טמפלרים (תנועה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טמפלרים לצד בית העם, וילהלמה
בית הקברות הטמפלרי במושבה הגרמנית בירושלים

טמפלרים הם חברי ארגון המקדשגרמנית: Tempelgesellschaft - טמפלגזלשאפט), תנועה דתית פרוטסטנטית שנוסדה בדרום גרמניה באמצע המאה ה-19. חברי התנועה פרשו מהכנסייה האוונגלית של ממלכת וירטמברג. מייסדה ואביה הרוחני של התנועה, כריסטוף הופמן, שאף להכשיר את הקרקע לקראת שיבתו השנייה של ישו ולקרב את הגאולה, לפי האמונה הנוצרית.

לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים ועבודה קשה בארץ הקודש, בירושלים, שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים.‏[1] במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי שכנות טובה עם ערבים ויהודים.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החלו חברים מן הקהילה הטמפלריות בארץ ישראל לעסוק בפעילות פוליטית נאצית ואף הצטרפו למפלגה הנאצית. כמו כן התגייסו חלק מבני הקהילה הטמפלרית לוורמאכט. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ריכזו שלטונות המנדט הבריטי את הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, במחנות מעצר. המושבות החקלאיות שרונה, ולדהיים, וילהלמה ובית לחם הגלילית, הפכו למחנות הסגר. המעצר נבע מחשש שיהוו גיס חמישי. משם גירשו הבריטים את מרביתם לאוסטרליה. תמורת שחרור חלק מהם הוחזרו לארץ יהודים בעלי אזרחות ארץ ישראלית ששהו במחנות ריכוז באירופה. רכושם של הטמפלרים, לרבות המקרקעין רב הערך של מושבותיהם, הועברו לניהול האפוטרופוס על נכסי נפקדים.

ב-17 באפריל 1948 כבשו כוחות ההגנה את המושבות ולדהיים ובית לחם הגלילית, ואחרוני המתיישבים שנותרו במושבות הטמפלרים גורשו מהארץ, תחילה לקפריסין ואחר כך הצטרפו לקרוביהם באוסטרליה.

עם קום המדינה, כשנכסי המקרקעין של הנציב העליון עברו לידי מדינת ישראל, הפכו אדמותיהם לאדמות מדינה, שכיום הן בבעלות מדינת ישראל ובניהול מינהל מקרקעי ישראל. כחלק מהסכם השילומים בין מדינת ישראל לגרמניה בשנת 1952 הוסכם גם על פיצוי שתשלם ישראל לטמפלרים על הרכוש שהיה להם בישראל.

תהליך העברת הפיצוים לטמפלרים ארך כעשר שנים. עד שנת 1962 שילמה ממשלת ישראל לטמפלרים וליורשיהם 54 מיליון מארק גרמני (שהיו כשלושה עשר מיליון דולר) כפיצויים בגין אדמותיהם ונכסיהם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונם של הטמפלרים צמח מהפייטיזם של המאה ה-17, רעיון שבישר על רוח חדשה בכנסייה הנוצרית הפרוטסטנטית באמצעות חיזוק האמונה שבלב, אהבת הזולת וחזרה לראשית הנצרות. הדמויות שעמדו בראש הקהילה החדשה היו שתיים, כריסטוף הופמן וגאורג דויד הארדג. בקרב הקהילה התגבש הרעיון של כינוס עם האל בירושלים: "אך בקשו ראשונה את מלכות האלוהים, וצדקתו וכל החפצים ההם יינתנו לכם מתנות נוספות" (הבשורה על-פי מתי ו' 33). הכוונה הייתה לטפח עדת מאמינים, שיהיו מחוננים במתנת הרוח ועשיית ניסים, תוך תיקון סדרי עולם והצלתו מבבל החדשה.

בקהילה התקיימה אווירה משיחית, וכוונה ליצור עם חדש שבו היחיד יהיה המקדש, בעקבות הפסוקים:

" הֲלֹא יְדַעְתֶּם כִּי הֵיכַל אֱלֹהִים אַתֶּם וְרוּחַ אֱלֹהִים שֹׁכֵן בְּקִרְבְּכֶם׃ וְאִישׁ אֲשֶׁר יַשְׁחִית אֶת־הֵיכַל אֱלֹהִים הָאֱלֹהִים יַשְׁחִית אֹתוֹ כִּי הֵיכַל אֱלֹהִים קָדוֹשׁ וְאַתֶּם הֵיכָלוֹ"‏[2]

מאחורי הרעיון עומדת התפיסה של "הגשמת מלכות אלוהים על פני הארץ תוך מסר אהבה יום יומי". המקדש שיקום הוא של עם האל, אשר יהווה את משכן האלוהים, יבטל את הכנסייה המסורתית ויקיים כנסייה אנושית.

ב-1856 הוקמה חוות הכשרה בקירשנהרדוף שבגרמניה, והופמן יצא והציג את הרעיונות בעיתון הקהילה "די וארטה" (Die Warte, "המצפה"):

"התיישבות הטמפלרים בפלשתינה צריכה להיות דוגמה לאהבת האמת והצדק, לסדר ולחריצות, לעזור להם להתגבר על חוסר הידע על ידי מסירת תרבות אירופית להעלאת מצבם המוסרי והרוחני ולמען רווחתם החומרית."

