ויילד ויזל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ויילד ויזל (Wild Weasel; בתרגום חופשי מאנגלית: סמור פרא; בעברית, מכוּנה מטוס כזה צייד טילים) הוא כינוי שהעניק חיל האוויר האמריקני למטוסים המיועדים למשימות דיכוי הגנה אווירית.

המטוסים פותחו על מנת לתת מענה לדוקטרינה הסובייטית של שנות ה-60 וה-70 שהשתמשה במערכים צפופים של טילים נגד מטוסים על מנת לבלום תקיפות הפצצה מהאוויר על אזורים אסטרטגיים. המטוסים צוידו במכשור שאפשר להם לקלוט נעילות של מכ"מי סוללות הנ"מ ולזהות שיגורים, ותפקידם היה להזהיר את מבני התקיפה מהסוללות וטיליהן. בהמשך נוספו למטוסים טילים נגד קרינה שאפשרו להם לתקוף את המכ"מים, ופודי לוחמה אלקטרונית לצורך שיבוש המכ"מים הקרקעיים.

מטוסי ציד הטילים נחלו הצלחה חלקית במהלך מלחמת וייטנאם, שהייתה תקופת הפעילות העיקרית שלהם. במהלך מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים השתמש חיל האוויר הישראלי בטקטיקות תקיפה אמריקאיות לצורך דיכוי ההגנה האווירית המצרית, אך על פי רוב המשימות נכשלו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכינוי ויילד ויזל נגזר מפרויקט ויילד ויזל, שהיה פרויקט הפיתוח הראשון של מטוסים שנועדו לפגיעה בטילי נ"מ במסגרת דיכוי הגנה אווירית. בתחילה כונה הפרויקט "פרט" (באנגלית: Ferret - חמוס), על שם החמוס שצד מכרסמים וזוחלים על ידי התגנבות למחילותיהם. השם הוחלף, מכיוון ש"פרט" כבר שימש, בזמן מלחמת העולם השנייה, ככינוי למפציצים נגד מכ"ם.

מטרתו של הפרויקט הייתה מציאת מענה להתפתחות ההגנה האווירית בצפון וייטנאם במהלך מלחמת וייטנאם, לאחר שברית המועצות פרסה בשטח צפון וייטנאם מאות סוללות נ"מ, בעיקר מדגמי SA-2 ו-SA-3. בישראל נוצר צורך דומה בזמן מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, כאשר מצרים פרסה עשרות סוללות נ"מ באזור תעלת סואץ שהפילו מטוסים ישראליים רבים במהלך מלחמת יום הכיפורים.

גישת הפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון הכללי שעומד מאחורי ציד טילים הוא שימוש במטוס פיתיון שיֶגרה מפעילי מכ"ם בסוללות נ"מ לחשוף את מיקומם. נעילה על מטוס מטרה חושפת את מיקום המכ"ם הקרקעי באמצעי איכון מיוחדים המותקנים על המטוס. לאחר איתור המכ"ם, מטוס הציד מיידע את חבריו על מיקום הסוללה, ומאפשר להם לתקוף אותה, או פשוט להתרחק מהאזור (אזור המוגן בטילי נ"מ נקרא בעגה הצבאית אמ"ט, ראשי תיבות של "אזור מוכה טילים"). במקור, תקיפת המכ"ם בוצעה בעזרת פצצות שימוש כללי, אך עם התפתחותם של טילים נגד קרינה, חומשו מטוסי הציד בטילים אלו, ותקפו בעצמם את המטרות.

מטוס הציד הוא בדרך-כלל מטוס דו מושבי, כאשר במושב האחורי נמצא מפעיל מערכות (בחיל האוויר האמריקני זהו קצין לוחמה אלקטרונית, ובישראל זהו נווט קרב שחלק מהכשרתו הוא בלוחמה אלקטרונית ובהפעלת מערכות נשק). על המטוס מותקנים פודים מיוחדים ומערכות פנימיות נוספות, המבצעות סינון לתדרים הנקלטים בהן, מסווגות אותן על פי צורת האיום, ומאכנות את המיקום המקורב של מקור הקרינה (שיטה זו היא לוחמה אלקטרונית סבילה).

