אברהם יצחק הכהן קוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הדף "הרב קוק" מפנה לכאן. לערך העוסק ברב צבי יהודה הכהן קוק, ראו צבי יהודה הכהן קוק.

אברהם יצחק הכהן קוק
הראי"ה קוק
תאריך לידה	ט"ז באלול ה'תרכ"ה
תאריך פטירה	ג' באלול ה'תרצ"ה
השתייכות	ציונות דתית
נושאים בהם עסק	אמונה, חסידות, גאולה, תורה, עם ישראל, ארץ ישראל, אגדה, תשובה, הלכה, תפילה, קבלה
רבותיו	הרב אליעזר דון יחיא, הרב יעקב רבינוביץ, חותנו הרב אדר"ת, הרב ראובן הלוי לווין מדווינסק, הרב נח חיים אברהם שפירא, הרב גרשון תנחום ממינסק; הרב הנצי"ב מוולוז'ין; הרב שלמה אלישיב
תלמידיו	בנו, הרב צבי יהודה קוק, הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד כהן ("הנזיר"), הרב יצחק אריאלי, הרב אריה לוין ("הצדיק הירושלמי"), הרב משה צבי נריה, חתנו הרב שלום נתן רענן והרב שאול ישראלי
חיבוריו	ראו כתבי הראי"ה

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (7 בספטמבר 1865 - 1 בספטמבר 1935; ט"ז באלול ה'תרכ"ה - ג' באלול ה'תרצ"ה), (מכונה גם הראי"ה^[1]) היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית.

הרב קוק שימש ברבנות בלטביה, עלה לארץ ישראל בכ"ח אייר תרס"ד (1904), בתקופת העלייה השנייה, ופיתח משנה פילוסופית-קבלית אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. הוא נתמנה לרבן של יפו והמושבות ולאחר מלחמת העולם הראשונה לרבה האשכנזי של ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל בה כיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בעיקר בתחומי האגדה, פילוסופיה ומוסר, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית ובאורתודוקסיה המודרנית.

תוכן עניינים 1 קורות חייו 1.1 תקופת יפו 1.2 תקופת מלחמת העולם הראשונה 1.3 תקופת ירושלים 1.3.1 תנועת דגל ירושלים 1.3.2 ייסוד ישיבת מרכז הרב 1.3.3 פעילות מעשית למען הישיבות 1.3.4 בפרעות 1.3.5 רצח ארלוזורוב 1.3.6 פטירתו 2 אישיותו ופעלו 3 הגותו 3.1 הלכה 3.1.1 אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא 3.2 יחס קבלה והלכה ואופי פסיקתו 3.2.1 פלפול 3.2.2 מנהג 3.3 פילוסופיה וקבלה בהגותו 4 תומכים ומתנגדים 4.1 תומכיו 4.2 מתנגדיו 5 מושגים במשנתו 6 ספריו 7 מתלמידיו 8 חוקריו הבולטים 9 ראו גם 10 לקריאה נוספת 10.1 על חייו ודמותו 10.2 על משנתו והגותו 11 קישורים חיצוניים 12 הערות שוליים

[עריכה] קורות חייו

הרב קוק נולד בעיירה גריבה שבמחוז דוינסק בלטביה לאביו רבי שלמה זלמן ואמו פרל זלטא לבית פלמן. בילדותו התחנך אצל אביו שהיה 'מתנגד', אך התחבר לחסידי חב"ד שאמו באה מקהילתם (אביה רפאל פלמן היה ממקורבי ה"צמח צדק"), ומגיל בר מצווה למד בעיירות סמוכות: אצל הרב אליעזר דון יחייא והרב יעקב רבינוביץ (בנו של הרב מרדכי גימפל יפה מרוז'ינוי שהיה דודו של אבי הרב קוק) בלוצין, אצל רבה של דווינסק, הרב ראובן הלוי לוין ואצל רבה של סמורגון הרב נח חיים אברהם שפירא וחתניו הרב תנחום גרשון ביליצקי והרב מנשה יוסף גינצבורג.

הוסמך להוראה על ידי הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטין מחבר "ערוך השולחן" לפני שהגיע לגיל עשרים^[2], בשנת תרמ"ד השתדך עם אלטה בת-שבע, בתו של הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת). לאחר אירוסיו למד במשך כשנה וחצי בישיבת וולוז'ין, בראשותה עמד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), בו ראה אחר כך את רבו המרכזי ‏‏^[3]. בשנת תרמ"ח נתמנה לרבה של העיירה זיימל שבליטא. שם למד קבלה כתלמיד-חבר עם אחד מגדולי מקובלי דורו, הרב שלמה אלישיב, מחבר הספר הקבלי "לשם שבו ואחלמה". בתקופה זו נפטרה אשתו הראשונה, והרב קוק נותר אלמן עם בתו הפעוטה פרידה חנה בת השנה וחצי שנולדה ב-1888. לאחר כשנה שבה עסק בהגות וקבלה נשא לאשה את רייזה רבקה, בת דודתה של אשתו הראשונה, ובתו של הרב צבי יהודה רבינוביץ תאומים (אחיו התאום של האדר"ת), שממנה נולד בנו הרב צבי יהודה קוק בי"ד בניסן תרנ"א (1891). לאחר מכן, בשנת תרנ"ה נבחר כרבה של בויסק, שם החל לפרסם את הגותו בביטאון "הפלס". שם גם נולדה בתו השנייה בתיה-מרים בשנת תרנ"ט (1899), שלימים נישאה לרב שלום נתן רענן.

[עריכה] תקופת יפו

כאשר פנו אליו אנשי יפו בהשתדלותו של הרב יואל משה סלומון לכהן שם כרב, מיהר להגשים את חלומו לעלות ארצה, על אף שאנשי קהילת בויסק העשירה, ניסו לשדלו להשאר בהגדלת משכורתו ותשלום חובותיו. בכ"ח אייר תרס"ד (1904) ירד לחופי הארץ ומיד נתמנה לרב של יפו והמושבות החדשות. תקופת יפו הייתה התקופה הפוריה ביותר בכתיבתו, למרות שזו פורסמה רק לאחר מכן, ובה נכתב החומר לכמה מהיצירות החשובות שלו - אורות, אורות הקודש, עולת ראי"ה ועוד.

בתענית אסתר תרס"ז (1907) נולדה בתו הצעירה אסתר יעל, ובאותו זמן התארסה בתו הגדולה פרידה חנה עם דודה ישראל רבינוביץ, בנו של האדר"ת וממייסדי העיר בת ים.

באותה תקופה יזם את הקמת בית ספר "תחכמוני" ששילב בין לימודי קודש ("לחינוך האדם להיות ישר וטוב") ולימודי חול ("למלחמת החיים"), בשל התפיסה שיש לקדש את החומר במיוחד בא"י, דבר שעורר התנגדות מצד חלקם של רבני ירושלים. באותה תקופה יצר קשרים עם מנהיגי הפועלים ותמך בהתיישבות החקלאית והיה מוכן למען המשך קיומה והצלתה למצוא היתרים הלכתיים. למשל, בפולמוס השמיטה והיתר מכירה, שהתחיל לפני תקופתו, הרחיב את ההיתר וביססו מבחינה הלכתית. כמו כן התיר את השימוש בפסח בשמן שומשומין שנכבש בכבישה קרה, אף שהשומשומין הם ממשפחת הקטניות שאסורה בפסח באכילה לאשכנזים.

