הפארק הלאומי ילוסטון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| הפארק הלאומי ילוסטון | |
|---|---|
 גייזר "הזקן הנאמן" |
|
| מיקום | ויומינג, ארצות הברית |
| שנת הכרזה | 1872 |
| שטח הפארק | 8,987 קמ"ר |
| מבקרים בשנה | 2,870,000 (נכון ל-2006) |
| גוף מנהל | שירות הפארקים של ארצות הברית |
| האתר הרשמי | |
  |
|
הפארק הלאומי ילוסטון (אנגלית: Yellowstone National Park) הוא פארק לאומי השוכן בצפון-מערב ארצות הברית במדינות ויומינג, מונטנה ואיידהו, והוא חלק מרכס הרי הרוקי. הפארק הוקם ב-1 במרץ 1872, והוא הראשון מסוגו. הפארק התפרסם בזכות המגוון הביולוגי והמאפיינים הגאותרמיים שלו, ובייחוד הגייזר אולד פייתפול הנחשב לאחד המקומות הפופולריים ביותר בפארק [1].
האינדיאנים עברו להתגורר באזור ילוסטון לפני כ-11,000 שנים. לואיס וקלארק לא עברו בילוסטון כאשר ניהלו את מסעות המחקר שלהם בתחילת המאה ה-19. המחקר השיטתי של ילוסטון החל בשנות ה-60 של המאה ה-19, כאשר קודם לכן המבקרים היחידים היו אנשי ההרים המקומיים. צבא ארצות הברית מונה לפקח על הפארק לאחר הקמתו. ב-1917 עבר ניהול הפארק לידי שירות הפארקים הלאומיים, שהוקם שנה אחת קודם לכן. מאות מבנים זכו להגנה חוקתית בזכות חשיבותם ההיסטורית והאדריכלית, ובמחקרים השונים שנערכו בפארק נבדקו למעלה מ-1,000 אתרים ארכאולוגיים.
שטחו של הפארק הוא 8,987 קמ"ר, ובתוכו נמצאים אגמים קניונים, נהרות ורכסי הרים. אגם ילוסטון הוא אחד מהאגמים הגבוהים ביותר בצפון אמריקה והוא נמצא במרכז קלדרת ילוסטון, שהיא הר הגעש המסיבי הגדול ביותר ביבשת. הקלדרה נחשבת להר געש פעיל; היא התפרצה בכוח עצום במהלך שני מיליוני השנים האחרונות. מחצית מהמאפיינים הגאותרמיים של כדור הארץ נמצאים בילוסטון, והם מתקיימים בעיקר בזכות פעילות געשית מתמשכת [2]. זרמי לבה וגושי סלעים הנוצרים לאחר התפרצויות מכסים את רוב שטחו של ילוסטון. הפארק הוא המוקד של המערכת האקולוגית ילוסטון רבתי, שהיא המערכות האקולוגית הגדולה ביותר ששרדה כמעט ללא שינוי בחצי הכדור הצפוני הממוזג [3].
בפארק תועדו מאות מינים של יונקים, דגים וזוחלים, כולל כמה מינים המצויים בסכנת הכחדה. ביערות הגדולים ואזורי הדשא מתקיים מגוון נרחב של צמחים. בפארק ניתן למצוא דובי גריזלי, זאבים, ועדרי בר של ביזון אמריקאי ואייל קנדי. בכל שנה מתרחשות ביער שריפות יער; בשריפת היער הגדולה של 1988 נשרף כשליש משטחו של הפארק. בילוסטון יש מספר אתרי בילוי שבהם ניתן לערוך טיולים, להקים מחנות, שייט, דייג וצפייה בנוף. ניתן להגיע אל האזורים הגאותרמיים העיקריים, האגמים ומפלי המים באמצעות דרכים סלולות. במהלך החורף התיירים נכנסים לפארק ביחד עם סיורים מודרכים שבהם נעשה שימוש לתחבורה בשלג.
בשל ייחודיות הפארק ויופיו מבקרים בו מיליוני תיירים מדי שנה. פארק ילוסטון ממוקם כ-5 קילומטרים בלבד מהפארק הלאומי גרנד טיטון.
תוכן עניינים |
[עריכה] ההיסטוריה המוקדמת
הפארק שוכן במוצא הנהר של נהר ילוסטון, והוא נקרא על שמו. סוחר צרפתי כינה את הנהר בשם "Roche Jaune", וככל הנראה מדובר בתרגום של השם המאנדאני "מי טסי א-דה-זי" (נהר הסלע הצהוב). בתקופה מאוחרת יותר סוחרים אמריקנים שיבשו את השם הצרפתי, וכינו את הנהר "אבן צהובה" (ילו סטון). למרות שמקובל לחשוב שהנהר נקרא על שם הסלעים הצהובים הנמצאים בגרנד קניון של יוסמיטי, מקורו של השם האינדיאני לא ברור [4] .
ההיסטוריה האנושית של הפארק מתחילה לפני כ-11,000 שנים כאשר האינדיאנים הראשונים החלו לצוד ולדוג באזור. במהלך בנייתו של משרד הדואר בגרדינר (מונטנה) בשנות ה-50 התגלה ראש חץ העשוי מלבה שחורה, והוא מתוארך ללפני כ-11,000 שנים [5] . הפלאו-אינדיאנים הללו מתרבות קלוביס השתמשו בכמויות משמעותיות של לבה שחורה שנמצאה בפארק על מנת להכין כלי חיתוך ונשק כגון אלה. ראשי חץ שעשויים מלבה שחורה שמקורה בילוסטון נמצאו גם בעמק נהר המיסיסיפי, דבר המרמז על קשרי מסחר בין שבטי האינדיאנים המקומיים לבין שבטי האינדיאנים שבמזרח [6]. בזמן שמגלי הארצות הלבנים הראשונים הגיעו לאזור במהלך מסע לואיס וקלארק ב-1805, הם פגשו בשבטים נז פרסה, קרואו ושושון. חברי המשלחת של לואיס וקלארק התוודעו אל החלק הדרומי של ילוסטון בזמן שחצו את השטח שבו שוכנת כיום מונטנה, אך לא חקרו אותו [6].
