמיים; בהמשך הוכרזה מלחמת קודש, שבמהלכה הוצאו טקסים דתיים לא מוסלמים אל מחוץ לחוק; לאחר מכן החלה מערכה להמיר תחת איום במוות את דתם של הכופרים, מאידך המומרים היו תמיד תחת חשד ומעקב. הרפורמות החמירו תחת שלטונו של אבו יוסוף יעקוב "אל מנסור" שקבע קוד לבוש מיוחד ליהודים והכביד את ידו עליהם על מנת להפוך את חייהם לבלתי נסבלים.

בשנת 1170 פלש יוסוף הראשון אל ולנסיה וקטלוניה; ב-1171 קבע את מקום מושבו בסביליה, שם הוא ציוה על מפעלי בנייה גדולי ממדים ובהם מצודת סביליה (האלקזאר).

באביב של שנת 1184 יצא יוסוף הראשון למסע מלחמה כנגד אפונסו הראשון, מלך פורטוגל; הצבאות נפגשו מול חומות העיר סנטרם שבמרכז פורטוגל, אך עוד בטרם הקרב החל, יוסוף פיצל את צבאו: הוא פקד שחציו חציו יעלה על ליסבון; בכך הוא זרע בלבול בקרב הצבא המוסלמי: חלק מהכוחות הבינו כי נתנה הוראה לנסיגה ובתוהו שנוצר נורה יוסוף ומת מפצעיו ביום 29 ביולי 1184. הצבא המוסלמי נסוג משדה הקרב וגופתו של הח'ליף נקברה בטינמל.

אבו יוסוף יעקוב אל מנצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגד קוטוביה במרקש, ממפעלי הבניה של אל מנסור

אבו יוסוף יעקוב "אל מנסור" (ערבית:ابو يوسف يعقوب المنصور) שנולד בשנת 1135,היה הח'ליף השלישי של ה אל-מוואחידון; הוא נטל את התואר ואת מושכות השלטון בעודו מביא את גופת אביו יוסוף הראשון לקבורה במרוקו. שלטונו התאפיין במסעות צבאיים שהרחיבו את גבולות הח'ליפות והרחיקו את האויבים מהגבולות, במקביל ראתה הח'ליפות פריחה כלכלית שנבעה מהתפתחות והסתעפות המסחר ואיתה פריחה במחקר המדעי, באדריכלות ובפילוסופיה. במהלך שנות שלטונו יזם אל מנסור מפעלי בניה גדולים ובהם מסגד קוטוביה במרקש.

בתקופת שלטונו עבר מרכז הכובד של פעילות הח'ליפות לאפריקה ובירתה במרוקו חזרה להיות במרכז, באפריקה נאלץ אל מנסור להתמודד עם שרידי הח'ליפות הקודמת וכנגד מתנגדים מבית ועל פי הצורך יצאו מאפריקה צבאות אל חצי האי האיברי למסעות כיבוש ועונשין.

קרב אלארקוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצחונו הגדול ביותר היה קרב אלארקוס ביום 18 ביולי 1195 כנגד צבא נוצרי מאוחד תחת פיקודו של אלפונסו השלישי, מלך קסטיליה. הנוצרים ניצלו את פקיעת הסכם שביתת הנשק בין הצדדים, את מחלתו של אל מנסור ואת העובדה שמושל אל-אנדלוס (אחיו של אל מנסור) יצא מהפרובינציה הספרדית למרוקו כדי לתפוס את השלטון; הם נעו בכוחות מאוחדים לכיוון אל-אנדלוס. אל מנצור הגיב במהירות, הוא מחץ את ההתנגדות מבית ונחת עם צבאו על חופי ספרד; הצבאות נפגשו לא רחוק מטולדו ובקרב הקשה הובסו הנוצרים, הצבא הקסטילי הושמד ואיתו רוב האצילים. הצבא המוסלמי סבל אבידות כבדות בקרב ולכן לא יכל לנצל את ההצלחה ולעלות על טולדו; הצבא לא יכול היה להפוך גם את מסעות עונשין לאחר מכן להזדמנות להרחבת תחומי ההשפעה של הח'ליפות.