ביפו הקים ישיבה שהייתה קטנה ומנתה פחות משני מניינים, ביניהם היה הרב יהושע קניאל, רבה של חיפה. הישיבה שכנה בקומה העליונה של תלמוד תורה "שערי תורה" בבית הכנסת, כאשר בחציו השני של היום עבדו והשתכרו התלמידים בבית המלאכה "שערי תורה" שיוסד בצמוד לישיבה, שהקים ר' אברהם ברכות ונקרא על שמו‏‏^[4]. הרב קוק הגיד לתלמידים שיעור יומי בביתו. למעשה היה זה מבנה של שני אגפים שבאגף שבקומה השנייה שכנה דירתו, ובאגף השני היה מקום לימודו וישיבת בית דינו. שם הייתה הישיבה. בית הרב ביפו שוכן ברחוב אחווה 21 בתל אביב-יפו דהיום.

[עריכה] תקופת מלחמת העולם הראשונה

בשנת ה'תרע"ד (1914) יצא לכנס העולמי של אגודת ישראל בשווייץ בשל רצונו לקרבם למפעל הציוני, ולאחר חודש נתקע שם בסנט גלן בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שם פעל פעילות ציבורית כדי לסייע לישוב שבארץ. בשנת ה'תרע"ו (1916) הציעה לו קהילת מחזיקי הדת שבלונדון להיות רבה, והוא ניאות בתנאי שיחזור ליפו בהזדמנות הראשונה שיוכל. בהיותו בלונדון הקים מספר ישיבות. השפיע על הממשלה הבריטית שלא תסגיר לרוסיה יהודים רוסיים שהיגרו ממנה, וניהל מאבק עם אנגלים בני דת משה, שטענו כנגד התנועה הציונית, וניסו להשפיע על הממשל הבריטי שלא יתן את הצהרת בלפור. בעקבות גילוי דעת של הרב קוק בבתי הכנסת נשלחו תזכירים רבים לחוגי השלטון מהקהילות היהודיות שתוכנן היה, שדת ישראל קשורה בלאומיות הישראלית ובארץ ישראל, דבר שהשפיע על פרסום ההצהרה. בשעת הוויכוחים על ההצהרה בפרלמנט הבריטי, העלו אחדים מהצירים את הסתייגות היהודים המתבוללים, שטענו שההצהרה מנוגדת לרוח הדת היהודית. בתשובה לכך קם הציר קיילי וענה: "על מי יש לנו לסמוך בנוגע לצד הדתי, על הלורד מונטגיו שאוכל איתנו חזיר, או על הרב של "מחזיקי הדת" הרב קוק?!"^[5].

[עריכה] תקופת ירושלים

בתום המלחמה, לאחר תקופה של כשלוש שנים בלונדון, חזר הראי"ה לארץ ישראל ונתמנה בשנת 1919 לרבה של ירושלים, זאת לאחר שראשי המוסדות והישיבות ורוב רבני ירושלים חתמו על מכתב מינוי. בכך אייש משרה שהייתה מיותמת מספר שנים. בהמשך כונן את מוסד הרבנות הראשית, שבה ראה שלב ראשון לייסוד הסנהדרין, ונהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל (1921). את הרבנות הראשית ראה כהנהגה רוחנית כלל עולמית ולא כמנגנון ביורוקרטי. בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהתקיימה ב־1920, התנגד נחרצות למתן זכות בחירה לנשים - לבחור ולהיבחר - ובכך תמך בעמדת החרדים, זאת בניגוד לדעת רבים מחברי המזרחי.

סמוך להתמנותו לרבה של ירושלים נהרגה בתו הצעירה אסתר-יעל בעת שנפלה ממדרגות הבית הזמני בו התגוררו ברחוב הנביאים.

[עריכה] תנועת דגל ירושלים

ערך מורחב – דגל ירושלים

מתקופה זו ועד למותו מיעט בכתיבת דברי מחשבה ועסק בכתיבת "הלכה ברורה" על הש"ס, ובפעילות בשדה הציבורי. אף שהראי"ה חיבב את תנועת תנועת המזרחי‏‏^[6], וראה באנשיה שותפים לדרכו ‏‏^[7], היו בה צדדים שהוא ביקר. לראייתו, המזרחי הייתה פשרנית מדי, לא החמירה מספיק בענייני הלכה-הנהגה, והתבטלה כלפי ההסתדרות הכללית, במיוחד חרתה לו הקביעה של אנשי ההסתדרות הציונית כי "הציוניות דבר אין לה עם הדת", והוא ניסה לדרבן מספר פעמים את אנשי תנועת המזרחי למחות כנגדה ולהתנער ממנה‏‏^[8]. ב-1918, לאחר 15 שנה של פעילות פוליטית, ביקש לייסד הסתדרות, דגל ירושלים שמה, אשר תאגד בתוכה את כל היהודים שומרי התורה אשר אוהדים את המפעל הציוני^[9]. רצונו היה שתנועה זו תבטא "כי שייכותו עם ישראל לארצו נובעת מהמקור האלוהי", ושאל תנועה זו יוכלו להתכנס גם אנשי תנועת אגודת ישראל וגם אנשי המזרחי, ובמקביל לשמור על השתייכותם הקודמת. בעזרת תלמידיו הקרובים - הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד הכהן ובנו הרב צבי יהודה קוק, הוקמו סניפים בארץ ישראל, שווייץ, הולנד, אנגליה וארצות הברית. התנועה לא הצליחה להתרומם ונעלמה מהר מאוד מהנוף הפוליטי הציוני. התנועה התבססה בעיקר על אישיותו הכריזמטית של הרב קוק, כך שלמען הצלחתה היה על הרב קוק להישאר במערב אירופה. רצונו של הרב קוק לחזור ולפעול בארץ ישראל, חוסר יכולת או רצון להתמודד עם מיסודה של תנועה פוליטית, התנגדות המפלגות הדתיות האחרות, וגם עצירת פעילותה למען לא תפגע בתנועת המזרחי‏‏^[10] היו בעוכרי התנועה החדשה.

[עריכה] ייסוד ישיבת מרכז הרב

ב-1924 ייסד ישיבה בירושלים ששמה הוא "הישיבה המרכזית העולמית" או כשמה החדש "מרכז הרב", שחידושיה העיקרים היו השפה העברית שהייתה מדוברת בה, ולימודי הגות ומחשבה שנוספו בה. מטרתה הייתה "שינהרו אליה טובי הבחורים מכל העולם, המצוינים בכשרון ושאר רוח... להחזיר עטרה ליושנה ולהשתלם בתורת ארץ ישראל ובתחיית הקודש על אדמת הקודש".

הישיבה הייתה מעין משפחה גדולה, ונוהלה על ידי הרב קוק באופן אבהי וללא גינוני מרחק. לעתים אף דאג מבחינה חומרית לתלמידיו כאשר אשתו עוזרת לו בדבר, והדבר הגיע עד לדאגה לחורים שבגרבי תלמידיו. את בוגרי הישיבה עודד הרב קוק ודחף להגיע לשדה הפעילות הציבורית ולהיות רבנים, מורים ואנשי ציבור בתחומים השונים - ואכן תלמידיו התפזרו ברחבי הארץ ועסקו בפעילות ציבורית. היו גם רבנים כמו הרב צמח גרין מייסד גבעת וושינגטון והרב משה גורביץ', עורך הספר אורות האמונה, שהגיעו לארצות הברית להיות רבני קהילה.

