חרבת חזעה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריכת הספר
השחקנים ששיחקו בדרמת הטלוויזיה "חרבת חזעה" את החיילים שגירשו את תושבי הכפר. משמאל לימין: עמוס טל שיר, איציק אלוני, דליק ווליניץ, גידי גוב, אבי לוזיה, שרגא הרפז ואברהם סידי.

סיפור חִרְבֶּת חִזְעָה הוא סיפור מאת ס. יזהר שראה אור בשנת 1949, ואשר עוסק בגירוש תושבי הכפר הבדיוני חרבת חזעה, המייצג כפרים ערביים שתושביהם גורשו במהלך מלחמת העצמאות בשנת 1948, אירועים הידועים בהיסטוריה הפלסטינית בשם "הנכבה".

הסיפור מציג את מעשה הגירוש של חיילי צה"ל כבלתי מוסרי. הסופר השתמש בביטויים כמו "הגליה", "גירוש", "ירי בחפים מפשע" ובביטויים בעלי קונוטציה להיסטוריה היהודית כמו "קרונות".

זהו הסיפור הישראלי הראשון שעסק בפרק זה בתקופת הקמת המדינה.

בתקופות מאוחרות יותר עסקו בנושא היסטוריונים מאסכולת "ההיסטוריונים החדשים", ובהם אילן פפה ובני מוריס.

הצייר הישראלי מרדכי ארדון יצר בהשראת הסיפור את הציור "חרבת חזעה", שנקנה על ידי הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית ברומא והוצג בה. בעקבות זכייתו של ארדון בפרס אונסק"ו ב-1954 הפיק אונסק"ו אלפי רפרודוקציות של הציור, שהופצו בעולם.‏[1]

הסיפור עובד לדרמת טלוויזיה על ידי הערוץ הראשון בבימוי של רם לוי. רשות השידור התכוונה לשדר את הדרמה ב-6 בפברואר 1978. סביב הסרט התעוררו ויכוחים שהתמקדו בשני נושאים עיקריים: האם הטלוויזיה הציבורית בישראל צריכה להפיק סרט בנושא זה המשרת, לטענת המתנגדים, את התעמולה של אש"ף, ועל היקף האירוע ההיסטורי שהוא מייצג (מספר הכפרים הערביים שגורשו באירועי המלחמה). יו"ר הכנסת פנה ליו"ר רשות השידור ולטר איתן בבקשה לדחות את השידור, אולם הנהלת רשות השידור, בקולות נציגי המערך והיו"ר איתן, דחתה את הבקשה. בעקבות זאת, שר החינוך, זבולון המר כינס ישיבה של הנהלת רשות השידור והודיע שהוא דוחה את השידור עד לאחר הדיון בכנסת. עו"ד אמנון זכרוני הגיש עתירה לבג"ץ נגד הדחיה‏[2], אולם בג"ץ סירב לדון בעניין בטרם הנהלת רשות השידור תתן את החלטתה‏[3]. הדרמה הוקרנה לבסוף בהחלטת מליאת רשות השידור. ועדת החינוך של הכנסת קיימה חמש ישיבות בנושא הסרט ולבסוף קבעה שעקרון חופש היצירה אינו ניתן לערעור, אולם קראה לרשות השידור "להכין סדרה מקיפה של שידורים על תולדות המאבק הציוני וצדקת מפעלינו הלאומי" והדגישת את חובת רשות השידור לתת ביטוי מתאים של ההשקפות והדעות הרווחות בציבור‏[4].

הסיפור ראה אור בתרגום לערבית מאת תופיק פיאד (ביירות 1981), בתרגום לגרמנית מאת רות אחלמה (פרנקפורט 1997), בתרגום לאיטלקית מאת דליה פדואה (טורינו 2005) ובתרגום לאנגלית מאת ניקולס דה לנגה ויעקב דווק (Dweck)‏ (ירושלים 2008).

הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ס. יזהר, סיפור חרבת חזעה: השבוי, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר (ספרית פועלים: ספרי משלט), (1949.

הסיפור ראה אור עוד כ-10 פעמים בתוך קובצי סיפורים של ס. יזהר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אניטה שפירא, 'חרבת חזעה – זיכרון ושכחה', אלפיים 21 (תשס"א), 9-53. (נדפס שוב בתוך: סדן (מחקרים בספרות עברית) ה (2002); בתוך: ליאת שטייר-לבני (עורכת), מיתוס ואתוס בקולנוע הישראלי: מקראה, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ח, עמ' 443-487; ובספרה יהודים, ציונים ומה שביניהם, תל אביב: עם עובד (ספרית אופקים), 2007; ובאנגלית בתוך: Jewish Social Studies 7,1 (2000), 1-62; ובתוך: Benny Morris (Ed.), Making Israel,‪ Ann Arbor: University of Michigan Press, 2007, pp. 81-123.)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]