השור הזועם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Raging Bull
Raging Bull poster.jpg
בימוי: מרטין סקורסזה
הפקה: רוברט שרטוף, אירוין וינקלר
תסריט: פול שרדר, מרדיק מרטין,
עריכה: תלמה סקונמייקר
שחקנים ראשיים: רוברט דה נירו, קטי מוריאטי, ג'ו פשי, פרנק וינסנט, ניקולאס קולאסנטו, טרזה סלדנה.
חברת הפצה: יונייטד ארטיסטס
הקרנת בכורה: 14 בנובמבר 1980
משך הקרנה: 129 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 18,000,000$ (משוערך)
פרסים: אוסקר על השחקן הטוב ביותר לרוברט דה נירו ואוסקר על העריכה לתלמה סקונמייקר
דף הסרט ב-IMDb

השור הזועם (באנגלית: Raging Bull) הוא סרט קולנוע משנת 1980, אשר בוים על ידי מרטין סקורסזה והקנה לו מועמדות לפרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר. זהו סרט ריאליסטי המתבסס על חייו האמיתיים של ג'ייק למוטה, שהיה אלוף העולם באיגרוף במשקל בינוני. למוטה היה חם מזג ופרנואיד והתנכר לחבריו ולמשפחתו, אולם בזירה היה מתאגרף העשוי ללא חת. רוברט דה נירו מגלם את למוטה ועל תפקידו זכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר. בסרט מככבים גם ג'ו פשי (שהיה מועמד לפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר) וקטי מוריאטי (שהייתה מועמדת לפרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר) המגלמת את אשתו של למוטה בה הוא מתעלל. הסרט מציג גם הופעה מרשימה של שחקן המשנה ניקולאס קולאסנטו (שגילם שנים לאחר מכן את המאמן בקומדיית המצבים הטלוויזיונית חופשי על הבר). שיחקו בו גם תרזה סלדנה ופרנק וינסנט, המשחק בקביעות בסרטיו של סקורסזה.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הופץ בידי יונייטד ארטיסטס. מנהלי האולפנים מיאנו בתחילה לממן את הפרויקט כיוון שהם חששו שהוא לוקה בחילול קודש חמור וכי האלימות בסרט לא תעבור את ביקורת ה-MPAA ‏ (איגוד הסרטים האמריקאי). על כל פנים, סקורסזה ודה נירו עבדו מחדש על התסריט ועלה בידם להמשיך. מחמת האסתמה ממנה סבל כל ימיו, ואשר לוותה בדיכאון בשל כשלונו הביקורתי והמסחרי של הסרט ניו יורק, והתמכרותו הקשה לקוקאין, ממנה נגמל רק זמן קצר טרם תחילת העבודה על הסרט, היה משוכנע סקורסזה כי לעולם לא יביים עוד סרטים ולכן נתן את כל הנשמה להפיכת "השור הזועם" לסרט הטוב ביותר שהיה לאל ידו לביים.

על מנת להתאים לתפקיד ולהעלות 27 קילוגרמים שנדרשו על מנת לגלם את למוטה המזדקן, צרך רוברט דה נירו מדי יום תריסרי דונאטס מזוגגים, פיצות שלמות, חצי גלון גלידה וגלונים של בירה, עד שהשיג את המשקל המיוחל.

דה נירו זכה בפרס האוסקר כשחקן הטוב ביותר, האוסקר השני בקריירה שלו (לאחר זכייתו ב-1974 בפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר עבור "הסנדק חלק שני") ובפעם הראשונה לתפקיד הראשי. הסרט אף זכה לפרס האוסקר עבור העריכה, בה זכתה תלמה סקונמייקר, שסגנונה המהפכני היה שונה לחלוטין מקטעי הקרב בסרטי איגרוף אחרים, כמו סדרת סרטי רוקי. השור הזועם היה גם מועמד לפרס האוסקר בקטגוריות שחקן המשנה הטוב ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר, הצילום הטוב ביותר, הסאונד הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והסרט הטוב ביותר.