[עריכה] פעילות מעשית למען הישיבות

מכיוון שראה בישיבות את מכון הרוח של עם ישראל, ופעל לייסד מוסדות חינוך תורניים בכל מקום שהיה, פעל גם למען החזקתם של כלל הישיבות. בחורף 1924 יצא לארצות הברית בראש משלחת רבנים שבהם היו רבה של קובנה, הרב אברהם דוב כהנא שפירא, והרב משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת סלובודקה, במטרה להשיג מימון למוסדות תורניים. הרב קוק התקבל בכבוד רב, ובין היתר קיבל אזרחות כבוד של העיר ניו יורק.

ייסד את מכון "הלכה ברורה", העוסק בכתיבת וחיבור הפסיקה ההלכתית של התלמוד, עבודה שעסק בה ללא לאות, ושראה בה בנין התורה לדורות. בה'תרצ"ג ייסד בירושלים את מכון הארי פישל, למחקר מדעי של היהדות, ובמיוחד תורה שבעל פה, והעמיד בראשו את תלמידו הרב שאול ליברמן, שנחשב לאחד מגדולי חוקרי התלמוד וספרות התורה שבעל פה.

[עריכה] בפרעות

כאיש ציבור הגיב למעשיהם והחלטותיהם של הבריטים, ונודע בעמידתו האיתנה למול ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, כמו למשל בשאלת זכותו של עם ישראל על הכותל המערבי. כנגד הסכמתם של ראשי המוסדות הציוניים לוותר על הבעלות על הכותל ולקבל רק את זכות התפילה במקום, אמר "חלילה לנו לוותר על הכותל, לא קיבלנו לשם כך ייפוי כוח מעם ישראל".

במאורעות ה'תרפ"ט, טילפן בשבת לממלא מקום הנציב העליון, היהודי המומר הארי לוק, וכאשר הלה הציב עמדה מהססת בקשר לדיכוי הפורעים, הורה לו לירות ברוצחים בשם המצפון האנושי. ובעקבות פרעות תר"ץ, אמר בוועדת החקירה הבריטית: "מלך אנגלי תרגם פעם את התהילים שלנו לאנגלית, ותחת שלטון אנגלי שרפו פורעים ספרי תהילים במקום הקדוש לנו ביותר".

[עריכה] רצח ארלוזורוב

לאחר רצח חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, יצא הרב קוק להגנת הנאשמים, ובראשם אבא אחימאיר, ראש תנועת ברית הבריונים, וטען שאין ראיות ממשיות לכך שהם ביצעו את הרצח, ואסור להוציאם להורג על סמך חשדות בלתי מבוססים. התנגדותו לאווירת הלינץ' הציבורי עלתה לו בפופולריות שלו, והיו אף שכתבו כתובות נאצה על חומת ביתו בסגנון "אוי לדור שכהניו מגינים על רוצחיו".

[עריכה] פטירתו

הרב קוק נפטר ממחלת הסרטן בגיל שבעים, ביום ג' באלול ה'תרצ"ה (1 בספטמבר 1935) בבית ההבראה בקרית משה, והובא למנוחת עולמים בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. השאיר אחריו שתי בנות ובן: הרב צבי יהודה קוק, יורשו הרוחני וממשיך דרכו (לצד הרב יעקב משה חרל"פ והרב דוד כהן - הנזיר), לאחר ששכל בת בצעירותה.

לאחר פטירתו הונצח שמו של הרב במספר מקומות:

• המושב כפר הרא"ה שבעמק חפר (בה הקים תלמידו הרב משה צבי נריה את ישיבת בני עקיבא הראשונה ושם ערך ספרים רבים לזכרו: טל הראי"ה, חיי הראי"ה, משנת הראי"ה, מועדי הראי"ה).
• ביתו אשר בירושלים שומר והוחלט להפכו למוזיאון "בית הרב קוק".
• הרב יהודה לייב מימון הקים את המכון ליהדות והוצאת ספרים בירושלים בשם מוסד הרב קוק.
• בתנועות הנוער בני עקיבא ואריאל קראו על שמו את שבט הרא"ה ובתנועת הנוער עזרא נקראה קבוצה על שם ספרו "אורות".
• בערים רבות ישנם רחובות בשם הרא"ה או הרב קוק.
  • בעיר רמת גן זהו אחד הרחובות הראשיים.

תקופת חייו של אברהם יצחק הכהן קוק על ציר הזמן

[עריכה] אישיותו ופעלו

אף שמבחינה הלכתית נחשב לשמרן, מבחינה מחשבתית נחשב הרב קוק להוגה דעות מעמיק, מקורי, נועז ודיאלקטי, שינק את השקפותיו מספרות ישראל לדורותיה ומעולם המחשבה הכללי, ומיזג את התנ"ך, התלמוד, מחשבת ישראל והקבלה (במיוחד של האר"י והרמח"ל), עם התפיסות החדשניות של העולם הפילוסופי והמדעי של תקופתו, לכלל תורה רוחנית אחת. במידה מסוימת הלך לאור שיטתו ותורתו של המהר"ל מפראג, וידע לצטט פרקים שלמים ממנו בעל פה.

כך למשל בניגוד לאחרים, לא ראה כל בעיה בקבלת תורת האבולוציה ואף טען שהיא עולה בקנה אחד עם מושגים קדומים המופיעים בתורת הקבלה (ראו תורה ומדע). רוב כתביו לא נכתבו באופן מאורגן ושיטתי, אלא בכתיבה שוטפת, ספונטנית ואף ספורדית, שלאחר מכן תלמידיו ארגנו וסידרו למשנה כוללנית.

היה למעשה האידאולוג הדתי והתאולוג של הציונות, שראה בה פעמי משיח ותחילת הגאולה, ועודד את מפעליה. התייחס ברגשות מיוחדים אל הרצל והספידו במותו במאמרו המפורסם, "המספד בירושלים" (מאמרי הראי"ה עמ' 95), שבו הוא משווה את הציונות של הרצל למשיח בן יוסף. כשסמוך למותו שאלוהו מדוע הוא מתעקש להיות ציוני, השיב שגם הקב"ה ציוני, כפי שכתוב "כי בחר ה' בציון, איוה למושב לו" (תהילים קל"ב).

אף שחרד מנטייתם של צעירי הציונות לחילוניות ולעזיבת הדת, אהבם ותמך בהם רבות, ואף ביקש "לחטוא" באהבת חינם כלפיהם. בספריו אף ציין שיש יתרונות לציבור החילוני על פני הציבור הדתי, דבר שנחשב לנועז בתקופתו. בתקופות שונות של חייו אף יזם מספר מסעות של רבנים שונים, אף כאלו שהתנגדו לציונות, למושבות ולקיבוצים בעמק יזרעאל, בגליל ובשפלת החוף, כדי לגשר על הפערים ולהדק את הקשר עם החלוצים, הן במטרה להקשיב להלך רוחם ולשמוע למצבם והן במטרה לחזקם מורלית ורוחנית ולהשפיע עליהם יהדות.

בעקבות השתדלות תלמידו, הרב נריה, נאות הרב לתמוך ולעודד את תנועת הנוער הדתי לאומי בני עקיבא, ונחשב כמורה דרכה הרוחני. הרב כתב אגרות לכינוסיה השונים של התנועה ואף אירח מפגשי מדריכים בביתו.

באישיותו התאחדו ניגודים כמו גאונות בהלכה וגאונות בהגות, שכל ורגש, חקירה ואמונה ועוד. איש מחשבה שמתעמק בדברים שברוח בחדרי חדרים, ביחד עם איש ציבור ומנהיג אקטיביסטי בעל יכולת רטורית גבוהה, שפועל ללא לאות לתקן את פני החברה. עדינות רוח, סלחנות, נעימות ורצון לפשר ולעשות שלום, שבמצבים של מבחן הפכה לתקיפות עזה ורדיקלית.
לימים אמר הרב שלמה זלמן אוירבך שהרב קוק ידע לצטט בעל פה את כל ספר הזוהר. נאמר על הרב קוק שהוא למד כל יום ששים דפי גמרא ופעם לחודש את כל התנ"ך.