ג'ון קולטר, אחד מחברי המשלחת של לואיס וקלארק, עזב את הקבוצה ב-1806 על מנת להצטרף לקבוצה של סוחרי פרווה. לאחר שנפרד מהסוחרים האחרים ב-1807 הוא חצה בחורף 1807 - 1808 את האזור שבו שוכן כיום הפארק. קולטר צפה באתר גאותרמי אחד לפחות בחלק הצפון-מזרחי של הפארק, ליד מפלי טאוור [7]. לאחר שהחלים מפציעותיו בעקבות קרב עם שבטי קרואו ובלקפוט ב-1809, הוא תיאר מקום הדומה "לאש וגופרית", שנחשב על ידי רוב האנשים כהזיה. ההשערה הייתה שהוא דמיין מקום שכונה "הגיהנום של קולטר". במשך ארבעים השנים שלאחר מכן הגיעו דיווחים מאנשי ההרים ומסוחרים שסיפרו על בוץ רותי, זרמי נהרות עזים ועצים מאובנים, אך חלק מהדיווחים הללו נחשבו באותה תקופה למיתוס [8].
איש ההרים ג'ים ברידג'ר דיווח לאחר מסע מחקר שנערך ב-1856 כי הוא צפה במעיינות חמים, מים הבוקעים מהקרקע, והר של זכוכית וסלע צהוב. הדיווחים הללו נתקלו בהתעלמות כמעט מוחלטת כיוון שברידג' נחשב ללא-אמין. סיפוריו עוררו את התעניינותו של החוקר והגאולוג פרדיננד ונדוויר היידן, שהחל ב-1859 במסע שנמשך שנתיים לעבר נהר המיזורי. ברידג'ר וו.פ. ריינולדס, סוקר מטעם צבא ארצות הברית, היו המדריכים שלו. לאחר שחקרו את אזור בלק הילס שבו נמצאת כיום מדינת דקוטה הדרומית, הם התקרבו לנהר ילוסטון, אך נאלצו לסגת מפני כמויות השלג הרבות שירדו. בעקבות מלחמת האזרחים האמריקנית לא נערכו באזור מחקרים משמעותיים נוספים עד לשלהי שנות ה-60 של המאה ה-19 [9].
המחקר המתועד הראשון באזור ילוסטון נערך ב-1869 על ידי משלחת פולסום, שהורכבה משלושה חוקרים שעבדו במימון פרטי. משלחת פולסום הלכה לאורך נהר ילוסטון, בכיוון אגם ילוסטון [10]. חברי המשלחת ניהלו יומן מסעות, ולפי המידע שנמצא בו אירגנו ב-1870 מספר תושבים ממונטנה את משלחת וושבורן-לנגפורד-דואן. בראש המשלחת עמד הנרי וושבורן שהיה הסוקר הראשי של מונטנה, וחבריה היו נתניאל פ. לנגפורד (שמאוחר יותר נודע בשם "פארק לאומי" לנגפורד) ופלוגה של צבא ארצות הברית בפיקודו של לוטננט גוסטבוס דואן. המשלחת שהתה באזור במשך חודש וחקרה אותו, והיא אספה דוגמיות וקראה למקומות ייחודיים בשמות. קורנליוס הדג'ס, סופר ועורך דין ממונטנה, שהיה חבר חבר במשלחת וושבורן, הציע כי האזור יוכרז ויוגן כפארק לאומי; בין 1870 ל-1871 הוא כתב מספר מאמרים מפורטים על תצפיותיו עבור העיתון הלנה הראלד. הדג'ס חזר על טענות שהושמעו באוקטובר 1865 על ידי תומאס פרנסיס מיגהר, המושל של טריטוריית מונטנה, שטען בעבר כי יש להגן על האזור [11]. הצעות דומות הועלו גם על ידי גורמים אחרים. במכתב משנת 1871 כתב ג'יי קוק לחברו פרדיננד היידן כי הסנאטור ויליאם די. קלי הציע שקונגרס ארצות הברית יקבל הצעת חוק שלפיה הגייזר הגדול יוכרז כפארק ציבורי לצמיתות [12].
[עריכה] הקמת הפארק וההיסטוריה המאוחרת
| הפארק הלאומי ילוסטון | |
|---|---|
 אתר מורשת עולמית |
|
 מבט מהמפל העליון על הקניון הגדול של ילוסטון |
|
| מדינה |  ארצות הברית |
| הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1978, לפי קריטריונים 7, 8, 9, 10 | |
 |
|
היידן הצליח בנסיונו השני לחקור את האזור, לאחר שנכשל בכך 11 שנים קודם לכן. בסיוע של מימון ממשלתי הוא חזר לילוסטון בראשות משלחת גדולה יותר. הוא חיבר דוח מפורט על ילוסטון, והוא כלל בו תצלומים גדולים שהוכנו על ידי ויליאם הנרי ג'קסון, כמו גם ציורים מאת תומאס מוראן. הדוח שלו סייע לשכנע את קונגרס ארצות הברית לבטל את העמדת האזור למכירה פומבית; ב-1 במרץ 1872 הנשיא יוליסס סימפסון גרנט חתם על הצעת החוק, וכך הוקם הפארק הלאומי ילוסטון.
נתניאל לנגפורד מונה למפקח הראשי הראשון של הפארק ב-1872. הוא כיהן בתפקידו במשך חמש שנים אך לא קיבל משכורת, מימון או כוח אדם. ללנגפורד לא היו את האמצעים לשפר את איכות הקרקע או להגן על הפארק כראוי, וללא מדיניות רשמית או חקיקה מתאימה היו ברשותו אמצעים מועטים על מנת לאכוף את ההגנה. הגורמים הללו הותירו את ילוסטון פגיע בפני ציידים הפועלים בניגוד לחוק, ונדליסטים ואנשים אחרים ששאפו לגזול מהפארק את המשאבים הטבעיים שלו. קולונל ויליאם לודלאו שחקר בעבר את האזורים של מונטנה לפי פקודה מאת ג'ורג' ארמסטרונג קסטר, מונה ב-1875 למנהל המשלחת למונטנה ופארק ילוסטון. בדוח הסיור של לודלאו נכללו תצפיות על ההפקרות והניצול של משאבי הפארק. הדוח כלל מכתבים ונספחים מחברי המשלחת האחרים, כולל הנטורליסט והמינרולוג ג'ורג' בירד גרינל. גרינל תיעד את הציד הלא חוקי של הבאפלו, אייליים, אייל קנדי ואנטילופות, לצורך העור שלהן. הוא כתב בדוח שלו כי "ההערכה היא שבמהלך החורף של 1874 - 1875, לא פחות מ-3,000 באפלו ואייל פרדי שחור זנב סבלו בצורה יותר חמורה מאשר האייל הקנדי, והאנטילופות סבלו כמעט כמו האייל הקנדי" [13].