ההתיישבות בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הבד שהקימו הטמפלרים בשרונה
המושבה שרונה
שרידים של מבנה טמפלרי בשרונה (כיום רחוב קפלן)

לאחר ששלחו "מרגלים" שיתורו את הארץ בשנת 1858, ולאחר מספר ניסיונות כושלים של קבוצות קטנות להיאחז בקרקע בעמק יזרעאל, הגיעו בשנת 1868 454 מחברי התנועה מוירטמברג לארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון עות'מאני. עם הגיעם הקימו את המושבה הגרמנית בחיפה, לאורך הרחוב שנקרא כיום שדרות בן-גוריון. כעבור שנה (1869) הקימו 320 מתיישבים נוספים את המושבה השנייה, ביפו. המושבה החקלאית הראשונה שהקימה התנועה הייתה שרונה, שהוקמה בשנת 1871 על אם הדרך מיפו לשכם עם 269 מתיישבים. ב-1873 הקימו 300 מתיישבים טמפלרים מושבה בעמק רפאים בירושלים, אזור המכונה עד היום "המושבה הגרמנית". פרוור של המושבה בחיפה הוקם על הכרמל ונקרא "כרמלהיים". בסיום גל ההתיישבות הראשון ישבו במושבות ברחבי הארץ 1,340 איש, שעסקו בחקלאות, מלאכה, מסחר, תחבורה, תיירות, אדריכלות ועוד.

ב-1898 ביקר בארץ ישראל קיסר גרמניה וילהלם השני. עם חזרתו לגרמניה החליטה אשתו אוגוסטה ויקטוריה להקים עמותה שתתמוך במפעל הטמפלרי, ולאחר 30 שנה בהן לא הוקמו מושבות חדשות, החל גל ההתיישבות השני של הטמפלרים. ב-1903 הוקמה בסמוך למושבה הוותיקה ביפו שכונה טמפלרית נוספת, "ואלהלה" שמה, שאיכלסה את הדור השני של המתיישבים. באותה תקופה הוקמו גם שלוש מושבות חקלאיות מחוץ לערים הגדולות: "וילהלמה" (1902) - כיום מושב בני עטרות הסמוך לנתב"ג, בית-לחם (1906) - כיום המושב בית לחם הגלילית, ו"ולדהיים" (מילולית "בית היער", 1907) - כיום מושב אלוני אבא. דרומית לחיפה ממול לכפר הערבי טירה, התיישבו מספר משפחות וקראו למקום נויהרדטהוף. ערביי טירה התנכלו למתיישבים וב-1910 רצחו את האיכר פריץ אונגר, פרשה שגרמה לסכסוך דיפלומטי בין גרמניה לטורקיה. ערב מלחמת העולם הראשונה מנו קהילות הטמפלרים ברחבי הארץ 2,200 נפש.

הטמפלרים נהנו מקשרים טובים עם השלטונות העות'מאניים, זכו להערכתם של הערבים והיהודים, ותרמו רבות להתפתחותו של היישוב בארץ ישראל. הם הביאו עמם מאירופה כלים ושיטות עיבוד מודרניות לחקלאות כ"משק מעורב", גידולים חדשים (דבורת הדבש מתורבתת ונראה שהיו בין מביאי האקליפטוס לארץ), משק חלב מודרני, כרכרות רתומות לסוסים וסגנון אדריכלי אירופי.

יואל משה סלומון כתב בעיתון יהודה וירושלם (1877):

Cquote2.svg

שמנו לבינו גם על הקאלאניאות אשר יסדו זה כמה שבעה שנים האשכנזים בני וויטינבערג (לא מבני עמינו) ובתיהם בנויות במשטר נאה, ככל ערי אירופי, ברחובות רחבות ובנינים מפוארים עד אשר האיש אשר יתהלך ברחובותיהם, ישכח כי רגליו תדרכנה בארץ הנשמה, וידמה כי הנהו באחת מערי אירופא הנושבות. ככה התהפכה הארץ הנשמה הזו לארץ נושבה בשנים מועטות, ויושביהם רואים פרי בעמלם. המראַה הנעימה הזאת תלביש את לבב האיש הישראלי צער ויגון, ענג ונחת יחד. לבבו ישמח בראתו כי ארצינו הקדושה מוכשרת להתהפך כגן אלקים אם תעבד ביד חרוצים, ורבת און היא להשביעם להם חמודות, עד כי לא יקוו לאיש ולא ייחלו לבני אדם. ויתרון לה מכל ארצות אירופא, והעד על זה כי אנשים אשר לא מבני עמינו עזבו מולדתם ונאחזו בארץ הקודשה, ולוא לא מצאו היתרון להאדמה הברוכה הזאת על אדמת מולדתם, כי אז לא נעו אל ארץ נכריה למו. ולעומת זאת כלימה תכסה פנינו, בזכרינו כי העמים אשר לא במני עמינו יהיו הראשונים לחונן ארצינו הקדושה - ואנחנו, עם בני ישראל, נעמוד מרחוק ולא נמהר לנחם את האם קדושה הצמאה לבניה, ולא נשים לבינו להסיר מסוה אלמנותה מפניה.