מבחינה זו בלט כדמות בעלת שאר רוח. אישיותו הקורנת והאצילית שבה ועולה בעדויותיהם של אנשים שונים שפגשו בו. כך למשל מתאר תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ את פגישתו הראשונה:

"הימים לפני חג שבועות תרס"ד ירדתי ליפו כמצוות הרופאים עלי, כדי לטבול בים. בשבועות שחל ביום השישי, התפללתי בבית הכנסת "שערי תורה", בן כ"א שנים הייתי אז, והנה שמעתי כיצד הרב אומר "אקדמות" לפני הקהל ברטט ובבכיה, ונזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי ברב באהבה עזה, והייתי לתלמידו וחסידו לעולם".

תלמיד אחר, הרב דוד כהן, "הנזיר", שלימים ערך את ספרי "אורות הקודש", מתאר גם הוא את מפגשו הראשון עם דמותו של הרב:

"אחרי טבילה במימי הרהיין, מצויד ב"שערי קדושה", מלא ספק וחכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול באתי אליו. מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכר לנו אהבת הקדמונים. ואקשיב והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחר התפילה, מהרתי לבשר במכתב כי יותר מאשר פללתי - מצאתי.

מצאתי לי רב".

ענוותנותו וצניעותו הרבה וחוסר רצונו בכבוד היו ידועים.

כאשר עשו לכבודו בקיץ תרע"ד מסיבה בחיפה, בתגובה לדבריו של הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי שאמר: "זוכים אנו לשבת כאן באולם, עם היהודי הגדול ביותר בעולם", ביקש שלא יכבידו עליו בשבחים, כי המילה כבוד יש בה גם משמעות של כובד. וככל שהכבוד גדול גם הכובד המתלווה אליה גדול יותר.

לקראת יום הולדתו השבעים תכננו ידידיו ומעריציו לחגוג את יובל השבעים, אך הוא פנה אליהם מעל דפי העיתונות ואמר שיהיה לו קורת רוח אם לא יעשו עניין מיום זה. (משנת הרב עמ' 44) ביום מותו ביקש מתלמידיו שלא יכתבו עליו שום תארים נוספים מלבד התואר "הרב" וכן היה. (שם עמ' 77)

[עריכה] הגותו

כפי שמציין הרב שלמה יוסף זוין בספרו אישים ושיטות (עמודים 231 ואילך), הרב קוק הצטיין גם בתחום ההלכתי וגם בתחום האגדה והמחשבה, ו-"היה הוא גופו בבחינת הלכה ואגדה", כפי שמתאר בהרחבה הרב זוין:

"לא יהיה הדבר להגזמה, אם נאמר שמרן הגרא"י הכהן קוק, ז"ל, היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה, שהיה שולט בהלכה ובאגדה כאחת... כל מקצועות התורה היו ברשותו.. ולאו דווקא בהלכה. עולם האגדה היה לא פחות פתוח לפניו. חזון ושירה, מחשבה ומחקר, הגיונות ודעות - כל אלה היו שוטפים בלי הרף, כמעין הנובע, ממוחו ללבו ומלבו למוחו" (שם, עמוד 232)

דברים אלה לצד חשיבות השילוב בין מחשבה והגות לבין הלכה מופיעים בכתבי הרב קוק; כגון בספרו משפט כהן (סימן ס"ג), ובאורות הקודש (חלק א עמוד כד). כמו כן שילב לעתים את המושג "נבואה" במחשבה.

הרב קוק מעלה על נס את המאבק על דרך החיוב. במקום לשלול את הדברים, לחפש ליקויים ופגמים, יש לנקוט עשייה חיובית ומועילה. במקום לחבוט בסוטים מדרך הישר, יש למצוא מסילות ללבם בדברי כיבושין רכים. כך יתרצו, וכבודם לא יינזק, כי כבודם חביב עליהם כפי שחביב על האחרים כבודם שלהם. לשון אחר, במקום להתלונן על החשכה, יש להדליק נר ולהאיר, שכן:

	"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה."
– ערפילי טוהר

[עריכה] הלכה

נושא חשוב מאוד בכתביו תופס הפן ההלכתי, עוד בחייו דאג הרב קוק להוציא כמה מספריו ההלכתיים; כך הוציא את הספר חבש פאר על ענייני תפילין, נושא שמאוד העסיק אותו; בנוסף הוציא את הספר שבת הארץ על ענייני שביעית והיתר מכירה, נושא שנגע באותו זמן לדבר שהיווה מבחינת הרב קוק "צו השעה".

[עריכה] אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא

ערך מורחב – הלכה ברורה ובירור הלכה

בדרכו הלימודית וההלכתית נטה הרב קוק ללימוד "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", כך בערוב ימיו השקיע הרב קוק שעות רבות במפעל שיזם לסיכום של פסק ההלכה היוצא מסוגיות הגמרא, כפי שהוא מופיע ברמב"ם ובשולחן ערוך. אזכור ההלכות על הדף כונה "הלכה ברורה" וביאור הסוגיות בשיטות הראשונים והאחרונים הופיע בשם "בירור הלכה". בהמשך הוקם מכון שיטפל בהמשך המפעל הזה והוצאתו מן הכוח אל הפועל.

[עריכה] יחס קבלה והלכה ואופי פסיקתו

הרב קוק, לבד שהיה איש הגות, שמש גם כפוסק וכתב מאות תשובות הלכתיות הן בהיותו רבה של "יפו והמושבות" והן כרב הראשי לארץ ישראל. נחלקו החוקרים האם וכיצד השפיעה הגותו על פסיקתו ההלכתית. רבים מהחוקרים סברו שעל אף שהגותו חדשנית ביותר, הרב קוק לא שילב אותה בפסיקותיו. לעומתם, ד"ר אבינועם רוזנק סבור שהחומרות הרבות המצויות בפסיקותיו נובעות מהשקפתו האידאלית. פרופ' נריה גוטל הראה שרבות מפסיקות הרב קוק משלבות בתוכן באופן ברור דברי קבלה ואגדה, דבר החורג מספרי השו"ת האשכנזיים הקלאסיים, הנמנעים משילוב קבלה והלכה באופן עקרוני (אך דומה לפסיקות חכמי אשכנז הקדמונים וספרד המאוחרים). כך למשל מנמק הרב קוק את איסורו לניתוח גופות יהודים לצורך לימוד רפואה בסיבה שהגוף היהודי הוא קדוש, שכן היהודי שומר על גופו על ידי שמירת איסורי אכילה. ד"ר חגי בן ארצי סבור שיש להבחין בפסיקות הרב קוק בין תקופת יפו לתקופת ירושלים: בראשונה הרב פוסק באופן חדשני ביותר (בהקלתו בפולמוס שמן השומשומין, בהיתר המכירה בשנת השמיטה ובפולמוס האתרוגים המורכבים) ובשנייה, הרב עובר לפסיקה שמרנית בהרבה (בהחמרתו באיסור הצבעת נשים, באיסור חליבה בשבת על ידי יהודי, ובהחמרתו בהלכות גיור ואיסורו לנתוחי גופות יהודים על מנת ללמוד רפואה).