הח'ליף הוסיף לשמו את הכינוי "אל מנסור באללה" (המנצח בשם האלוהים) אך בריאותו הרופפת והצורך להיות במרכז ענייני הח'ליפות החזירו אותו למרוקו בשנת 1198; הוא מת בפברואר 1199.

מוחמד אל-נאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב לאס נאווס דה טולוסה (תמונה מהמאה ה-19)

אל נאסר אלדין אללה מוחמד איבן אל מנסור (ערבית :الناصر لدين الله محمد بن المنصور) היה הח'ליף הרביעי של האל-מוואחידון; הוא עלה לכס ביום מותו של אביו אבו יוסוף יעקוב "אל מנסור" ושלט עד יום מותו. בתקופת שלטונו החלו להיווצר בקיעים ולהתגלות סימני אי יציבות בח'ליפות. תחילה נאלץ אל-נאסר להתמודד עם מרידה של השבט הברברי בנו גהניה ולמנות את סגנו הווזיר אבו מוחמד איבן אבו חאפז למשרת מושל אפריקה; לאחר מכן הפנה את תשומת לבו למתרחש באל-אנדלוס, בשנת 1211 חצה אל נאסר את מיצרי גיברלטר עם צבא גדול והצליח להדוף את הנוצרים מגבולות הפרובינציה.

לבקשתם של שליטי הנסיכויות הנוצריות בחצי האי האיברי, הכריז האפיפיור אינוקנטיוס השלישי על מסע צלב נגד המוסלמים; בספרד נוצרה ברית של ארבעה נסיכים נוצרים מקסטיליה, אראגון, נווארה ופורטוגל; ובשנת 1212 נפגשו הצבאות בקרב לאס נאווס דה טולוסה שנערך בסיירה מורנה שבספרד, לפני הקרב ערכו הנוצרים פרעות בקהילה היהודית הקטנה של טולדו. הנוצרים תקפו את המחנה המוסלמי בהפתעה, הח'ליף ברח וצבאו הושמד. הניצחון נתן דחיפה משמעותית למאמצים של הנסיכויות הנוצריות להדוף את המוסלמים מכל ספרד; מבצרים חשובים על גבול אנדלוסיה נתפסו לאחר הקרב והיוזמה עברה לידי הנוצרים. הח'ליף הצליח לברוח משדה הקרב ולחזור למרקש, שם נפטר שנה לאחר מכן בשנת 1213.

יוסוף אבן אל-נאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו יעקוב יוסוף "אל- מוסטנסיר" נולד בשנת 1203 והיה הח'ליף החמישי של האל מוואחידון תחת השם יוסוף השני. הוא מונה לתפקיד הח'ליף בשנת 1213 בהיותו בן עשר, בסמוך למות אביו מוחמד אל-נאסר, והוסיף לשמו את הכינוי "אל- מוסטנסיר" - המושל בעזרת האל. מלאכת השלטון הופקדה הלכה למעשה בידי בני משפחה בוגרים. מצב זה ואי היציבות ההולכת וגדלה בח'ליפות הביאה לקריעת חלקה המזרחי של הח'ליפות (אזור אלג'יריה ולוב); אזור זה התגבש לישות נפרדת עם עליית שושלת שליטים חדשה (החפיזית) משנת 1229. יוסוף השני מת במפתיע בשנת 1224 - הוא נדרס למוות על ידי פרות המחמד שלו. בהיעדר יורשים בחרו הביורוקרטים בארמון המלוכה בבן המשפחה עבד אל ווחיד (ערבית:أبو محمد عبد الواحد بن يوسف‎ ) כח'ליף; בחירה זו יצרה קרע בין הארמון לבין המושלים של אל אנדלוס שבחרו בעבדאללה אל-עדיל (ערבית:عبد الله‎ ). מאבקי הכוח בין ח'ליפים מתחרים אלו הביאו בסיכומו של דבר לקריסת הח'ליפות של האל-מוואחידון.

