דיספרקסיה התפתחותית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיספרקסיה התפתחותית היא הפרעה ביכולת להפעיל ולרכוש מיומנויות מוטוריות, שיכולה לגרום לבעייתיות שנוצרת בעת תכנון של תנועה עדינה וגסה, קושי בהמשגה, קושי בקואורדינציה וקושי בביצוע מיומן של תנועות שאינן מוכרות. קושי זה מופיע כאשר המסרים מהמוח לא עוברים בצורה מדויקת או שעוברים בצורה חלקית אל הגוף.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיספרקסיה התפתחותית היא קושי מסוים בלמידה ולכן פוגעת ומעכבת את התפתחות מיומנויות הקשב והלמידה. ניתן לאבחן דיספרקסיה התפתחותית כאשר יש היעדר חישה או היעדר בתנועה, כמו שקורה במחלת פרקינסון, שיתוק מוחין, טרשת נפוצה וניוון שרירים.

המונח דיספרקסיה בא מהמילים היווניות: "dys" שפירושה בעברית הוא לא תקין או לקוי, ו- "praxis" שפירושה בעברית הוא לעשות או להתנהג. הדיספרקסיה מורכבת משני מרכיבים עיקריים:

  • דיספרקסיה רעיונית- הקושי בתכנון רצף של תנועות מתואמות.
  • דיספרקסיה מוטורית- הקושי בביצוע התוכנית או התנועה, למרות שהמוח יודע אותה. כלומר חוסר או אי דיוק בהעברת מסרים מהמוח לגוף.

הדיספרקסיה ההתפתחותית משפיעה על התכנון של מה לעשות וכיצד לבצע זאת באופן פיזי. זה בדרך כלל קשור לבעיות של מחשבה, תפיסה ושפה.

סוגי דיספרקסיה:

  • דיספרקסיה לשונית ואוראלית (Oral and verbal dyspraxia): קושי בהיגוי ובתכנון פעולות אוראליות. מאפייניה של הפרעה זו הם קשיים בתכנון ובביצוע של תנועת שרירי הדיבור לשם ייצור קול והגאים. בנוסף הפרעה זו גורמת לפגיעה אוראלית לא לשונית, כגון: ליקוק, לעיסה ומציצה.
  • דיספרקסיה בנייתית (Symbolical dyspraxia): קושי ליצור, לאסוף, להרכיב ולחבר בין חלקים. חוסר יכולת לנתח תנאי משימה וליצור סכימה לביצועה.
  • דיספרקסיה של מנחים (Postural dyspraxia): קושי להסתגל למנחים שאינם מוכרים או שאינם רגילים, הדורשים מידה מסוימת של תכנון תנועתי.
  • דיספרקסיה סמלית (Symbolical dyspraxia): קושי בייצוג סמלי של חפצים שונים או מכשירים למיניהם. למשל קושי בזיהוי שלטים שפרשנותם היא מטפורית או סמלית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילוי ראשוני של הפרעה זו היה בתחילת המאה ה-20, וזו קיבלה כינויים רבים מאז ועד היום: " Perceptual motor dysfunction", "Sensory integrative dysfunction" ו- "Clumsy child syndrome" . על מנת ליצור בסיס מקובל על כולם של התופעה, בכנס קונצנזוס בינלאומי שנערך בשנת 1994 הוסכם על ידי מומחי הדיספרקסיה לכנותה: DCD) Development Coordination Disorder). עד לא מזמן היה מקובל לחשוב שדיספרקסיה התפתחותית היא קשיים בקואורדינציה. אולם, בשנים האחרונות, חקר הדיספרקסיה נכנס לתאוצה וממצאיו מציגים תמונה מורכת, הטרוגנית שחורגת הרבה מעבר לקשיים בקואורדינציה וכוללת קשת רחבה של הפרעות שיכולות לפגוע בתחום הלמידה, התפקוד המוטורי, ההתנהגותי והחברתי. אחוז הסובלים מדיספרקסיה התפתחותית באוכלוסייה הינו 5%-6%.

גורמים סיבתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדיין לא ידועים לנו הגורמים הסיבתיים להפרעה זו, אבל ההשערה הרווחת היא שהדיספרקסיה ההתפתחותית היא תוצר של אי בשלות של מערכת העצבים או שיבושים בחיווט.

אנשים הסובלים מהפרעה זו הם בעלי אינטליגנציה תקינה ומעלה, וקשייהם אינם נוצרים בגלל שיבושים בהתפתחות התנועתית או בעיות נוירולוגיות אחרות, אלא מקור ההפרעה נמצא בשלב מסוים בתהליך של איסוף וצבירה של מידע חושי- כלומר המשגת המידע, תכנון התנועה והביצוע שלה.

איתור ואבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ע"פ American Psychiatric Association משנת 1994, ההוכחה לקיומה של דיספרקסיה התפתחותית נקבעת כאשר לאדם מסוים יש חוסר במיומנויות התיאום התנועתי לביצוע פעולות שאמורות להיחשב כמתאימות לגילו ולרמת האינטליגנציה שלו והוא אינו סובל מהפרעות נוירולוגיות אחרות.

רמזים שמסגירים את קשייו של מי שסובל מדיספרקסיה הם: מגושמות כבדה וסרבול בתנועה, בניידות, במשחק, בדיבור וברכישת מיומנות. בנוסף "חשיבת יתר" ו"הסתכלות יתר" שאדם משקיע במטלה פשוטה יחסית לבני גילו מעוררות חשד לקיום ההפרעה.

דרכי טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ע"פ מחקרים שנעשו בשנים האחרונות, נראה ששיטות הטיפול הכלליות, המסורתיות, לפיתוח אינטגרציה חושית, אימון תפיסתי- תנועתי או תפקוד קינסנטי לא עוזרות או משפרות את מצבו של מי שסובל מדיספרקסיה התפתחותית. כיום סוברים החוקרים ששיטת הטיפול היעילה ביותר ע"מ לטפל בהפרעה, היא שיטה טיפולית הממוקדת במיומנויות ייחודיות, בעלות מטרה מעשית, הנמצאות בחיי היומיום של הלוקה בהפרעה. שיטות אלו צריכות להתרכז יותר על הקניית דרכי פעולה קוגניטיביות יעילות לפתרון בעיות, ולהתרכז פחות בפיתוח ההיבט התנועתי של המיומנות. ה- DCD נמצא בתחום התמחותם של נוירולוגים, מרפאים בעיסוק ובעלי המקצוע מתחום ההוראה והחינוך שפוגשים את האדם הדיסקרפסי על בסיס יום- יומי. תוכנית הטיפול היא אינדיווידואלית והיא מיועדת לאדם ספציפי, ועל צוות הטיפול ישנה חובת פיקוח עליה באופן קבוע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.