[עריכה] פלפול

הרב זוין (אישים ושיטות, עמוד 238) מרחיב על גישתו ההלכתית של הרב קוק, כשהוא עוסק בספריו וכתביו השונים. בין השאר מציין הרב זוין שהרב קוק נמנע לרוב משיטת ה"לשיטתו", כשהוא רואה בה פן פלפולי ולא מוכרח; אולם לעתים התייחס לשיטה זו בדיעבד.

[עריכה] מנהג

באופן כללי גישתו של הרב קוק למנהגים מהווה שיטה קלאסית בקרב האורתודוקסיה המודרנית. גישתו כללה התייחסות בכובד ראש למנהגים, כשלעתים הוא רואה חשיבות עצומה בקיים המנהגים ממש כדין תורה. גישתו המעניינת היא ביחס לדין המנהג ועניין "לא תתגודדו".

[עריכה] פילוסופיה וקבלה בהגותו

היטיב לתאר את הגותו הוגה הדעות הלל צייטלין במאמרו (הקו היסודי בקבלה של הרב קוק ז"ל). כאשר הוא שם אותו ברצף אחד עם גדולי הקבלה: האר"י, הבעל שם טוב, ובעל התניא, שם גם טען שהרב קוק הסתמך רבות על הקבלה הבעש"טנית, הרבה יותר ממה שמיוחס לו, הוא כותב:

"...בא הרב קוק וגילה בקבלה את נשמת הרבים, את מאורעותיה, סכנותיה, ירידותיה, הצלותיה, גאולותיה, צירופיה וזכוכיה, עליותיה ושגשוגיה של הנשמה ההיא, כלומר של כללות נשמת ישראל, והסתכל אף בנשמתו של היחיד רק מתוך האספקלריה של נשמת הרבים. החב"ד מסתכל בנשמתו של אחד מישראל ומשם הוא מביט בשכינה; הרב קוק מביט בשכינה, בכנסת ישראל, כלומר בשורש השרשים של נשמות ישראל, ומשם הוא מסתכל בנשמתו של היחיד. משל למי שעמד במקום אחד ידוע במגדל גבוה, ומסתכל במהלך הכוכבים, והלך ועמד במקום אחר באותו המגדל. אותו המסתכל ואותו המגדל ואותם הכוכבים, אלא שרואה הוא אותם מנקודת זווית אחרת..."

"...אם החב"ד גילה את המטפיזיקה של הקבלה ואת הפסיכולוגיה האישית שלה, גילה מרן הראי"ה, אם אפשר לומר כן, את הפסיכולוגיה הציבורית-לאומית של הקבלה, ואת מהלך ברורם של העולמות כולם ותקונם, מתוך חוק ההתפתחות המקובל עתה בכל שרשי המדעים וענפיהם."

היו חוקרים (כגון בנימין איש שלום) שטענו שאף שלקבלה מקום מרכזי בתפיסת עולמו של הרב קוק, הוא אינו צמוד לעולם המושגים שלה, אלא הוא משתמש בה לצורכי הגותו-הוא, באמצעות נתינת משמעות מחודשת לסמליה. כנגדם יצאו חוקרי קבלה, ובראשם יוסף אביב"י, שטענו כי עולמו הרוחני של הרב קוק נטוע עמוק בחיק הקבלה, וכי ניתן להראות במקומות רבים שבהם נראה שהוא כותב הגות בלבד, שאין זה אלא תרגום לשפה מודרנית של טקסטים קבליים קדומים (כמובן, על פי פרשנותו הייחודית של הרב קוק).

אף שהרב קוק בחר שלא לציין את מקורותיו בפירוש, וסתם כתב שבאופן כללי הירבה להסתמך על כתבי האר"י, ניתן למצוא שמקורותיו רבים ומגוונים. ובהם זוהר, אידרות, עץ חיים, ספרי החסידות, ריה"ל (רבי יהודה הלוי), רמב"ם, ספרי מהר"ל מפראג, ספרי רמח"ל, הגר"א (הגאון מווילנה), כתבי אפלטון (המדינה וטמיאוס), יהודים ניאופלטוניים, כמו פילון האלכסנדרוני, ועוד.

בהגותו ניכרת גם השפעה של פילוסופים מודרניים של העת החדשה. כך למשל, באחד ממכתביו של בנו הרב צבי יהודה, הוא כותב שמאמרו החשוב של אביו - "דעת אלוקים", מבוסס על גישתו של הפילוסוף הרמן כהן. למעשה, רבים ממושגיו של שפינוזה מצויים הן במאמר זה והן במקומות רבים נוספים בהגות הרב קוק. השפעה מיוחדת ישנה להגותו של הגל (אולי בתיווכה של משנת ר' נחמן קרוכמל) על מחשבת הרב קוק. הדבר ניכר במיוחד במאמרו "למהלך האידיאות בישראל" (בתוך:אורות), שהינו שימוש במושגי האידיאות במובנן ההגליניות לשם הסברת ההיסטוריה היהודית. עוד ניכרת במיוחד הגותו של שלינג, במיוחד בכל הקשור לשילוב אחדות וריבוי. מלבד זאת ישנה זיקה הגותית, הן של מושפעות והן של ביקורת, לכתבי קנט, שופנהאואר, ניטשה, הנרי ברגסון, בודהיזם וכן לתגליות מדעיות בעלי השפעה פילוסופית (אבולוציה, גיל העולם ועוד).

[עריכה] תומכים ומתנגדים

[עריכה] תומכיו

אישיותו של הרב קוק, ידיעותיו בנגלה ובנסתר וטוהר נפשו זכו להערכה רבה אצל הרבנים מרוב הזרמים השונים, חובבי ציון וחרדים. חליפת האגרות והמכתבים בינו לבין רבנים גדולי ישראל וכן התבטאויות של רבנים שונים מבטאות כבוד רב כלפי הרב קוק, הגם כשפעמים רבות לא הסכימו עם דרכו ושיטתו.

בין מחליפי המכתבים עימו (מהם שהתנגדו לשיטתו והשקפתו ואף בחריפות, אך ראו בו אחד הגדולים): הרב אברהם ישעיה קרליץ - החזון איש, הרב חיים עוזר גרודזינסקי - מנהיג יהדות מזרח אירופה לפני השואה, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין - ראש ישיבת וולוז'ין, הרב חיים סולובייצ'יק, בנו הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, האדמו"ר מגור דאז - רבי אברהם מרדכי אלטר, הרב איסר זלמן מלצר ("אבן האזל") - ראש ישיבת עץ חיים, הרב שמשון אהרון פולנסקי הידוע כ"הרב מטפליק", הרב יוסף חיים זוננפלד - מנהיג העדה החרדית, הרב יוסף יצחק שניאורסון (האדמו"ר השישי של חב"ד), הרב אהרון קוטלר, הרב נתן צבי פינקל - "הסבא מסלובודקה", ראש ישיבת חברון, הרב מנחם מנכין היילפרין - מגדולי המקובלים, הרב ירוחם ליבוביץ, המשגיח של ישיבת מיר, הרב ברוך בר ליבוביץ, מגדולי ראשי הישיבות, הרב מאיר יהודה שפירא - ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד לימוד הדף היומי ועוד רבים.

הרב החפץ חיים עזב את הכינוס הראשון של אגודת ישראל ("הכנסייה הגדולה הראשונה") בתרפ"ג בווינה בטריקת דלת, לאחר שבישיבת הפתיחה השמיע הרב שור מבוקרשט דברי פגיעה ברב קוק, ואז זעק החפץ חיים: "פגעו במרא דארעא דישראל! מען דורף קורע זיין (תרגום מיידיש: יש לקרוע קריעה)!" הוא חזר בכעס לאכסנייתו וסירב לחזור להמשך הכינוס, וכן סירב ללחוץ את ידיהם של בני המשלחת הירושלמית ואמר להם: "לאלה שעושים מחלוקת נגד רבה של ירושלים איני נותן שלום!" והוסיף: "דעו לכם כי הוא קדוש וטהור, וכל הנוגע בו לא יינקה!".