עבד אל ווחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו מוחמד עבד אל ווחיד היה הח'ליף של מרוקו למשך מספר חודשים במהלך שנת 1224. הוא היה בנו של הח'ליף אבו יעקוב יוסוף ואחיו הצעיר של הח'ליף יעקוב אל מנסור. כמצביא הוא נלחם בראש צבאות האל-מוואחידון במסעות מלחמה באל-אנדלוס ושימש כמושל מאלגה וסביליה לתקופות קצרות. לאחר מינויו לח'ליף נקרעה הח'ליפות במאבקים על כס השלטון בעיקר מול שליטי אל-אנדלוס ואחיו, בהם אבו אללה אידריס מושל קורדובה, אבו מוסה מושל מלגה, ואבו אל חסן מושל גרנדה; בנוסף, קמו לו מתנגדים במרוקו - ראשי השבטים המקומיים, שהונהגו על ידי מושל טינמל; האחרון הצליח לכבוש את מרקש ולרצוח את הח'ליף החדש בחניקה בספטמבר 1224. ההיסטוריה האיסלמית של הח'ליפות מתייחסת אליו לעתים בכינוי "המודח". המתנגדים לכהונתו של אל-ווחיד טענו לאי סדרים ושאלת חוקיות בחירתו לח'ליף אך ייתכן ודווקא ניסיונו הרב, ייחוסו ותמיכתו במשטר ריכוזי פעלו כנגדו: המושלים באל-אנדלוס חששו כי האוטונומיה הגדולה ממנה נהנו תחת שלטון יוסוף השני תתבטל תחת שלטונו של אל ווחיד ושאפו למנות שליט בעל ניסיון מועט וניתן להשפעה.

התפוררות הח'ליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבדאללה אל-עדיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו מוחמד עבדאאלה אל-עדיל היה ח'ליף מרוקו כחלק משושלת של האל-מוואחידון; הוא היה בנו של הח'ליף יעקוב אל-מנסור ואחיו של הח'ליף מוחמד אל-נאסר. הוא היה מושל של פרובינציית אל אנדלוס במשותף עם אחיו ובשנת 1224 עלה לשלטון לאחר שהח'ליף הנבחר נרצח כחלק ממזימה בין שליטי אל-אנדלוס ומרקש. תקופת שלטונו הקצרה הביאה את הח'ליפות שסבלה מלחצים פנימיים וחיצוניים לקריסה.

תפיסת השלטון הרצחנית הייתה הפרה של המסורת של המשפחה השלטת של הא-מוואחידון ושיגרה גלי הלם בקרב העילית השולטת; באמצעות המהלך מהיר הצליח הח'ליף החדש לדכא את המתנגדים באל-אנדלוס; שלושה מאחייניו של אל-עדיל (בניו של אבו חאפז מושל פרובינציית אפריקה) - אבו זיאד מושל וולנסיה, אבו עלא ואבו דבוס, שהביעו התנגדות עיקשת, פוטרו ממשרתם. אבו עלא שלא השלים עם הגזירה תפס עם קבוצה קטנה של תומכים עמדה על גבעה שולטת בסמוך לעיר בזה וקרא למרד נגד אל-עדיל. בחורף של שנת 1124-25 יצא צבאו של אל-עדיל לכבוש את מעוז המורדים אבל ללא הצלחה; קבוצת המורדים הקטנה הצליחה להביס את הצבא שעלה לגבעה. הכישלון דבק באל עדיל ויצר לו מוניטין של מפסידן חסר יכולת, מה שערער את הביטחון של בני בריתו וחייליו. על מנת להבטיח את השרדותו, המורד אבו עלא כרת ברית עם פרננדו השלישי, מלך קסטיליה, שמצידו ראה בפיצול הכוחות המוסלמיים הזדמנות פז לקידום האינטרסים של ממלכת קסטיליה.

במקביל, במרוקו הביעו ראשי השבטים שהרכיבו את קואליצית שבטי המסמודה התנגדות לשלטונו של אל-עדיל מחשש כי מאזן הכוחות, שנטה במהלך ההיסטוריה של הח'ליפות לטובת המרכז במרקש ומרוקו בכלל, ישנה את משקלו וייטה לטובת הנחלות בספרד. על מנת למנוע זאת הם הביעו התנגדות לבחירתו של אל-עדיל ותמכו בבן משפחה אחר יאיה אל מוטאסים בן של אל-נאסר. על מנת לקדם את פני הרעה החליט אל-עדיל להסיט את תשומת לבו מאל אנדלוס והעביר את עיקר צבאו מספרד למרוקו.

