נישואים מורגנטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נישואים מורגנטים הם נישואים בין בני זוג שלא מאותו מעמד חברתי, הגורמים למניעת העברת תאריו, אדמותיו וזכויותיו של הבעל לרעייתו או לילדיו. נישואים אלו מכונים גם לעתים "נישואי יד שמאל", משום שבטקס החתונה הבעל מחזיק את ידה של כלתו ביד שמאל שלו, בניגוד לטקס חתונה רגיל, בו הוא נוטל את ידה בידו הימנית.

בדרך כלל נישואים אלו היו נערכים בין גבר מבית מלוכה או מהאצולה הגבוהה לבין אישה ממעמד נחות יותר. במקרה של נישואים כאלו לאישה ולילדיה לא הייתה שום זכות על תאריו, זכויותיו או נכסיו של הבעל, אותם ירש מאביו. היו גם מקרים במהלך ההיסטוריה בהם אישה אצילה נישאה לגבר ממעמד נחות יותר בנישואים מורגנטים.

מוצא השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג "מורגנטי" בא מהמילה הלטינית "מורגנטיקוס" (morganaticus) שבאה לתאר את המסורת הגרמנית לפיה בבוקר שלאחר החתונה מעניק החתן מתנה לכלתו, הקרויה "מתנת בוקר", שהיא מעין סוג של מוהר. אנציקלופדיה גרמנית משנת 1888 טענה כי המושג "נישואים מורגנטים" (בגרמנית Morganitische Ehe) בא מהמילה הגותית morgjan, שמשמעה "להגביל", וכי הכוונה היא למתנות המוגבלות שהעניק החתן לכלתו.

המסורת של הענקת "מתנת הבוקר" החלה כהסדר רכוש בתרבויות גרמאניות עתיקות (כגון הלומברדים). הכנסייה הנוצרית אימצה מסורת זו והפיצה אותה ברחבי אירופה כדי לשפר את ביטחונה של האישה בנישואיה. שבטו של הבעל היה מעניק לכלה רכוש כלשהו שהיה מיועד להבטיח את מחייתה במקרה שתתאלמן. כך בנישואים מורגנטים מתנת הבוקר הייתה הרכוש היחידי שקיבלה הכלה מבעלה או ממשפחתו.

המדינות הגרמניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה, רעייתו סופי, רוזנת צ'וטק וילדיהם, שירשו את התואר "דוכסי הוהנברג".

מנהג הנישואים המורגנטים היה נפוץ במיוחד בחלקים דוברי הגרמנית של אירופה, בהן שוויון המעמדות בין בני זוג היה עיקרון חשוב של בתי המלוכה והאצולה. נישואים כאלה היו אפשריים רק באזורים בהם היה חופש בניסוח חוזה הנישואים, שלו היה מוכנס סעיף האוסר על האישה והילדים לרשת את רכושו של הבעל.

הדוגמה המפורסמת ביותר לנישואים מורגנטים במדינות דוברות הגרמנית היא זו של הארכידוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר לאימפריה האוסטרו-הונגרית, ובת האצולה הבוהמית סופי, רוזנת צ'וטק. דודו של פרנץ פרדיננד, פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, אסר על הנישואים של בני הזוג, אולם בשנת 1899, לאחר לחץ כבד מצד שאר משפחת המלוכה האוסטרית, וכן מצד שליטים אירופאים אחרים, נכנע הקיסר ונתן את ברכתו לנישואים (למרות שהוא לא הסכים להשתתף בטקס החתונה). לרוזנת סופי הוענק התואר דוכסית הוהנברג, וילדיה, שלא נכללו בסדר הירושה לכתר האוסטרי, ירשו את תוארה. פרנץ פרדיננד וסופי נרצחו בשנת 1914 ברצח בסראייבו, שפתח את מלחמת העולם הראשונה.

למרות שעל צאצאים של נישואים מורגנטים נאסר לרשת את הכתר שהיה שייך למשפחתם, היו כמה כאלה במהלך ההיסטוריה שחוו הצלחה במקומות אחרים באירופה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא נישואיו של אלכסנדר, נסיך הסה (1823-1888), בנו של לודוויג הרביעי, הדוכס הגדול של הסה, לרוזנת יוליה פון האוק מהם נולד הנסיך אלכסנדר, הנסיך השליט (Fürst) הראשון של בולגריה. צאצאיהם של נישואים אלו כוללים גם כן שתי מלכות: לואיז, שנישאה לגוסטב השישי אדולף, מלך שבדיה, וויקטוריה יוג'ני, שנישאה לאלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד, ואת פיליפ, דוכס אדינבורו, בעלה של המלכה אליזבת השנייה.

