פרנסה מלימוד תורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שאלת הפרנסה מלימוד תורה היא שאלה השנויה במחלוקת בין חכמי ההלכה: האם מותר לאדם לקבל שכר בתמורה ללימוד התורה או להוראתה? היו בקרב חז"ל מי שהתנגדו לא רק לכך שאדם יתפרנס ישירות מעיסוקו בתורה, אלא גם לכך שיפיק ממנו תועלת חומרית אחרת. מסופר שרבי טרפון הציל את חייו על ידי אזכור מעמדו כתלמיד חכם, והצטער על כך עד סוף חייו, כי היה יכול להינצל על ידי כופר כספי ולא בזכות תורתו‏[1]. תחומי האיסור רחבים יותר משאלת הפרנסה בלבד, ולכן הוא מכונה בספרות התורנית איסור הנאה מדברי תורה.

עם זאת, ברבות השנים ניתנו נימוקים שונים המתירים להתפרנס מלימוד תורה, וכיום הגישה המקובלת בעולם ההלכה היא לראות בהתפרנסות מלימוד תורה היתר גמור.

בתלמוד קיימת הבחנה בין קבלה תועלת יזומה מלימוד תורה לבין חובה להושיט עזרה לתלמיד חכם על ידי זולתו. כך, לדוגמה, חכמים משבחים את מי שנותן זכות קדימה לתלמידי חכמים במכירת סחורתם, ובכך מאפשר להם להקדיש את זמנם ללימוד תורה.‏[2]

גישת האוסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדברי חז"ל עולה שהם התנגדו לכך שאדם "יהנה מדברי תורה", כלומר, יפיק תועלת חומרית מלימוד התורה. וכך אמרו חז"ל במסכת אבות:

רבי צדוק אומר: אל תעשם (את דברי התורה) עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם, וכך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא חלף (מי שישתמש בכתר של תורה - ימות ויחלוף מן העולם), הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה - נוטל חייו מן העולם

מסכת אבות, פרק ד', משנה ה'.

בהתאם לגישה זו רבים מהתנאים והאמוראים היו מתפרנסים ממלאכתם, כגון הלל הזקן שהיה חוטב עצים, שמעון הפקולי שעסק בייצור צמר גפן, רבי יצחק נפחא שנקרא כך על שם מקצועו - נפח, ואחרים.

הרמב"ם נחשב לבולט שבמתנגדים ודגל בנחרצות בעמדה האוסרת כל קבלת שכר עבור לימוד התורה, וכפי שכתב בפירושו למשנה: ‏‏[3] ‏"כבר רציתי לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר (=ברור)... דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, וביאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום... ועשו את המינויים התורניים לחוק מוכסים (כלומר: הפכו את בעלי המינוי התורני לזכאים ליטול מס מן הציבור), והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחויב, לעזור לחכמים ולתלמידים... וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו...".

הרמב"ם טוען שחז"ל לא דרשו מעולם תרומות מבני אדם - גם אם מצבם הכלכלי היה דחוק, אלא עסקו במלאכה. עם זאת, הוא כותב שחכמים שיבחו את "המטיל מלאי לכיסם של תלמידי חכמים", אך לא מדובר במי שתורם לתלמידי חכמים, אלא במי שמסייע להם בכך שהם מפקידים אצלו את כספם, והוא סוחר בו ונותן להם את חלקם ברווחים. הרמב"ם מדגיש שקבלת טובת הנאה מהציבור יש בה משום חילול השם בעיני ההמון "שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם".

הרמב"ם כותב ברוח זו דברים קשים במשנה תורה:‏[4] "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות..."

רס"ג מתייחס לשאלה זו בספרו האמונות והדעות:‏[5] "...מי שאמר כי אין ראוי לאדם להתעסק בעולם הזה בדבר חוץ מן בקשת החכמה... ומצאתי כל מה שאמרו אמת, אבל מקום הטעות בו, הוא מה שאמרו שלא יתעסקו בדבר זולתה; ואם לא יתעסקו עמה במזון ובמחסה ובמסתור תבטל, כי אין עמידה זולתם; ואם ישליך את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים, היה נבזה ואין סומכין עליו ולא מקבלים דבריו, וכמ"ש (קהלת ט' ט"ז) וחכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים..." הוא אינו דן בשאלת האיסור שבדבר, אלא הוא קובע שאדם שעוסק רק בתורה אינו יכול להשפיע על זולתו, כיון שאדם הנזקק לאחרים - בזוי בעיניהם.