Cquote3.svg
– יהודה וירשלם תרל"ז-תרל"ה

אחרי מלחמת העולם הראשונה, הקים מרטין שטול, חתנו של גוטליב שומכר, יחד עם טמפלרים נוספים, את "חוות שטול" על שטח של כ-400 דונם. המבנים היו במקום בו נמצא היום קיבוץ שמרת, חלק מהאדמות שייכות היום לבוסתן הגליל.

ניסיונות התיישבות נוספים היו ברמלה, בג'נין ובאשדוד. אחד מניסיונות ההתיישבות נעשה בעמק בית שאן בשנות ה-20 של המאה ה-20, שעה שטמפלרים רכשו קרקעות בין טירת צבי לשדה אליהו של ימינו והקימו שם שלושה מבנים מלבני בוץ שהיו ייחודים בפתרונות שנתנו לבעיית החום הכבד של עמק בית שאן. מבנים אלו נהרסו בינתיים וברעפים נעשה שימוש לקירוי בית הכנסת של שדה אליהו.

דור ההמשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכם היו הגרמנים שהגיעו לארץ בעלי תפיסה דתית משיחית. במשך הזמן ירדו חשיבות הדת והתפיסה המשיחית בקרב בני הדור השני והשלישי, והם היו לחקלאים ואנשי מקצוע המגובשים בתפיסות חילוניות ללא השפעת אנשי הדת. הם לא קיבלו את הנתינות העות'מאנית (או את הבריטית מאוחר יותר), והמשיכו לשמור על נתינותם הגרמנית, ולכן גם לא הכיר בהם השלטון המקומי כ"עדה דתית מקומית" וענייניהם התנהלו לפי המשפט האזרחי הגרמני. הם נשארו נאמנים לרייך הקיסרי ערב מלחמת העולם הראשונה, וצעירים רבים הצטרפו גם לכוחות הגרמניים הלוחמים. רק מעטים שבו מן המלחמה.

ב-1917 נכבשו דרומה ומרכזה של ארץ ישראל על ידי חיל המשלוח המצרי בפיקוד בריטי, אשר הטיל בה ממשל צבאי. הטמפלרים, אזרחי האימפריה הגרמנית המובסת, נחשבו נתיני אויב ופעילותם נאסרה, ולמרות זאת את ההכנות וההצטיידות לצליחת הירקון רכזו הבריטים בשרונה ובפרדסיה ונעזרו לשם כך בתושבי שרונה. ב-1918 הוגלו 850 מבין תושבי מושבות הטמפלרים הדרומיות למצרים, שם הושמו במחנה מעצר. 300 מתוכם גורשו חזרה לגרמניה. עם ייסודו של הממשל האזרחי של המנדט הבריטי בארץ ישראל ביולי 1920 הורשתה מחדש פעילות הטמפלרים בארץ, ובמהלך השנים 1920-1921 שבו הגולים ממצרים ומגרמניה. את מושבותיהם מצאו חרבות, שוממות ובזוזות, והם ניגשו מיד לשקמן. בתוך שנים אחדות של עבודה חרוצה חזרו המושבות ברחבי הארץ לפרוח, להיות דגם מוצלח להתיישבות ולספק מוצרי חקלאות ושירותים שונים לאוכלוסיית הארץ.

תקופת המשטר הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל צלב קרס מעל מלון פאסט בירושלים, 1933
איכרים טמפלרים בגורן, שרונה או וילהלמה

מרבית הגרמנים הטמפלרים שחיו בארץ ישראל בשנות השלושים, תקופת עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, השתדלו לשמור על נייטרליות. הם נזקקו ליחסים טובים עם השוק המקומי היהודי שרכש מהם את מרבית תוצרתם, ועם האוכלוסייה הערבית שספקה להם את כוח העבודה הזול. עם זאת, הם נחשפו יותר ויותר לתעמולת המפלגה הנאצית, ורעיונות נאציים החלו לפעפע בקרב חברים מבני הקהילה. קרל רוף, אדריכל מחיפה, ייסד את סניף המפלגה הנאצית בארץ ישראל. הוא נולד בחיפה ועבר עם רעייתו לגרמניה, שם הצטרף למפלגה הנאצית וקיבל את רעיונותיה, אותם הביא לארץ ישראל. בתחילת 1933 הוגשו בארץ ישראל 14 בקשות הצטרפות למפלגה הנאצית. קרל רוף שימש נציג המפלגה בא"י מטעם ארגון משרד החוץ - "לנדספרטראונסמן פלשתינה", ועסק בעיקר בהעברת חומר מגרמניה וגיוס חברים נוספים תוך חיזוק מעמדה של המפלגה.