מטוסי הציד המקוריים לא נשאו עליהם מערכות לחסימה ושיבוש של תדרי מכ"ם (לוחמה אלקטרונית פעילה, המיועדת לצורך הגנה מלווה או לוחמה מנגד), אך עם השנים התפתחה תורת לחימה שחילקה את משימות הוויילד ויזל לשתיים: איירון הנד (Iron Hand מאנגלית: "יד ברזל") לצורכי דיכוי, חסימה והטעיה; ויילד ויזל לתקיפה והשמדה.

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטוס המזוהה יותר מכל עם משימות הציד הוא ה-F-105 ת'אנדרצ'יף, אך גם מטוסי A-4 סקייהוק ו-A-6 אינטרודר של הצי האמריקני השתתפו במשימות איירון הנד (מצוידים בטילי AGM-45 שרייק), והם אלו שזכו לכינוי Wild Weasel I.

כיום מוטלת משימת ציד טילים בחיל האוויר האמריקני בעיקר על מטוסי F-16D (בלוק 50/52).

F-100F סופר סייבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס F-100 סופר סייבר. דגם F של מטוס זה שירת בתצורת ויילד ויזל (המטוס שבתמונה הוא מדגם A)

המטוס הראשון שיועד לתצורת ציד היה F-100 סופר סייבר. בנובמבר 1965 הוצבו בווייטנאם ארבעה מטוסי F-100F (שכונו Wild Weasel II), שצוידו בקולט אזהרות מכ"ם מדגם APR-25, בקולט פנורמי מתקדם מדגם IR-133 (המאתר גלים שתדירותם בין 2 ל-4 גיגה-הרץ), ובמצלמה פנורמית מדגם KA-60 (שנועדה לצילומי אוויר, לצורך איסוף מודיעין ותחקור משימות). מערכות אלו היו יעילות בעיקר באיתור סוללות SA-2. המטוסים נכנסו לפעילות במהלך חודש דצמבר של אותה שנה, ובפברואר 1966 נוספו שלושה מטוסים נוספים מאותו הדגם לפעילות באזור. כלל המטוסים עברו הסבה שאפשרה להם לשגר טילי AGM-45 שרייק.

בסך הכול הובילו מטוסי סופר סייבר 9 משימות מוצלחות נגד סוללות טילים, אך בסופו של דבר הוברר שחסרונות ה-F-100 (איטי יחסית לשאר המטוסים בזירה, בעל יכולת נשיאת מטען נמוכה וטווח פעולה קצר מדי) היקשו על יכולתו לעמוד במשימה התובענית תחת האיום הגבוה, ובקיץ 1966 הוחלף במטוס חדיש יותר - F-105EF ת'אנדרצ'יף.

F-105EF ת'אנדרצ'יף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס F-105 ת'אנדרצ'יף חמוש בטילים נגד קרינה מדגם AGM-45 שרייק

F-105 ת'אנדרצ'יף (שכונה ת'אד) היה מטוס הקרב הרב-משימתי המוביל של חיל האוויר האמריקני במהלך מלחמת וייטנאם. הוא היה מהיר, בעל יכולת נשיאת חימוש גבוהה ומגוונת, וחשוב מכל - בעל טווח פעולה גדול. דגם ההדרכה הדו-מושבי (F) של הת'אד יוצר בתצורה מבצעית לחלוטין, ולכן נבחר כמחליף לסופר סייבר כצייד.

ב-15 בינואר 1966 המריא לראשונה דגם ה-EF (כינויו: Wild Weasel III), מצויד במערכות אלקטרוניות דומות לאלו שנשא הסופר סייבר, ו-11 המטוסים הראשונים הוצבו באזור וייטנאם ביוני של אותה שנה. לרוב הגן ת'אד-צייד בודד על רביעייה או שמינייה של מטוסי תקיפה. בעוד שמטוסי F-105D רבים ניצלו בעקבות זאת, כבר במהלך החודשיים הראשונים של שירותם הופלו 5 מתוך 11 הציידים. בסך הכול יוצרו 86 מטוסי EF, ורובם הוסבו לאחר מכן לתצורת ה-G.

