אלכסנדר פלמינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלכסנדר פלמינג
Alexander Fleming
1881 –‏ 1955
Nobelpristagare Fleming Midi.jpg

סיר אלכסנדר פלמינג מקבל את פרס נובל מידי מלך שבדיה בשנת 1945
תרומות עיקריות
גילוי פניצילין.
מדליית פרס נובל שהוענקה לפלמינג

אלכסנדר פלמינג (Alexander Fleming;‏ 6 באוגוסט 1881, אירשיר, סקוטלנד - 11 במרץ 1955, לונדון, בריטניה) היה רופא ומדען סקוטי, מגלה הפניצילין, האנטיביוטיקה הראשונה המשמשת לטיפול במחלות זיהומיות, אשר הצילה רבים ברחבי העולם ממוות. חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1945.

מחקריו המוקדמים של פלמינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם הראשונה שירת פלמינג כקצין רפואה בשירות הבריטי במשך כארבע שנים. השירות הצבאי חשף את פלמינג למגוון גדול של נפגעי זיהום חיידקי, והוא ניצל את ההזדמנות כדי להמשיך את מחקריו בנוגע להידבקות בזיהומים ולמאבק בהם. אחרי המלחמה שב פלמינג לבית החולים האוניברסיטאי שבו עבד קודם לכן, והמשיך לעסוק במחקר ובהוראה, כשהוא זוכה למשרות ולקידום אקדמאי. במשך כל השנים האלה המשיך פלמינג להתעניין בנושא אחד - שיפור הסלקטיביות של החומרים קוטלי החיידקים. הוא עסק בשאלה - אילו חומרים יכולים להיות יעילים במלחמה נגד חיידקים בלי לגרום נזק לרקמות בריאות, כלומר, לתקוף רק את החיידקים מבלי לפגוע בחולה. מרבית החומרים ה"אנטי חיידקיים" שפותחו עד אז תקפו תאים ללא הבחנה, וגרמו לחולים נזק קשה לא פחות מזה שגרם הזיהום עצמו. בשנות ה-20 של המאה ה-20, לאחר כעשרים שנות מחקר, גילה פלמינג חומר נוגד חיידקים שנקרא "ליזוזים". חומר זה, המצוי בנוזלי גוף כמו זיעה ודמעות, הוכח, אומנם כקוטל חיידקים סלקטיבי, אך הוא השפיע רק על חיידקים בלתי מזיקים. לכן, הוא היה חסר תועלת לבריאות הציבור.

הפניצילין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1928, תוך כדי עבודה על אחד ממחקריו, בבודקו את הזיהום הגורם למחלת השפעת, הבחין פלמינג בתופעה מעניינת: באחת מצלחות הפטרי - צלוחיות זכוכית מלאות במזון המשמשות לגידול חיידקים במעבדה - שהכילו מושבה של חיידקים, התפתח עובש, וסביב העובש נוצרה טבעת נקייה מחיידקים. פלמינג, בהיותו חוקר ותיק ומנוסה, עמד על חשיבותו של הגילוי המקרי והמשיך לחקור את תכונותיו של העובש כקוטל חיידקים. הוא גילה כי חומר פעיל מסוים בתוך העובש - הוא כינה אותו "פניצילין" - מסוגל לקטול חיידקים ביעילות, אפילו בריכוז נמוך, כשהוא מדולל מאוד. בשלב הבא ניגש פלמינג לבדוק את השפעתו של החומר החדש על תאים חיים, כדי לוודא שאינו רעיל או מזיק לגוף החולה. משהוברר כי הפניצילין אינו מזיק לגוף החי, נפתחה הדרך לפיתוחה של תרופה קוטלת חיידקים, בעלת יעילות חסרת תקדים. אולם, הדרך הייתה עדיין ארוכה מאוד: בחלק זה של המחקר, שנמשך שנים רבות, הצליח צוות של חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, בראשותם של הווארד פלורי וארנסט בוריס צ'יין, לפתח אב טיפוס של תרופה שניתן לייצרה באופן מסחרי, להפיץ אותה ולהשתמש בה בנוחות ובביטחון. רק בשנת 1941, שתים עשרה שנים לאחר פרסום מאמרו המדעי הראשון של פלמינג בנושא, החלו בייצור סדרתי של פניצילין. אנגליה וארצות הברית היו מצויות בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ותקציבי הביטחון הענקיים שלהן הבטיחו תקציבי מחקר ופיתוח גדולים, והצלחה מסחרית מידית ליצרנים. החיילים הפצועים של צבאות הממלכה המאוחדת וארצות הברית היו הראשונים שנהנו מהתרופה החדשה, ורבים מהם חבים לה את חייהם.

על הישגו הראשוני בזיהוי פעולת הפניצילין זכה פלמינג לאותות הכבוד הגבוהים ביותר של הקהילה המדעית ושל הממלכה המאוחדת: הוא זכה לתואר אצולה בשנת 1944, ובפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1945, שאותו חלק עם מפתחי התרופה, הווארד פלורי וארנסט בוריס צ'יין.