החרם כנגד היהודים בגרמניה הנאצית בחודש אפריל 1933 פגע בעקיפין בקהילה הגרמנית בארץ. היהודים השתדלו שלא לקנות סחורות מתוצרת גרמנית, דבר שפגע במסחר הגרמני המקומי. בעקבות החרם פנתה הקהילה הטמפלרית הארצישראלית לגרמניה בבקשה להפסיק את החרם האנטי יהודי, פניה שעוררה את כעסם של הנאצים המקומיים. הייתה זו הפעם היחידה שבה התערבה הקהילה הגרמנית בארץ ישראל בענייני המדינה הגרמנית. הסמלים של המפלגה הגיעו גם לארץ ישראל, וצלב הקרס שימש את הגרמנים כמגן בפני התקפות ערביות על מכוניותיהם. אך מנהיגי המפלגה בארץ הבינו כי קיימת בעיה עם הקהילה היהודית. עיתון הקהילה הטמפלרית "די וארטה" כתב: "אל לנו לשכוח שאנחנו חיים בארץ לא גרמנית, בקרב אוכלוסייה לא גרמנית, ושמשימתנו בפלשתינה אסור שיהיה לה אופי פוליטי. תהיה זו טעות אם אלה בינינו שמקבלים על עצמם את עקרונות הנציונל-סוציאליזם ילעגו לאלה שעדיין מהססים ויפגעו בהם. אין ספק שכולנו היינו ועודנו גרמנים פטריוטים טובים".

בכינוסים של הגרמנים בארץ ישראל החלו להרצות על עקרונות המפלגה הנאצית ולהפיץ את האידאולוגיה החדשה. בנובמבר 1933 כבר היו רשומים בארץ ישראל 42 חברים במפלגה הנאצית. הקונסוליה הגרמנית פעלה יחד עם נציגי המפלגה הנאצית בארץ, ומן הספריות הגרמניות הוצאו ספרים "אסורים" והוכנסו ספרי תעמולה נאציים. באפריל גם הוחלט לברך את כולם במועל יד וב"הייל היטלר". בחודש יוני 1934 החליטה המפלגה שלא להשכיר דירות ליהודים, וחזית העבודה הגרמנית פעלה בעניין במלוא המרץ. הילדים הצעירים החלו נוטלים חלק בפעילות של תנועות הנוער הגרמניות, וקבוצות צעירים נסעו לגרמניה למחנות קיץ, שם קיימו פעולות לחיזוק האידאולוגיה הנאצית וקיבלו כלים שבעזרתם יוכלו להשפיע על המבוגרים.

בכינוס של הקהילה בשנת 1934 קבעו הנציגים הנאצים כי המפלגה היא זו שתכתיב את מהלך העניינים הגרמניים בארץ. הפעיל הנאצי קורנליוס שוורץ מונה כראש הקהילה בארץ ישראל, וקיבל את התואר של Landesgruppenleiter. הוא התרכז במיוחד בתעמולה נגד היהודים ובמלחמה מתמשכת בהסכם ההעברה, ומאוחר יותר פעל נגד תוכנית החלוקה של ועדת פיל. המפלגה הנאצית שמה דגש על חינוך הצעירים, חינוך שהיה תלוי בגרמניה הן בתקציביו והן בעובדה שהמסיימים נזקקו להכרה בתעודות הגמר של בתי הספר בארץ להמשך לימודיהם בגרמניה. המורים בבתי הספר חויבו להשתייך להתאחדות המורים הנאציים. משלחת של 70 בני נוער יצאה לסיור בגרמניה, וכשחזרו הביאו אתם מסר נאצי ברור, תוך הבעת צער על כך שלא הצליחו להשתתף בכינוס בנירנברג (בטקס חוקי הגזע).

חותם ששימש את הטמפלרים לסמן תפוזים שגודלו בשרונה ובווילהלמה ואשר נשלחו ליצוא

שנת 1935 הייתה שנת שיא בייצור החקלאי של הטמפלרים במושבות הצפוניות. המתח עם היישוב היהודי בעמק יזרעאל עלה על רקע האירועים בגרמניה, ובשלב זה כבר נמנו בארץ ישראל 250 חברי מפלגה.

ב-19 באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול. הטמפלרים הכריזו על נייטרליות, ואכן בפרוטוקולים של הקהילה בבית לחם הגלילית ניתן לראות כי הקהילה החליטה שלא לסייע לערבים בפעילות נגד היהודים, דבר שלא מנע מיחידים לשתף פעולה עם נציגי הוועד הערבי העליון. הגרמנים סיפקו נשק, עזרו לארגן מהומות בטבריה, וחברי כנופיות ערבים הסתתרו בוולדהיים ובבית לחם הגלילית. הרמן סוס מוולדהיים אף הניח מוקש ב-14 במרץ 1939 ליד אלונים, שגרם להרג שלושה צעירים בני הקיבוץ. המרד הערבי היקשה מאוד על הגרמנים, אבל חיזק את מעמדה של המפלגה ששלחה מתנדבים למושבות החקלאיות כדי לעזור למתיישבים, במקום הערבים שהכריזו על השביתה. לנוכח מצבם העדין של הגרמנים, שנמצאו בין היהודים לערבים בזמן המרד, פנה קורנליוס שוורץ לגרמניה וביקש שלא לשלוח לארץ ישראל את העיתון הנאצי 'דר שטירמר': "אנו כאן בארץ היהודים...עלינו להיאבק מלחמה קשה...ולפיכך עלינו להימנע מכל דבר, העלול לשפוך עוד שמן על המדורה".