בשנת 1225 יצא המורד אבו עלא עם צבא קסטיליאני למסע של כיבוש והרס בשטחי העיר חאאן, וכבש את העיר קורדובה. במקביל ניצלו אלפונס התשיעי, מלך ליאון וסנשו השני מלך פורטוגל את התרוקנותה של אל-אנדלוס מצבאות מוסלמיים ובאותה שנה כבשו את השטחים הגובלים בסביליה; לפי ההיסטוריונים המוסלמים, הח'ליף ושריו היו עדיין בעיר אך נמנעו מכל פעולה; תושבי העיר עמדו חסרי מגן מול לפולשים הנוצרים, ומול הנזקים שנגרמו לאזורים החקלאיים שסביבה; באייאושם, הם יצאו נגד הצבא הפולש בלי חסות הצבא הסדיר של הח'ליפות. בקרב שהתפתח נטבחו האזרחים על ידי החיילים הפורטוגזים. האצבע המאשימה בתבוסה ובטבח, כמו בכשלונות אחרים, הופנתה אל אל-עדיל

שיתוף הפעולה בין צבאות נוצרים לבין המורדים המוסלמים עלה לבסוף על שרטון, ובהתקוממות עממית של תושבי קורדובה נרצח אל-עלא. ב-4 באוקטובר 1227 הוטבע אל עדיל באמבט בארמונו שבמרקש ואת הכיסא והתואר תפס הח'ליף היריב יאיה אל מוטסים ממרוקו.

יאיה אל מוטסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו זכריה אל מוטסים יאיה אבן אבו נאסר (ערבית:أبو زكرياء المعتصم يحي بن الناصر) היה ח'ליף שישב על כס השלטון משנת 1227 עד 1229. הוא היה מועמד של פשרה בין ראשי השבטים וסמל לקריסת ופיצול הח'ליפות; במהרה ירדה קרנו של יאיה אל מוטסים בעיני ראשי השבטים שהמליכו אותו והוא הוחלף על ידי אבו עלא אידריס; כאשר הלה מת חזר יאיה אל מוטסים לתמונה ודרש את כס השלטון אך ראשי השבטים העדיפו את אבו אל ווחיד השני על פניו. יאיה אל מוטסים ישב בארמון הח'ליף במרקש, בה שלט עד למותו בשנת 1236.

אבו עלא אידריס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו עלא אל מאמון אידריס איבן אל מנצור (ערבית:أبو العلا المأمون إدريس بن المنصور) שלט כח'ליף בחלק משטחי הח'ליפות של האל-מוואחידון משנת 1229 עד מותו בשנת 1232. עם מותו של עבדאאלה אל-עדיל פרצה מלחמת אזרחים בין הטוענים לכתר הח'ליפות: אידריס אבו עלא שנתמך על ידי הענף האל-אנדלוסי של נסיכי הח'ליפות, ויאיה אל-מוטסים שהיה בן חסותה של חצר הח'ליף במרקש. אידריס פנה לעזרתו של פרננדו השלישי, מלך קסטיליה ובעזרת צבא של ממלכת קסטיליה והבטחה לשקט באל-אנדלוס העביר את כל צבאו למרוקו; הוא כבש את מרקש בשנת 1228 והרג במתנגדיו; כתוצאה מפעולותיו, אל-אנדלוס התרוקן מנוכחות צבאית מוסלמית, שיכלה לעצור את שטף המתקפה הנוצרית. אידריס היה שליט חלש שנתמך על ידי חיילים נוצרים, עבורם בנה כנסייה במרקש. בשנת 1232 הוא איבד את השליטה בעיר לח'ליף יאיה ומת בעת שצעד אל עבר מרקש בראש צבאו. בעת המאבקים בין המתמודדים המוסלמים על הכס, אבדה השליטה באל-אנדלוס, ערים מרכזיות החליפו את המושלים של האל-מוואחידון בשליטים מקומיים; הבולט שבהם היה מוחמד איבן יוסוף איבן הוד-אל-ג'ודמי משושלת בנו-הוד (שליטי סרגוסה); הוא הצליח להמריד את מרכז אל-אנדלוס כנגד הח'ליפות; בשנת 1228, בה נטש אבו עלא אידריס את סביליה בדרכו למרוקו, ניסה הוד אל-ג'ומדי להכתיר עצמו כח'ליף עצמאי.