הרב מלצר אמר לרב גרודז'ינסקי בביקור אצלו בהתייחסו לרב קוק: "אנו גדולים עד בריח הדלת שלו!" ובהספד על הרב קוק אמר: "יחיד הדור בגאונות, יחיד הדור בצדקות, יחיד הדור בחסידות!"

הרב שלמה אלישיב, גדול המקובלים בתקופתו (סבו של הרב יוסף שלום אלישיב) אמר לרב אריה לוין שהיה מגדולי תלמידי הרב קוק (בתו התחתנה עם הרב יוסף שלום אליישיב) על הרב קוק שהוא "כליל השלמות: שלמות בגאונות, שלמות בצדקות, שלמות במחשבה ושלמות בהנהגה!"

הרב יצחק הוטנר (שהיה תלמידו)אמר עליו: "הרב היה בקי בכל התורה כולה, בבלי וירושלמי, נגלה ונסתר, ממש כל רז לא אניס ליה בכל חלק מחלקי התורה! והוסיף: "הרב היה גדול בתורה, ביראה ובחסידות, מכל אשר חלקו עליו!" רבו, "הסבא מסלבודקה" אמר לו על הרב קוק: "הרב קוק לא למד בישיבות המוסר, אך הוא הצורה של המוסר!"

הרב היילפרין כותב לרב קוק במכתב שבחים גדולים מאוד: 'ידיד עליון ב"ה וידיד עמו ישראל ה"ה הרב הגאון הגדול, צדיק יסוד עולם, מפורסם לתהילה בכל קצווי הארץ, שבחו מי ימלל, כבוד קדושתו מי יספר, מו"ה מרנא ורבנא...", ובהתייחסו לדברי הרב קוק בספרו "ראש מילין" הוא כותב: 'ב"ה זכיתי להשיג את ספרו הנפלא הפלא ופלא, ונקרא שמו 'ראש מילין', שמה ראיתי לפי מיעוט שכלי כוחו וגבורתו עד אין חקר!"

הרב זליג ראובן בנגיס שדגל בהשקפת העדה החרדית והיה ראב"ד העדה החרדית לאחר פטירת הרב קוק, כותב לרב קוק, שהכירו מישיבת וולוז'ין, מכתב שבו כותב "הרב הגאון האדיר, תפארת ישראל... הכהן הגדול מאחיו...".

הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק שהיה אנטי-ציוני כתב לרב קוק במכתב אליו: "הרב הגאון הגדול המפורסם, תפארת ישראל..." ובמכתב אחר מכנה את הרב קוק "פאר הדור". הרב ירוחם הלוי לייבוביץ' שהיה אף הוא מתנגד לציונות כתב לרב קוק: 'לכבוד הרב הגאון המפורסם בכל קצוי תבל, סיני ועוקר הרים, צדיק וחסיד, כליל המעלות והטוהר, רשכבה"ג ומרא דארעא דישראל, אדמו"ר הגאון א"י הכהן קוק שליט"א'. הרב ברוך דב לייבוביץ שהיה גם הוא מתנגד חריף לציונות, כתב בראש מכתבו לרב קוק: 'כבוד הגאון האמתי, נר ישראל, עמוד הימיני כקש"ת'. הרב קוטלר כותב בראש מכתבו לרב קוק: 'מעלת כבוד הגאון הגדול המפורסם בכל קצוי הארץ, פאר הדור, עמוד הימיני, פטיש החזק, מעוז ומגדול לתורה ולדת...". הרב שפירא מלובלין כתב לרב קוק בלשון זו: "חכימא דיהודאי, רב האי גאון ודגול מרבבות קודש, שר התורה ופאר הדור, מרא דארעא דישראל".

החזון אי"ש פנה אליו בפנייה 'הוד כבוד מרן שליט"א שלומכם ישגה' והחזון אי"ש השתמש בתואר הכבוד "מרן" רק לגדולים ביותר בעיניו כמו הרב מלצר, הרב גרודז'ינסקי, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק והרב אלחנן בונם וסרמן^[11]. וכן, בהנחת אבן הפינה לישיבת "בית יוסף" בבני ברק^[12], החזון אי"ש עמד משך כל נאום הברכה של הרב קוק, כבוד שלא נתן לגדולי תורה אחרים שדיברו שם, ולאלה ששאלו אותו מדוע שלא ישב, הוא ענה: "די תורה שטייט!" (מיידיש: "התורה עומדת!")

הרב שלמה זלמן אוירבך שהכיר את הרב קוק בצעירותו אמר עליו לרב משה צבי נריה שהיה מתלמידי הרב קוק: "הרב היה גאון מופלא וקדוש עליון". בהזדמנות אחרת אמר לרב נריה: "הרב היה גדול בכל, איש האשכולות. מאיזה צד שהיית מתבונן בו, היית רואה את גדולתו, את יחידותו. גאון ששלט בכל מכמני התורה, בנגלה ובנסתר, צדיק בכל דרכיו ובכל מעשיו, בדקדוקי מצוות ובמעלות המידות, בשקידת הלימוד ובמעשי החסד." ועוד אמר על הרב קוק: "לא היו גדולים כמוהו בדורו. זו הייתה גדלות מיוחדת. הרב היה גדול לא רק בדורו אלא בדורות!". הרב קוק היה הרב שערך את חופתו של הרב אוירבך בחתונתו. כמו כן סיפר בנו, כשהיה אומר אביו "הרב" ללא הוספת שם, כוונתו הייתה לרב קוק. גם הרב יעקב רקובסקי העיד על כך, וסיפר שכך אמר לו רבי שלמה זלמן: "ר' יעקב, אם אני אומר לך 'דער רב', 'הרב', תדע לך שזה הרב קוק, זה הרב שלנו, זה הרב שלי". הוא אמר: "יש את ר' צבי פסח פרנק, כל אחד עם גדלותו הוא, אבל כשאני אומר הרב, הרב אני לא אומר לאף אחד, הרב שלי זה הרב קוק".

גם ראשי היישוב ואנשי רוח והגות כברל כצנלסון, ברנר, ובמיוחד א"ד גורדון, אז"ר, ביאליק ועגנון כיבדוהו ושמרו על ערוצים פתוחים אתו. ידוע סיפורו של הצייר נחום גוטמן על ברנר ביפו, ששומר מרחק מהרב קוק ופמלייתו, אבל מאחור מהלך בתוך עקבותיו של הרב קוק.

רבני תימן בירושלים כיבדוהו מאוד וכשכתבו את ספר "אמונת ה'" החתימו עליו את גדולי הרבנים בירושלים, הרב קוק תואר כך: "רבנו הכהן הגדול, נר ישראל וקדושו, גדול הדור ונזרו מרן אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל וכו'". הרב מרדכי שרעבי סבר שדרכו של הרב קוק נכון מדרכו של הרב זוננפלד‏‏^[13].