גישת המתירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם עצמו כותב שהוא משער שדבריו בעניין פרנסה מלימוד תורה "לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה, ואולי אף כולם", ומכאן שגם בדורו העמדה המקובלת הייתה שיש להתיר את הדבר. כך גם אומר רבי יוסף קארו:‏[6] וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הציבור".

בניגוד לשיטה האוסרת טובות הנאה מעיסוק בתורה, טענו פרשנים אחרים, ובהם רש"י, רשב"ץ ורבי יוסף קארו, שמנהיגים תורניים ששימשו במשרה תורנית קיבלו מאז ומתמיד את שכרם מהציבור. זאת על פי מה שנאמר בגמרא:‏[7] "גוזרי גזירות שבירושלים, היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה". "גוזרי גזירות" נקראים גם "דייני גזילות", ומכאן, לדעת מפרשים אלה, שמדובר בדיינים סתם, והדבר מותר משום שאילו לא היו במשרתם היו יכולים להתפרנס מעבודה אחרת.‏[8]

את מאמרו הארוך והמפורט אודות נחיצות ההיתר, פותח רשב"ץ בתלונה על דברי הרמב"ם, שלטענתו פוגעים מאוד בפרנסת תלמידי החכמים, גם המשך מאמרו מכוון לסתור את ביקורתו של הרמב"ם.

רשב"ץ טוען שתי טענות שונות:

  1. תמיד היה מותר להתפרנס מלימוד והוראת התורה, וההסתייגות של חז"ל מדבר זה היא רק מ"מידת חסידות" - חומרה ולא חובה.
  2. אפילו ניאלץ להודות שהדבר אסור לכתחילה, הרי שבעקבות ירידת הדורות אין ברירה אלא להתיר.

הרשב"ץ כותב:‏[9] "ואפשר לומר שהחכמים הממונים פרנסים על הציבור, אפילו אפשר להם לעשות מלאכה - אין להם לעסוק במלאכה בדורות הללו שנתמעטו בני עליה ואותם מועטים אם יעסקו במלאכה בפני עמי הארץ יזדלזלו בפניהם, ודומה הוא למה שאמרו בפרק השותפין: "רבנן לאו בני מיפק באוכלוסא נינהו". אבל התלמידים הטוב והישר להם שיעסקו בתורה לשמה - לא על מנת שיקראו חכמים, וסוף הכבוד לבוא, וילמדו גם כן אומנות, ושיעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, ובזה תהיה תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת..."

רבי יוסף קארו נוקט בדרך דומה לזו של הרשב"ץ. גם הוא מסיים בטענת "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", אך הוא אינו מזכיר במפורש שהדבר נובע מירידת הדורות. רבי יוסף קארו מתיר את קבלת השכר עבור העיסוק בתורה לכל הרוצה להקדיש את זמנו ללימוד התורה.

היתרים בני-זמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות נוספו נימוקים חדשים להיתר, כמו תיקון נזקי השואה, כלומר: עקב הדלדול שספגו לומדי תורה בשואה, יש לאפשר את התפתחות עולם התורה תוך הסתמכות על כספי תרומות, או בשל ההכרח לחזק את שורות לומדי התורה, כמענה לעולם החילוני.

הרב יוסף קאפח בפירושו על משנה תורה,‏[10] פותח בכך שהוא דוחה את כל הטענות של בעלי ההיתרים הקיימים (רבי יוסף קארו והרשב"ץ), אך לבסוף הוא מסיים בהיתר משלו, באומרו שלדעתו הנימוק "עת לעשות לה' - הפרו תורתך" היה יכול להתקבל אף על ידי הרמב"ם. "עת לעשות לה'..." פירושו שמפני מצב חירום כלשהו מוכרחים להפר את האיסור. אך הסיבה למצב החירום, לדעתו, שונה משל רבי יוסף קארו והרשב"ץ, אין זה מפני ירידת הדורות אלא מפני שהעולם הסובב אותנו נהיה מטריד, עד שהמעורב בו אינו יכול ללמוד תורה כראוי, ועל כן יש להסתמך על כספי תרומות כדי להמעיט במגע עם העולם. בחוגי הדרדעים מטילים ספק באפשרות שהרמב"ם היה יכול להסכים עם טיעון זה, כיוון שהרמב"ם ראה בתלמיד חכם המתפרנס בזכות תורתו, אפילו למראית עין, חילול השם – דבר אשר אין לו היתר.

