סיעת הצבא האדום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: פירוט מיותר, חוסר סדר.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
סמל הארגון

סיעת הצבא האדוםגרמנית: Rote Armee Fraktion, ובקיצור RAF) הידועה גם בכינוי כנופיית באדר-מיינהוף או קבוצת באדר-מיינהוף הייתה ארגון טרור שמאלני רדיקלי בגרמניה שפעל משנות השבעים ועד 1998. ביצע רציחות רבות של בכירי ממשל וגרם למשבר לאומי בגרמניה בסתיו 1977.

שורשי הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 ביוני 1967 אירעו בגרמניה מהומות סטודנטים, שהגיעו לשיא עם ביקורו של השאה מוחמד רזה פהלווי בברלין. לאחר שביקר באופרה התלקחו התנגשויות בין סטודנטים לכוחות משטרה, וסטודנט בשם בנו אונסורג, נורה למוות בידי המשטרה הגרמנית.

התנגדות ליד הקשה של המשטרה, יחד עם התנגדות למלחמת וייטנאם, הביאו את תורבאלד פרול, הורסט שונליין, גודרון אנסלין ואנדריאס באדר להתלכד לקבוצה. הם החליטו להצית אש בחנויות כלבו, ונעצרו בפרנקפורט ב-2 באפריל 1968. בעת משפטם, פרסמה העיתונאית אולריקה מיינהוף כתבות אוהדות אודותיהם במגזין Konkret. במאי 1970 הצטרפה לארגון כחברה פעילה.

ב-11 באפריל 1968, נורה בראשו רודי דוצ'קה, אחד ממנהיגי מהומות הסטודנטים, בידי מתנקש ימני קיצוני בשם יוזף בכמן. עיתון ה"בילד צייטונג", מבית אקסל שפרינגר, הואשם בהסתה לניסיון הרצח והפך מוקד למחאות השמאל והסטודנטים, לאחר שפרסם כותרות כגון: "עצרו את דוצ'קה עכשיו!". למרות פציעתו הקשה, התאושש דוצ'קה וחזר לפעילות פוליטית. מותו, בשנת 1979, היה כנראה תוצאה מאוחרת מפציעתו.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיעת הצבא האדום היה ארגון בעל צביון מרקסיסטי. הארגון הגדיר את עצמו כארגון "גרילה אורבנית" אשר יפגע במטרות נבחרות המייצגות בעיניו את הממשל "החולה" בגרמניה ובכך יחל במהפכה עולמית כוללת.

ארגוני "גרילה אורבנית" רבים קמו בשנים אלה, כגון הבריגדות האדומות באיטליה, תנועת ה-2 ביוני (מחתרת גרמנית אלימה בעלת קשר לבאדר מיינהוף, אך אנרכיסטית יותר ממרקסיסטית), הצבא האדום היפני, GRAPO בספרד ועוד. הארגון תמך בארגונים כ"הפנתרים השחורים" בקליפורניה, "הארגון לשחרור פלסטין" על כל פלגיו, "מחתרת החזאים" בארצות הברית וכמובן ב"וייטקונג", והתנגד נחרצות לתוקפנות של ארצות הברית כלפי וייטנאם, שנבעה לדעת הארגון ממניעים אימפריאליסטיים.

פעילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדריאס באדר וגודרון אנסלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודרון אנסלין, נכדה רחוקה של הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל ואנדריאס באדר, היוו את ההנהגה והגרעין הקשה של הארגון. אנסלין, סטודנטית בגרמניה של שנות ה-60 של המאה ה-20 שהרבתה לעסוק בפעילות פוליטית, הייתה המנהיגה האמיתית של באדר מיינהוף (ולא אולריקה מיינהוף כפי שסבורים רבים). ב-1967 פגשה את באדר שעתיד להיות ראש הארגון ובן זוגה. יחד עם לתורבאלד פרול והורסט שונליין הציתו חנויות כלבו בפרנקפורט ב-1967. הם הורשעו ונאסרו, אולם שוחררו על תנאי לאחר שנה.

אנסלין, באדר ופרול נמלטו לצרפת כפליטים לאחר שהפרו את תנאי שחרורם. בהמשך הצטרפו לארגון הגרילה האורבנית שהקים עורך הדין הגרמני הורסט מאהלר, "סיעת הצבא האדום", שנודע לאחר מכן כ"כנופיית באדר-מיינהוף". אנסלין נעצרה ב-1972 בהמבורג ונאסרה. היא מתה ב-18 באוקטובר 1977 באירוע המכונה "ליל המוות". נסיבות מותה מעורפלות, עקב העובדה שגורמי הביטחון הגרמנים טוענים שהיא תלתה את עצמה, בעוד ששמועות אחרות מספרות שהיא נרצחה.

באדר נמשך לפעילות סטודנטית מהפכנית כבר בשנות ה-60 המאוחרות בשל הריגוש הגבוה והפוטנציאל לאלימות. בפעולת חילוץ נועזת של העיתונאית אולריקה מיינהוף, נמלט באדר ממעצר ב-1970 ובילה את השנתיים הבאות בשוד בנקים ופיצוץ בניינים. הוא נלכד ב-1972 יחד עם יאן-קארל ראפסה והולגר מיינס בתקרית ירי בפרנקפורט. בדומה לאנסלין, גם באדר הורשע בעבירות חמורות, בהן פגיעה בזדון, שוד ורצח. אף הוא מת ב"ליל המוות" ונסיבות מותו גם הן נותרו מעורפלות.

פעילים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתונאית אולריקה מיינהוף שחצתה את הקוים והפכה להיות טרוריסטית

עורך הדין הורסט מאהלר, נחשב למקים הארגון. מאהלר שאף ליישם את התאוריות המרקסיסטיות שלו על ידי הקמת קבוצת מחתרת מיליטנטית שתיצור מהפכה כלל עולמית. בכלא, חיבר מאהלר את המניפסט של סיעת הצבא האדום, לכשפורסם, חברי הקבוצה האחרים התכחשו אליו וסילקו את מאהלר מהקבוצה שהוא למעשה הקים.

בשנת 1975, הקבוצה חטפה בכיר ציבור ברלינאי בשם פטר לורנץ. הארגון תבע את שיחרורם של מספר חברים, ביניהם מאהלר. התביעות נענו, אך מאהלר סירב להשתחרר. מאהלר שוחרר מהכלא בשנות ה-80 ושינה את עמדותיו הפוליטיות מן הקצה אל הקצה. ב-2005 מאהלר הקים ארגון נאו פשיסטי גדול בגרמניה, הוא כתב מספר מאמרים בנושא אנטישמיות והכחשת שואה ואף התראיין למיני סדרה שעסקה באנטישמיות בטלוויזיה הישראלית ("אנטישמיות - לא מה שחשבת"). בריאיון לא הועלה זכר לעברו השמאלני של מאהלר.

אולריקה מיינהוף הייתה עיתונאית גרמניה ידועה, בעלת קריירה משגשגת וכוח משפיע ביותר בתקשורת השמאלנית בגרמניה של אותה תקופה. מיינהוף עזבה את בעלה בסוף שנות השישים והחלה מתקרבת יותר ויותר לחוגים קיצוניים. במאי 1970, היא לקחה חלק בפעולת השחרור של באדר וככל הנראה כך נטבע הכינוי "כנופיית באדר מיינהוף". למרות זאת, מיינהוף לא הייתה מנהיגת הארגון. מיינהוף נטלה חלק בפעולות הסוערות של הקבוצות בשנות ה-70 המוקדמות ונעצרה ב-15 ביוני 1972. בכלא מיינהוף נפלה להתקפי חרדה ודיכאונות עמוקים, שאר חברי הכנופיה החרימו אותה. היא נמצאה מתה בתאה ב-9 במאי 1976, למרות שיש כאלו שסבורים שהיא חוסלה על ידי כוחות הביטחון הגרמנים.

יאן-קרל ראספה היה צעיר מזרח ברלינאי, שהיה אחד ממקימי Kommune II, קומונה ניסיונית שדגלה בשילוב אידאולוגיה מאואיסטית ואהבה חופשית. ראספה הפך שותף בבאדר מיינהוף מאז פעולת השחרור של באדר. ראספה נלכד על ידי המשטרה בתקרית הירי בפרנקפורט יחד עם באדר והולגר מיינס, הוכנס לכלא וב-1976 הורשע בכל העבירות שיוחסו לו. ב-18 באוקטובר 1977, היווה ראספה את הצלע השלישית ב"ליל המוות" ומת.

פטרה שלם, מעצבת שיער מברלין שהצטרפה לארגון ביחד עם בן זוגה מנפרד גרסהוף. שלם נהרגה בתקרית ירי עם משטרת המבורג. מותה גרר סערה ציבורית גדולה בכל רחבי גרמניה, גרמנים רבים הזדעזעו לשמוע ש"מעצבת שיער חפה מפשע" נרצחה בידי המשטרה.

פעולות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיצוץ של טרס קלאב, הסמוך למפקדת הגיס בפרנקפורט בשנת 1972
מצבת זיכרון לאנשים שנרצחו בפיגוע בקארלסרוהה על ידי סיעת הצבא האדום ב-7 באפריל 1977
מצבת זיכרון לקצין משטרה הולנדי שנרצח על ידי אנשי הסיעה, רוצחיו לא נתפסו בשל אי שיתוף פעולה מצד גרמניה עם ממשלת הולנד.

פעולות ראשונות והכשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 באפריל 1967 הציתו באדר, אנסלין, תורבאלד פרול והורסט שונליין חנויות כלבו בפרנקפורט.

בדצמבר 1969 החליט עורך הדין הורסט מאהלר להקים ארגון טרור הדומה באופיו לארגון טופמרוס מאורוגוואי.

ב-8 ביוני 1970, יצא הארגון בשתי קבוצות נפרדות לירדן דרך ברלין המזרחית על מנת לעבור הכשרה במחנה אימונים פלסטיני. בירדן עברו הטרוריסטים הטריים אימונים בתפעול נשק, תפעול רימוני יד ושאר אימוני שדה. הפלסטינים התרשמו מרמתם המבצעית הנמוכה של הפעילים ולאחר חודשיים הם נשלחו בחזרה לברלין.

ב-1972, אירמגרד מולר הובילה מכונית תופת אל תוך בסיס צבא אמריקאי בהיידלברג והרגה שלושה אנשים. ב-1994 היא השתחררה מהכלא, לאחר שהייתה האישה שריצתה הכי הרבה שנות מאסר בתולדות גרמניה.

השתלטות על שגרירות גרמניה בסטוקהולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 באפריל 1975, השתלטו שישה מחברי הארגון על השגרירות הגרמנית בסטוקהולם והחזיקו בכ-11 בני ערובה. המשטרה השתלטה במהירות על חלק מן הבניין. החוטפים ציוו עליהם לעזוב ולא: יוציאו להורג את איש הצבא סגן קולונל אנדריאס פון מירצ'באך. המשטרה סירבה, והטרוריסטים חיסלו את מירצ'באך באכזריות, השוטרים עזבו בחוסר ברירה. מאוחר יותר מילכדו הטרוריסטים את הבניין במטען TNT והזמינו את סוכנות העיתונאות הגרמנית כדי למנות את דרישותיהם. התגובות לדרישתם לשחרר את כל חברי הארגון הכלואים, הביאו לוויכוחים שהובילו לקורבן נוסף: דוקטור היינז הילגרט נורה והושלך מהחלון.

קצת לפני חצות, קצר באחד הכבלים גרם למטען ה-TNT להתפוצץ. אולריך ווסל נהרג מיד, אך כל שאר הטרוריסטים והשבויים שרדו, כמעט כולם עם פציעות קשות. כל הטרוריסטים נכלאו ללא קרב. ככל הנראה, מרבית הטרוריסטים היו שייכים למה שנקרא "הדור השני של סיעת הצבא האדום" שהוקם על מנת לשחרר את הדור הראשון מבתי הסוהר.

  • ב-1977, חטף הארגון את התעשיין, נשיא איגוד העובדים הגרמני (וקצין האס-אס לשעבר) האנס-מרטין שלייר, בתמורה דרשו החוטפים את שחרורים של אסירי הארגון. לאחר תקופה קצרה, נרצח שלייר ונמצא מת על ידי המשטרה.

חטיפת מטוס לופטהנזה (1977)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 באוקטובר 1977, נחטף מטוס בואינג 737 של חברת התעופה לופטהנזה על ידי פלסטינים בדרך מפלמה דה מיורקה לפרנקפורט. רוב הנוסעים במטוס היו תיירים גרמנים. ביחד עם הצוות מספר השבויים היה 91. נתיב המטוס הוסט לרומא ומשם למפרץ הפרסי.

לאחר ארבעה ימים של תהפוכות, הונחת לבסוף המטוס במוגדישו שבסומליה. הטרוריסטים דרשו כי הממשלה הגרמנית תטיס את באדר ואת שאר חברי הארגון הכלואים בגרמניה למוגדישו או שהם יפוצצו את המטוס. בחסות החשיכה של ה-17 באוקטובר, נשלחה יחידת הקומנדו המיוחדת למלחמה בטרור GSG-9. הם נחתו במוגדישו בחשאי ולאחר שעה של הכנות, פרצו למטוס והצליחו להשתלט עליו. שלושה טרוריסטים נהרגו, הרביעי נפצע קשה. על פי הגרסה הרשמית, באדר, אנסלין וראספה שמעו על כישלון החטיפה והתאבדו בכלא.

למרות שמקובל לחשוב ששניים מחברי הארגון השתתפו בחטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה, מדובר בטעות נפוצה, כיוון שאותם אנשים השתייכו לארגון מחתרתי גרמני אחר - "תאי המהפכה".

ליל המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הרשויות הגרמניות, באדר, אנסלין וראספה התאבדו בכלא שטמהיים מוקדם בבוקר של ה-18 באוקטובר 1977. ניסיון ההתאבדות של הצלע הרביעית, אירמגרד מולר, חברת הארגון, נכשל והיא שרדה.

תאי המעצר של סיעת הצבא האדום תוארו במשך השנים הקודמות כמקומות המאובטחים ביותר בעולם. לכן, כאשר הוכרז על כך שבאדר וראספה ירו בעצמם בעזרת אקדחים שהצליחו להבריח לתאיהם, לאחר שהאזינו לכישלון החטיפה במוגדישו במכשירי הרדיו שהצליחו להבריח לתאיהם ותקשרו זה עם זה באמצעות מערכת טלפונים סודית ומתוחכמת, הדבר גרם לפקפוקים רבים בשמאל הגרמני בקשר לגרסה הרשמית, ולחשד לרציחתם על ידי כוחות הביטחון.

בשנת 1992 הכריז הארגון כי הוא נוטש את המאבק האלים ובשנת 1998 הודיע על התפרקותו באופן רשמי.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון ספג ביקורת קשה הן מימין והן משמאל, כארגון "שמאל קיצוני שפוגע בחפים מפשע". בקרב הציבור בישראל הארגון שנוא בעיקר בשל העובדה ששיתף פעולה עם אש"ף ועם טרוריסטים ערביים אחרים.

בזירה הרדיקלית הדעות חלוקות, מרקסיסטים רבים סולדים מהארגון ומפעולותיו, הוגים אנרכיסטים שונים התייחסו אל הארגון ודומיו כפי שהם מתייחסים לברית המועצות ולסטאליניזם.

מאמרים, ספרים, עבודות חקר אקדמאיות וסרטים דוקומנטריים רבים דנו בשאלת באדר מיינהוף. היסטוריונים הגדירו את התלקחות הארגון והטרור בגרמניה בכלל, כ"המשך ברור למתירנות הרדיקלית של שנות ה-60, להפגנות הסטודנטים ברחבי העולם ולמצב הפוליטי הרגיש בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה".

בנוסף הארגון הואשם באנטישמיות, בין השאר על בסיס דבריה של מיינהוף: "המשמעות של אושוויץ היא ששישה מיליון יהודים נרצחו, ונזרקו אל פח הזבל של אירופה, על מה שהם היו: אנשי כספים. אנשי האוצר, ההון והבנקים - הגרעין הקשה של המערכת האימפריאליסטית והקפיטליסטית, שיצרו את השנאה לכסף וניצול ... אנטישמיות היא למעשה שנאה לקפיטליזם"

באדר מיינהוף באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות התשעים החל להתעורר גל "נוסטלגיה" מסוים, בעיקר בגרמניה, לכל מה שקשור לבאדר מיינהוף.

ב-1977, הופיעה להקת הפאנק האנגלית הקלאש בקונצרט שאורגן על ידי הליגה האנטי-נאצית בבריטניה. ג'ו סטראמר, סולן וגיטריסט הלהקה, הופיע כשהוא לובש חולצה עם הסמל של סיעת הצבא האדום והבריגדות האדומות. העניין עורר סערה קלה, אך סטרומר טען כי הוא אינו מזדהה עם טרור, אך חשוב לו לעורר מודעות לקיומן של הקבוצות הנ"ל. סטרומר בהחלט הזדהה פעמים רבות עם מאבקים לשחרור לאומי ברחבי העולם. ללהקת קברט וולטייר יש קטע העוסק בבאדר מיינהוף בתקליטור הנקרא Live at the YMCA משנת 1979.

בשנת 1988 יצר האמן גרהרד ריכטר סדרה בשם "18 באוקטובר 1977" ובה דימויים הקשורים לקבוצה.

ב-1995, מוזיקאי האינדי לוק היינס הוציא לאור אלבום קונספט שלם העוסק בבאדר מיינהוף.

ב-2004, יצא הסרט Raspberry Reich של במאי הקולנוע הקנדי ברוס לה ברוס, הסרט הוגדר על ידי מבקרים כ"סרט פורנו טרוריסטי" והוא שואב השראה ממעלליה של הקבוצה. הסרט הוקרן בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבלי קולנוע נוספים ברחבי העולם.

ב-2008, יצא לאקרנים סרטו של אולי אדל "כנופיית באדר מיינהוף", המספר את סיפורו של הארגון לאורך העשור הראשון לקיומו. הסרט הגרמני נמנה עם חמשת המועמדים הסופיים לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2008.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סיעת הצבא האדום בוויקישיתוף