ממלכת נווארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממלכת נווארה
Reino de Navarra (ספרדית)
Nafarroako Erresuma (בסקית)
Royaume de Navarre (צרפתית)
Bandera de Reino de Navarra.svg

דגל
Coat of Arms of the Kingdom of Navarre.svg
סמל
אירועי הקמה מרד כנגד האימפריה הפרנקית.
הוקמה 824
אירועי פירוק 1. החלק הדרומי של הממלכה, מסופח לממלכת ספרד.
2. החלק הצפוני נכנס לאיחוד פרסונלי עם ממלכת צרפת.
3. החלק הצפוני מתמזג באופן מלא לתוך ממלכת צרפת
התפרקה 1. סיפוח לספרד - 1522
2. איחוד פרסונלי עם צרפת - 1589
3. מיזוג מלא עם צרפת - 1620.
ישות קודמת 3by2white.svg האימפריה הפרנקית
ישות יורשת Naval Ensign of the Kingdom of France.svg ממלכת צרפת
Flag of Cross of Burgundy.svg ספרד ההבסבורגית

(Banner of arms crown of Castille Habsbourg style.svg כחלק מכתר קסטיליה)

משטר מונרכיה
שפה לטינית, נווארו-אראגונזית, בסקית, ספרדית, צרפתית (באזור הצפוני),
יבשת אירופה
עיר בירה פמפלונה
קואורדינטות הבירה 42°49′01″N 1°38′34″W / 42.817°N 1.6428°W / 42.817; -1.6428קואורדינטות: 42°49′01″N 1°38′34″W / 42.817°N 1.6428°W / 42.817; -1.6428
שטח נכון ל-ימי הביניים המאוחרים כמעט 12,000 קמ"ר
דת נצרות (רומית קתולית), ויהדות.
מפת ממלכת נווארה בשנת 1400.

ממלכת נווארהספרדית: Reino de Navarra, בבסקית: Nafarroako Erresuma, בצרפתית: Royaume de Navarre), במקור ממלכת פמפלונה, הייתה ממלכה אירופית אשר שכנה בשני צידם של הרי הפירנאים לצד האוקיינוס האטלנטי.

ממלכת נווארה נוצרה כאשר מנהיג בסקי מקומי בשם איניגו אריסטה נבחר או הוכרז כמלך בפמפלונה (בשנת 824) והנהיג מרד נגד הסמכות הפרנקית האזורית.

החלק הדרומי של הממלכה סופח לתוך הכתר של קסטיליה ב-1513, ובכך נהיה חלק מממלכת ספרד המאוחדת. החלק הצפוני נשאר עצמאי, אך הוא נכנס לאיחוד פרסונלי עם צרפת ב-1580 כאשר אנרי השלישי, מלך נווארה, ירש את כס המלוכה בצרפת כאנרי הרביעי, מלך צרפת. ובשנת 1620 אוחד החלק הצפוני של נווארה באופן מלא עם ממלכת צרפת.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מספר שמות מקומות דומים, אך התיעוד הראשון‏[1] של המילה "נווארוס" (navarros) הופיע בספרו של איינהרד על דברי הימים של קרל הגדול. תיעוד אחר נמצא בספר "קורות ממלכת הפרנקים" אשר בו מופיעה המילה "נבארוס" (nabarros). קיימים שני הסברים אטימולוגיים‏[1] לשם: נווארה (Navarra), נפרואה (Nafarroa), ונפּרואה (Naparroa):

  • בבסקית - "נבאר" (nabar וברבים: nabarra); "נוטה לצבע חום", "רב צבעים" (הסבר אשר עומד בניגוד להרים הירוקים אשר נמצאים מצפון לחבל נווארה המקורי).
  • בבסקית - "נבאל" (nabal) ובספרדית - "נאבה" (nava); עמק או מישור (כמו באזור של ספרד דהיום - עמקי טולוסה) + בסקית הרי (herri) שפירושו עם או ארץ. ז'ואן קורומינס אינו רואה את המילה "נאבה" כמילה בסקית דווקא אלא כמילה הנפוצה במספר שפות פרה-רומאיות.

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דוכסות ואסקוניה

ממלכת פמפלונה ולאחר מכן נווארה היוו חלק מהטריטוריה המסורתית של הוואסקונים, שבט מהתקופה הפרה-רומאית אשר ישב במורדות הדרומיים של הרי הפירנאים המערביים ועל חלק מחופי מפרץ ביסקאיה. האזור נכבש כולו על ידי הרומאים בשנת 74 לפנה"ס. היה זה בתחילה חלק מהפרובינציה הרומית קיטריור, ולאחר מכן טראקוננסיס, ולבסוף קונבנטוס קיסראוגוסטאנוס. האימפריה הרומית השאירה חותם ברור באזור בנושאי עיור, שפה, תשתיות, מסחר ותעשייה.