התפוררות השליטה של האל-מווחידון באל-אנדלוס הפילה את הערים המוסלמיות לידי הנוצרים כפרי בשל; אל חהוד ניסה תחילה לעמוד כנגד המתקפה הנוצרית אך צבא אל-אנדלוס המוסלמית הובס והושמד בקרב אלנגה בשנת 1230. במהלך 20 השנים הצליחה הרקונקיסטה לדחוק את המוסלמים מספרד. באותה שנה, נסיכות ליאון כבשה את הערים בדחוס ומרידה, ואילו צבא אראגון השתלט על מיורקה; קורדובה נכבשה בשנת 1236 על ידי צבא קסטיליה; וולנסיה נכבשה על ידי ארגון בשנת 1238; באותה שנה מת אל-הוד וחלק מהערים הנותרות בשליטה מוסלמית ניסו לחזור לחיק הח'ליפות אך בשלב זה לא היו האל-מוואחידון גורם בעל יכולת צבאית או פוליטית מעבר לגבולות העיר מרקש. לבסוף נכבשה הבירה לשעבר של החליפות - סביליה: פרננדו שלישי מלך קסטיליה נכנס לעיר המובסת ב-22 בדצמבר 1248. כל שנותר מאל-אנדלוס המוסלמית הייתה ממלכת גרנדה, שנשלטה על ידי מוחמד הראשון, מייסד השושלת הנאסרית; היא נפלה ב-2 בינואר 1492.

עבד אל ווחיד השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו מוחמד א-ראשיד אבו אל ווחיד איבן אל-מאמון (ערבית:أبو محمد الرشيد عبد الواحد بن المأمو) היה שליט הח'ליפות האל-מווחידון, כאשר יאיה אל מוטסים התחרה בו על תואר הח'ליף. בתקופת המאבק בין הח'ליפים הללו נכנס תהליך ההתפוררות של השלטון של האל-מוואחידון במרוקו לשלב הסופי; בעוד יאיה אל מוטסים שולט במרקש, בשנת 1236 עבר השלטון במערב אלג'יריה לידי השושלת הזיאנידית; לאחר מכל נוצרה השושלת החאפיזית בטוניסיה. בשנת 1242, בעודו מתכונן לעלות על העיר פס שהכריזה על עצמה כאמירות עצמאית, נמצאה גופתו של הח'ליף טבועה בבריכת ארמונו.

אבו אל חסן א-סעיד אל מוטדיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו אל חסן א-סעיד בן אל מאמון "אל מוטדיד" (ערבית: الحسن المعتضد بالله السعيد بن المأمون) עלה לשלטון לאחר מות אחיו אל-ווחיד השני ונלחם בקרבות מאסף כושלים נגד צבא השושלת המרינית; בשנים 1248-1244 המרינים הצליחו לכבוש את הערים תאזה, רבאט, סלא, מקנס ופס; פס נקבעה כבירתם. כל שנותר מהח'ליפות של האל-מוואחידון הייתה השליטה בעיר מרקש. אל מוטדיד נהרג בשנת 1248 במהלך קרב מול צבא השושלת החאפיזית.

אבו חאפז עומר אל-מורטדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחת מממלכת קסטיליה הנוצרית פוגשת את אבו חאפז עומר בארמונו. מתוך כתב יד מהמאה ה-13

אבו חאפז עומר אל-מורטדה (ערבית:أبو حفص المرتضى عمر بن أبي إبراهيم اسحاق بن يوسف بن عبد المؤمن) שלט כח'ליף במרקש תחת חסות השושלת המרינית עד לשנת 1266; הוא הודח וככל הנראה נרצח על ידי בן דודו אידריס השני במאבק על השלטון בעיר.