[עריכה] מתנגדיו

לעומת זאת, במחנה "העדה החרדית" הקיצונית, התנגדו לו בחריפות בשל דעותיו החדשניות והלאומיות, ואף שהעריכוהו כחכם גדול בתורה, הכריזו עליו מלחמה רוחנית גדולה ומרה וטענו שהוא טועה בדעותיו, מלחמה שממנה סבל עד ימיו האחרונים. חוגים אלו גם הפעילו נגדו טרור מילולי ואף פיזי, והשמיצו אותו וביזוהו כל אימת שיכלו. הרב גלזר רבה של רמלה, סיפר כי היו כאלו בשכונת מאה שערים שצעקו לו "אפיקורס" מאחורי תריסים מוגפים, כאשר הלך ברחוב. קבוצה של קיצונים מהיישוב הישן אף הגדילו לעשות, ובל"ג בעומר של אחד השנים, עשו בובה בדמותו של הרב קוק והעלו אותה באש.

רבי אלחנן וסרמן, שנמנה עם הפלג הקנאי באגודת ישראל, ובצעירותו עוד למד אצל הרב קוק, כתב בספרו: ידוע כי העומד בראש [הרבנות הראשית] כותב וחותם קול קורא לעורר היהודים לתת כסף לקרן היסוד, וידוע גם כן כי כספי קרן היסוד הולכים לגדל כופרים להכעיס, ואם כן המעורר לתמוך בקרן זה הוא מחטיא את הרבים במדרגה היותר נוראה ... ואם רואים אנו שהוא מהלל רשעים יודעים אנו שזהו רשע גמור באופן שהדבר ברור שאסור להתחבר לאיש כזה. ולולא שאינני כדאי הייתי אומר כי המחזיק בהצעה זאת [לחבר את העדה החרדית עם הרבנות הראשות] ראוי לנדותו (קובץ מאמרים ח"א עמוד קנ"ג).

גם רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר של חסידי סאטמר כתב בספרו ברוח זו, בתשובה שבה הוא מתאר את הרב קוק כאיש צר ואויב לדת תורתנו הקדושה ולעיקרי האמונה, אשר מחזק את הציונים, העדה הרעה והטמאה, שמהוה אבני נגף לבית ישראל ומחריבת העולם, ושמפיץ דברי מינות וכפירה, בעזות מצח וחוצפה יתירה, ומגדף ביד רמה את ה' (עפ"י שו"ת דברי יואל חו"מ סימן קל"א ועיינו גם סימן קל"ב). גם רבנים אחרים, בעיקר מהונגריה שמלפני השואה, יצאו נגדו בחריפות, כתבו נגדו, ונגד ספריו, ברוח קרובה לזו.

רב נוסף שהתנגד לו היה הרב יעקב חיים סופר בעל כף החיים שעלה מבגדד. הוא אסר לקרא את ספרו אורות‏‏^[14]. גישה זו נשמרה אצל חלק מרבני עיראק בזמננו דוגמת הרב בן ציון מוצפי ונכדו של הרב סופר, הרב יעקב חיים סופר שעומד בראש ישיבה בירושלים.

התנכלות לספריו ולכל ספר תורני אחר ששמו ותורתו מוזכרים בהם, היא עוד אחת מהשיטות שמתנגדיו נוקטים במלחמתם נגדו. רבים מהמו"לים מצנזרים בגין כך את אזכוריו, וגררו מחאות. (דוגמה). מסופר כי הרב שלמה זלמן אויערבך סירב לבקשות להשמיט את הסכמתו של הרב קוק מספרו, והעדיף שלא להדפיס כלל את ספרו ללא ה"הסכמה".

ההתנגדות לרב קוק הובילה כנראה גם לזיופים. רבי יוסף רוזין ("הרוגצ'ובר") כביכול כתב נגדו בלשון זו: "הבור, השוטה, המכונה בשם ... צא טמא יקרא לו ואסור להתוכח עמו ... והרי הוא כופר בהשגה עליונה". רבי מנחם מנדל שניאורסון אדמו"ר חב"ד טען במכתב שנדפס באגרות קודש שמדובר בזיוף שלא ניתן לייחסו לרב יוסף רוזין‏‏^[15].‏‏

מנהיגי תנועת המזרחי העריכו אותו הערכה רבה, אולם במספר מקרים התנגדו לפעולותיו או להשקפת עולמו האקטיביסטית מדי לטעמם. הרב קוק לא הצטרף רשמית למזרחי וטען שהמזרחי צריך להילחם על כך שהציונות תאמץ קו דתי-מסורתי יותר. בכמה מקרים הציב הראי"ה ניסה להציב מועמדים למשרות נגד מועמדים של המזרחי. לאחר מותו של הרב קוק ניסה חוגו להעמיד במקומו את הרב חרל"פ כרב ראשי אשכנזי (בתמיכת חלק מן החרדים), בעוד אנשי המזרחי ניסו לקדם, ואף הצליחו, את מועמדותו של ד"ר הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.

ראו גם יחסם של תומכים ומתנגדים לספרו של הרב קוק אורות.

[עריכה] מושגים במשנתו

• האחדות הקוסמולוגית של הבריאה

"כמה פשוט הוא הדבר, שבעליית רצונו של האדם כל הברואים מתעלים, ובשפלותו כולם נשפלים. האחריות המוסרית הקוסמית הרזית הזאת כמה פשוטה ישרה וטבעית היא."

"כמה רוממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא, המחשבה הרזית שהאדם מצד כוחו הרוחני פועל על כל ההויה כולה" (אורות הקודש ג')

• צלם אלהים שבאנושות

"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם החומרית והרוחנית... תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל...עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו" (מוסר אביך, עמ' נ"ז)

"...רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת האדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית..." (שם נ"ח)

• סגולת ישראל ומידרוג הבריאה

כהוגים לא מעטים ביהדות הוא ראה הבדל בין נשמת עם ישראל לנשמות האומות, באשר הוא ראה בכנסת ישראל גילוי אלהי.

"כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה." (אורות עמ' קל"ח)

"ההבדל בין הנשמה הישראלית היהודית, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה ובין נשמות הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי" ("אורות", עמ' קנ"ו, פרק ה').

• האלהות כמקור כל היש, ואושר האדם כקרבתו לאלהים

אי אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי אם באוויר האלהי. הידיעה ההרגשה הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלהיים דווקא. אז ימצאו את מילואם, את יחוסם השוה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים...מקום מנוחתנו הוא רק באלהים..." (אורות עמ' קיט)

• סבל האנושות בגלל נטישת העצמיות ואיבוד הייחודיות

כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות, וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת בהירות הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית." (אורות הקודש ג' קלז)

• הבדל בין האישה לגבר:

"וכמה מידות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומחייב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, על פי עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו - הנעלה מנפש האישה - הנחשבת כחומר לגבי הצורה - לעומת נשמת האיש הצורתית ורבה אי ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה מכל איש ואיש, שלא עשני אישה".

"עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החומרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלוקית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלוקים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החומרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר".(עולת הראי"ה ע"א)

• הדמיון והחלומות

"השכל הרציונלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן, המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיוננו העשיר והקדוש, החי בחיי מציאות עליונה, המכרעת את המציאות הריאלית באיתניות עצמיות הויתה".(אורות הקודש א' רכ"ו)

"החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ. חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון." (אורות הקודש א' רכ"ו)

• אחדות הגוף והנפש

"ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל, על מנת לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של השמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אחד עומד בלא חבירו כלל". (אורות עמ' פ).

ישנה טענה המופיעה בספרו של ד"ר יהושע בארי "אוהב ישראל בקדושה" (מובא גם ב"אוצרות הראי"ה", עמ' 205) שה'התעמלות' עליה דיבר הרב היא מילת צופן לאימונים גופניים שעשו הבחורים כדי להתכונן לשמור על נפשות היהודים מפני הערבים הפורעים. עם זאת, אין בכך לשלול את המשמעות הפשוטה, ורואים זאת בכתבים רבים של הרב.