בינואר 1938 גדל מספר חברי המפלגה הנאצית ל-330 (17% מן האוכלוסייה הגרמנית בארץ). האזרחים הגרמנים השתתפו ב-9 באפריל במשאל עם על סיפוח אוסטריה (הם עלו על האוניה "מילווקי" והצביעו מחוץ למים הטריטוריאליים). 173 הצביעו כן, לעומת 6 שהצביעו לא.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה האוונגלית במושבה ולדהיים (כיום אלוני אבא)

ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-20 באוגוסט 1939, הגיע מברק המזמן את האזרחים הגרמנים חייבי גיוס להתייצב בגרמניה. ביום האחרון של החודש עזבו המגויסים לשרות הצבאי, ויחד אתם יצאו גם חלק מבני משפחותיהם, בסך הכול כ-550 איש. הגיוס למלחמה יצר ויכוח בין ראשי המפלגה הנאצית לנציגי האגודה הטמפלרית, אשר דרשה להשאיר חלק מהגברים שהיו חיוניים למשק הגרמני בארץ ישראל.

על פי הוראות שלטונות המנדט הבריטי, שראו באנשי הקהילה הגרמנית נתיני אויב, הוקפו המושבות הגרמניות בגדרות תיל ובמגדלי שמירה והפכו למחנות מעצר. תושבי חיפה הגרמנים הועברו צפונית לעכו, למחנה המעצר מזרעה, ובהמשך הועברו חלק מהם למושבות הגליליות. לשמירה על המושבות הוקמה יחידה מיוחדת של נוטרים, שמנתה בשיאה 300 איש. במחנות הוחרמו מכשירי הרדיו, הייתה האפלה בערב, ובוצעו חיפושים בבתים ועל גופם של העצורים. 1147 איש שהו במחנות מעצר אלו.

בוולדהיים נפתח גם מחנה מעצר לשבויים איטלקיים. כותב מאיר שלו בספרו "כימים אחדים" על ולדהיים ומחנה השבויים שהיה במקום:

Cquote2.svg

פה היה פעם המחנה שבויים של האיטלקים, כאן בדיוק איפה שהגבעה הקטנה, היה המטבח שלהם והלבנים האדומות האלה זה כל מה שנשאר מהארובה של התנור, כל היום הם היו שרים פה ומבשלים ורוקדים, ומהארובה הזאת שלהם הריח הכי טוב שבעולם היה יוצא, ובגדר היה חור גדול שכולם ידעו עליו, שהשבוים יוכלו לצאת בשקט ולחזור בשקט בלי להפריע לשומרים.

Cquote3.svg
– מאיר שלו, כימים אחדים

בקיץ 1941, לנוכח התקרבות החזית הגרמנית מכיוון צפון אפריקה לארץ ישראל, החליטו הבריטים להוציא מהארץ עצירים גרמנים, מתוך החשש שישמשו כגיס חמישי. בסך הכול הוצאו מהמושבות 665 איש. הם הורשו לקחת מזוודה בת 40 ק"ג כל אחד, והועברו לנמל סואץ במצרים, שם הועלו על האונייה 'קווין אליזבת', שנשאה שבויים איטלקיים מטוברוק ופצועים אוסטרלים שחזרו הביתה. ב-15 באוגוסט הגיעו לנמל פרת', נבדקו על ידי הרופאים, מסרו טביעות אצבע ומילאו טופסי הגירה. משם הועברו דרך סידני למחנה בטטורה (180 קמ' צפונית למלבורן). במחנה חיו העצירים באורח חיים משלהם עם הנהגה מקומית ואוטונומיה בניהול חייהם השוטפים, ואף התקיימה ביניהם פעילות נאצית. באותו מחנה ישבו גם יהודים גרמנים, דבר שגרם למריבות וסכסוכים מרובים בין היהודים לגרמנים הנאצים. הצלב האדום הגרמני הביא להם חבילות ודמי כיס מגרמניה.

בארץ ישראל נותרו 1052 טמפלרים, במושבות שהפכו למחנות תחת שמירת שוטרים בריטים ונוטרים יהודים. הותר להם לבקר במושבות אחרות באוטובוסים מאורגנים ובליווי. כל חודש היה מבקר מפקח של הסי.אי.די וקונסול ספרד, ובכל חצי שנה היה מבקר נציג של הצלב האדום.

באוקטובר 1944 השתתפו שלושה מבין בני הקהילה הטמפלרית שהתגייסו למודיעין הגרמני במבצע אטלס, ניסיון נפל גרמני להתסיס ולארגן מחדש את המרד הערבי בארץ ישראל. לאחר אימונים בגרמניה, הוצנחו השלושה יחד עם שני ערבים מארץ ישראל בסביבות יריחו. המבצע כשל כבר בראשיתו עקב תקלות מבצעיות ועבודה טובה של המודיעין הבריטי, ואנשי הקומנדו על ציודם נפלו בידי הבריטים.

חילופין - טמפלרים תמורת יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנשי היישוב שהוחזרו מאירופה הנאצית

באירופה שתחת הכיבוש הנאצי נלכדו במחנות ריכוז יהודים שיצאו מארץ ישראל לפני המלחמה. המשפחות בארץ לחצו על הסוכנות היהודית לפעול לשחרורם, כאשר במקביל לחצו גם טמפלרים וגרמנים על ממשלת גרמניה לפעול לשחרור בני משפחותיהם הכלואים במחנות מעצר בארץ ישראל. לחץ נוסף להסכם חילופין הפעיל ולדמר פאסט, מזכיר ראשון בשגרירות גרמניה בטורקיה, שהוריו היו במעצר בירושלים.