אידריס השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו עלא אל ואטיק אידריס ( ערבית:أبو العلا أبو الدبوس الواثق بالله إدريس بن محمد بن أبي عبد الله محمد بن أبي حفص بن عبد المؤمن) היה הח'ליף האחרון של שושלת האל-מוואחידון. עלייתו של אידריס השני לכס השלטון התאפשרה בזכות השושלת המרינית, ששלטה למעשה במרוקו והונהגה על ידי אבו יוסוף יעקוב אבן עבד אל חאק; ניסיונם של המרינים לכבוש את מרקש, העיר האחרונה בידי האל-מוואחידון, לא צלח; לכן הם החליטו לתמוך באידריס השני במאבק על השליטה בעיר נגד עומר אל מורטדה; אידריס אכן תפס את העיר בשנת 1266, אך סירב לעמוד בהתחייבותו להעביר את מרקש לידי המרינים. לאחר מצור ארוך, בשנת 1269 העיר נפלה לידי עבד אל חאק; אידריס נרצח על ידי אחד מעבדיו.

יחס ללא-מוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות האקדמית שושלת אל-מוואחידון נזכרת כשושלת שהנהיגה מדיניות מדכאת ביחס ללא-מוסלמים, ו"סיימה את מה שנותר מהדו-קיום הדתי בספרד".‏[2] לאחר כיבושיה הראשונים, הנהיגה השושלת באזורים מסוימים מדיניות שהותירה את המיעוטים הלא-מוסלמים (במיוחד יהודים, אך גם נוצרים) בפני ברירה בין מוות, התאסלמות או גירוש. אזכורים לרדיפות מופיעים במקורות נוצריים, מוסלמיים ויהודיים.

על פי מקור נוצרי, הכרוניקה של המלך אלפונסו השביעי של ממלכת לאון, לאחר כניסת אל-מוואחידון לחצי האי האיברי, הם טבחו באצולה המוסלמית שקדמה להם (כנראה מבני אל-מוראביטון), בנוצרים מקומיים, וביהודים "שישבו במקום מהעת העתיקה".‏[3]

על פי כרוניקות מוסלמיות, רדיפת היהודים והנוצרים נערכה בכל הטריטוריות שבשליטת אל-מוואחידון, כולל בערי תוניסיה שנכבשו מאוחר יותר. על פי כרוניקה אחת, עבד אל-מואמין אסף את היהודים והנוצרים לאחר כיבוש מרקש (1147) ונתן להם את הברירה בין התאסלמות, גירוש או מוות. מספר מקורות מוסלמים מציינים שלא נותרו יהודים, נוצרים או מבני תפילה שלהם בטריטוריה של אל-מוואחידון.‏[3]

במקורות יהודיים ניתן למצוא גם כן אזכורים למאורעות הקשים תחת שושלת אל-מוואחידון. המלומד היהודי ר' אברהם אבן דאוד כתב בספרו "ספר הקבלה" כי עבדאללה אבן תומארת החליט להכחיד את היהודים כעם ("נכחידם כגוי"), ומציין כי בעקבות רדיפות אל-מוואחידון לא נותרו עוד יהודים "מאלמהדיהתוניסיה) עד סילווספורטוגל)".‏[4]

המשורר ר' אברהם אבן עזרא, שבעצמו נמלט לאירופה מהרדיפות, חיבר קינה שזכתה לתפוצה רבה בזמנה בשם "אהה ירד על ספרד". בקינה זאת התאבל על חורבן הקהילות היהודיות בערי ספרד וצפון אפריקה אחת אחר השנייה. הקהילות היהודיות שהוא מבכה את הריסתן הן סביליה, קורדובה, גָ‏'יַאן (חאאן של היום בספרד, Jaén), אלמריה, סיג'ילמסה, מרקש, פאס, תלמסאן, סאוטה, מקנס ודרעא.‏[5] בגניזת קהיר נמצא נוסח נוסף של הקינה שכולל כמה שורות נוספות, שנוספו כנראה על ידי משורר אחר שידע על קהילות יהודיות נוספות שנהרסו תחת אל-מוואחידון או על ידי אבן עזרא עצמו (לאחר שקיבל ידיעות על קהילות נוספות); בגרסה המאוחרת לשיר, מצוינות קהילות יהודיות נוספות שחרבו או נרדפו באזור תוניסיה ולוב, כולל טריפולי, תוניס, סוסה, ג'רבה, גאפסה, מיסראתה ועוד.‏[6]מכתב בגניזת קהיר מאת סוחר יהודי בקהיר, שקיבל את ידיעותיו מפליטים שהגיעו מהמערב, מספר על מאורעות הרדיפה בעיר סיג'ילמסה: במשך שבעה חודשים לאחר כיבוש אל-מוואחידון, היה ניסיון לשכנע את היהודים להתאסלם, אך עם הגעתו של מפקד צבאי חדש לאזור, היהודים אולצו לבחור בין מוות להתאסלמות. 150 יהודים נהרגו בסג'למאסה על קידוש השם בעוד היתר התאסלמו.‏[7]

על רקע רדיפות אל-מוואחידון חיבר הרמב"ם, שבעצמו נמלט למצרים עקב הרדיפות, את חיבורו אגרת השמד. באיגרתו, שיועדה ליהודים באזורי המצוקה, הרמב"ם ייעץ לבחור בברירת ההתאסלמות למראית עין במקום מוות על קידוש השם. עוד הוא הוסיף שעל היהודים לנסות להימלט מאזור הגזרות בהקדם האפשרי, כך שהם יוכלו לחזור לקיים את דתם באופן מלא. ואכן, בעקבות הרדיפות, יהודים רבים נמלטו מהטריטוריות שהיו בשליטתה של שושלת אל-מוואחידון צפונה לשטחים נוצריים או מזרחה לשטחים מוסלמיים סובלניים יותר. רבים אחרים התאסלמו למראית עין, ואחרים נהרגו על קידוש השם או במהלך הכיבושים של אל-מוואחידון. התופעה של התאסלמות יהודית למראית עין בלבד גרמה לכך שהשליט אבו יוסוף יעקוב הוציא צו שכפה אף על יהודים מתאסלמים ללבוש בגדים מזהים.‏[8] על פי כרוניקאי מוסלמי, אבו יוסוף יעקוב הצהיר "אם הייתי בטוח שהם מוסלמים אמתיים, הייתי נותן להם להתערבב עם מוסלמים אחרים על ידי נישואים ודרכים אחרות. אבל אם הייתי בטוח שהם כופרים, הייתי הורג את הגברים מקרבם, לוקח את ילדיהם כשבויים ומוסר את רכושם למוסלמים". אולם, הוא לא היה בטוח באף אחת מהאפשרויות, והעדיף לאלץ אותם ללבוש סממנים מזהים מיוחדים אך לא להמשיך לרדפם.‏[8]

יש רמזים ועדויות לקיום יהודי גלוי החל משלהי ימיו של השליט עבד אל-מואמין.‏[9] לעומת זאת, הקהילות הנוצריות הקטנות שחיו במגרב טרם אל-מוואחידון לא השתקמו מהרדיפות ולמעשה פסקו מלהתקיים.‏[10]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברנרד לואיס, היהודים בעולם האסלאם, מרכז זלמן שזר, 1996, עמ' 52.
  2. ^ Joel L. Kreamer, Mimonides, Doubleday Religion, 2008, p.34
  3. ^ 3.0 3.1 Jewish Views on the Almohad conquest by Maria Angeles Gallego, pp. 80-83.
  4. ^ JEWISH TRADING IN FES ON THE EVE OF THE ALMOHAD CONQUES, p. 38
  5. ^ חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה, כרך א', עמ' 89-91.
  6. ^ M.J. Viguera. "Almohads." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014. Reference
  7. ^ חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה, כרך א', עמ' 91, 93-95.
  8. ^ 8.0 8.1 Norman Roth, "Jews, Visigoths, and Muslims in Medieval Spain: Cooperation and Conflict", BRILL, 1994, p. 118.
  9. ^ חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה, כרך א', עמ' 101-102.
  10. ^ ברנרד לואיס, היהודים בעולם האסלאם, מרכז זלמן שזר, 1996, עמ' 52.