פיטר מדאוור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פיטר מדאוור

פיטר מדאוור (אנגלית: Peter Medawar‏, 28 בפברואר 19152 באוקטובר 1987) היה ביולוג בריטי שעבד על נושא דחיית איבר וגילה תגליות על הכרה חיסונית נרכשת, שהיו חשובות בתחום השתלת האיברים. על עבודתו זכה ב-1960 בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה במשותף עם סר פרנק מקפרלן בורנט.

מדאוור ניהל את המכון הלאומי הבריטי למחקר ברפואה (National Institute for Medical Research, NIMR) שבבארנט, עד שלקה באוטם חלקי של הצרבלום.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדאוור נולד בפטרופוליס שבברזיל לאמא בריטית ולאבא לבנוני נוצרי מארוני,‏[1] ומעמדו כאזרח בריטי הוכר כבר בלידתו. ב-1918 עזבה משפחתו את ברזיל והיגרה לאנגליה, שם בילה את שארית חייו. הוא למד בקולג' מרלבורו ובקולג' מגדלן שבאוניברסיטת אוקספורד. במהלך חייו התעניין לא רק במדע וברפואה, אלא גם בתחומים שונים, בהם אופרה ופילוסופיה.

ב-1959 הוזמן על ידי ה-BBC להגיש הרצאות שישודרו ברשת במשך שנה. במשך שש תוכניות[1], בחן את הסוגיה כיצד המין האנושי עשוי להמשיך להתפתח. בעת שנכח בפגישה במסגרת זו וקרא את אחת ההרצאות, לקה מדאוור בשבץ. לפני ההתקף, היה לאחד המדענים המשפיעים ביותר בבריטניה, בעיקר בתחום הביולוגיה הרפואית, ולכן למצב בריאותו הייתה תהודה רבה. בעקבות השבץ, נפגעו יכולות הדיבור והתנועה שלו. בעזרת אשתו הוא ארגן מחדש את חייו, והמשיך לכתוב ולחקור באופן מואץ הרבה יותר. אולם ב-1987 היה לו דימום נוסף, והוא נפטר.

מדאוור היה פרופסור לזואולוגיה באוניברסיטה של ברמינגהאם (19471951) ובקולג' האוניברסיטאי של לונדון (19511962). ב-1962 קודם מדאוור לראש המכון הלאומי הבריטי למחקר ברפואה (National Institute for Medical Research, NIMR) שבבארנט. מ-1977 עד 1983 כיהן כפרופסור לרפואה ניסיונית ומ-1981 עד 1987 כיהן כנשיא המכון המלכותי של בריטניה הגדולה.

ב-1965 קיבל תואר אביר וב-1981 היה לחלק ממסדר ההצטיינות.

ב-1960 קיבל את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה במשותף עם סר פרנק מקפרלן בורנט.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעניינותו במחקר בתחום השתלת האיברים החלה במהלך מלחמת העולם השנייה, באותה עת חקר התפתחויות בנושא השתלת עור. הדיון על הסוגיה בה עסק גבר ב-1949, כאשר פרנק מקפרלן בורנט הציעה את ההיפותיזה שבעת התפתחות עובר האדם, וכן מיד לאחר הלידה, תאים מזהים את תאי הגוף מצד אחד, ואת החומרים הזרים, מהצד השני. כמו כן, יחד עם רופרט בילינגהם פרסם מדאוור מאמר שזכה להדים רבים.

בשנת 1960 זכה מדאוור בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה יחד עם סר פרנק מקפרלן בורנט, על עבודתם בנושא השתלת תאים, שהוא נושא ליבה בתחום השלת איברים ועל תגליותיהם בנושא הכרה חיסונית נרכשת. תגליות אלה משמשות את הטיפול בהשתלת עור בכלל ובכוויות בפרט. בעקבות עבודותיו השתנה הדגש שהושם בעבר באימונולוגיה בניסיון להבין את המנגנונים העומדים מאחורי התפתחות מערכת החיסון לדגש על שינוי המנגנון במטרה להקטין את דחיית איברים של הגוף.

בשנת 1951, הרצה מדאוור על השאלה למה מבחינה אבולוציונית גופם של בעלי החיים מזדקן ונהיה פגיע הרבה יותר ממחלות, על אף שההזדקנות גורמת לבעל החיים להסתגלות טובה פחות לסביבה ושאין צורך מובהק בה. במהלך ההרצאה, התובנה החשובה ביותר שלו הייתה שההשפעה של הברירה הטבעית קטנה מאוחר יותר בחיים, משום שהפוריות משפיעה יותר על צעירים, וכך מועברים לדורות הבאים הגנים שמשפיעים גם על גילאים מבוגרים יותר. מדאוור אף הצביע כי טבלת חיים היא מדד לא ישיר למדידת כשירות. טבלת חיים בבני אדם, למשל, מצביעה כי הגיל בו יש את הסבירות הנמוכה ביותר לנשים למות הוא גיל 14, גיל בו בחברות פרימיטיביות יש את שיעור הילודה הגבוה ביותר. מסקנותיו אלה עומדות בבסיס שלוש התאוריות המודרניות בנושא האבולוציה של הגיל.

כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדאוור הוכר ככותב מחונן; ריצ'רד דוקינס אמר עליו שהוא "השנון בכותבים המדעיים". הוא אף זכה בפרס על שם מייקל פאראדיי.

בין ספריו ניתן למנות את:

  • ייחודיות האדם (The Uniqueness of Man), שכולל חיבורים על מערכת החיסון, על דחיית שתלים ועל הכרה חיסונית נרכשת
  • מבוא ואינטואיציה בחשיבה מדעית, האומנות של מציאת הפתרונות (Induction and Intuition in Scientific Thought; The Art of the Soluble), שכולל מאמרים שונים
  • הרפובליקה של פלוטו, עצות למדענים צעירים (Pluto's Republic; Advice to a Young Scientist)
  • Memoirs of a Thinking Radish, אוטוביוגרפיה שכתב

אחד ממאמריו המפורסמים ביותר הוא מאמר ביקורת על הספר התופעה האנושית, מאמר שפורסם ב-1961

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]