במאי 1940 אישרה ממשלת פלשתינה-א"י כניסה לתושבים חוזרים, נשים וילדים של תושבי ארץ ישראל, למרות חששם של הבריטים משובם של מי מהם שהצטרפו למפלגה הנאצית ותודרכו לפעול כגייס חמישי.

ב-23 באוקטובר 1941 יצא צו של ראש הגסטאפו היינריך הימלר, על איסור הגירת יהודים מגרמניה, אבל לכלל זה היו מספר חריגים: בעלי נתינות זרה ממדינות נייטרליות או מדינות גרורות של גרמניה, קבוצת חילופין של יהודים מגרמניה, או בעלי רכוש רב ששילמו על יציאתם. למשרד בארץ ישראל היו 17 רשימות "מועמדי עליה" שהורכבו מאותם ארצישראלים שנותרו באירופה עם פרוץ המלחמה. את הרשימות הכינו בקושטא על סמך הרשימות לעלייה שהיו בארצות השונות, והמאושרים קיבלו אישורי עלייה. בסך הכול הועברו רשימות עם 21,710 שמות לידי הגרמנים, אך חלק גדול מהם לא היה ניתן לאיתור.

ביולי 1941 גורשו 661 טמפלרים לאוסטרליה, דבר שזרז את החילופין. בדצמבר 1941 נשלחו מארץ ישראל 69 גרמנים נוספים. לחץ למימוש החילופין הפעיל גם קורנליוס שוורץ, בן הקהילה הטמפלרית ששהה בגרמניה. הוא תכנן לשלוח את הגרמנים המוחלפים לחצי האי קרים. אך הטמפלרים, מבחינתם, לא מיהרו להתחלף. הם רצו לשמור על זכויותיהם במושבות, לא גילו עניין בחצי האי קרים. ב-1942 גורשה קבוצה נוספת של כ-700 גרמנים לגרמניה. החילופין התבצעו בטורקיה, וטופלו בידי השגריר פאסט ונציגי המפלגה הנאצית. באביב 1943 החליטו הגרמנים לעכב 10,000 יהודים מהשמדה למטרת חילופין – וייעדו לשם כך את מחנה ברגן בלזן. ב-2 במרץ 1943 מסר משרד החוץ למשרד הראשי לביטחון הרייך של הימלר:

Cquote2.svg

לאפשר החזרתם של נתינים גרמנים שנעצרו למולדתם, תמורת נתיני ארצות אויב שמצויים בידינו, לשם מטרה זו יש ברשותנו לא רק נתינים בריטים ואמריקנים, אלא גם נתינים הולנדים, בלגים, צרפתים, נורבגים ורוסים בני הגזע היהודי...משרד החוץ מבקש לפיכך שכ-30 אלף יהודים בעלי האזרחויות המוזכרות לעיל, שהוגדרו כמתאימים לחילופים עתידיים, ישמרו לרשותנו למטרה זו.

Cquote3.svg

הדבר תאם את הוראת הימלר מדצמבר 1942:

Cquote2.svg

היהודים המצויים עדיין בצרפת וכן יהודים הונגרים ורומנים אשר להם קרובי משפחה בעלי השפעה באמריקה ירוכזו במחנה מיוחד. יש להעסיקם בעבודה, אך בתנאים שיבטיחו את קיומם כשהם בריאים ושלמים. יהודים מסוג זה הינם בני ערובה יקרי ערך עבורנו.

Cquote3.svg

במרץ 1943 הורו על הקמת המחנה המיוחד בברגן בלזן ליהודים בעלי קשרים, לבני ערובה ללחץ פוליטי או כלכלי, ולדמויות מפתח חשובות. בסך הכול עברו במחנה בשנים 1943-1944 כ-5000 יהודי חליפין בעלי דרכונים ארצישראליים או דרכוני חסות. הטמפלרים, שרבים מבניהם שרתו בוורמאכט, הפעילו לחץ לחלופין, וכן גם הוועד לענייני פליטים שהוקם בארצות הברית. במקביל הפעילה הסוכנות היהודית לחץ על הממשל הבריטי. היהודים המועמדים לחלופין באו מהולנד, שם הכינו רשימות של כאלה עם משפחות בארץ ישראל. הועברו מאות שמות, והחשש היה כי ריבוי שמות יוריד את ערך הרשימות. כמו כן, לא נמצאו מספיק גרמנים שרצו לעזוב את ארץ ישראל. בסך הכול אושרו בירושלים 2,817 שמות. בוסטרבורק רוכזו 1,297 יהודים לחלופין, משם הועברו לברגן בלזן והמתינו להחלפה.

