אנדרו האקסלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Andrew Fielding Huxley nobel.jpg

אנדרו פילדינג האקסלי (אנגלית: Andrew Fielding Huxley; ‏22 בנובמבר 191730 במאי 2012) היה פיזיולוג וביופיזיקאי בריטי, שזכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה ב-1963.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקסלי נולד בהמפסטד שבאנגליה ללאונרד האקסלי, שהיה סופר ועורך ובנו של תומאס הנרי האקסלי, "הבולדוג של דרווין". אחיו למחצה הם הסופר אלדוס האקסלי והביולוג ג'וליאן האקסלי. הוא סיים את לימודי מדעי הטבע בטריניטי קולג' (קיימברידג') התמחה בלימודי פיזיולוגיה. בלימודיו בקולג' טריניטי פגש את אדגר דאגלס אדריאן ואלן הודג'קין, לימים זוכי פרס נובל.

ב-1939 הצטרף האקסלי להודג'קינס למכון לחקר ביולוגיה ימית. במחקריהם, הצליחו השניים לעקוב אחר זרמים יונים מאקסון ענק של דיונוני רחף, באמצעות אחד היישומים הראשונים של אלקטרופיזיולוגיה, קיבוע מתח ("Voltage clamp"). שיטה זו משתמשת בהזרקה של יונים בכיוון ההפוך תוך קיבוע מתח בנקודה ידועה. דבר זה לא התאפשר בנוירונים אחרים, משום שהטכנולוגיה של אותה עת לא הצליחה לעקוב אחרי זרמים יוניים בתאים כה קטנים. ב-1939 פרסמו השניים מאמר ב-Nature, שבו הציגו את הישגיהם למדוד פוטנציאלי פעולה מתוך סיב עצב.

בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה, היה האקסלי סטודנט לרפואה, אולם לאחר ההפצצות על לונדון הופסקו הלימודים. בעקבות זאת, הצטרף לצבא הבריטי, ועזר לחיל התותחנים הבריטי בפיתוח הגנה נגד מטוסים ואחר כך בפיתוח כלים לצי המלכותי הבריטי. לאחר המלחמה, בין השנים 1946–1952 חזר לעבוד עם הודג'קין והשניים פיתחו תאוריה, שפורסמה ב-1952, העוסקת בפוטנציאל פעולה. התאוריה עמדה בבסיס רוב התאוריות בנוירוביולוגיה במשך כמה עשורים. באותן שנים עבד גם על סיבי עצב העטופים במיאלין. ממחקריהם פיתח האקסלי משוואות, המסבירות את פעילות העצבים מבחינה מתמטית, משוואות בהם משתמשים גם היום, עשרות שנים מאוחר יותר.

ב-1952, יצר מיקרוטום למיקרוסקופ אלקטרונים שמאפשר לחקור סיבי שריר, נושא בו התמקדו מחקריו החל משנה זו. הוא פיתח משוואות העוסקות בפעילות של צמתי המיוזין בשריר, צמתים המאפשרים את התנועה של האקטין והמיוזין אלה מול אלה ובכך את תנועת השריר. משוואות אלה אפשרו הבנה טובה יותר של פעילות השרירים ובכך גם הבנה טובה יותר של יכולות תנועה של אורגניזמים.

עד יום מותו, החזיק במשרה של מרצה לפיזיולוגיה, למדעי הטבע ולרפואה בקולג' טריניטי. ב-1980 שימש גם כעמית מחקר באימפריאל קולג'. הוא המשיך לעבוד בקולג' ובאוניברסיטה של קיימברידג' עד 1960, אז קיבל משרה כראש המחלקה לפיזיקה בקולג' האוניברסיטאי של לונדון.

האקסלי ערך את כתב העת לפיזיולוגיה (Journal of Physiology), וכן את כתב העת לביולוגיה מולקולרית (Journal of Molecular Biology). ב-1955 נבחר כחבר בחברה המלכותית, ואף זכה במדליית קופלי ב-1973. ב-1969 מונה לפרופסור-חוקר של החברה המלכותית. ב-1974 העניקה לו אליזבת השנייה את תואר האביר הראשון, וב-1983 הצטרף למסדר ההצטיינות. בין השנים 1976–1977 היה נשיא האיגוד הבריטי למדע (British Science Association), ומ-1980 עד 1985 מונה לנשיא חברה המלכותית.

ב-1963 זכה בפרס נובל לרפואה ולפיזיולוגיה על מחקרו המשותף עם אלן הודג'קין, שעסק בפוטנציאלי פעולה בעצבים. את הפרס הם חלקו עם ג'ון אקלס, שמחקריו עסקו בפעילותן של סינפסות. מחקריהם של האקסלי והודג'קין הובילו אותם לשער שיש תעלות יונים, השערה שאוששה כמה עשורים מאוחר יותר, לאחר פיתוח של שיטות עליהם זכו ארווין נהר וברט זקמן בפרס נובל לרפואה ולפיזיולוגיה לשנת 1991.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]