לאור ממצאי הדוח לנגפורד נאלץ להתפטר מתפקידו ב-1877 [14][15]. פילטוס נוריס התנדב למלא את תפקידו של לנגפורד, לאחר שנסע ברחבי ילוסטון וצפה בבעיות ניהול הפארק ממבט ראשון. הקונגרס אישר לבסוף כי מנהל הפארק יקבל משכורת, כמו גם מימון קטן המיועד לתפעול הפארק. נוריס השתמש בתקציב על מנת להרחיב את הגישה לפארק, להתחיל בבניית הדרכים בפארק ולבנות מספר מתקני שירות בסיסיים [15]. הוא שכר את הארי יונט על מנת שזה יפקח על הציד הבלתי חוקי והוונדליזם בפארק. כיום, יונט נחשב לשומר היער הראשון של הפארק הלאומי [16]. אולם, גם האמצעים הללו לא הספיקו על מנת להגן על הפארק ביעילות, כיוון שנוריס וממשיכיו בתפקיד לא קיבלו לאחריותם מספיק כוח אדם או משאבים.
חברת מסילת הרכבת הצפונית בנתה תחנת רכבת בליווינגסטון, מונטנה, שחוברה אל הכניסה הצפונית לפארק בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, וסייעה בהעלאת מספר המבקרים מ-300 בשנת 1872 ל-5,000 בשנת 1883 [17]. המבקרים בשנים הללו נאלצו להתמודד עם דרכים במצב לא טוב ועם תנאי שירות מוגבלים, כאשר דרך הכניסה העיקרית לפארק הייתה על גבי סוסים או על גבי מרכבות. מספר המבקרים ב-1908 היה מספיק גדול כדי לשכנע את חברת מסילת הרכבת יוניון פאסיפיק לחבר את מערב ילוסטון לרשת מסילות הרכבת, אך למרות זאת מספר המבקרים ירד בצורה משמעותית בזמן מלחמת העולם השנייה, ובשנות ה-60 אף הגיע לאפס.
הציד הלא חוקי והרס המשאבים הטבעיים נמשכו עד שצבא ארצות הברית הגיע למעיינות החמים הוט מאמות' ב-1886, ובנה את מחנה שרידן. במשך 22 השנים שלאחר מכן הצבא בנה בפארק מבני קבע, ושמו של מחנה שרידן שונה לפורט ילוסטון [18]. בעזרת המימון וכוח האדם שהיו דרושים כדי לשמור על פיקוח נאות, הצבא פיתח מדיניות ותקנות עצמאיות שלפיהן הגישה הציבורית לפארק אפשרית בזמן שהם מגנים על חיי הטבע והמשאבים הטבעיים של הפארק. כאשר שירות הפארקים הלאומיים הוקם ב-1916 רוב עקרונות הניהול שפותחו על ידי הצבא אומצו על ידי הסוכנות החדשה [18]. הצבא העביר את השליטה בפארק לידי שירות הפארקים ב-31 באוקטובר 1918 [19].
עד שנת 1915 נכנסו לפארק 1,000 כלי רכב בכל שנה, וגרמו לבעיות עם הסוסים והאנשים שהשתמשו בתחבורה המבוססת על סוסים. בשנים שלאחר מכן נאסרה הנסיעה בדרכים עם סוסים [20]. חיל השימור האזרחי בנה בין 1933 ל-1941 את רוב מרכזי המבקרים הראשונים, אתרי המחנאות ומערכת הדרכים הנוכחית של הפארק. בזמן מלחמת העולם השנייה ירד מספר המבקרים ואנשי הצוות, ומתקנים רבים הוזנחו [21]. בשנות ה-50 חלה עלייה משמעותית במספר המבקרים בילסוטון ושאר הפארקים הלאומיים. על מנת להתמודד עם מספר המבקרים הגדול הפעילה הנהלת הפארק את "משימה 66", שהייתה מאמץ להרחיב ולעדכן את מתקני השירות בפארק. התוכנית הושלמה בשנת 1966, לכבוד יובל ה-50 להקמת שירות הפארקים הלאומיים, ובמסגרתה נבנו מבנים כגון בקתות עץ ומבנים בסגנון מודרני [22]. בשלהי שנות ה-80 שונו כמה מהמבנים בפארק ועוצבו מחדש בסגנונות יותר מסורתיים. בשריפות היער הגדולות של 1988 נפגע רוב האזור של גרנט וילג', והמבנים ששוקמו נבנו בסגנון מסורתי. מרכז המבקרים בקניון וילג', שנפתח ב-2006, מעוצב גם כן בסגנון מסורתי [23].
רעידת האדמה שהתחוללה באזור אגם הגבן (Hegben), הנמצא בכיוון מערב מהפארק, פגעה בתשתי הדרכים והמבנים שבפארק. בחלק הצפון-מערבי של הפארק נמצאו גייזרים חדשים, ומעיינות חמים רבים הפכו לעכורים [24]. רעידה האדמה הזו הייתה החזקה ביותר שפגעה באזור ותועדה ברשומות.
השריפות שהשתוללו בקיץ 1988 היו הגדולות ביותר בהיסטוריה של הפארק. בשריפות נפגעו 793,880 אקרים (36%) משטח הפארק, וכתוצאה מכך בוצעה הערכה מחדש של מדיניות ההתמודדות עם שריפות. עונת השריפות ב-1988 נחשבה לנורמלית עד ששילוב בין בצורת לחום גבוה באמצע יולי גרם לעלייה חדה בסכנה שהאש הייתה. ב-20 באוגוסט 1988, שכונה "השבת השחורה", הרוחות החזקות גרמו להתפשטות האש במהירות רבה, ולמעלה מ-150,000 אקרים של הפארק נשרפו [25].