ב- 9 ביולי 1944 הוחלפו 283 יהודים תמורת 150 גרמנים (מהם 74 מדרום אפריקה ו-41 מארץ ישראל). גרמנים ששוחררו תמורתם והגיעו לווינה ב-9 ביולי וב-26 ביולי נפגעו מהפצצה אווירית, ביניהם 3 ממשפחת בלדנהופר ו-4 מבני משפחת הסלשוורד, וכן 3 משרונה (משרונה לבדה הוצאו 42 איש). בסך הכל הוחלפו בהמשך 551 יהודים תמורת 455 גרמנים.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני המלחמה, לא ראה היישוב היהודי בעין יפה את תמיכת הגרמנים במפלגה הנאצית. בסיומה, עם היוודע ממדי הזוועות והחורבן שהמיטה האידאולוגיה הנאצית על יהדות אירופה, החליטו ראשי ארגון ההגנה להיפרע מן הנאצים המקומיים אך לא רק. התעשיין גוטהילף וגנר, מראשי הטמפלרים, נורה בתל אביב ב-22 במרץ 1946. בנובמבר 1946 נורו ליד ולדהיים בעמק יזרעאל שני גרמנים – מקס מיטשרניץ ורודולף מולר לעיני משפחתם על ידי לוחם הפלמ"ח רפי איתן. השניים נבחרו באופן אקראי בהיותם בין ראשוני השבים לארץ ישראל, כדי להרתיע את האחרים מלשוב. בחיפה נורו באותו הזמן שומאכר ווילפריד, וגרמני נוסף בשם רופרט.

לאחר תום המלחמה ביקשו הטמפלרים לשוב לבתיהם בארץ ישראל ולקבל חזרה את רכושם. המוסדות היהודיים התנגדו לבקשה זאת ובקשו מהבריטים לגרש את שאר הטמפלרים מארץ ישראל ולמסור את רכושם ליהודים כפיצוי על קשיי היהודים במהלך המלחמה. בסוף 1946 הודיע השלטון הבריטי כי על הטמפלרים לעזוב את ארץ ישראל, אולם הגירוש התמהמה.

ב-17 באפריל 1948, ערב הכרזת מדינת ישראל, יצא גדוד 4 של גולני לכבוש את ולדהיים ובית לחם הגלילית, על רקע החשש כי הערבים השכנים יתפסו את המושבות הגרמניות.

במהלך הכיבוש נורו בביתם בוולדהיים הזוג איימן בידי החייל נחום זרחי מנהלל, שחשב אותם בטעות לבני משפחת אדולף אייכמן. הגרמנים מבית לחם הגלילית נמלטו ברובם מהמקום, להוציא זקנים ומוגבלים. הם נתפסו מאוחר יותר בכפר הערבי ספוריה בידי כוחות ההגנה שהיו בדרכם לנצרת. אחרוני הגרמנים שישבו במעצר בארץ ישראל הועלו על אוניה לקפריסין, שם נכלאו בפמגוסטה ומשם, לאחר חמישה חודשים, הובלו לאוסטרליה וצורפו ליתר המגורשים שישבו שם מאז 1941.

במהלך השנים 1946-1947 שוחררו בהדרגה העצירים באוסטרליה ממעצר, לאחר חקירה אישית ותהליך דה-נאציפיקציה שעבר כל אחד. הטמפלרים שהיו חברי המפלגה הנאצית גורשו חזרה לגרמניה. היתר הורשו להתיישב באוסטרליה, ואף קיבלו ב-1948 אזרחות אוסטרלית.

הטמפלרים המשיכו לחיות ולפעול כקהילות המשמרות את מורשתם ואמונותיהם הדתיות בשתי תפוצות עיקריות: אוסטרליה ביתם החדש, וגרמניה מולדתם. את מרכזיהם הקימו במלבורן ובשטוטגרט, עם קהילות משנה בערים אחרות. קהילות אלה ממשיכות להתקיים עד היום, ומורכבות בעיקר מצאצאי הטמפלרים שחיו ופעלו בארץ ישראל עד שגורשו ממנה. בסך הכול מונים הטמפלרים כיום כ-2,000 נפש, מהם כ-1,300 באוסטרליה וכ-700 בגרמניה. צאצאי הטמפלרים באים מעת לעת לביקורים בישראל כדי לפקוד את קברי אבותיהם שבבתי העלמין הטמפלריים.

בשנת 1952, במסגרת דיוני הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה הוחלט על פתיחת משא ומתן על נכסי הגרמנים בישראל. ביוני 1962 נחתם הסכם פיצויים עם הקהילה הטמפלרית, על פיו ממשלת ישראל שילמה חמישים וארבעה מיליון מארק (שהיו שווי ערך לכשלושה עשר מיליון דולר) על הרכוש הטמפלרי שהושאר בישראל.‏[3] המשא ומתן נוהל בידי המתווך פרופסור סוונסן. התשלום בפועל של הכסף ארך כעשר שנים נוספות. 60 אחוזים מסכום הפיצויים הועבר לקהילה באוסטרליה, ו-40 אחוזים לקהילה בגרמניה.

ההתיישבת הטמפלרית בולדהיים שימשה רקע לספר "פונטנלה", פרי עטו של הסופר מאיר שלו.

עיקרי אמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלב הטמפלרי המשלב את האות T - סמל "אגודת המקדש"

הטמפלרים מגדירים את עצמם כאגודה נוצרית עצמאית ולא-דוגמטית, המאמצת את הערכים השזורים במשנתו של ישו הנוצרי. המקדש ("טמפל") בשמה של האגודה מבטא את תפיסתה לגבי הקהילה הנוצרית, המחויבת להיות מקדש רוחני לאל השוכן בתוכה. בו בזמן, כל אדם כשלעצמו מהווה מקדש לאלוהים השוכן בו, ועל כן המחויבות לפעול על פי תורתו של ישו היא אישית וקהילתית בו-זמנית.

האל הוא מקור החיים ומרכז המציאות הרוחנית. האדם אחראי כלפיו ומקובל על ידו, אך אין ביכולתו של האדם לתפוס את מלוא משמעותו של האל. ישו, לעומת זאת, בניגוד לתפיסתו בכתות ובזרמים אחרים בנצרות, הוא בן אנוש ולא בן אלוהים, שחי ופעל בהשראת האל ובקרבה רבה אליו. יכולתו להתקרב לאל ולראות נכוחה וללא מורא את אהבתו היא שמעלה אותו לדרגת מושיע, שנכון היה למסור את נפשו כדי לבטא את מסירותו לאל ואמונו בו. תחייתו של ישו מן המתים היא, מעל הכל, אירוע רוחני ולא פיזי, המבטא קיום רוחני המשתרע מעבר לחיים, ואפשרי פוטנציאלית בכל אדם.

"מלכות האלוהים" היא מושג מרכזי בתפיסה הדתית הטמפלרית. זוהי, לשיטתם, ליבת המסר של ישו, ועל פיה תיקון האנושות לעבר שלמות, והתקרבות בני האדם לאל ובינם לבין עצמם, הם תהליכים מתמשכים הן במציאות הגשמית והן מעבר לה.

כתבי הקודש הם המשנה הבסיסית של הנצרות, והטמפלרים מכירים בהם ורואים בהם מקור עשיר לחוויות המפגישות אדם ואלוהים. עם זאת, הם אינם "דברי אלוהים חיים", ואין ללכת אחריהם באופן עיוור. יש לקרוא אותם קריאה ביקורתית, כזו שנדרשת לגבי כל מקור היסטורי, תוך הפעלת שיקול דעת המונחה על ידי תורתו של ישו, ולבחון היטב אלו תיאורים בהם משקפים מציאות שהייתה נכונה לזמנה בלבד ואלו רלוונטיים לימינו אנו.

הטמפלרים רואים בהקמת קהילות וטיפוחן מטרה נעלה, היות שפרקטיקת הנצרות מתבצעת במיטבה במסגרת קהילתית שבה חברים חולקים אמונה משותפת ופועלים יחדיו. המעורבות הקהילתית חשובה יותר מקיום הטקסים הדתיים, שהם רצויים אך אינם בגדר חובה לחברים. על כן, אין מניעה שחבר בטמפלרים יהיה במקביל חבר בזרם נוסף של נצרות או כת אחרת, ואף בדת שאינה נוצרית. כמה מהטקסים הדתיים הנוצריים נדחים לחלוטין בידי הטמפלרים, כגון הטבלה.

הטמפלרים אינם מייחסים קדושה יתרה למקום התפילה ולמבנה המשמש אותה, שהרי הקהילה והאדם הם המקדש ולא המבנה המאכלס אותם. אין אצלם כמורה מוסמכת או כוהני דת במשרה מלאה, והמנהיגות הדתית של הקהילה מופקדת בידם של כמה מזקני הקהילה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלכס כרמל, התיישבות הגרמנים בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית. הוצאת האוניברסיטה העברית, 1973
  • יוסי בן-ארצי, המערך הפיזי של מושבות הטמפלרים ומקומו בנוף ארץ-ישראל (1914-1869), מתוך "מחקרים בגאוגרפיה היסטורית-יישובית של ארץ ישראל", יד בן-צבי ואוניברסיטת בר-אילן, ירושלים תשנ"א 1991.
  • נפתלי טלמן, הארגון והניהול במושבות הגרמניות של הטמפלרים בארץ-ישראל (1989-1868), מתוך "מחקרים בגאוגרפיה היסטורית-יישובית של ארץ ישראל", יד בן-צבי ואוניברסיטת בר-אילן, ירושלים תשנ"א 1991.
  • שרה טוראל (אוצרת), גלגוליה של אוטופיה - הטמפלרים בפלשתינה א"י, 1868 - 1948, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 2006
  • יוסי בן-ארצי, מגרמניה לארץ הקודש, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1996
  • פרופ' חיים גורן, קתולים אמתיים וגרמנים טובים, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2005
  • דוד קרויאנקר, המושבה הגרמנית ועמק רפאים, הוצאת כתר, 2008.
  • חביב כנען, הגייס החמישי-הגרמנים בארץ ישראל 1945-1933, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1968
  • אסף זלצר, עמק יזרעאל וכל נתיבותיו-בעקבות הטמפלרים הגרמנים במושבות הגליליות, הוצאת יד בן צבי, עמ' 133-115, 2007
  • אהוד בן עזר, אנשי סדום, עם עובד, תשכ"ח 1968
  • מאיר שלו, כימים אחדים, עם עובד, 1994
  • מאיר שלו, פונטנלה, עם עובד, 2002
  • ניר מן, שרונה בשנות המאבק 1939 - 1948, יד יצחק בן-צבי והעמותה לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2009.
  • בג"ץ 3198/05 למלה נ' עיריית תל אביב (13.6.2011)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הטמפלרים בארץ ישראל

מושבות: ירושלים · חיפה · כרמלהיים · יפו · שרונה · וילהלמה (בני עטרות) · ולדהיים (אלוני אבא) · ביתלהם (בית לחם הגלילית) · נויהרדטהוף
נושאים נוספים