F-105G ת'אנדרצ'יף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי שנת 1967 נכנסו לשירות מטוסי ה-F-105G, שהיוו את הגרסה הסופית של הת'אד בתצורת ציד טילים. הם צוידו במערכות לוחמה אלקטרונית חדישות, שגם אילצו לשנות חלקית את מבנה המטוס, על מנת לאפשר נשיאת חימוש חיצוני נוסף. פודי הל"א AN/ALQ-105 מתוצרת וסטינגהאוז הוצמדו בחיבור מבני לגחון המטוס משני צדדיו. שלושים מטוסים הותאמו לנשיאת טילי AGM-78 סטנדרד ארם, שהיו מתקדמים יותר מטילי השרייק. במשימה אופיינית נשא המטוס שני טילי שרייק בנקודות התלייה המרוחקות (נקודות 1 ו-5), ובפנימיות נתלה מצד אחד (נקודה 2) טיל סטנדרד ארם, שאוזן על ידי מכל דלק נתיק בינוני מנגד (נקודה 4), ובמרכז (נקודה 3) הוצב מכל גחון בעל קיבולת גדולה.

עקב אופי המשימה ומיעוט המטוסים (היחסי, יש לזכור שבוייטנאם הופעלו כנפות קרביות רבות) הכתיבו תורת הפעלה שבה ציידי הטילים הגיעו לאזור המשימה ראשונים, ויצאו אחרונים. פעמים רבות בוצע תדלוק אווירי חוזר ונשנה של מטוסים אלו במהלך משימה אחת.

במהלך שירותם בווייטנאם זכו שני צוותי ויילד ויזל במדליית הכבוד של ארצות הברית כהוקרה על גבורתם במהלך המלחמה‏[1][2][3].

בסך הכול הוסבו 61 ת'אדים מדגמי F ו-EF לדגם G. חרף הוצאתם מווייטנאם של מטוסי ה-F-105D בשנת 1970 (המטוסים הוחלפו במטוסי F-4 פנטום מתקדמים, וגם החלה ננקטת אסטרטגיה של תקיפה באמצעות מפציצים כבדים), נשארו דגמי ה-G בשירות עד תום המלחמה. גם בתחום זה החליף מטוס הפנטום את הת'אד, אך דגמיו השונים לא נתנו מענה לכלל האיומים שבהם עסקו הת'אדים.

EF-4C/D פנטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס F-4G פנטום בתצורת Wild Weasel V, נושא טילי AGM-88 הארם, AGM-65 מאבריק, AGM-78 סטנדרד ארם, AGM-45 שרייק ופוד לוחמה אלקטרונית מדגם ALQ-119

כבר בשנת 1964 הופסק ייצורם של מטוסי הת'אד, ולמעשה כלל דגמי הת'אד/ויילד ויזל היו מטוסים שעברו הסבה. עקב כך נוצר צורך במטוס מתקדם יותר, חזק יותר ובעל מסגרת פעולה רחבה יותר. המטוס שנבחר לכך היה ה-F-4 פנטום - מטוס קרב רב משימתי עדכני שהצטיין ביכולתו לשאת חימוש כבד ודלק רב לטווחים ארוכים.

מתוך מבחר הדגמים דאז, הוסבו 36 מטוסים מדגם C לתצורת ציד, וסומנו כ-EF-4C (הדגם נקרא Wild Weasel IV). אלו צוידו בקולט אזהרות מכ"ם מדגם AN/APR-25, בעל מוד התראה מפני שיגור טילים, קולט אמצעי לוחמה אלקטרונית מדגם ER-142, ובפוד ל"א מדגם AN/ALQ-119. יכולת נשיאת החימוש שלהם הייתה מוגבלת יחסית, ובדומה לת'אדים הם נשאו פצצות מצרר וטילי שרייק בלבד. רבים מהמטוסים ששרדו הוסבו בחזרה לתצורה המקורית של דגם C. עם כניסת דגם D לשירות מבצעי, הוסבו מספר מטוסים לתצורת ציד, אך לאלה לא היו יתרונות משמעותיים על פני דגם C.

