שארל ניקול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שארל ז'ול אנרי ניקול
Charles Jules Henri Nicolle
1866 –‏ 1936
שארל ניקול במעבדה
תרומות עיקריות
גילוי תפקיד כיני הגוף כסוכן מפיץ של מגיפות טיפוס הבהרות אצל בני אדם

שארל ז'ול אנרי ניקולצרפתית: Charles Jules Henri Nicolle ‏ , 21 בספטמבר 1866 רואן - 28 בפברואר 1936 תוניס) היה רופא ומיקרוביולוג צרפתי, חתן פרס נובל לרפואה בשנת 1928 על גילוי התפקיד של כיני הגוף כווקטור במגיפות של טיפוס הבהרות אצל בני אדם (1909).

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל ניקול נולד ב-1866 וגדל ברואן, בחבל נורמנדיה, כבנם האמצעי של אז'ן ניקול (1884-1832), רופא בבית חולים מקומי ושל אלין לבית לובריה (1925-1839). נמשך מילדות לספרות, היסטוריה ואמנות, משיכה שלא עזבה אותו כל חייו. את השכלתו הקלאסית הרחבה העשיר בימי לימודיו בבית הספר התיכון ע"ש פייר קורניי בעיר הולדתו. אחרי התעמקות בביולוגיה בהדרכת אביו, הוא למד, בהתאם לרצון המשפחה ובעקבות אחיו הגדול, מוריס, למשך שלוש שנים בבית הספר לרפואה של העיר (L’École préparatoire de médecine et pharmacie).

אחרי שהשלים לימודי הרפואה בפריז אצל אלבר גומבו (Albert Gombault) ובמכון פסטר (שבו שימש כמדריך בקורס למיקרוביולוגיה) אצל אמיל רו, סיים ניקול בשנת 1893 את עבודתו לתואר דוקטור לרפואה (MD) בנושא "חקר השאנקר הרך" (Recherches sur le chancre mou). בשובו לרואן, עבד בבית הספר לרפואה המקומי ובבית חולים והקדיש את פעילותו בעיקר לדרמטולוגיה ולסיפיליגרפיה, כלומר חקר העגבת וטיפולה. כמו כן לימד מיקרוביולוגיה.

המשך פעילותו המדעית בצרפת ובתוניסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל הידרדרות מהירה בשמיעתו, נאלץ להפסיק את עבודתו הקלינית שדרשה, בין השאר אוסקולטציה בנקודות שונות בגוף המטופלים והעביר את רוב עבודתו למישור המעבדתי. בשנת 1896 התמנה לראש המעבדה הבקטריולוגית של רואן. בין הנושאים שהעסיקו אותו בתחילת הקריירה היו חקר הסרטן והכנת אנטי-נסיוב נגד דיפתריה. עם זאת בשמונה השנים ברואן הרגיש ניקול מתוסכל מפני שלא קיבל מעמד קבוע בעבודה ורבים מעמיתיו הסתייגו מרעיונותיו המודרניים בתחום המיקרוביולוגיה.‏[1]

בשנת 1903 התמנה למנהל מכון פסטר בתוניס, בירת תוניסיה, אז מושבה צרפתית, תפקיד שסורב קודם לכן על ידי אחיו מוריס,‏[2] וניהל אותו עד יום מותו. צפון אפריקה הייתה אז קרקע פורייה למחלות זיהומיות רבות, חלקן פחות נפוצות באירופה, כולל ברוצלוזיס, לישמניאזיס, קדחת הכתמים הים תיכונית, קדחת חוזרת, מלריה, צרעת ובמיוחד מגיפות טיפוס הבהרות שפקדו תכופות את תוניס ולא נחקרו די הצורך. ניקול ערך מחקרים בעיקר בנוגע לטיפוס הבהרות וברוצלוזיס ובנוגע לתפקיד בעלי החיים בהפצת המחלות.