ההיסטוריה התרבותית הנרחבת של הפארק תועדה ב-1,000 אתרים ארכאולוגיים שהתגלו בפארק. בסך הכל יש בפארק 1,106 מבנים ואתרים היסטוריים, כאשר צוק הלבה השחורה (המכונה גם הצוק האוביסדיאני) וחמישה בניינים הוכרזו כציוני דרך היסטוריים-לאומיים [1]. ילוסטון הוכרז כשמורה ביוספרית ב-26 באוקטובר 1976, וב-8 בספטמבר 1978 העניק ארגון אונסק"ו לפארק מעמד של אתר מורשת עולמית.
[עריכה] גאוגרפיה
כ-96% משטח הפארק הם חלק ממדינת ויומינג, 3% הם חלק ממונטנה ואחוז אחד נמצא באיידהו. אורך הפארק מצפון לדרום הוא 102 ק"מ, ו-87 ק"מ ממערב למזרח בקו אווירי. שטחו של הפארק הוא 898,317 הקטאר, והוא גדול יותר משטחן של רוד איילנד ודלאוור ביחד. הנהרות והאגמים מכסים 5% משטח הפארק, כאשר גוף המים הגדול ביותר הוא אגם ילוסטון ששטחו 35,220 הקטאר. עומקו המרבי של אגם ילוסטון הוא 122 מטרים, ואורך חופיו הוא 177 ק"מ. האגם נמצא בגובה 2,357 מטרים מעל פני הים, והוא האגם הגבוה ביותר באמריקה הצפונית. ארבע חמישיות משטח הפארק מכוסות ביער; רוב השטח הנותר הוא ערבת דשא. [1].
קו פרשת המים של אמריקה הצפונית חוצה באלכסון את החלק הדרום-מערבי של הפארק. הקו הוא מאפיין טופוגרפי המפריד בין אגני הניקוז של הנהרות הנשפכים לאוקיינוס השקט לאלו הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי. שליש משטחו של הפארק נמצא מערבית לקו. מוצאי הנהרות ילוסטון וסנייק סמוכים זה לזה, אבל הם נמצאים משני הצדדים של קו פרשת המים. כתוצאה מכך מימיו של הנהר סנייק זורמים אל האוקיינוס השקט, ואילו מימיו של הנהר ילוסטון זורמים אל האוקיינוס האטלנטי דרך מפרץ מקסיקו.
הפארק שוכן על רמת ילוסטון בגובה ממוצע של 2,400 מטרים מעל פני הים. גבולות הרמה מותווים באופן כמעט בלעדי על ידי הרי הרוקי התיכונים, שגובהם הוא בין 2,743 ל-3,352 מטרים. הנקודה הגבוהה ביותר בפארק היא פסגת הנשר שגובהה 3,462 מטרים והיא נמצאת ברכס אבסארוקה, והנקודה הנמוכה ביותר היא בערוץ קריק בגובה 1,610 מטרים מעל פני הים. [1] רכסי ההרים הסמוכים לפארק הם גאלאטין בצפון-מערב, ברטות' בצפון, רכס אבסארוקה במזרח, ורכס טיטון ורכס מדיסון בדרום-מערב ובמערב. פסגת ההר הדומיננטית ביותר במישור ילוסטון היא הר וושבורן שגובהו 3,122 מטרים.
בפארק הלאומי ילוסטון קיים גם אחד מהיערות המאובנים הגדולים ביותר בעולם, ויש בו עצים שנקברו לפני זמן רב על ידי אפר וקרקע, והפכו מעץ לחומרים מינרליים. בפארק יש 290 מפלי מים שגובהם מעל 4.5 מטרים, והמפלים הגבוהים ביותר הם מפלי לואר בנהר ילוסטון, שגובהם 94 מטרים [1].
בפארק יש שני קניונים גדולים החותכים את הטוף הגעשי של מישור ילוסטון ב-640,000 השנים האחרונות באמצעות נהרות. נהר לואיס זורם דרך קניון לואיס בדרום הפארק, ואילו נהר ילוסטון חתר בטוף במסעו צפונה ועיצב את הקניון הגדול של ילוסטון הססגוני.
[עריכה] גאולוגיה
הפארק הלאומי ילוסטון נמצא בקצה הצפון-מזרחי של מישור הנהר סנייק, כאשר הקצה המערבי של המישור, שצורתו דמוית פרסה ארוכה המתפתלת בין ההרים, באזור בויסי שבאיידהו, כ-600 ק"מ מערבית לילוסטון. מישור זה משרטט את מסלול תנועתו של הלוח הטקטוני הקרוי הלוח הצפון-אמריקאי ב-17 מיליון השנים האחרונות מעל נקודה חמה יציבה במעטפת כדור הארץ. הנוף הנוכחי של פארק ילוסטון הוא התוצאה האחרונה ביותר של פעילות נקודה חמה זו מתחת לקרום כדור הארץ [26].
קלדרת ילוסטון היא המערכת הגעשית הגדולה ביותר בצפון אמריקה, והיא מכונה "סופר הר-געש" כיוון שנוצרה על ידי התפרצויות עזות במיוחד. הקלדרה הנוכחית נוצרה כתוצאה ממגה התפרצות שהתרחשה לפני כ-640,000 שנים, שבה נפלטו כ-1,000 ק"מ מעוקבים של אפר, סלעים וחומרים פירוקלסטיים אחרים. התפרצות זו הייתה גדולה פי 1,000 מאשר ההתפרצות של הר סנט הלנס בשנת 1980 [27]. ההתפרצות יצרה מכתש שאורכו 85 ק"מ, רוחבו 45 ק"מ ועומקו כקילומטר, ואת "טוף ערוץ הלבה" (Lava Creek Tuff), תצורה גאולוגית של טוף מרותך. בהתפרצות האלימה ביותר הידועה, שהתרחשה לפני כ-2.1 מיליון שנים, נפלטו 2,450 ק"מ מעוקבים של חומר געשי, ולאחר מכן נוצרה תצורת הסלע הידועה בשם "טוף רכס הקלברי" (Huckleberry Ridge Tuff) [28]. בהתפרצות קטנה יותר, שהתרחשה לפני 1.2 מיליון שנים, נפלטו לאוויר 280 ק"מ מעוקבים של חומר געשי ונוצרו קלדרת איילנד פארק וטוף מפלי מסה (Mesa Falls) [27].
