ניקוד בבלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יחזקאל לד, כג-כה בניקוד בבלי (קטע מגניזת קהיר, השמור באוניברסיטת אוקספורד)

הניקוד הבָּבְלִי הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של המקרא, המשנה, התלמוד והתרגום הארמי שפותחה בידי יהודי בבל בראשית ימי הביניים.

שיטת ניקוד זו המשיכה להתקיים, בשינויים, בקרב יהודי תימן. סימני הניקוד בשיטה זו כתובים כולם מעל לשורה ולא מתחתיה כבניקוד הטברני, ולכן היא נקראת גם "ניקוד עליון".

התפתחות הניקוד הבבלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניקוד הבבלי התפתח מתוך שתי שיטות נפרדות: הראשונה, המורכבת כולה מאותיות זעירות שנכתבו מעל האותיות, והשנייה המורכבת כולה מנקודות. על ידי עירוב שתי השיטות נתקבלה לבסוף השיטה הבבלית הידועה כיום.

אין יודעים מתי החלה שיטה זו, אבל היא הגיעה לשיא פריחתה במאות ה-7 וה-8. במאה ה-9 החלה דעיכה, שמקורה מצד אחד בעליית קרנו של ניקוד טברני ומאידך בדעיכתו של המרכז היהודי בבל.

נהוג להבחין בין הניקוד הבבלי הפשוט, הכולל שבעה סימנים (שש תנועות + שווא), לבין הניקוד הבבלי המורכב, הכולל סימנים לציון סוג ההברה.

עדויות לשיטת הניקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב יד של תורה עם תרגום אונקלוס בניקוד בבלי - פסוק פסוק לסירוגין.

אף על פי שהניקוד הבבלי היה ידוע ליהודי תימן דורות רבים, היה זה רק במהלך המאה ה-19 שחוקרים אירופים גילו אותו. גילויים של כתבי יד מקראיים בניקוד מלא אך שונה מהותית מהניקוד הטברני הלהיב את החוקרים, והתלהבות זו גברה כאשר התברר שניקוד זה מדויק ועתיק לא פחות מהניקוד הטברני.

לצד כתבי יד של מקרא התגלו גם כתבי יד של תרגום ארמי (ובראשם תרגום אונקלוס) בניקוד בבלי. התברר כי הניקוד הבבלי של התרגומים הארמיים עולה באיכותו על הניקוד הטברני שהיה ידוע עד אז. על סמך הטובים שבכתבי יד אלו הכין אלכסנדר שפרבר מהדורה מדעית של תרגומי אונקלוס ויונתן, והיא ידועה כמהדורה המדעית הטובה ביותר של תרגומים אלו גם בימינו.

עוד התגלו בספריות אירופה ובגניזת קהיר כתבי יד של משנה ותלמוד בניקוד בבלי. טקטים אלו כמעט ולא היו מצויים בניקוד טברני, וגילויים היה, ועודנו, בעל חשיבות רבה ביותר להכרת ההגייה של לשון חז"ל במאות הראשונות לספירה.

סימני הניקוד הבבלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת התנועות בהגייה הבבלית כללה שש תנועות מלאות, לעומת שבע תנועות מלאות במערכת הטברנית. ההבדל נעוץ בתנועות הפתח הבבלי, המקביל לפתח ולסגול גם יחד במערכת הטברנית.

סימנים לתנועות המלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה (בתעתיק IPA) סימן גרפי שם הסימן מקביל טברני הערות
[ɑ]
Bab qamats.jpg
מיקפץ פומא קמץ מקורו באל"ף זעירה שנכתבה מעל האות.
[æ]
Bab patah.jpg
מיפתח פומא פתח + סגול מקורו בעי"ן זעירה שנכתבה מעל האות.
[e]
Bab tsere.jpg
לא ידוע צירי
[i]
Bab hirik.jpg
לא ידוע חיריק מקורו ביו"ד זעירה שנכתבה מעל האות.
[o]
Bab holam.jpg
חלמא חולם
[u]
Bab shuruq.jpg
ניגרא שורוק מקורו בוי"ו זעירה שנכתבה מעל האות.

סימנים לתנועות החטופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועה חטופה ("שווא נע") מסומנת על ידי קו אופקי קצר, כעין רפה טברני: בֿ.

להבדיל מהניקוד הטברני, העדר תנועה מוחלט ("שווא נח") אינו מסומן בדרך כלל בניקוד הבבלי, והוא נלמד מכך שאין על האות סימן ניקוד כלשהו.

סימנים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דגש (קל או חזק) ורפה: הדגש נקרא "דיגשא" והוא מסומן על ידי גימ"ל זעירה מעל האות; רפה נקרא "קיפיא" והוא מסומן על ידי קו"ף זעירה.
  • ההבחנה בין שתי ההגיות של השי"ן מסומנת על ידי סמ"ך או שי"ן זעירות מעל האות.
  • מפיק באות ה"א מסומן באמצעות ה"א זעירה מעליה.

מסורת הלשון המשתקפת מבעד לניקוד הבבלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיון בטקסטים מנוקדים ניקוד בבלי מעלה כי שיטת הניקוד הבבלית משקפת מסורת הגייה עצמאית, שנבדלת מן המסורת הטברנית בכמה עניינים. נוסף להבדל במספר התנועות, ניתן להצביע על ארבעה הבדלים מרכזיים בין שתי המסורות: לפני שווא ועיצורים שפתיים מנוקדת ו' החיבור בטקסטים בבליים בתנועת i כנגד השורוק הטברני (וִמְלוֹאָה לעומת וּמְלוֹאָה). התחילית של גוף המדבר בנטיית העתיד מנוקדת אף היא בתנועת i לעומת הסגול הטברני (אִשָּׂא כנגד אֶשָּׂא). כנגד קמץ טברני הנהגה בפינו כקמץ קטן, מצויה בהגייה הבבלית תנועת u (קֻדְשוֹ כנגד קָדְשוֹ). היקף ההידקקות (מעתק i<a בהברה סגורה בלתי מוטעמת) מצומצם יותר במסורת הבבלית, ולפיכך אנו מוצאים לעתים קרובות תנועת a כנגד חיריק טברני (מַלְחָמָה כנגד מִלְחָמָה).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישראל ייבין, מסורת הלשון העברית המשתקפת בניקוד הבבלי, ירושלים תשמ"ה, פרקים ב-ו. הספר המקיף ביותר על שיטת הניקוד הבבלית.