היו מקרים במהלך ההיסטוריה בהם צאצאים של נישואים מורגנטים ניסו להתגבר על האיסורים שהוטלו עליהם ולרשת בכל זאת את הרכוש והמעמד של משפחותיהן האצילות. לאופולד, הדוכס הגדול של באדן (1790-1852), לדוגמה, ירש את כתר הדוכסות הגדולה של באדן למרות שאביו, קארל פרידריך, נישא לאישה ממעמד נחות יותר, משום שהיה היורש הזכר היחיד שנותר ממשפחת המלוכה של באדן. יורשיו שלטו בדוכסות הגדולה עד לביטולה בשנת 1918.

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1797 הכריז הצאר פאבל הראשון על חוקי נישואים חדשים שהוטלו על חברי שושלת רומנוב, שקבעו לא רק כי כל צאצא של נישואים מורגנטים לא יכלל בסדר הירושה לכתר, אלא גם כי כל מי שינשא באופן מורגנטי יסולק מהאימפריה לצמיתות. חוקים אלו לא מנעו מהצאר אלכסנדר השני לשאת לאישה את פילגשו, הנסיכה יקתרינה דולגורוקובה, פחות מחודש לאחר מותה של רעייתו הראשונה, מארי, נסיכת הסה, ולהעניק לילדיו מנישואים אלו תוארי אצולה.

אחד הנסיכים הרוסים ששילם מחיר כבד על נישואים מורגנטים היה מיכאל מיכאילוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה (1861-1929), נכדו של הצאר ניקולאי הראשון. לאחר שהציע נישואים לשלוש נסיכות: מרי, נסיכת טק (לעתיד רעייתו של ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת), אירן, נסיכת הסה (נכדתה של המלכה ויקטוריה ורעייתו לעתיד של היינריך, נסיך פרוסיה ולואיז, הנסיכה המלכותית (בתו של אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת) וסורב על ידי שלושתן, התאהב מיכאל בסופי, רוזנת מרנבורג, צאצאית לבית נסאו (וכן נכדתו של המשורר אלכסנדר פושקין). הנסיך הגדול לא טרח אפילו לבקש מהוריו רשות להנשא, משום שידע כי רשות כזו לא תינתן לו, והזוג נישא בסן רמו בשנת 1891. כתוצאה מכך גורש מיכאל מרוסיה, גירוש שהציל ככל הנראה את חיי משפחתו, שלא הייתה צריכה לעבור את המהפכה הרוסית, שגרמה למותם של רבים מבני משפחת המלוכה הרוסית. צאצאיהם של מיכאל וסופי, שקיבלו את התואר "רוזני טורבי", נישאו לאצילים בריטים. בתם נדז'דה היא דודתו של פיליפ, דוכס אדינבורו.

אציל רוסי נוסף שנישא בנישואים מורגנטים היה פאבל אלכסנדרוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה, בנו של הצאר אלכסנדר השני, שהתאהב בפשוטת העם אולגה ואלריאנובנה קרנוביץ'. פאבל ביקש מאחיו, הצאר ניקולאי השני, רשות להנשא לבחירת לבו, אך לאחר שסורב נסע עם אולגה לפריז, שם נישאו בשנת 1902. לאחר מספר שנים סלח הצאר ניקולאי לאחיו והרשה לו ולמשפחתו לשוב לרוסיה, שם חזר פאבל לשרת בצבא הרוסי. בשנת 1915 אף העניק הצאר תוארי אצולה לאולגה ולילדיה. במהלך המהפכה הרוסית פאבל ובנו, ולדימיר, נרצחו על ידי מהפכנים בולשביקים, בעוד שאולגה ושתי בנותיה הנותרות ברחו לפינלנד.

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת ורעייתו אליזבת בווס-ליון. למרות שהמלכה אליזבת לא הייתה מהאצולה, נישואי בני הזוג לא נחשבו למורגנטים לפי חוקי בריטניה.