בכל אחת משלושת ההתפרצויות הגדולות נפלטו לאוויר כמויות נרחבות של אפר שגרמו להחשכת רוב החלק המרכזי של צפון אמריקה. האפר שקע במרחק של מאות קילומטרים ממוקד ההתפרצות. ייתכן כי כמות האפר והגזים שהשתחררה לאטמוספירה גרמה להשפעות משמעותיות על דפוסי מזג האוויר העולמיים, והובילה להכחדת מינים רבים של בעלי חיים, בעיקר באמריקה הצפונית. [29]
לפני 160,000 שנים התרחשה התפרצות קטנה יותר, ובה נוצרה קלדרה קטנה יחסית המכילה את ה"בוהן" המערבית של אגם ילוסטון. בתקופה שלאחר מכן התרחשו שני מחזורי התפרצות נוספים, כאשר האחרון הסתיים לפני 70,000 שנים, וכתוצאה מהן נקברה רוב הקלדרה מתחת לזרמי לבה עבים [28].
כל התפרצות היא למעשה חלק ממחזור התפרצויות המגיע לשיא כאשר מתמוטט הגג של כיס המאגמה שחלקו התרוקן. קריסה זו יוצרת מכתש, הנקרא קלדרה, וגורמת לפליטה של כמויות אדירות של חומר געשי דרך הבקיעים המקיפים את הקלדרה. פרק הזמן בין שלוש ההתפרצויות הגדולות האחרונות באזור ילוסטון נע בין 600,000 ל-900,000 שנים, ומכיוון שמספר ההתפרצויות הגדולות קטן מדי לא ניתן לנבא בצורה טובה מתי יתרחשו האירועים הגעשיים הבאים [30].
בתקופה שמלפני 700,000 שנים ועד 630,000 שנים כמעט והתמלאה קלדרת ילוסטון בלבה ריוליטית בה ניתן לחזות ב"צוקי האובסידיאן" (Obsidian Cliff), ובלבה בזלתית כגון זו שב"צוק אוכלי הכבשים" (Sheepeaters Cliff). בקניון הגדול של ילוסטון ניתן לצפות בנקל בשכבות הלבה העתיקות השונות, כיוון שנהר ילוסטון ממשיך לחתור בתוכן. הקניון הוא עמק קלסי בצורת האות V, כלומר הוא נוצר כתוצאה משחיקה על ידי נהרות ולא כתוצאה מפעילות קרחונים.
הגייזר המפורסם ביותר בפארק, וככל הנראה בעולם כולו, הוא האולד פייתפול שבאגן הגייזרים העליון; באגן הגייזרים נוריס שבפארק נמצא גייזר ספינת הקיטור, שהוא הגייזר הפעיל הגדול ביותר בעולם. בילוסטון יש 300 גייזרים וכ-10,000 אתרים גאותרמיים בסך הכל. בילוסטון מרוכזים חצי מהאתרים הגאותרמיים ושני שליש מכמות הגייזרים העולמית. [31].
במאי 2001 הוקם המצפה הגעשי ילוסטון (Yellowstone Volcano Observatory- YVO) על ידי סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית, הנהלת הפארק ואוניברסיטת יוטה. במצפה מתבצע ניטור ארוך טווח של התהליכים הגאולוגיים בשדה הגעשי של רמת ילוסטון, לשם ניתוח מידע על הסכנות הפוטנציאליות מאזור געשי פעיל זה. [32].
בשנת 2003 נסגרו זמנית חלק משבילי הטיולים באגן הגייזרים נוריס בגלל שינויים שהתחוללו בו. באגן נצפו פומורולות חדשות, ובחלק מהגייזרים חלה עלייה בטמפרטורת המים ורמת הפעילות. הטמפרטורה של חלק מהגייזרים הייתה כה גבוהה עד כדי כך שהם הפכו לעמוד קיטור; טמפרטורת המים הייתה כה גבוהה עד כדי כך שמחזור ההתפרצות נפגע [33]. התופעות הללו התרחשו במקביל לפרסומו של מחקר רב-שנתי מטעם סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית שמיפה את תחתית אגם ילוסטון ובו דווח על זיהוי של כיפה טבעית עתיקה שהתרוממותה התרחשה מזמן. במחקר התברר כי התרוממות הכיפה לא מהווה סיכון מיידי של התפרצות געשית, כיוון שהיא התפתחה כנראה לפני זמן רב, ולא נמצא שהטמפרטורה ליד הכיפה גבוהה יותר מהצפוי.[34]. ב-10 במרץ 2004 גילה ביולוג את פגריהם של 5 ביזונים שככל הנראה שאפו גזים גאותרמיים רעילים שנלכדו באגן הגייזרים נוריס על ידי אינברסיה עונתית. זמן קצר לאחר מכן, באפריל 2004, נמדדה עלייה בפעילות הסייסמולוגית האזורית [35]. בשנת 2006 דווח כי כיפת אגם מאלארד וכיפת סור קריק (שני אזורים שידועים כבר זמן רב בשינויים משמעותיים בתנועת הקרקע שעליה הם נמצאים) גבהו בארבעה עד שישה ס"מ בין אמצע 2004 לשלהי 2006. העלייה הקלה בגובה נמשכה בקצב מופחת החל משלהי 2007 [36][37]. האירועים הללו משכו תשומת לב רבה מהתקשורת, ובעקבותיהם הועלו השערות רבות על עתידו הגאולוגי של האזור. המומחים הגיבו להשערות בכך שהודיעו לציבור כי אין סיכון מוגבר להתפרצות געשית באזור בעתיד הקרוב [38].