במהלך מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים הפעיל חיל האוויר הישראלי מטוסים מדגם זה (שכונו בו "קורנס"), תוך שימוש במערכות שיבוש ואיתור, שהיו יעילות בעיקר כלפי סוללות SA-2 ו-SA-3, אך חסרות תועלת למול SA-6. המערכות היו בעיקרן מתוצרת ארצות הברית, אך גם עברו שדרוגים בישראל. במבצע שלום הגליל השתמש חיל האוויר במטוסי קורנס שנשאו מערכות שיבוש אקטיביות מסוגים שונים במהלך מבצע ערצב 19 להשמדת סוללות הנ"מ הסוריות בלבנון.

F-4G פנטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1975 טס לראשונה דגם הציד של ה-F-4G. במקור מדובר בדגם המתקדם שיוצר לצי האמריקני, אך חיל האוויר האמריקני הזמין גרסה מיוחדת, מותאמת ללוחמה אלקטרונית וציד טילים, שסומנה כ-Wild Weasel V (נקרא לעתים גם - ויילד ויזל מתקדם). המטוסים צוידו במכ"ם רב עוצמה מדגם AN/APQ-120, ויכולת נשיאת טילי שרייק, סטנדרד ארם ומאוחר יותר גם AGM-88 הארם.

הטייסת הראשונה נכנסה לשירות מבצעי בשנת 1978, ובסך הכול יוצרו 116 מטוסים מדגם זה, שהיה האחרון בסדרת הוויילד ויזל מבין דגמי הפנטום השונים.

המטוס השתתף במלחמת המפרץ הראשונה, ובמבצעים שונים באזור המפרץ הפרסי.

F-16 פייטינג פלקון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס F-16C חמוש בטיל נגד קרינה מדגם AGM-88 הארם

המטוס העיקרי שמשמש כיום לציד הטילים הוא ה-F-16 פייטינג פלקון (דו מושביים מבלוק 30/32 ומעלה), שהוא בעל יכולת נשיאת חימוש מגוונת: כלל הטילים נגד קרינה מתוצרת ארצות הברית ופודי לוחמה אלקטרונית.

על הדגם הישראלי של המטוס מדגם D (בלוק 30A ומעלה, הנקרא בישראל "ברק") קיימת מעין דבשת המתמשכת מכיוון הזנב ועד לחופה, שבה מותקנים רכיבים אוויוניים מתוצרת ישראל. תוספת האוויוניקה מכבידה את המטוס בלמעלה מטון (חיל האוויר הישראלי אינו היחיד המפעיל דגמים בעלי דבשת אוויוניקה). על-פי הערכות, מיועדים מטוסים אלו בין השאר לביצוע משימות ציד טילים.

שרות מבצעי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיל האוויר הישראלי לא הוקצו מטוסים ייעודיים למטרת ציד טילים. את מקומם תפסה תורת לחימה שהשתמשה באמצעי מיסוך אלקטרוניים לצורך הגנה מפני טילים. במהלך מלחמת יום הכיפורים סבל חיל האוויר הישראלי מרשת צפופה של סוללות נ"מ מצריות באזור תעלת סואץ, אשר הגבילה את יכולת הפעולה שלו. הרשת נבנתה עוד במהלך מלחמת ההתשה, ובין מלחמת ההתשה למלחמת יום הכיפורים נבנה במצרים "מערך מתגלגל" של טילי נ"מ, שנעו באישון לילה לכיוון תעלת סואץ, עד שנוצר מצב שבו בתחילת מלחמת יום הכיפורים ירו המצרים "חומה של אש" מעל לתעלה.

בשנת 1970 נקרא חיל האוויר האמריקני לסייע לישראל, והביא עמו פודי ל"א משבשי מכ"ם. אלו היו יעילים כנגד סוללות SA-2, אך כפו הקפדה על מבנה טיסה אחיד, קשוח ולא מקובל שכונה "פוד פורמיישן". טיסה במבנה זה בוצעה ב-18 ביולי 1970, אך בין סוללות ה-SA-2 הוסתרו גם סוללות SA-3 ששיגרו טילים ופגעו במספר מטוסים. מוביל המבנה ומפקד הטייסת שמואל חץ נהרג, והנווט מנחם עיני נשבה. מטוס נוסף נפגע ובו אביהו בן-נון, לימים מפקד חיל האוויר, והנווט שאול לוי, אך הם הצליחו לבצע נחיתת חירום בשדה רפידים. למרות ההצלחה היחסית של הטיסה (הושמדו 4 סוללות מתוך 10, ו-3 סוללות נוספות נפגעו) קרסה קונספציית הלוחמה האלקטרונית, והמבנה כונה בלעג "פוץ פורמיישן"‏[4].