לאחר דעיכתה של האימפריה הרומית המערבית, לא הוויזיגותים ולא הערבים הצליחו לכבוש בצורה את אזור מערב הפירנאים. המעברים בהרי הפירנאים המערביים היו בין היחידי איפשרו מעבר סחורות דרך ההרים, חוץ מאלה בהרי הפירנאים הדרומיים. סיבה זו הביאה לכך שהאזור ייחשב בעל חשיבות אסטרטגית כה מוקדם בהיסטוריה שלו.

הפרנקים תחת קרל הגדול הרחיבו את השפעתם ושליטתם דרומה, וכובשים לכן מספר אזורים בצפון ובמזרח חצי האי האיברי. לא ברור עד כמה הייתה השליטה הפרנקית בפמפלונה חזקה. ב-15 באוגוסט 778, אחרי שקרל הגדול הנסוג הרס את חומות פמפלונה, השבטים הבסקים השמידו את המשמר העורפי שלו שהונהג על ידי רולאן, בעימות במעבר הררי, הנודע בהיסטוריה בשם קרב רונסבו.

ב-806 וב-812 נפלה שוב פמפלונה לידי הפרנקים. כאשר, עם זאת, הקיסרים הפרנקים, בשל צרותיהם מבית, לא יכלו להקדיש את זמנם לאזורי הספר של ממלכתם. ולכן, טיפה אחר טיפה, הארץ החלה לסגת מנאמנותה לאימפריה הפרנקית, והתחילה לפתח שושלת ואסקונית אשר במהרה הפכה לבעלת כוח רב. ב-824 המנהיג הבסקי איניגו אריסטה נבחר כמלך פמפלונה ויורשיו הרחיבו את תחום שלטונם במה שנקרא לימים ממלכת נווארה.

ב-905, שושלתו של איניגו אריסטה הופלה בשל תככיהם של הממלכות השכנות, וסאנצ'ו הראשון (905-925), אחיינו של דוכס ריבאגורסה, הועלה לכס השלטון. הוא נלחם בהצלחה במורים וצירף את נווארה התחתית לתחום שלטונו וגם הרחיב את שלטונו עד לעיר נאחרה. כהודיה על ניצחונותיו הרבים הוא ייסד בשנת 924 את מנזר אלבלדה. לפני מותו הוא הספיק לגרש את כל המורים מארצו. בנו ויורשו, גרסיה סאנצ'ז הראשון, אשר קיבל את התמיכה האנרגטית והדיפלומטית של אמו, טאודה אסנארס לבית אריסטה, המשיך, כמו אביו, בעימותים עם המורים. באותו הזמן, רוזנות אראגון, אשר לפנים הייתה רק להלכה בלבד מדינה וסאלית, הובאה להיות תחת שלטונם הישיר של מלכי פמפלונה.

בשנת 905 תיעוד לאונזי מתאר את התפשטותה של ממלכת פמפלונה בפעם הראשונה, ובאופן ברור כי התפשטותה הגיעה עד לנאחרה ולארבה (ככל הנראה הכוונה לאלבה), אשר מוביל חלק מהחוקרים להסיק כי היא כללה גם כן את ארץ הבסקים המערבית:

In era DCCCCXLIIII surrexit in Panpilona rex nomine Sancio Garseanis. Fidei Xpi inseparabiliterque uenerantissimus fuit, pius in omnibus fidefibus misericorsque oppressis catholicis. Quid multa? In omnibus operibus obtimus perstitit. Belligerator aduersus gentes Ysmaelitarum multipficiter strages gessit super Sarrazenos. Idem cepit per Cantabriam a Nagerense urbe usque ad Tutelam omnia castra. Terram quidem Degensem cum opidis cunctam possideuit. Arbam namque Panpilonensem suo iuri subdidit, necnon cum castris omne territorium Aragonense capit. Dehinc expulsis omnibus biotenatis XX' regni sue anno migrauit a seculo. Sepultus sancti Stefani portico regnat cum Xpo in polo (Obiit Sancio Garseanis era DCCCCLXIIII (A marg.)).‏[2]

" בשנת 944 לספירת ספרד (905 לסה"נ) קם בפמלונה מלך בשם סאנקיו גרסאניס. היה הוא אדם בעל דבקות בלתי ניתנת לשבירה לאמונה במשיח, קנאי לכל המאמינים ורחמן על כל הקתולים המדוכאים. מה עוד? בכל מעשיו הוא ביצע כלוחם גדול נגד העם הישמעאלי; הוא הסב אסונות מרובים לסרצינים. אותו אחד כבש את כל המקומות המבוצרים בארץ קנטבריה, מהעיר נאחרה עד לטודלה. אכן הוא היה הבעלים של כל האדמות של דגיום (מונטג'רדין ליד ליזארה) על כל עיירותיה. ה"ארבה" של פמפלונה הוא הכניע למרותו, וכבש את כל ארץ אראגון (אז הורכבה מהעיר חאקה והאדמות הסובבות אותה), עם כל מבצריה. לאחר מכן, אחרי דיכוי כל הכופרים, בשנה העשרים למלכותו הוא נפטר מן העולם. קבור בשער של סטפן הקדוש (מונטג'רדין), הוא מולך עם המשיח בשמים (המלך סאנצ'ו מת בשנת 964 (925 לסה"נ) (הערת שוליים)."

הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה ההיסטורית המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו של גרסיה סנצ'ס, סנצ'ו השני, מלך פמפלונה, אשר כונה "אבארקה", שלט כמלך פמפלונה מ-970 עד 994. את עמק אראגון הוא ירש מאמו. בספר "ההיסטוריה הכללית של נווארה" אשר נכתב על ידי חיימה דל בורגו, נכתב כי בהזדמנות שבה נתרמה הווילה של אלאסטור ממלך פמפלונה למנזר של סן חואן דה לה פֶּנְיַה בשנת 987, המלך השתמש לראשונה בתואר "מלך נווארה", הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בתואר זה. במקומות רבים הוא מופיע כמלך הראשון של נווארה ובמקומות אחרים כמלך השלישי; עם זאת, הוא היה לכל הפחות המלך השביעי של פמפלונה.

תחת סנצ'ו ויורשיו הישירים, פמפלונה הגיעה לשיא כוחה וגודלה. סנצ'ו השלישי "הגדול" (שלט בין השנים 1000 ל-1035) נשא לאישה את היורשת של רוזנות קסטיליה. הממלכה הגיעה לשיאה תחת שלטונו: הוא שלט על פמפלונה, קסטיליה, אראגון, הפעיל את השפעתו על לאון וגסקוניה, וכבש את ריבגורסה וסוברארבה. תחת שלטונו של סנצ'ו הגדול המדינה הגיעה לשגשוגה הגדול ביותר בתולדותיה. הוא לכד את הארצות פיסרגה וסאה, אשר היו שייכות לממלכת לאון, הכפיף את קסטיליה למעמד של וסאל, והצעיד את צבאותיו לליבה של לאון, ובכך שולט על צפון חצי האי האיברי מגבולות גליסיה עד לאלה של רוזן ברצלונה.

נחלותיו של סנצ'ו השלישי הגדול:

██ אדום - ממלכת פמפלונה

██ כתום - נחלות אחרות

██ ורוד - השפעה ישירה

חלוקת נחלותיו של סאנצ'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיט השחור היה במקור סמלו של המלך סנצ'ו השלישי, מלך נווארה
ממלכת נווארה (בכתום כהה) בשנת 1030 תחת סאנצ'ו השלישי

בשיא גודלה, ממלכת נווארה כללה את המחוזות הספרדיים המודרניים: המורדות הצפוניים של הפירנאים המערביים הקרויים בספרדית "האולטרה-פוארטוס" (Ultra Puertos - "הארץ שמעבר למעברי ההרים") או בשמה המודרני נווארה הצרפתית; המחוזות הבסקיים של ספרד וצרפת; הבורבה (Bureba), העמק שבין ההרים הבסקים והרי האוקה שמצפון לבורגוס; אזור ריוחה וטראסונה בעמק העליון של נהר האברו. עם מותו, סנצ'ו חילק את נחלותיו בין ארבעת בניו. ממלכתו של סנצ'ו הגדול מעולם לא אוחדה יותר (עד זמנו של פרננדו הקתולי): קסטיליה חוברה באופן קבוע ללאון, ואראגון הגדילה את שטחה וצרפה לעצמה את קטלוניה דרך נישואין של המלכים.

מבניו של סנצ'ו, גרסיה מנאחרה ירש את ממלכת פמפלונה, שהשתרעה משולי העיר בורגוס וסנטנדר עד לגבול עם אראגון; קסטיליה והאדמות בין פיסרגה וסאה ניתנו לבכור, פרננדו; ולגונסלו ניתנו סוברארבה וריבאגורסה; האדמות באראגון ניתנו לבן הממזר רמירו. הממלכה כך חולקה שוב בין נווארה, אראגון, וקסטיליה.

הבן הצעיר פרננדו הראשון קיבל את קסטיליה כרוזן, אך לאחר השגת ממלכת לאון, הוא החל להשתמש בתואר מלך בקסטיליה גם כן, והוא הגדיל את תחום ממלכתו בעזרת אמצעים שונים (ראו ממלכת קסטיליה).

הבן הממזר של סנצ'ו השלישי, רמירו הראשון, מלך אראגון ייסד את השושלת הנווארית של אראגון.

גרסיה, הבן הלגיטימי הבכור, היה אמור להיות האדון העליון הפאודלי על כל אחיו, אך במהרה נתקל בהתנגדותם, דבר אשר הוביל לחלוקה הראשונה של הממלכה אחרי מותו בקרב אטאפוארקה ב-1054.

חלוקתה של נווארה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלוקה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסיה סנצ'ס השלישי (1035-1054), מצא את עצמו במהרה נגד אחיו, ובמיוחד נגד פרננדו מלך קסטיליה השאפתן. הוא מת בקרב נגדו באטאפוארקה, ליד בורגוס, שם היה הגבול של פמפלונה.

הוא נורש על ידי סנצ'ו הרביעי (1054-1076) מפניאלון (Peñalon), אשר נרצח על ידי אחיו, פשע זה גרם למשבר שושלתי שהמלכים הקסטיליאנים והארגונזים מיהרו לנצל לטובתם.

התואר הממלכתי עבר לשושלת הארגונזית, אך קסטיליה מיהרה לספח שני שליש משטח הממלכה מהגבול ההיסטורי אטאפוארקה-סנטנדר לקו המטושטש בעמק אֶגַה ליד אסטלה.

בתקופה זו של שלטון אראגונזי הופיע השם נווארה לראשונה, ותחילה התייחס לרוזנות שכללה רק את החלק המרכזי של נווארה המודרנית.

שלושת השליטים האראגונזים, סנצ'ו רמירס (1076-1094) ובנו פדרו סנצ'ס (1094-1104) כבשו את הואסקה; אלפונסו "הלוחם" (1104-1134) אחיו של פדרו סנצ'ס, הבטיח למדינה את ההתפתחות הטריטוריאלית הגדולה ביותר. הוא כבש את טודלה מהמורים (1114), כבש מחדש את הארץ של בורבה, שנווארה הפסידה ב-1042, והתקדם לתוך מחוז בורגוס דהיום; בנוסף, נאחרה, לוגרוניו, קלאהורה, ואלפארו הוכפפו לשליטתו. בנוסף, הוא גם סיפח את לאבורד, עם הנמל האסטרטגי של באיון, אך הפסיד את אזור החופים שלה לאנגלים מיד אחר כך. השאר נחשב מאז לחלק מנווארה והפך ברבות הימים לאזור נווארה התחתית.

רסטורציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנס של מלכי נווארה מאז 1212 (גרסה עתיקה שהייתה בשימוש בימי הביניים)

הסטטוס קוו נשמר למשך שני עשורים עד אשר אלפונסו "הלוחם", אשר מת ללא יורשים, החליט להוריש את ממלכתו למסדרים הצבאיים, ובמיוחד למסדר הטמלפרים. החלטה זו נדחתה על ידי הפרלמנטים של נווארה ואראגון, אשר מצידם בחרו במלכים שונים.

גרסיה רמירס, הידוע כ"המשיב", היה המלך הראשון של נווארה שהשתמש בתואר זה. הוא היה אדון מונסון, נכד של רודריגו דיאס דה ויוואר אל סיד, צאצא משושלת בלתי לגיטימית של גרסיה החמישי, נווארה, הבן של סנצ'ו הגדול. גרסיה רמירס ובנו, סנצ'ו החכם, נלחמו קשות נגד קסטיליה (ולעתים גם נגד אראגון) למען שחרור הטריטוריה ההיסטורית של פמפלונה.

ב-1117 נמסר הסכסוך למלך האנגלי הנרי השני לבוררות. הצד הנווארי ביסס את טענותיו על "הרצון המוכח של המקומיים" וההיסטוריה, הקסטיליאנים ואיכותם כצלבנים. ההחלטה האנגלית הייתה כ"משפט שלמה" - כל צד קיבל את מה שהוא כבר החזיק בצורה צבאית: נווארה קיבלה את אלאבה, ביסקאיה, וגיפוסקואה. קסטיליה קיבלה את לה-ריוחה, וכל האדמות המערביות האחרות.

אומנם הבוררות זכתה להתעלמות במשך שנתיים לאחר מכן, אך ב-1179 שני המלכים קיבלו לבסוף את החלטת הבוררות וחתמו הסכם שלום המבוסס עליה.

סנצ'ו גרסיה, אשר נודע בשם סנצ'ו השישי "החכם" (1150-1194), היה פטרון הלימודים, וכן גם היה מדינאי מצטיין, ביצר את נווארה מבפנים ומבחוץ, העניק כתבי זכויות (Fueros) למספר ערים, ומעולם לא הפסיד בשדה הקרב.

הנדוניה העשירה של ברנגאריה, בתו של סנצ'ו השישי "החכם" ובלאנקה מקסטיליה, הפכו אותה למציאה נחשקת עבור ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה. אמו הזקנה אלינור, דוכסית אקוויטניה, חצתה את מעברי הפירנאים כדי ללוות את ברנגאריה לסיציליה, כדי שתוכל להינשא לבסוף לריצ'רד בקפריסין ב-12 במאי 1191. אלינור הייתה מלכת אנגליה היחידה שכף רגלה לא דרכה מעולם על אדמת אנגליה.

מלכותו של יורשו של סנצ'ו החכם, המלך האחרון מהשושלת הזכרית של סנצ'ו הגדול ומלכי פמפלונה, המלך סנצ'ו השביעי "החזק" (1194-1234), הייתה רצופת בעיות. הוא רכש את הכנסות הכנסיות והמנזרים, ובתמורה נתן להם זכויות יתר חשובות; ב-1198 הוא הגיש לבישופות של פמפלונה את ארמונותיו וחזקותיו בעיר, מתנה שקיומה אושר על ידי האפיפיור אינוקנטיוס השלישי ב-29 בינואר 1199.

החלוקה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם זאת, ב-1199 אלפונסו השביעי, מלך קסטיליה, היה נחוש להיות הבעלים של נווארה החופית, אזור אסטרטגי שיאפשר לקסטיליה גישה קלה יותר לשוקי הצמר האירופיים וגם יבודד את נווארה. הוא שלח משלחת צבאית גדולה בזמן שסנצ'ו "החזק" היה במסע דיפלומטי בינלאומי לעיר תלמסאן (באלג'יריה של היום).

הערים ויטוריה וטרביניו התנגדו למתקפה הקסטיליאנית, אך הבישוף של פמפלונה נשלח אליהם כדי להודיע ששום תגבורת לא תגיע כדי לעזור להם. ויטוריה נכנעה, אך טרביניו לא נכנעה והיא נכבשה בכוח הצבא הקסטיליאני.

עד 1200 הושלם הכיבוש הקסטיליאני של מערב נווארה. קסטיליה העניקה לשברירים מהטריטוריה (לא כולל טרביניו ואוניאטי, אשר נשלטו ישירות מקסטיליה) את הזכות לשלטון עצמי, בהתבסס על המנהגים המסורתיים (הזכות הנווארית) אשר נודעו בשם פוארוס (Fueros). אלאבה הפכה לרוזנות, ביסקאיה לאדנות (Lordship או Señorío), וגיפוסקואה חולקה למחוזות.

סוף ימי מלכותו של סנצ'ו החזק[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהילתו הגדולה של סנצ'ו החזק הייתה מהחלק שלקח בקרב לאס נאוואס דה טולוסה (1212), כאשר, בעזרת גבורתו, הניצחון של הנוצרים על הח'ליף מוחמד א-נאסיר הפך לנחרץ. הוא פרש, ומת ב"אל אנסרדו" (El Encerredo). אחותו הגדולה, ברנגאריה, מלכת אנגליה, מתה כמה שנים קודם לכן ללא ילדים. אחותו הצעירה המנוחה בלאנקה, רוזנת שמפניה, הותירה אחריה בן, תאובלד הרביעי, רוזן שמפניה.

כך, אף על פי שכתר ממלכת נווארה נתבע על ידי מלכי אראגון, הוא עבר, דרך נישואין, לבית שמפניה - ראשית ליורשיה של בלאנקה, אשר במקביל היו רוזני שמפניה וברי בתמיכת הפרלמנט הנווארי (הקורטס).

נווארה באמצע ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נס מלכי נווארה מאז 1212, משמש כיום גם כדגל נווארה התחתית.

תיבאולט כתאובלדו הראשון, מ-1234 עד 1253, הפך את חצרו למרכז שבו שירת הטרובאדורים, אשר התפתחה בחצר רוזני שמפניה, הפכה למבורכת ומטופחת; ימי מלכותו היו ימי שלום. בנו, תאובלד השני, מלך נווארה (1253-1270), נשא לאישה את איזבל, בתו השנייה של לואי התשיעי, מלך צרפת וליווה את חותנו במסע הצלב לתוניס. במסע חזרה הביתה מת תאובלד השני בטראפאני שבסיציליה, והוא נורש על ידי אחיו אנריקה הראשון, מלך נווארה אשר לקח את מושכות השלטון כבר בעת העדרות אחיו, אך מלך רק שלוש שנים (1271-1274). בתו, חואנה הראשונה, מלכת נווארה עוד לא הגיעה לגיל בגרות, והממלכה עמדה בפני פלישה מכל צדדיה. המלכה האם בלאנקה חיפשה מקלט יחד עם בתה, בחצרו של המלך פיליפ הנועז, מלך צרפת, אשר בנו, פיליפ היפה התארס ונישא לחואנה ב-1284. ב-1276, בזמן המשא ומתן על הנישואין, נווארה הפכה למעשה להיות תחת שלטון צרפתי.

ב-1305 עברה נווארה לאפוטרופסות של המלך פיליפ הרביעי, מלך צרפת. היא נשארה בידי הכתר הצרפתי עד למותו של שארל הרביעי, מלך צרפת ב-1328. כיוון ששארל מת ללא יורשים זכרים, כשפיליפ מולואה הפך למלך צרפת, הכריזו הנווארים על עצמאותם, וקראו לכתר את חואנה השנייה, בתו של לואיס הוטין ואחיינית בכירה של שארל, ולבעלה פיליפ מאוורו (Philip of Evreux, שלט בשנים 1328-1343), אשר נקרא פליפה החכם. חואנה מצידה ויתרה על כל תביעה לכתר הצרפתי וקיבלה את הפיצוי עבור רוזנות שמפניה וברי, וכן גם עבור רוזנויות אנגולם, לונגוויל, ומורטן.

המלך הבן-זוג פליפה השלישי, הקדיש את עצמו לשיפור חוקי הממלכה והצטרף למלך אלפונסו ה-11 של קסטיליה במלחמתו נגד המורים ב-1343. אחרי מות אמו (1349) ירש קרלוס השני, מלך נווארה את מושכות השלטון (1349-1387). הוא שיחק בתפקיד מרכזי במלחמת מאה השנים ובמתיחות החברתית בצרפת באותו הזמן. בשל התנהגותו במלחמה, שכללה רמייה ואכזריות, הוא קיבל את הכינוי "האכזר". הוא השיג והפסיד נחלות בנורמנדיה, ומאוחר יותר בימי שלטונו, החברה הנווארית רכשה נחלות באיי יוון.

בנו הבכור, מצד אחד, קרלוס השלישי, מלך נווארה, אשר כונה "האציל", הביא לארצו שוב תקופה של שקט וממשל טוב. קרלוס ניצל את כוחו באופן מרבי כדי להרים את ארצו מהמצב המדולדל שבו הייתה, ביצע רפומות בממשל, בנה תעלות, והפך את יובלות נהר האברו שזורמים דרך נווארה לניתנים לשיוט. כיוון שבניו מתו לפניו, הוא נורש על ידי בתו בלאנקה ובעלה חואן מפנאפייל (1397-1479), בנו של המלך פרננדו הראשון, מלך אראגון.

נווארה תחת בית טראסטמרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים הנווארית (1451-1455)

כמלך בן-זוג, חואן השני מלך באראגון בשמו של אחיו, אלפונסו החמישי, מלך אראגון. הוא השאיר את בנו, דון קרלוס, בויאנה שבנווארה, רק עם הדרגה של מושל, בעוד שבלאנקה תכננה שקרלוס, נסיך ויאנה יהיה מלך. ב-1450 חזר חואן השני עצמו לשלוט ישירות על נווארה, וכן, בעידודה של אשתו השאפתנית חואנה אנריקס, מהשושלת הקסטיליאנית הבלתי לגיטימית, ביקשה להבטיח את הירושה לבנה פרננדו (אשר לעתיד יקרא פרננדו "הקתולי"). כתוצאה מכך פרצה מלחמת אזרחים אשר בה הצד החזק של האגראמונטים תמך במלך ובמלכה; והצד של הבומונטים - הקרוי של מנהיגם חואן דה בומונט - תמך במועמדותו של דון קרלוס. תושבי ההרים תמכו בנסיך ויאנה, ואילו תושבי המישורים תמכו במלך. הנסיך דון קרלוס האומלל הובס על ידי אביו באייבר בשנת 1451, ונאסר לשנתיים, שבמהלכן כתב את ספרו המפורסם "קורות נווארה" אשר מהווה מקור עיקרי לידע על התקופה. לאחר שחרורו, הוא ביקש לשווא את עזרתו של שארל השביעי, מלך צרפת וכן גם של דודו אלפונסו החמישי, מלך אראגון (אשר גר אז בנפולי). ב-1460 הוא שוב נאסר בהתעקשותה של אימו החורגת, אך לשמע הדבר התמרדו הקטלונים והוא שוחרר והושם כמושל קטלוניה. הוא מת בשנת 1461 ללא בנים יורשים שיוכלו לכבוש חזרה את ממלכת נווארה; לפני מותו מינה את אחותו בלאנקה כיורשת, אך היא נאסרה עם מותו ומתה בשנת 1464.

זכותה של בלאנקה לכס הנווארי נורשה על ידי אחותה, לאונור, מלכת נווארה, רוזנת פואה ובארן, אשר הייתה בעלת ברית של אביה. אחרי מותה, סמוך אחרי מותו של אביה חואן השני, עברה הטענה לכתר לנכדה פרנסיסקו פבו דוכס פואה, אשר מלך בנווארה בין השנים 1479-83. אחותו, קטלינה, מלכת נווארה שהייתה קטינה בעת שהפכה למלכה, נשארה תחת האפוטרופסות של אמה מדלן מצרפת, הייתה מבוקשת על ידי פרננדו הקתולי, שרצה בה ככלה לבנו. אך למרות החיזורים, קטלינה בסוף נישאה לז'אן ד'אלברה, רוזן פריגור שהיה אדם בעל נחלות רבות בדרום וצרפת וכן היה גיסו של צ'זארה בורג'ה.

הכיבוש הקסטיליאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבוש נווארה

אף על פי כן, פרננדו מאראגון לא ויתר על תוכניתו לגבי נווארה. הוא נשא לאישה את ז'רמיין, מלכת נווארה, בתו של דודה של קטלינה אשר ניסה לתבוע את נווארה במקום שאר קרובי המשפחה, אך לזוג לא נולדו ילדים וכך הוחמצה ההזדמנות להשיג את נווארה.

כאשר סירבה נווארה להצטרף לליגה הקדושה נגד צרפת והכריזה על עצמה נייטרלית, ביקש פרננדו מהאפיפיור לנדות את ז'אן ד'אלברה, בידיעה שנידוי שכזה היה הופך את ההתקפה האראגונית על נווארה ללגיטימית. כאשר האפיפיור סירב, זייף פרננדו את הנידוי האפיפיורי ושלח את הגנרל שלו דון פבריקה דה טולדו לתקוף את נווארה כחלק מהשלב השני במלחמת ליגת קמבריי.

כאשר ראה ד'אלברה כי אינו מסוגל לעמוד בפני הצבא הקסטיליאני-אראגונזי החזק, ברח לפאו, ומיד לאחר מכן נפלו הערים פמפלונה, אסטלה, אוליטה, וטודלה. מספר חודשים לאחר מכן חזר ד'אלברה בראש צבא שגייס מצפון לפירנאים, וניסה לכבוש מחדש את פמפלונה, אך ללא הצלחה.

לאחר כישלונו נאלץ הקורטס הנווארי לקבל את הסיפוח לקסטיליה, אשר הבטיחה מצידה לשמור על האוטונומיה והזהות של נווארה. ב-1513 נשבע המשנה למלך הקסטיליאני בנווארה לשמור ולכבד את כתב הזכויות (Fuero) של נווארה. למרות זאת, האינקוויזיציה הספרדית הרחיבה את תחום סמכותה לתוך נווארה. היהודים בשאר חלקי ספרד הוכרחו לצאת מספרד או להתנצר כבר בשנת 1492, בעקבות פרסום צו גירוש ספרד, ובשנת 1514 הורחב תוקף הצו גם ליהודי נווארה שסבלו עוד קודם לכן מרדיפות.

בשטחה של ממלכת נווארה היו עוד שני ניסיונות להשתחרר מהשלטון הספרדי (1516 ו-1521). הניסיון ב-1521 היה הקרוב ביותר להשגת העצמאות. כשהתקרב לפמפלונה צבא השחרור, תחת פיקודו של גנרל אספארוס, התמרדו האזרחים בעיר וצרו על מבצרו החדש של המושל הצבאי איגנסיו דה לויולה. טודלה וערים אחרות הצהירו אף הן על נאמנותן לבית אלברה. הצבא הנווארי-בֶּאַרְנֶזִי (מבארן שמצפון לפירנאים) אכן הצליח לשחרר את כל הממלכה, וקסטיליה הייתה עסוקה בלפתור את הבעיה שנוצרה כתוצאה ממרד הקומונרוס. אך המרד הקסטיליאני הובס באותו הזמן שהחלה הפלישה של הצבא שבא מצפון לפירנאים. כתוצאה מכך, גנרל אספארוס עמד מול צבא קסטיליאני ענק ומאוחד אשר הביס את המרד הנווארי בקרב נואיין ב-30 ביוני 1521.

נווארה הפכה תחת השלטון הספרדי למדינה ימית, והיא הייתה מעורבת בציד לוויתנים, בדיג וכן בציד בונים בניופאונדלנד ובסביבתה. היא הייתה מעורבת בגילוי החופים האטלנטיים הצפוניים של אמריקה הצפונית בצורה נרחבת, ומוצבים החלו לקום לאורך חופי ניופאונדלנד בערך באותו הזמן שבו גילה כריסטופר קולומבוס את העולם החדש ב-1492‏‏‏[3]. הנווארים המשיכו לפעול שם כסוכנים של ממלכות ספרד וצרפת אחרי אובדן עצמאותם עד אשר צרפת הפסידה את ניופאונדלנד ב-1762, כתוצאה מההפסד במלחמת הצרפתים והאינדיאנים.

נווארה העצמאית מצפון לפירנאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק קטן מנווארה שמצפון לפירנאים, נווארה התחתית, יחד עם הנסיכות השכנה של בארן שרד כממלכה עצמאית אשר עברה בירושה. נווארה קיבלה מאנרי השני, מלך נווארה, בעלה של ז'אן ד'אלברה, אסיפה נציגותית שבה הכמורה הייתה מיוצגת על ידי הבישופים של באיון ודאקס, הכמרים שלהם, כומר הקהילה של סן ז'אן פייה דה פור (St Jean Pied de Port), וראשי המנזרים של סן פאלה, ד'אוציאט, ואראמפלה. האזור שמצפון לפירנאים (נווארה התחתית) המשיך להיות ממלכה עצמאית בתוספת אחוזות צרפתיות גדולות עד ל-1620.

המלכה ז'אן ד'אלברה המירה את דתה לנצרות הקלוויניסטית ב-1556, וכתוצאה מכך, היא עודדה את תרגום התנ"ך לבסקית, אשר היה אחד הספרים הראשונים שנכתבו בשפה זו. היא, ובמיוחד בנה, אנרי השלישי, מלך נווארה, הנהיגו את הצד ההוגנוטי במלחמות הדת בצרפת. ב-1589 הפך אנרי ליורש היחיד לכתר צרפת, אך לא הוכר ככזה על ידי רבים מנתיניו, עד שהמיר דתו לקתוליות ארבע שנים לאחר מכן.

כאשר לאבורד ונווארה העלית טולטלו בעקבות ציד המכשפות הבסקי בשנים 1609-1610, רבים חיפשו מקלט בנווארה התחתית. היה זה רק ב-1620 כאשר נווארה אוחדה במלואה עם צרפת.

היסטוריה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך העצמאי האחרון של נווארה, אנרי השלישי (שלט בין 1572-1610), ירש את כתר צרפת כאנרי הרביעי ב-1589, והיה ראשון מלכי בית בורבון. ב-1620 שולבו נווארה התחתית ובארן לתוך צרפת עצמה, על ידי בנו של אנרי, לואי השלושה עשר, מלך צרפת. התואר "מלך נווארה" המשיך להיות בשימוש עד למהפכה הצרפתית ב-1792, וחזר לשימוש לתקופה קצרה בתקופת הרסטורציה בין 1814 ל-1830.

בתכנון המקורי של ממלכת נווארה, היא חולקה לתוך מרינדאדס, מחוזות אשר נשלטו על ידי "מרינו" (Merino/Mayorino), שהיה נציג המלך במחוז. מחוזות אלה היו: ה"אולטראפוארטוס" (נווארה התחתית), פמפלונה, אסטלה, טודלה, וסנגואסה. ב-1407 נוספה המרינדאד של אוליטה. ה"קורטס" (פרלמנט) של נווארה היה בתחילה מועצת המלך המורכבת מנציגי הכמורה והאצולה, אך במאה ה-14 נוספו גם נציגי הערים. צירופם לוועדה נבע מכך שהמלך נזקק לשיתוף פעולה איתם כדי שיוכל לגייס כספים בצורה יעילה יותר, בדמות מענקים למלך וסיוע. הקורטס מעתה ואילך הורכב מנציגי הכמורה, האצולה, ונציגי עשרים ושבע (לאחר מכן גדל המספר לשלושים ושמונה) "הערים הטובות" - ערים שהיו חופשיות מאדון פאודלי ולכן היו כפופות ישירות למלך. עצמאותם של נציגי הערים הייתה מובטחת בנווארה יותר מאשר במקומות אחרים בספרד באותה העת, בשל ההליך החוקתי אשר חייב רוב בכל שדרה בקורטס (כמורה, אצולה וערים) כדי להפוך הצעת חוק לחוק. כך, נציגי הערים לא סבלו מאפליה ומהתעלמות על ידי הכמורה והאצולה, כפי שהיה המצב בשאר חלקי אירופה. אפילו במאה ה-18 הנווארים יכלו להתנגד בהצלחה לנסיון מלכי צרפת מבית בורבון להקמת בתי מכס על הגבול הצרפתי בין נווארה הספרדית לנווארה הצרפתית. אך עם זאת הנווארים (באזור הספרדי של נווארה) היו נאמנים למלכם הספרדי, ושום אזור אחר במדינה לא הראה נחישות והתנגדות כה חזקה לכיבוש הנפוליאוני כמו שהיה באזור נווארה.

נווארה הייתה אזור קתולי אדוק ותחת השפעה נרחבת של הכמרים. עובדה זו, וכן הטינה על אובדן עצמאותם, ואובדן האוטונומיה שלהם ב-1833, היו מהגורמים הראשיים לתמיכה שזכתה לה התנועה הקרליסטית בתוך נווארה. עד למהפכה הצרפתית נשאו מלכי צרפת גם בתואר "מלכי נווארה"; ומכיוון שחלק נכבד מנווארה נמצא בתוך תחומה של ספרד, נשאו גם מלכי ספרד (עד 1833) בתואר "מלכי נווארה". באותה תקופה נהנתה נווארה ממעמד מיוחד בתוך המונרכיה הספרדית: היה לה את הקורטס שלה, מערכת גביית מסים משלה, ומערכת נפרדת של חוקי מכס. ב-1833 הפכה נווארה למעוז של התנועה הקרליסטית, אך הכירה באיזבלה השנייה כמלכת ספרד ב-1839. כהוקרה על נאמנותם במלחמת האזרחים הספרדית, התיר פרנקו לנווארים את השימוש בפוארוס אשר היו כתבי זכויות שניתנו להם מהכתר ושהתווה להם קווי יסוד למערכת של שלטון-עצמי.

מוסדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסדות של נווארה אשר שמרו על האוטונומיה שלהם עד למאה ה-19 היו הקורטס, המועצה המלכותית, בית המשפט העליון והדיפוטאסיון דל ריינו (Diputacion del Reino). מוסדות דומים התקיימו גם בכתר אראגון (באראגון, בקטלוניה ובוולנסיה) עד למאה ה-18. המלך הספרדי היה מיוצג על ידי משנה למלך.

הטריטוריה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטריטוריה שבעבר הוכרה כנווארה שייכת היום לשתי מדינות, צרפת וספרד, תלוי אם האזור נמצא מצפון או מדרום לפירנאים המערביים. השפה הבסקית עדיין מדוברת ברוב המחוזות. כיום, נווארה היא קהילה אוטונומית של ספרד ונווארה התחתית היא חלק ממחוז הפירנאים האטלנטיים. אזורים אחרים שהיו חלק מממלכת נווארה שייכים כיום למספר קהילות אוטונומיות של ספרד: ארץ הבסקים, לה ריוחה, אראגון, וקסטיליה ולאון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]