העברת הטיפוס על ידי כיני גוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגיפות הטיפוס היו פורצות בתוניסיה בעיקר בעונה הקרירה ופגעו במיוחד במקומות צפופי אדם כמו בתי כלא, בתי מחסה, כפרי מאהלים וגם בבתי חולים, בהם זרעו מוות בקרב צוות חדרי הקבלה והרופאים הבודקים. יחד עם ארנסט קונסיי ושארל קונט חקר ניקול מגיפות אלה במשך מספר שנים.‏[3] הצוות הוכיח בשנת 1909 כי הסוכן המפיץ את המחלה הוא הכינת הגוף. הרופאים הבחינו כי בבית החולים צאדיקי (כיום בית החולים "עזיזה עות'מאנה"), שהיה משרת אוכלוסייה ענייה, אנשי הצוות הרפואי לא נדבקו אף פעם בטיפוס, פרט לאדם שקיבל את החולים והחליף להם את הבגדים לבגדי בית החולים בהתאם לתקנון המוסד. בתחום בית החולי צאדיקי, קסרקטין לשעבר, היה קיים חמאם מורי. שם החולה גולח ונוקה מכינים. מן הרגע הזה הוא הפסיק להדביק אנשים אחרים. על סמך תצפיות אלה, הסיק הצוות את המסקנה כי פעולות פשוטות של היגיינה וסילוק החרק הטפיל היו מספיקות כדי למנוע מגפה ולהציל נפשות רבות. אחרי התצפיות הארוכות ערכו ניקול וצוותו ששה ניסויים על קופים, (שימפנזות ובעיקר מקוקים). הם הזריקו, למשל, דם של אדם חולה לשימפנזה אשר פיתחה את המחלה כעבור 24 שעות. אחר כך הזריקו דם מאותה שימפנזה למקוק. אצל הקוף הופיעו סימני המחלה כעבור 13 יום. 29 כיני גוף שהובאו במגע עם אותו מקוק העבירו את המחלה לקבוצה של מקוקים נוספים. הניסויים נמשכו בין יוני ובין אוגוסט 1909. בספטמבר יכל ניקול להודיע לאקדמיה למדעים הצרפתית על ממצאיו החד משמעים. מאוחר יותר, התברר שהכינים מדביקים לא על ידי עקיצתם אלא על ידי חיכוך צואתם בעור ובעיניים של בני האדם.‏[4]

כשנה אחרי מחקריו של ניקול, ריקטס וויילדר שעבדו במקסיקו אישרו את דבר העברת המחלה באמצעות כיני גוף. בשנת 1916 אנריקה דה רוסה-לימה זיהה את הגורם הפאתוגני וקרא לו ריקטסיה פרובצקי, לזכר שני החוקרים ריקטס ופרובאצק שמתו מטיפוס תוך כדי מחקריהם המדעיים.‏[5] בשנת 1903 ניצל ניקול עצמו כשביטל ביקורו בבית כלא שבו פרצה המגפה. שני הקולגות שלו שביקרו שם בלעדיו מתו מהמחלה.

בעד מחקריו על הטיפוס, זכה ניקול בשנת 1928 בפרס נובל לרפואה. כעבור שנה הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית למדעים.

תרומה לחקר השפעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי מגפת השפעת הספרדית אחרי 1 בספטמבר 1918 ערך ניקול בעקבות אמיל רו ואחרים ניסויים בעזרת פילטרים שמברלאן. רו מצא בזמנו 10 סוגים של חיידקים ונגיפים שנראו חשודים בהעברת השפעת. ניקול הזריק לבני אדם מתנדבים ולקופים דכמי רוק של חולי שפעת שעברו סינון בפילטר וכאלה שלא. בכמה מקרים הצליח לשחזר אצל המוזרקים מחלת חום דמוית שפעת. מאוחר יותר חוקרים יפנים הצליח להגיע לתוצאות דומות. כשכעבור עשור זוהו הנגיפים של שפעת, הוכר הישגו של ניקול כבידוד ראשון של גורמי השפעת וכאחד שתרם תרומה חשובה בדרך לגילוים.‏[6]