לימוד תורה בשכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי התלמוד הבבלי[11], אסור ללמד תורה שבעל פה בשכר, משום שנאמר[12]: "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים", ודרשו: "מה אני (למדתי תורה מפי ה') בחינם, אף אתם (תלמדו תורה ממני) בחינם", אולם תורה שבכתב מותר ללמד בשכר, משום שהשכר אינו ניתן על לימוד התורה, אלא על לימוד הקריאה הנכונה, לפי הפיסוק והטעמים; או משום שהשכר ניתן על השמירה על הילדים בזמן הלימוד, ולא על הלימוד עצמו (מה שאין כן בתורה שבעל פה, שאין דרך ללמדה לילדים קטנים הזקוקים לשמירה).

הרמב"ם[13] פוסק את דברי הגמרא להלכה; אך כמה ראשונים אחרים כתבו שהמנהג הוא ללמד גם תורה שבעל פה בשכר, וזאת משני טעמים: א. אם אין למלמד במה להתפרנס – מותר. ב. גם אם יש למלמד במה להתפרנס, מותר לו לקבל שכר בטלה, כאשר הוא מניח את עסקיו בשביל ללמד תורה.[14] יסוד ההיתר מצוי כבר בתלמוד הירושלמי[15], האומר שהמלמדים נוטלים שכר, משום ש"שכר בטלה הן נוטלין".

זכויות יוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסקים רבים דנו בשאלת זכויות היוצרים בהלכה, ויש מן הפוסקים שדנו בשאלה זו גם בנוגע לזכות לקבל שכר על פרסומים תורניים. רבי משה סופר[16] כתב שההלכה מכירה בחובה לשמור על זכויות היוצרים, אך חובה זו מותנית בכך "שלא יהיה [מדובר ב]חידושי תורה ופסקי הלכות שאסור ליטול שכר וליהנות ממנו בעולם הזה". אך יש שכתבו שאף שאסור ללמד תורה שבעל פה בשכר, זה דווקא בלימוד בעל פה, שכן כל מי שיודע תורה – חייב ללמדה לאחרים, אבל לא הוטל על הרב חיוב לטרוח בכתיבה ובהדפסת ספרים, ולכן "תלמיד חכם שטרח ויגע וקיבל על עצמו טורח הכתיבה וההדפסה – זכותו לאסור על אחרים הדפסת ספרו".[17]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף סב עמוד א.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ג, ב'.
  3. ^ פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת אבות, פרק ד', משנה ה'.
  4. ^ הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה י'.
  5. ^ מאמר עשירי, ד"ה האחד עשר.
  6. ^ בפירושו למשנה תורה לרמב"ם ("כסף משנה"), הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה י'.
  7. ^ מסכת כתובות, דף ק"ה, א'.
  8. ^ לעומתם, מפרשים אחרים סוברים שמדובר בשלוחי בית דין, המפקחים על תקינות כלי מדידה בשווקים, כמצוות התורה האוסרת אפילו החזקה סתמית של כלי מדידה לא תקין. ”גזירות”- משמעותם, לפי דעה זו - מידות, ו"דייני הגזלות" נקראים כך משום שמסחר במידה חסרה גזל הוא (הרב יוסף קאפח).
  9. ^ תשב"ץ, חלק א', עניינים קמ"ב-קמ"ח‏.
  10. ^ הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה י' (ההלכה בה הרמב"ם מתבטא בנחרצות נגד כל הנאה חומרית מדברי תורה).
  11. ^ מסכת נדרים לז,א.
  12. ^ ספר דברים ד,יד.
  13. ^ הלכות תלמוד תורה א,ז.
  14. ^ תוס' בכורות כט,א ד"ה מה; רא"ש בכורות פרק ד' סימן ה'; וראה ר"ן נדרים לז,א; שולחן ערוך יורה דעה רכא,ב.
  15. ^ מסכת נדרים פרק ד הלכה ג.
  16. ^ שו"ת חתם סופר, חלק חושן משפט, סימן ע"ט.
  17. ^ הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ז', חושן משפט סימן ט'; בכך הוא מנמק את דברי רבים מהאחרונים שהכירו בחובה לשמור על זכויות יוצרים גם בספרות התורנית, ובפרט בהסכמות שכתבו לספרים.