הסרט הוגדר על ידי ספריית הקונגרס של ארצות הברית כ"בעל חשיבות תרבותית" ונבחר לשימור בארכיב הסרטים הלאומי. נבחר למקום העשרים וארבע ברשימת מאה הסרטים האמריקאיים הגדולים ביותר של AFI's, ומקום חמישי ברשימת מאה הסרטים הטובים ביותר של כל הזמנים בשבועון אנטרטיינמנט ויקלי. הפסקול של שני ה-CP's שוחרר להפצה רק בשנת 2005, עשרים וחמש שנה לאחר הפצתו של הסרט, זאת מחמת הקשיים המוקדמים שהיו כרוכים בהשגת ההיתר של רבים מן השירים אותם בחר סקורסזה, אשר היו מבוססים על זכרונות ילדותו עת גדל בעיר ניו יורק.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הסרט בשלב מאוחר בחייו של ג'ייק למוטה, בעודו מתרגל דרך שגרה קטע סטנד-אפ אותו יציג במועדון הלילה שבבעלותו, כשהוא נזכר בקריירת הקודמת שלו כמתאגרף. למוטה (רוברט דה נירו) הוא מתאגרף חזק, אכזרי ואמיץ לב שמוצאו מהברונקס, אחיו ג'ואי (ג'ו פשי) משמש כמנהלו. למוטה מטפס באיטיות בסולם (מחמת עיכובים מרובים שנגרמו מצרות בחייו האישיים ובעיקר מסירובו לשתף פעולה עם ראש המאפיה שמנהל את הענף ומארגן את הקרבות) עד הגיעו לפסגת עולם האיגרוף. הוא מחזר אחרי ויקי (קטי מוריאטי), נערה בת חמש עשרה, אותה הוא פוגש בשכונה. לאחר שאשתו הראשונה עוזבת אותו, הוא פותח במערכת יחסים עם ויקי שמובילה לבסוף לנישואים וילדים. אולם לאחר נישואיו, הוא נהפך להיות פרנואידי ואובססיבי יותר ויותר לגבי אשתו ולבסוף הוא חושד בה בחוסר נאמנות.

מאוחר יותר סובר למוטה כי אחיו מנהל מערכת יחסים עם אשתו מאחורי גבו ומחצין את זעמו המתפרץ, הוא מכה באכזריות את אחיו, שכתוצאה מכך עוזבו. למוטה מפסיד לבסוף את תואר האליפות ליריבו לזירה שוגר ריי רובינסון ופורש מאיגרוף שנים לאחר מכן. הוא פותח מועדון לילה ומככב בו כקומיקאי סטנד-אפ. אשתו מארגנת בשלב זה את חייה, מתגרשת ממנו ולוקחת חסות על ילדיו. למוטה מאידך יושב זמן מסוים בכלא בשל פיתוי קטינות. אז מתברר לו איזה טיפוס הוא היה, וכי ללא מאמצי שינוי עצומים הוא יוותר כשהיה.

מאוחר יותר, לאחר שחרורו מן הכלא, פוגש למוטה בג'ואי אחיו ומחבק אותו לאות התנצלות. הסרט מסתיים בסצנת הפתיחה כשג'ייק מתרגל דרך שגרה אל מול הראי ומתחיל את דרכו לבנייה עצמית.

ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט דה נירו הוא שהביא לחברו ושותפו מרטין סקורסזה את פרויקט השור הזועם. דה נירו גילה את הספר שהסרט התבסס עליו ורצה לשחק את הגיבור הראשי. את התסריט הראשוני כתב חברו של סקורסזה מרדיק מרטין, שהיה כותב משותף של הסרט רחובות זועמים. דווח כי הייתה זו דרמה דמוית הסרט רשומון, ובה נקודות מבט שונות על אותו סיפור. לבסוף, ננטשה גישה זו לטובת סיפור פשוט יותר שנכתב בידי פול שרדר, שכתב את התסריט של נהג מונית. הסקיצה הסופית של התסריט נכתבה, מבלי שניתן עליה קרדיט, על ידי דה נירו וסקורסזה בעצמם.

סקורסזה הודה כי הוא היה שקוע עמוקות בסמים טרם עשיית הסרט. הוא הצהיר שרוברט דה נירו הציל את חייו, בכך שהוא התעקש שסקורסזה ימשיך להיות מעורב בהפקה. סקורסזה אף טען כי איכות הרגשות הגלומים בסרט ונושא הגאולה היו תוצאה של מאבקו לשקם את חייו באמצעות בימוי הסרט.

הסרט צולם בשני חלקים. רוב הסרט, ובכלל זה כל סצינות האיגרוף, צולמו בתחילה. לאחר מכן, נסגרה ההפקה למשך מספר חודשים, במהלכם העלה דה נירו את המשקל הדרוש על מנת לגלם את ג'ייק למוטה בחלק המאוחר יותר של הסרט. כפי שנמסר הוסיף דה נירו כעשרים ושבעה קילוגרמים למשקל גופו באמצע הצילומים והפך עצמו מלמוטה המתאגרף הצעיר והשרירי ללמוטה השמן והמבוגר יותר. ניתן להבחין בדבר בעיקר באחת מהסצינות האחרונות בסרט, שבה ישן למוטה עם חולצה פתוחה ונחשפת כרסו הגדולה. סקורסזה סיפר כי הסצינות הללו צולמו במהירות ובמינימום טייקים, משום המאמץ הפיזי הניכר שהם גרמו לדה נירו. טכניקת המשחק הקיצונית של דה נירו, תהפוך להיות אחד משינויי הצורה הפיזיים המפורסמים ביותר בקולנוע המודרני. סצנה הראויה לציון צולמה בג'ימיס, אחד מן הפאבים המקומיים הבודדים שנותרו בטיימס סקוור.

סקורסזה והצלם מייקל צ'פמן החליטו לצלם את הסרט בשחור-לבן, למרות חששם בתחילה שהדבר יראה יומרני. צעד זה ננקט על מנת לשוות לתקופה אותנטיות (צ'אפמן וסקורסזה נזכרו בתחרויות האיגרוף של שנות הארבעים ובצילומי השחור-לבן בכתבי העת). סיבה נוספת היא להבדיל את הסרט מסרטי איגרוף אחרים שנעשו באותה עת, במיוחד סרטי רוקי.

סקורסזה שטם את הדרך בה צילמו בסרטי איגרוף קודמים סצינות מנקודת ראותו של הצופה ובכך בידלו את הקהל מהאכזריות של הזירה. במהלכם של הצילומים חזרה ונשנתה המנטרה של סקורסזה "הישאר בזירה". הוא גמר אומר בדעתו ללכוד את האכזריות הגולמית של כל אגרוף ולגרום לצופה לחוש את רגשותיהם של המתאגרפים. כל קטע מורכב של כוריאוגרפית קרבות הינו בעל סגנון שונה, המשקף את המצבים המגוונים שבהם היה שרוי למוטה במהלכם של הקרבות השונים. סקורסזה שרטט כל קטע על גבי נייר לפני שהחלו הצילומים, והוא וצ'פמן דיווחו על הקשיים המרובים בהם נתקלו בשל ההיערכות המורכבת.

מלאכת העריכה של הסרט התבצעה בדירתו של סקורסזה בעיר ניו יורק, בעיקר בלילה. לפי מה שנמסר, היה סקורסזה דקדקן באופן אובססיבי במהלכה של העריכה שבאה לאחר סיום ההפקה. הוא וחברתו תלמה סקונמייקר עבדו במשך זמן רב באופן יוצא מגדר הרגיל לצורך עריכת הסרט והפסקול המורכב שלו. דקדקנות זו גרמה לו לחיכוכים רבים עם מפיקי הסרט, שחשו שסקורסזה היה איטי שלא לצורך.

סקורסזה טען שהוא נקט בתשומת לב רבה במיוחד במהלך העריכה, מכיוון שסבר שהשור הזועם יהיה סרטו האחרון, והוא לא רצה להתפשר על הפרויקט האחרון שלו. על כל פנים, סקורסזה ציין גם שהסרט הוא כמו הלידה מחדש הקולנועית שלו. הוא בחר לסיים את הסרט בהקדשה אישית להייג מוני מנוגיאן, שהיה הפרופסור שלו לקולנוע במכללה: "באהבה ובנחישות". מנוגיאן סייע לסקורסזה להפיק את סרטו הראשון באורך מלא.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השור הזועם זכה בתחילה לביקורות מעורבות. מבקרים רבים נרתעו מאלימותו של הסרט ומהדמות המרכזית הלא סימפטית שלו. למרות שהצילום והעריכה קצרו שבחים ברחבי תבל, הרי שכמה מן המבקרים סברו שהסרט הוא תרגיל חלול בסגנון. הסרט הופק בתקציב של 18 מיליון דולר וגרף הכנסות של 23 מיליון דולר. הוא בוים בריאליזם אמיץ לב שנדמה שלא היה חלק מן האווירה התרבותית שבה סרטי הפנטזיה של סטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס שלטו ברמה בתעשיית הסרטים.

כמה מבקרים בולטים כגון רוג'ר אברט, הצהירו מיד שהסרט הוא קלאסיקה והבאה לשיא של ההבטחה המוקדמת יותר שהייתה גלומה במרטין סקורסזה. אברט יכריז לאחר מכן כי זהו הסרט הטוב ביותר של שנות השמונים ובמשאל נפרד, כאחד מעשרת הסרטים הגדולים ביותר של כל הזמנים.

למרות היותו מועמד למספר אוסקרים, זכה הסרט רק לפרסים על העריכה לתלמה סקונמייקר ולרוברט דה נירו עבור התפקיד הראשי. סקורסזה הפסיד את פרס הבמאי הטוב ביותר לרוברט רדפורד על סרטו אנשים פשוטים. דעתם של מנהלי יונייטד ארטיסטס הוסחה מעקת הצרות הכספיות שניחתו עליהם בשל כשלונו של הסרט שערי החופש ולכן לא היה בידם לקדם את הסרט כיאות על מנת שיזכה בפרסים רבים יותר.

כשזכה דה נירו באוסקר לשחקן הטוב ביותר עבור הופעתו בשור הזועם, הוא הודה לג'ייק למוטה: "למרות שהוא תובע אותנו".

בשלהי שנות השמונים ביצר השור הזועם את המוניטין שלו כקלאסיקה מודרנית. הוא נבחר כסרט הטוב ביותר של שנות השמונים במשאלי מבקרים רבים ומציינים אותו דרך שגרה הן כסרטו הטוב ביותר של סקורסזה, הן כאחד מן הסרטים האמריקאיים הטובים ביותר שנעשו אי פעם.

ניתוח הסרט ופרטי טריוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השור הזועם הוא סרט עשיר מבחינת מגוון הנושאים בהם הוא דן. רוג'ר אברט מכנה אותו ברשימת הסרטים הגדולים שלו, כסרט הגדול ביותר שהתמודד אי פעם עם קנאה ואפילו העניק לו את השם 'אותלו בן זמננו'.

מבקרים רבים מציינים כי לסרט יש נקודות דמיון רבות למחזה אותלו מאת ויליאם שייקספיר. ג'ייק למוטה חושד תכופות שויקי אינה שומרת לו אמונים ומאוחר יותר בסרט הוא חושד שאחיו ג'ואי מקיים עמה קשר רומנטי. על כל פנים, שלא כמו במחזה השייקספירי, אין שום יאגו שמוליך אותו שולל. במקום זאת לוקה ג'ייק בחוסר ביטחון, קנאה ותסביך רדיפה. מבקרים אחרים ראו את הסרט כביקורת על הגבריות.

הסרט דן באיגרוף אשר נחשב זה מכבר כספורט גברי. ג'ייק ובמידה פחותה אחיו ג'ואי, הם שתלטנים בנישואיהם. למוטה נפטר מאשתו הראשונה ונושא אשה צעירה ויפה יותר. בתחילה הוא מתייחס לויקי בכבוד אולם לאחר מכן מתעוררים בקרבו ספקות הולכים וגדלים באשר לנאמנותה לו. לבסוף, עוזבת ויקי את ג'ייק וג'ייק אפילו מתנכר לאחיו.

המילה "Fuck" על כל נגזרותיה מושמעת 114 פעמים בסרט, נתון שהיווה שיא לאותה עת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]