בכל שנה מתרחשות בילוסטון אלפי רעידות אדמה קטנות, ורובן המוחלט לא מורגש על ידי האדם. עד כה תועדו שש רעידות אדמה בדרגה הגבוהה משש, כולל רעידה בדרגה 7.5 בסולם ריכטר שפגעה ב-1959 באזור הנמצא בסמוך לגבול הצפון-מערבי של הפארק. רעידה הזו גרמה למפולת סלעים גדולה, ובעקבות זאת התמוטט חלקית הסכר שעל אגם הגבן (Hebgen); במורד הזרם גרם סחף האדמה ליצירתו של אגם חדש, הידוע בשם אגם רעידת האדמה (Earthquake Lake). ברעידה זו נספו 28 בני אדם, ובאזור הקרוב למוקד הרעש נגרם נזק רב לרכוש. הרעידה גרמה להתפרצות של חלק מהגייזרים באזור הצפון-מערבי של הפארק, יצרה סדקים גדולים בקרקע שמהם נפלטו עמודי קיטור, והעכירה את המים של חלק מהמעיינות החמים שהם בדרך כלל צלולים. [24]. ב-30 ביוני 1975 התחוללה רעידת אדמה בעוצמה של 6.1 ריכטר בתוך הפארק , אך הנזק לא היה רב. במשך שלושה חודשים ב-1985 נמדדו 3,000 רעידות קטנות באזור הצפון-מערבי של הפארק במה שכונה "נחיל רעידות האדמה" שיוחס לשקיעה קלה של קלדרת ילוסטון [27]. החל מה-30 באפריל 2007 התרחשו בקלדרת ילוסטון שש-עשרה רעידות אדמה בעוצמה של עד ל-2.7 ריכטר במשך כמה ימים. מקבצי הרעידות הללו אינם נדירים, ובין 1983 ל-2006 נמדדו 70 מקבצים כאלה [39]. הפעילות הסייסמית נמשכת כפי שניתן ללמוד מרעידת אדמה בעוצמה 4.2 ריכטר שהתרחשה ב-25 במרץ 2008.
[עריכה] ביולוגיה ואקולוגיה
הפארק הלאומי ילוסטון שוכן במרכז המערכת האקולוגית ילוסטון רבתי ששטחה 80,937 קמ"ר. באזור נמצא גם הפארק הלאומי גרנד טיטון, יערות לאומיים הסמוכים לילוסטון ואזורי בראשית נרחבים ביערות הללו. המערכת האקולוגית הזו היא השריד הגדול והעתיק ביותר של קרקע בתולית בארצות הברית (מלבד אלסקה), והיא נחשבת למערכת הגדולה ביותר בחצי הכדור הצפוני הממוזג [3]. כיום ניתן למצוא בפארק את כל המינים הפאונליים שהיו בו כאשר החוקרים הלבנים הראשונים הגיעו אליו, בין השאר בזכות התוכנית להשבת הזאבים.
[עריכה] פלורה
בפארק יש למעלה מ-1,700 מינים אנדמיים של עצים, חזזיות וצמחים וסקולאריים. ישנם 170 מינים נוספים הנחשבים למינים פולשים שאינם אנדמיים. מבין שמונת מיני המחטניים שתועדו, יערות האורן לודג'פיפל מהווים 80% משטח היערות הכולל שבפארק [1]. מחטניים אחרים, כגון אשוח דאגלס ואורן הוויטבארק, גדלים בחורשות הפזורות ברחבי הפארק. אורן וויטבארק מאוים החל מ-2007 על ידי הפטרייה Cronartium ribicola; אולם, האיום מוגבל בעיקר ליערות הצפוניים והמערביים. כשבעה אחוזים מעצי האורן וויטבארק בילוסטון נפגעו מהפטרייה, בהשוואה להדבקה כמעט מוחלטת בצפון-מערב מונטנה [40]. צפצפות וערבות הם המינים הנפוצים ביותר מבין העצים הנשירים. אוכלוסיית הצפצפות קטנה מאוד מאז תחילת המאה ה-20, אך המדענים באוניברסיטת אורגון מאמינים כי הגילוי מחדש של צפצפות קשור להחדרתם של הזאבים ששינו את הרגלי הרעייה של האייל הקנדי [41].
בפארק יש תריסרי מיני צמחים בעלי פרחים, ורובם פורחים בין מאי לספטמבר .[42]. ורבנת החול של ילוסטון היא צמח נדיר בעל פרחים הגדל רק בילוסטון. הצמח הזה קשור באופן הדוק לצמחים הנמצאים בדרך כלל באזורים יותר חמים, ובכך הוא מהווה תעלומה לחוקרים. במרחק בטוח מקו המים של החופים חופי אגם ילוסטון החוליים גדלים 8,000 פרטים של הצמח [43].
החיידקים הגדלים במים החמים של ילוסטון יוצרים משטחים של מושבות בעלות צורה מורכבת, המכילות כל אחת טריליוני פרטים. החיידקים הללו נמניםעל צורות החיים הפרימיטיביות ביותר בכדור הארץ. זבובים ופרוקי רגליים אחרים חיים על המשטחים הללו, גם באמצע החורף הקר. ההשערה הראשונית של המדענים הייתה כי המיקרובים באזורים הללו מתקיימים אך ורק בזכות הגופרית. אולם, במחקרים משנת 2005 התגלה כי גם מימן מולקולרי הוא הבסיס לקיומם של חלק מהחיידקים ההיפרתרמופיליים [44].
אחד מהחיידקים הנמצאים במעיינות החמים של ילוסטון הוא Thermus aquaticus. חיידק זה מייצר אנזים חשוב שניתן לסנתזו בקלות במעבדה, והוא שימושי בעיקר בזיהוי מחלות תורשתיות ומדבקות, כמו גם בזיהוי "טביעות אצבע" של ה-DNA. לקיחת החיידקים מסביבתם הטבעית לא משפיעה עליה בצורה כלשהי. המדענים מאמינים כי חיידקים אחרים המתרבים במעיינות החמים עשויים להיות שימושיים במציאת תרופות למגוון רחב של מחלות [45].
מיני הצמחים הלא מקומיים מאיימים לעיתים קרובות על המינים המקומיים בכך שהם מנצלים את משאבי הנוטריינטים המקומיים. למרות שמינים אקזוטיים נמצאים בדרך כלל באזורים שבהם האדם מבקר בתדירות הגבוהה ביותר, כגון ליד כבישים או אזורי תיירות פופולריים, הם נמצאים גם באזורים הפחות מבוקשים. באופן כללי, רוב אוכלוסיית המינים האקזוטיים מבוקרת באמצעות עקירת הצמחים מהקרקע או ריסוס, כאשר שתי השיטות נחשבות לבזבזניות מבחינת הזמן והעלות [46].
[עריכה] פאונה
הפארק הלאומי ילוסטון נחשב לבית הגידול המרהיב ביותר ב-48 המדינות היבשתיות של ארצות הברית. בפארק גדלים כשישים מיני יונקים, כולל זאב מצוי, שונר ודוב גריזלי [1]. בין היונקים הגדולים האחרים ניתן למצוא את הביזון (באפלו), דוב שחור, אייל קנדי, אייל קורא, אייל פרדי שחור זנב, יעל ההרים, אנטילוקפרה אמריקנית, כבש גדול קרניים ופומה.
אוכלוסיות הביזון הגדולות הן מקור דאגה עבור החוואים, החוששים כי הביזונים החיים בטבע יעבירו מחלות פריות לקרוביהם המבויתים. למעשה, כמחצית מהביזונים בילוסטון שנחשפו לברוצלוזיס, שהיא מחלה חיידקית שהובאה לצפון אמריקה באמצעות פרים אירופיות ויכולה לגרום להפלה טבעית פרים. המחלה כמעט ואינה משפיעה על ביזוני הפארק, ומעולם לא תועד מקרה שבו הועברה המחלה לזן המבוית מהזן הלא מבוית. אולם, השירות לפיקוח על בריאות בעלי החיים והצומח (APHIS) הצהיר כי הביזונים הם "מקור סביר" להתפשטות המחלה באוכלוסיית הפרים של ויומינג ודקוטה הצפונית. גם האייל הקנדי יכול להיות נשא של המחלה, וההשערה היא כי הוא זה שהעביר אותה לסוסים ולפרים [47]. מספר הפרטים באוכלוסיית הביזונים בצפון אמריקה היה בעבר בין שלושים לשישים מיליון, כאשר בילוסטון שכן אחד מריכוזי האוכלוסייה הגדולים והיציבים ביותר. בשנת 1902 אוכלוסיית הביזונים של הפארק מנתה חמישים פרטים, אך בשנת 2003 היא כבר מנתה 4,000 [48]. העדר בילוסטון נחשב לאחד מבין ארבעת העדרים החופשיים והטהורים מבחינה גנטית המשוטטים בשטחים ציבוריים בצפון אמריקה. שלושה העדרים האחרים נמצאים בהרי הנרי ביוטה, הפארק הלאומי וינד קייב בדקוטה הדרומית ובאי האייל הקנדי באלברטה [49].
על מנת להתמודד עם האיום, רשויות הפארק פועלות פעמים רבות על מנת להכווין את עדרי הביזונים לתוך הפארק במקרה שבהם נודדים אל מעבר לגבולותיו. במהלך החורף של 1996 - 1997 עדר הביזונים היה כה גדול, וכאשר 1,079 פרטים יצאו מגבולות הפארק הם ניצודו או נשלחו לשחיטה [47]. פעילי זכויות בעלי חיים טענו כי שיטה זו היא אכזרית מדי, וכי חששם של החקלאים מפני העברת מחלות איננו מוצדק. האקולוגים הצביעו על כך שהביזונים בסך הכל נודדים לאזורי מרעה עונתיים שאינם חלק מהמערכת האקולוגית של ילוסטון רבתי והפכו לאזורי מרעה המתאימים לפרים, כאשר חלקם נמצאים ביערות לאומיים ומושכרים לחוואים פרטיים. APHIS הצהיר כי באמצעות שימוש בחיסונים ואמצעים נוספים ניתן יהיה לגרום להיעלמות הברוצלוזיס מעדרי הביזונים והאייל הקנדי הנמצאים ברחבי ילוסטון [47].
זאבי הערבות שהגיעו לילוסטון לאחר חיסולה של אוכלוסיית הזאבים, הפכו לטורפים הכלביים העיקריים בפארק. אולם, זאב הערבות לא מסוגל להתגבר על בעלי חיים גדולים, והתוצאה של המחסור בטורף על באוכלוסיות הללו הייתה גדילתן בצורה לא פרופורציונלית לכדי מגה-פאונה. בשנת 1914 החליט קונגרס ארצות הברית, מתוך מטרה להגן על אוכלוסיות האייל הקנדי, להעניק תקציב שישמש למטרת "השמדת זאבים, כלבי ערבות, ובעלי חיים אחרים המזיקים לחקלאות ולאיכרות" באדמות ציבור. ציידים מטעם הנהלת הפארק ביצעו את ההוראות האלו, ובשנת 1926 הרגו בסך הכל 136 זאבים, ובאופן זה נעלמה אוכלוסיית הזאבים של ילוסטון [50]. מבצעי חיסול נוספים נערכו עד להתערבותו של שירות הפארקים הלאומיים ב-1935. לאחר העברתו של חוק המינים הנתונים בסכנת הכחדה - 1973, הזאב הפך לאחת החיות הראשונות שהוספו לרשימה [50].
במהלך שנות ה-90 הממשל הפדרלי שינה את דעותיו בכל הנוגע לזאבים. בהחלטה שנויה במחלוקת של שירות הדגה וחיי הבר האמריקני (המפקח על המינים המצויים בסכנת הכחדה) הובאו לפארק זאבים מעמק מקנזי שבקנדה. מאמצי ההחדרה מחדש היו מוצלחים, וגודלן של האוכלוסיות נותר יציב. בסקר שנערך בשנת 2005 התברר כי בפארק שוכנים 13 עדרי זאבים, ובסך הכל 118 פרטים בילוסטון ו-326 במערכת האקולוגית כולה. גודל האוכלוסייה היה קטן יותר בהשוואה לשנת 2004, אך הדבר יוחס לנדידה של זאבים לאזורים אחרים בעקבות גידול האוכלוסייה של מונטנה באותה תקופה [51]. כמעט כל הזאבים שתועדו הם צאצאיהם של 66 זאבים שהובאו אל הפארק בין 1995 ל-1996 [51]. שיקום האוכלוסיות בוויומינג, מוטנה ואיידהו היה כה מוצלח עד ששירות הדגים וחיות הפארק הציע להסיר את הזאב מרשימת בעלי החיים המצויים בסכנת הכחדה [52].
במערכת האקולוגית ילוסטון רבתי גדלים כ-600 דובי גריזלי, וכמחציתם גדלים בתחומי הפארק. הגריזלי נחשב כמצוי בסכנת הכחדה, אך שירות הדגה וחיי הבר הכריז שבכוונתו להוציא את הגריזלי מהרשימה עבור אזור ילוסטון, אך יתקיים מעקב צמוד באזורים שבהם האוכלוסייה לא התאוששה לחלוטין. מתנגדי ההסרה מהרשימה מודאגים שמדינות ארצות הברית יתירו מחדש לצוד את הדובים, וכי יש צורך להפעיל אמצעי שימור יותר טובים על מנת להבטיח את קיומה של אוכלוסיית דובי גריזלי יציבה [53].
אוכלוסיית האייל הקנדי מונה כ-30,000 פרטים, והיא האוכלוסייה הגדולה ביותר בילוסטון של יונק גדול. גודלו של העדר הצפוני הצטמק מאז אמצע שנות ה-90, והדבר יוחס לטריפה על ידי זאבים ותוצאות משניות של הטריפה כגון מעבר של האיילים לאזורים מיוערים על מנת להימנע מטריפה, ובכך הם מקשים על החוקרים לספור אותם במדויק [54]. העדר הצפוני נודד מערבה לדרום-מערב מונטנה בחורף. העדר הדרומי נודד דרומה, ורוב האיילים הללו נודדים למקלט האיילים הלאומי, הנמצא דרומית-מזרחית לפארק הלאומי גרנד טיטון. נדידתו של העדר הדרומי היא נדידת היונקים הגדולה ביותר בארצות הברית (מלבד אלסקה).
בשנת 2003 מופו שבילים באורך 3.2 ק"מ שנוצרו על ידי נקבת שונר והגור שלה. החומר הצואתי ועדויות אחרות שנאספו אישרו כי מדובר בשונר. אולם, נקבת השונר לא נצפתה באופן ישיר. השונרים לא נראו בילוסטון מאז 1998, למרות שדגימות DNA משנת 2001 סייעו להוכיח כי השונרים לכל הפחות עוברים דרך הפארק [55]. יונקים אחרים שכמעט ואינם נראים בפארק הם הפומה והגרגרן. ההשערה היא כי אוכלוסיית הפומות ברחבי הפארק מונה רק כ-25 פרטים [56]. הגרגרן נחשב ליונק נדיר בפארק, ואין הערכות מדויקות באשר לגודל האוכלוסייה [57]. היונקים הללו מהווים קנה מידה למידת הבריאות של האזורים המוגנים כגון ילוסטון, והם מסייעים לצוות הניהולי לקבל החלטות שיסייעו בשימור בתי הגידול שבאחריותם.
במאגרי המים של ילוסטון שוכנים 18 מיני דגים, כולל ה-Oncorhynchus clarki bouvieri (זן של טרוטה, נקראה גם טרוטת ילוסטון חותכת הגרון) הנחשב לדג מבוקש בקרב הדיגים [1][58]. טרוטת ילוסטון ניצבה בפני מספר איומים מאז שנות ה-80, כולל החדרתו של הדגSalvelinus namaycush (זן נוסף של טרוטה הנחשב למין פולש שטורף את טרוטת ילוסטון, ומכונה טרוטת האגם) למימיו של אגם ילוסטון [59]. למרות שטרוטת האגם הובאה לאגמי לואיס ושושון בשלהי המאה ה-19 במסגרת מבצעים של הממשל הפדרלי, הם מעולם לא הוחדרו באופן רשמי לאגן הניקוז של נהר ילוסטון [60]. טרוטת ה-bouvieri נאלצה להתמודד עם בצורת מתמשכת, כמו גם ההחדרה בטעות של טפיל הפוגע במערכת העצבים המרכזית של הדגים הצעירים. בשנת 2001 נחקק חוק המסדיר את הפיקוח על דיג ספורטיבי במאגרי המים של ילוסטון [58]. כמו כן, הפארק הוא בית גידול עבור שישה מיני זוחלים, כגון הצב Chrysemys picta ונחש הפעמונים, וארבע מיני דו-חיים [61].
ברחבי הפארק תועדו 311 מיני עופות, וכמחציתם מקננים בפארק עצמו [1]. מאז 1999 תועדו בפארק 26 זוגות מקננים של עיטמים לבני ראש. כמו כן, ישנן תצפיות נדירות של עגורים אמריקאים, וידוע כי בהרי הרוקי מקננים שלושה פרטים של עוף זה מתוך אוכלוסייה עולמית של 385 [62]. עופות אחרים, הנחשבים למינים בעלי חשיבות בגלל שכיחותם הנמוכה בילוסטון, כוללים את הצוללן הצפוני (משפחת עופות בסדרת הצוללנאים), ברווז ארלקינו, שלך, בז נודד וברבור מחצצר [63].
[עריכה] שריפות יער
אש משתוללת היא מרכיב קבוע במערכות אקולוגיות רבות, וצמחיית ילוסטון הסתגלה אליה במגוון דרכים. לאשוח דאגלס יש קליפת עץ עבה המגינה על חלקיו הפנימיים מפני רוב השריפות. אורן לודג'פיפל - שהוא מין העץ הנפוץ ביותר בפארק- מתגונן באמצעות אצטרובלים הנפתחים רק בתגובה לחום. זרעיהם מוחזקים במקום על ידי שרף קשיח, והאש גורמת להתמוססותו של השרף ובאופן זה הזרעים יכולים להתפזר. האש מסלקת את החומר העצי המת, ובכך מגדילה את שטח המחיה של עצי האורן. אורן וויטבארק ומינים אחרים נוטים לצמוח באזורים היותר קרים ולחים, היכן שפחות סביר שתתחולל שריפה. עצי הצפצפה יכולים לצמוח מחדש מהשורשים, וגם אם האש מכלה את העצים הגדלים מעל פני הקרקע, השורשים שורדים ברוב המקרים כיוון שהם מבודדים מהחום [64]. לפי הערכה של שירות הפארקים יש שריפות באזורי הדשא של ילוסטון פעם ב-20 עד 25 שנים, ואילו ביערות שבפארק יש שריפות פעם ב-300 שנים [64] .
הברקים מחוללים בכל שנה כ-35 שריפות יער טבעיות, ואילו שש עד עשר שריפות נוספות נגרמות על ידי האדם (בדרך כלל בגלל תאונה). בפארק יש שלוש תחנות כיבוי אש. התחנה הנגישה ביותר היא זו שבהר וושבורן, אך היא סגורה לציבור. הנהלת הפארק מפקחת על האש מהאוויר ומסתמכת על עדויות ראייה של התיירים ה