זיהומים סמויים ונשאות אסימפטומתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקול ייחס את החשיבות המרבית לתגלית אחרת שלו: הנשאות האסימפטומתית. תוך כדי מחקרים על הטיפוס הניסויי, מצא ניקול כי קביות מסוימות הן אכסניות טובות לגורם הטיפוס ושאחדות מהן יכולות לפתח טיפוס ללא חום אחרי הידבקות ראשונה בטיפוס עם חום. בהמשך הוא גילה תופעות דומות גם במקרים אחרים של זיהומים בקטריאליים, טפיליים או נגיפיים. לדעת צ'ארלס וינסלו (1943) המושג של זיהום סמוי ונשאות ללא תסמינים הוא אחד המושגים החשובים ביותר באפידמיולוגיה של המחלות הזיהומיות ובמשך מאות שנים הוא היה אחת החוליות החסרות, שמנעה את הבנתם המלאה של עקרונות העברת המחלות המדבקות.‏[7]

במותו בשנת 1936 הובא לקבורה במכון פסטר בתוניס. על מצבתו עוצבו ענף עץ תפוח וענף עץ זית מחוברים זה לזה, סמלי נורמנדיה ותוניסיה.

אחיו הבכור של שארל ניקול, מוריס ניקול (1932-1862) היה גם הוא מיקרוביולוג, כיהן כמנהל המכון המיקרוביולוגי באיסטנבול וכפרופסור במכון פסטר בפריז. האח הקטן, מרסל ניקול (1871–1934) היה מבקר אמנות.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1946 בית החולים האזרחי הצרפתי הישן של תוניס קיבל את שמו
  • 1953 - בית החולים הכללי של רואן אימץ את השם "שארל ניקול"

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוסיה ואוקראינה מעריכים כי החוקר הרוסי גריגורי מינך פרסם ברוסית על תפקיד הכינה בהפצת הטיפוס עוד בשנת 1892.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורסים בקולז' דה פראנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Introduction à la carrière de la médecine expérimentale , Félix Alcan, Paris, 1932.

(מבוא למסלול של הרפואה הניסויית)

  • Destin des maladies infectieuses, Félix Alcan, Paris, 1933.

(גורל המחולות הזיהומיות)

  • L’Expérimentation en médecine, Félix Alcan, Paris, 1934.

(הניסויים ברפואה )

  • Responsabilités de la médecine (1 et 2), Félix Alcan, Paris 1935 et 1936.

(תחומי האחראיות של הרפואה) בנוסף למאמרים מדעיים, חיבר שארל ניקול גם מספר יצירות ספרותיות ופילוסופיות.

כתבי פילוסופיה ביולוגית ורפואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Naissance, vie et mort des maladies infectieuses, Félix Alcan, Paris, 1930

(לידה, חיים ומוות של מחלות זיהומיות)

  • Biologie de l’invention, Félix Alcan, Paris, 1932.

(ביולוגיית ההמצאה)

  • La Nature, Félix Alcan, Paris, 1934

(הטבע)

ספרות יפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (חתום C.A) ‏ La Chronique de Maitre Guillaume Heurtebise ,Imprimerie Lecerf Fils, Rouen, 1903 .
  • Le Pâtissier de Bellone, Calmann-Lévy, Paris 1913
  • Les Feuilles de la sagittaire, Calmann-Lévy, Paris 1920.
  • La Narquoise, Calmann-Lévy, Paris, 1922.
  • Les Menus Plaisirs de l’ennui, Rieder, Paris 1924.
  • Marmouse et ses hôtes, Rieder, Paris, 1927.
  • Les Deux Larrons, Calmann-Lévy, 1929.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ M.G.Schultz, D.M.Morens
  2. ^ M.G.Schultz, D.M.Morens
  3. ^ M.G.Schultz, D.M.Morens
  4. ^ M.G.Schultz, D.M.Morens
  5. ^ M.G.Schultz, D.M.Morens
  6. ^ M.G.Schultz, D.M.Morens
  7. ^ M.G.Schultz, D.M.Morens