שנים לאחר מכן העיד תא"ל יפתח ספקטור שאילו חיל האוויר היה מודע לטכניקות האמריקניות שיושמו במהלך מלחמת וייטנאם, יחסו אל אמצעי הל"א וההצעות האמריקאיות היה שונה‏[5]. אולם, בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים לא חצו טייסי חיל האוויר את התעלה, ובוצעו רק כמה ניסיונות תקיפה מרחוק של מערך הטילים בעזרת טילי שרייק שהעלו חרס.

בפתיחת מלחמת יום הכיפורים הופעל "מבצע תגר", שנועד להביא להשמדת סוללות הטילים על תעלת סואץ בעזרת הטלת קלע של חימוש ממרחק בשילוב עם ירי טילי שרייק, ושימוש במטוסי A-4 סקייהוק ("עיט") ומטוסי F-4 פנטום ממוכשרים בציוד לוחמה אלקטרונית לדיכוי הסוללות. תוכנית המבצע הייתה מורכבת ביותר, ונמתחה עליה ביקורת רבה. בין השאר הוגדר המבצע כ-"אופרציות" (על ידי יפתח ספקטור), ונאמר על התוכנית שהיא צריכה להיות מדויקת כמו "שעון שווייצרי". בסופו של דבר, המבצע בוטל כמעט בצמוד לתחילת הפעלתו, ואיום הטילים הוסר כליל רק לקראת סוף המלחמה, לאחר ההשתלטות הקרקעית על השטח ושיתוק קרקעי של סוללות הטילים שבו. מהלך דומה בחזית הצפונית, שכונה "דוגמן 5" והיה מבוסס על תוכנית תגר, כשל לחלוטין עקב הפעלה לקויה שלא נצמדה לתנאי הבסיס של המבצע, ומזג אוויר גרוע מעל המטרות. שנתיים לאחר מכן הגדיר זאת מפקד חיל האוויר לשעבר עזר ויצמן: "הטיל כופף במלחמה הזאת את כנפו של המטוס - וזו עובדה"‏[6].

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמו בחיל האוויר ועדות בדיקה שונות, שעסקו גם בפיתוח תורת לחימה מסודרת ללוחמה באזור מוכה טילים ולוחמה אלקטרונית. ככל הנראה, השיטות יושמו בקפדנות, ובמהלך מלחמת שלום הגליל השמיד חיל האוויר כליל את מערך הגנת הנ"מ הסורי. מהמעט שפורסם על כך, נראה שבמבצע זה, שכונה ערצב 19 בוצעה חסימת מכ"ם בעזרת כלי טיס בלתי מאוישים ייעודיים, ונעשה שימוש במטוסי פנטום ששיגרו טילים נגד קרינה, במקביל לתקיפה בעזרת טילי כחלילית מהקרקע, שהשמידו את מכ"מי הסוללות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קורל, ג"ט - Calculated Courage at Thai Nguyen פורסם ב-23 במרץ 2006
  2. ^ פריסבי, ג"ל - Wild, Wild Weasel פורסם ב-23 במרץ 2006
  3. ^ מובאות ותמליל השיחה במהלך גיחת הציד של הצוות מוויקיסורס
  4. ^ אהוד יונאי, עליונות אווירית, פרק 21 - טילים (תרגום: תא"ל יפתח ספקטור)
  5. ^ הקדמת המתרגם - תא"ל יפתח ספקטור - לספר רכס ת'אד, מאת קולונל ג'ק ברוטון
  6. ^ עזר ויצמן (עם דב גולדשטיין) - "לך שמיים לך ארץ", עמוד 329
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg