ברנאר מקלרבו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברנאר מקלרבו

ברנאר מקלרבו הידוע גם כברנרדוס הקדוש (1090 - 21 באוגוסט 1153) היה אב מנזר ותאולוג נוצרי חשוב. הוא נחשב לקדוש בכנסייה האנגליקנית ובכנסייה הקתולית, וכן מוכר על ידי הקתולים משנת 1830 כ"מורה כנסייה". המייסד העיקרי של מסדר הנזירים הציסטרסיאניים ואחד הדוחפים העיקריים לחיזוק מסדר אבירי היכל שלמה.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנאר נולד בפונטן, על יד דיז'ון שבצרפת. אביו, אביר בשם טסלין, נהרג במסע צלב. אמו אלת', בתו של אציל מבית מון-בר שהייתה ידועה באדיקותה, מתה כאשר ברנאר היה עדיין ילד.

ברנאר היה חולני מכדי להיות איש צבא, ומות אמו הוביל אותו אל הכנסייה. רצונו להיעשות לנזיר נתקל בהתנגדות מצד קרובי משפחה, והם שלחו אותו ללמוד בשאלון על מנת לקבל תפקיד כנסייתי גבוה יותר. אף על פי כן, רצונו של ברנאר להיות נזיר לא פחת, וכאשר החליט להצטרף לקהילה של רובר ממולם בסיטו בשנת 1108, הוא לקח עמו את אחיו ורבים מקרוביו וחבריו.

ברנאר כנזיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאולוגיה נוצרית
תומאס מאקווינס, מחשובי התאולוגים הנוצריים
פורטל נצרות
מושגים בנצרות

הקהילה הקטנה של בנדיקטים שהאמינו ברפורמה, שכמעט והוכחדה בשל מחסור בחברים חדשים, התעוררה לחיים בזכות כניסתם של כשלושים גברים צעירים מהמשפחות הטובות ביותר בסביבה. אחרים הלכו בעקבותיהם, והקהילה גדלה כה מהר שתוך זמן קצר יכלה לשלוח שלוחות למקומות אחרים. אחד מהמנזרים הקטנים הללו היה קלרבו, שנוסד בשנת 1115 על אדמות שנתן הרוזן יו מטרואה. ברנאר מונה לאב מנזר זה.

על פי האמנה החדשה של המסדר הציסטריני, קלרבו היה למנזר העיקרי, ולו חמישה ענפים. קלרבו נעשה למנזר החשוב ביותר למסדר, בשל הפרסום וההשפעה של ברנאר.

תכונותיו הנזיריות של ברנאר, העינויים העצמיים שלו וכוחו כמטיף ודרשן עשוהו מפורסם. עולי רגל רבים הגיעו לקלרבו בעקבות השפעתו, וחולים רבים הגיעו על מנת שירפא אותם במגעו. בתוך זמן קצר ברנאר, שהתכוון להקדיש את חייו לעבודה במנזר, נמשך לתוך אירועי העולם הגדול. כאשר האפיפיור הונוריוס השני נבחר בשנת 1124, ברנאר כבר נחשב לאחד מבכירי אנשי הכנסייה בצרפת - באחד הדיונים החשובים בהם השתתף, ביקשו שליחי האפיפיור את עצתו.

פועלו במסדר אבירי היכל שלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1128 הוזמן בידי הקרדינל מתיו מאלבנו לסינוד של טרואה, שם חיכה לו תפקיד חשוב בהכרת המסדר הטמפלרי החדש, שמקובל כי הוא כתב את חוקיו. בשנה שלאחר מכן, בסינוד של שאלון-על-המארן, הוא סיים את המשבר שנבע מהאשמות שהובאו כנגד אנרי, בישוף ורדן, על ידי כך ששכנע את הבישוף לפרוש. עם זאת, חשיבותו של ברנאר באירופה החלה בעיקר עם מותו של האפיפיור הונוריוס השני (בשנת 1130), והבחירות המפוקפקות שבאו לאחר מכן. בסינוד שכינס לואי השמן באפריל באותה שנה, טען ברנאר בהצלחה בעד האפיפיור אינוקנטיוס השני כנגד מתחרהו אנקלטוס השני, ומרגע זה נעשה לתומך המשפיע ביותר של אפיפיור זה. בעוד אנקלטוס ישב ברומא ושלט בה, אינוצנטיוס נתמך על ידי צרפת, אנגליה, ספרד וגרמניה, ונסע ממקום למקום כשברנאר מימינו. האפיפיור אף התגורר בקלרבו עצמה, למרות מבניה הצנועים ולאחר מכן נסע עם ברנאר להתדיין עם לותאר השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, בלייז'.

פועלו באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1133 פתח הקיסר במסעו הראשון לרומא, וברנאר עצמו שהה באיטליה בזמן זה, תוך שהוא מנסה לשכנע את אנשי ג'נובה להשלים עם אנשי פיזה, מכיוון שהאפיפיור "שלו" היה צריך את תמיכת שניהם. הוא ליווה את אינוצנטיוס לרומא ודחה הצעות לפתוח במשא ומתן עם אנקלטוס. לות'ר, ראש האימפריה הרומית הקדושה הוכתר בכנסיית סט. פטרוס, וברנאר לא יכול היה לעזור לאפיפיור אינוצנטיוס עקב ריב עם בית הוהנשטאופן. ברנאר שוב בא לעזרתו, ובאביב 1135 הוא היה בבמברגר ושכנע את פרדריק הוהנשטופן להיכנע בפני הקיסר. ביוני חזר לאיטליה ולקח חלק חשוב במועצה של פיזה, שם החרימו את אנקלטוס. בצפון איטליה ההשפעה של דרשותיו ואישיותו הייתה עצומה. אפילו מילאנו הגאה נכנעה לפניו ולפני הקיסר והאפיפיור שלו, וניסתה לשכנע את ברנאר לעמוד בראש סט. אמברוס, הקתדרלה הגדולה של מילאנו.

אנקלטוס מת ב-25 בינואר 1138, וב-13 במרץ נבחר הקרדינל גרגוריוס ליורשו, ולקח את השם ויקטור. בחירה זו הייתה ניצחונו של ברנאר, ופרי השפעתו האישית. הקרע בכנסייה נרפא, וראש המנזר של קלרבו יכל לחזור ולשבת בשקט במנזרו.

חזרתו לקלרבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלרבו עצמה השתנתה בינתיים - למרות התנגדותו של ברנאר שהעדיף את פשטותם של המבנים הישנים, הפכה קלרבו למקום מפואר יותר כיאה למנזר שהטיל את צלו על רומא עצמה. את גודל השפעתו של ברנאר ניתן לראות מתוצאת המאבק בינו לבין פייר אבלר. מבחינת כוחו האינטלקטואלי והדיאלקטי של אבלר, ברנאר לא יכל לעמוד מולו, אך בכל זאת אבלר ירא מפניו ומילתו של ברנר הספיקה לגרום לרומא לפסול את אבלר.

תוצאה נוספת של פרסומו של ברנאר הייתה הגידול במסדר הציסטריאני. בין 1130 ל-1145 נוסדו או הצטרפו ממסדרים אחרים 83 מנזרים, ביניהם שלושה באנגליה ואחד באירלנד. בשנת 1145 נזיר ציסטריאני, שפעם היה חבר בקלרבו, נבחר לאפיפיור אאוגינוס השלישי. בחירה זו הייתה ניצחון למסדר, והעולם ראה זאת כניצחון של ברנאר כעצמו.

לאחר שריפא את הקרע בכנסייה, נקרא ברנאר לתקוף את הכפירה. ביוני 1145, בהזמנתו של הקרדינל אלבריק מאוסטיה, ברנאר נסע לדרום, ודרשותיו עזרו לעצור את הכפירה לזמן מה, בעיקר בחבל לנגדוק. חשובה בהרבה הייתה פעילותו בשנה שלאחר מכן, כשהטיף למסע צלב שני על פי דרישת האפיפיור. ההשפעה של בקשתו הייתה יוצאת דופן - המלך לואי השביעי ומלכתו אלינור מאקוויטניה הרימו את הצלב (מעשה שביטא הסכמה לצאת למסע), יחד עם רבים אחרים מכל שכבות העם. ברנאר המשיך להסתובב ברחבי צרפת הצפונית וגרם בכל מקום להתרגשות עצומה. הוא שכנע את קונרד, מלך הרומאים, להצטרף למסע. תוצאות המסע היו מכה לברנאר, שכן הוא נחל כישלון חרוץ, אולם הוא תלה את הכישלון בחטאיהם של נושאי הצלב.

שנותיו המאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסיבה כלשהי, כנראה בגלל הקנאה בו מצד הקרדינלים או בשל איבוד כבוד עקב כישלון מסע הצלב, השפעתו של ברנאר החלה לדעוך. במועצה שבה השתתף בריימס, שהתקיפה תאולוג מסוים וטענה כי הוא כופר, טענותיו של ברנאר לא נשמעו באותה עוצמה כמו פעם.

לאחר שהגיעו החדשות על כישלון מסע הצלב, נעשה ניסיון להציל אותו על ידי ארגון עוד מסע. בהזמנתו של סוגריוס, אב המנזר בזיליקת סן דני, ועתה מנהיגה למעשה של צרפת, ברנאר השתתף בפגישה שזומנה למטרה זו. הוא עצמו נבחר להנהיג את המסע הנוסף, בתמיכתו של האפיפיור. אך בגילו זה לא היה מתאים מבחינה פיזית ובריאותית למשימה זו, והנזירים הציסטריאנים הצילו אותו כשמנעו בעדו מלהשתתף בה. ברנאר כבר היה זקן, שבור מתהפוכות הגורל ומעבודה בלתי פוסקת, ונעצב מאיבוד כמה מחבריו הקרובים. אף על פי כן, האנרגיה האינטלקטואלית שלו נותרה במקומה. הוא המשיך להתעניין בצורה פעילה בעניינים כנסייתיים, ויצירתו האחרונה לא הראתה סימנים של חולשה.

דמותו ותכונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדולתו של ברנאר נעוצה בדמותו ותכונותיו. תקופתו ראתה בו ההתגשמות של האידאל של הנזירות בימי הביניים בהתפתחותה הגבוהה ביותר. לא הייתה לו אהדה לדיאלקטיקה של כמה דרשנים ומורים. ראייתו של ברנאר הייתה בהירה, והוא הלך בעקבות עקרונות האמונה הנוצרית, אדיקות והגיון חסר פשרות. אף שהוא היה אדוק מאוד, לא היה זה מטבעו להיות רודף או קנאי, וגם כאשר הטיף בעד מסע הצלב במיינץ, הוא התערב על מנת להפסיק את רדיפת היהודים שהייתה במקום. לגבי הכופרים אמר כי צריך לשכנע אותם לא באלימות אלא בדרכי הוויכוח. אולם, אם הכופר סירב להאזין העדיף לגרש אותו או לאסור אותו, על מנת שלא יסיט אותם מדרך הישר.

ברנאר הראה את האצילות של טבעו ואת עדינותו כאשר ניהל מגעים עם אנשים אחרים, וכן את ענוותנותו האמיתית. השפעתו הייתה ארוכת טווח, ואף הסופר של האימיטטיו דה כריסטי ("חיקוי הכריסטוס") שאב השראה מכתביו. תומכי הרפורמה בכנסייה ראו בו את מוביל עיקרי האמונה המועדפת עליהם של גאולה אלוהית. כתביו הודפסו בהוצאות רבות. הוא צמוד יחסית לביבליה, ואף שהוא מזכיר את הקדושים ואת הבתולה הם אינם חשובים ביותר בכתביו.

קשה לאמוד את הפופולריות שלו של ברנאר כדרשן עקב תיעוד לוקה בחסר של דרשותיו. כל דרשותיו נאמרו בלטינית לאנשים בעלי דרגה אינטלקטואלית הקרובה לשלו, ובסגנון שהיה מתאים לזמנו. ידוע כי ארסמוס מרוטרדם כתב כי "ברנר הוא דרשן בחסד על פי טבעו, ומלא בקסם וחיים ויודע איך להשפיע על רגשות שומעיו". גם על מכתביו של ברנר ניתן להסיק תכונות דומות.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו של ברנר מתחלקות לכמה סוגים:

  • מכתבים, מהם כחמש מאות ששרדו, והם משמעותיים מאוד לחקר ההיסטוריה התקופה.
  • מאמרים אודות הנזירות.
  • מאמרים אודות הממשל הכנסייתי.
  • ביוגרפיה.
  • דרשות.
  • תפילות ומזמורים, שחלק התקבלו בנוסח התפילה הקתולי, וחלקן אף התקבלו בכנסיות פרוטסטנטיות.

יצירותיו של ברנאר פורסמו באוסף מלא כמעט מלא ב-1508, ואוספים מלאים יותר במאות שלאחר מכן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]