בממלכה המאוחדת לא הוגדרו לעולם נישואים כנישואים מורגנטים. המלכה המכהנת כיום, אליזבת השנייה, היא בעצמה צאצאית של נישואים בין מלך (ג'ורג' השישי) לאישה שלא מן האצולה אליזבת בווס-ליון. גם ארבעת ילדיה של אליזבת נישאו לאנשים "מהעם", והדבר לא השפיע על סדר הירושה.

במאה ה-17 טען וילם, נסיך אורנז' לקדימות בסדר הירושה לכתר האנגלי, כנכדו של המלך צ'ארלס הראשון, מעל לבנות דודותיו הנסיכה מרי והנסיכה אן, שנולדו מנישואיו של אביהן, ג'יימס השני לפשוטת העם אן הייד. טענותיו של הנסיך וילם התבססו על המנהג הקונטיננטלי של נישואים מורגנטים, שלא היו מקובלים באנגליה, לפיהם למרי ואן לא הייתה זכות לרשת את הכתר כבנותיה של משרתת פשוטה.[דרוש מקור] לבסוף, כדי לבסס את תביעותיו לכתר גם בעיני החוק האנגלי, נישא וילם לנסיכה מרי, וכשמת המלך צ'ארלס השני הוכתרו בני הזוג כמונרכים במשותף.

חוק הנישואים המלכותיים של שנת 1772 קבע כי כל נישואים של חבר משפחת המלוכה הבריטית ללא הסכמת המונרך המכהן הם אינם חוקיים. חוק זה הוביל לכך שנסיכים בריטים רבים, שנישאו בטקסי חתונה רשמיים וחיו עם בנות זוגן ועם משפחותיהם, גילו פתאום כי נישואיהם לא תקפים. כתוצאה מכך נשותיהם וילדיהם, שנחשבו כעת לממזרים, איבדו כל זכות לתארים או לרכוש. חוק זה נוגד את הגדרתם של נישואים מורגנטים, הנחשבים לחוקיים.

בשנת 1936 הציע המלך אדוארד השמיני לראש ממשלת בריטניה דאז, סטנלי בולדווין, כי הוא ינשא לאהובתו ואליס סימפסון בנישואים מורגנטים ובכך תימנע ממנה ומילדיה האפשרות לרשת את תאריו ונכסיו. בולדווין, לאחר התייעצות עם כל ממשלות חבר העמים הבריטי, דחה את הרעיון והמלך אדוארד נאלץ לוותר על כתרו כדי להנשא.

נישואים מורגנטים מצד הכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההיסטוריה היו מקרים מעטים בהם אישה אצילה נישאה לגבר ממעמד נחות יותר בנישואים מורגנטים. בדרך כלל במקרים של נישואים מורגנטים מצד הכלה, לא היו אלו נישואיה הראשונים. לנישואים כאלו יש שתי דוגמאות מפורסמות:

מריה לואיזה, ארכידוכסית אוסטריה, בתו של פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, נישאה בגיל 18 לקיסר הצרפתי נפוליאון בונפרטה. בשנת 1814, לאחר הדחתו של נפוליאון, ברחה מריה לואיזה יחד עם בנה לווינה והוכרזה כדוכסית פארמה. בשל היותה דוכסית ריבונית בזכותה האישית ולא כרעייתו של דוכס, הייתה חופשית מריה לואיזה להנשא כרצונה לאחר מותו של נפוליאון בשנת 1821. הדוכסית נישאה בנישואים מורגנטים למאהבה, הגנרל אדם אלברט פון נייפרג, לו ילדה שלושה ילדים שלא ירשו את תאריה.

מריה כריסטינה, נסיכת שתי הסיציליות הפכה לעוצרת ספרד בשם בתה הקטינה איזבלה לאחר מותו של בעלה, המלך פרננדו השביעי. שלושה חודשים בלבד לאחר מותו של המלך נישאה מריה כריסטינה בנישואים מורגנטים לאוגוסטין פרננדז מוניוז, אחד משומריה בארמון. למוניוז הוענק התואר "דוכס ריאנסארז" ולשבעת ילדיהם הוענקו תוארי דוכסות ורוזנות שונים.

סטפני, נסיכת מונאקו בת למשפחת האצולה לבית גרימלדי. אביה הוא רנייה השלישי נסיך מונקו ואמה היא גרייס קלי. היא הצעירה במשפחתה; אחיה הגדולים הם אלבר השני נסיך מונאקו והנסיכה קרוליין מהנובר. נישאה לאחד המאבטחים של משפחת המלוכה כשנה ורבע לאחר שנולדה בתם השנייה.