• גדלות התשובה

"ממעמקים באה התשובה...התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא". (אורות התשובה ו' א') "התשובה הכללית שהיא עילוי העולם ותיקונו.." (שם ד' ג'). "מצד הבינה התשובה באה. וברום מעלתה הזדונות הוים לזכויות ועליהם חיו יחיה" (שם י"א א')."התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת קויה, שהת מתגלים אחר כך בעת שבא הנוחם הקורא לתשובה." (שם ו' ב'). "קביעות המחשבה של התשובה היא מייסדת את אופיו של האדם על יסוד האצילות." (שם ט' א'). "גדול ונשגב הוא אושר התשובה...אין דבר מצרף ומטהר את האדם, מעלהו למעלת אדם באמת כהעמקת התשובה." (שם י"ג י"א)

• על עצמו

"מי שאמר עלי (הסופר יוסף חיים ברנר) כי נשמתי קרועה, יפה אמר. בוודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם, אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם היא לאחד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדולתו וברוממותו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה".

[עריכה] ספריו

ערך מורחב – כתבי הראי"ה

הרב קוק כתב ספרים רבים, חלקם פרסם בעצמו; אולם רובם התפרסמו לאחר מותו. בנוסף חלק גדול מהספרים שיצאו על שמו מהווים למעשה עריכות שונות של כתביו השונים. כתביו הנפוצים והנלמדים ביותר, הם: שבת הארץ, מאמרי הראי"ה, אגרות הראי"ה, עין אי"ה, אורות, אורות הקודש ואורות התשובה.

[עריכה] מתלמידיו

• בנו הרב צבי יהודה קוק - מראשיה הרוחניים של הציונות הדתית. ולאחר הרב חרל"פ שימש ג"כ כראש הישיבה.
• הרב יעקב משה חרל"פ - תלמיד-חבר, היה ראש ישיבת מרכז הרב אחריו.
• הרב דוד כהן ("הנזיר"), ממייסדי הישיבה.
• הרב משה צבי נריה - מייסד ישיבות בני עקיבא. כתב ספרי ביוגרפיה רבים עליו.
• הרב אריה לוין ("הצדיק הירושלמי") - תלמיד-חבר, ידוע כאיש חסד וכרב האסירים.
• הרב ד"ר משה זיידל.
• הרב מנחם אושפיזאי - רבה של רמת גן.
• הרב יהושע קניאל רבה של חיפה.
• הרב יצחק הוטנר בעל ה"פחד יצחק".
• הרב יהודה גרשוני - העילוי מגרודנה.
• הרב שאול ישראלי - דיין בבית הדין הגדול ומראשי ישיבת מרכז הרב.
• חתנו, הרב שלום נתן רענן.
• המשורר יוסף צבי רימון.
• הרב ישראל פורת - מחבר ה'מבוא לתלמוד'.
• הרב יעקב אבא רקובסקי
• הרב אהרון יצחק זסלנסקי
• אחיינו הלל קוק היה פעיל ציוני ידוע, ובין יתר פעולותיו, קניית ספינת אלטלנה והבאתה ארצה.
• הרב צמח גרין - רב קהילה בוושינגטון שהקים בישראל את גבעת וושינגטון.
• הרב דוקטור בנימין מנשה לוין (מחבר "אוצר הגאונים")
• הרב יצחק אריאלי
• הרב ישראל גלזר - רבה של העיר רמלה
• עזריאל קרליבך - עורך מעריב

[עריכה] חוקריו הבולטים

יוסף בן שלמה, שלום רוזנברג, תמר רוס, אליעזר גולדמן, אליעזר שביד, רבקה ש"ץ-אופנהיימר, דב שוורץ, יוסף אבנרי, נריה גוטל, אבינועם רוזנק, בנימין איש שלום.

[עריכה] ראו גם

• כתבי הראי"ה
• חזון הצמחונות והשלום
• הלכה ברורה ובירור הלכה

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] על חייו ודמותו

• פרופ' יואב אלשטיין וחסידה כהן, הראי"ה : תולדות הרב אברהם יצחק הכהן קוק ופועלו, הוצאת מורשת, ת"א ה'תשכ"א (1961).
• חיים בארי, אוהב ישראל בקדושה : הגות רוחו ושיח לבבו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוצאת 'ספרי חי"כ', ת"א ה'תשמ"ט (1989), חמשה כרכים.
• הרב שמואל אבידור הכהן, האיש נגד הזרם : פרשיות מתורתו וממסכת חייו, ידיעות אחרונות : ספרי חמד, ת"א ה'תשס"ב (2002)
• פרופ' חיים ליפשיץ (בשיתוף עם צבי קפלן), שבחי הראי"ה : דברים שסופרו על מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מכון "נזר דוד", ירושלים ה'תשנ"ה (1995
• הרב יהודה לייב הכהן מימון, הראי"ה : רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מוסד הרב קוק, ירושלים ה'תשכ"ה (1965).
• רזיאל ממט, לחישה רועמת : סיפורו של הרב קוק, יד יצחק בן צבי ועם עובד, ירושלים ה'תש"ן (1990).
• הרב זאב אריה רבינר, אור מופלא : מרן הרב קוק, הוצאה עצמית, ת"א ה'תשל"ו.
• שמחה רז, מלאכים כבני אדם, קול מבשר, ירושלים תשס"ב.
• הרב משה צבי נריה, שיחות הראי"ה, הוצאת "חי ראי", כפר הרא"ה ה'תשמ"ח (1988).
• הרב משה צבי נריה, טל הראי"ה, כפר הרא"ה ה'תשמ"ה (1985).
• הרב משה צבי נריה, חיי הראי"ה, הוצאת מוריה, ירושלים ה'תשמ"ג (1983).
• הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה, ירושלים ה'תשמ"ד (1984)
• הרב משה צבי נריה, לקוטי הראי"ה, הוצאת צלע, בני ברק ה'תשנ"א (1991),
• הרב משה צבי נריה, לקוטי הראי"ה ב, חי ראי, כפר הרא"ה תשנ"א.
• הרב משה צבי נריה, לקוטי ראי"ה ג, כפר הרא"ה ה'תשנ"ה (1995).
• הרב משה צבי נריה, בשדה הראי"ה, כפר הרא"ה ה'תשמ"ז (1987).
• פרופ' חיים ליפשיץ, הוגים וחוזים : מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובני דורו : דמויות, דרכי חיים, הגיונות, בהוצאת 'מכון הראי"ה', ירושלים ה'תשכ"ה (1965).
• הרב פרופ' נריה גוטל, מכותבי הראי"ה : על חוגי מכותביו של הראי"ה קוק, מכון הרצי"ה, ירושלים ה'תש"ס (2000).
• בן-ציון שפירא (עורך), אגרות לראי"ה, המכון ע"ש הרצי"ה, ירושלים ה'תש"ן (1990).
• ארגון אור האורות, אור שלמה, על הערצתו הגדולה של הגרש"ז אויערבך לראי"ה קוק, ומחאותיו החריפות כלפי מבזי הראי"ה ה'תשס"ח.

[עריכה] על משנתו והגותו

• יוסף אביב"י, היסטוריה צורך גבוה, ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, בעריכת מ' בר-אשר, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 709–771.
• בנימין איש שלום, הרב קוק בין רציונליזם למיסטיקה, עם עובד, תל אביב, תש"ן 1990.
• דב שוורץ, אמונה על פרשת דרכים - בין רעיון למעשה בציונות הדתית, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ו 1996.
• דב שוורץ, ארץ הממשות והדמיון : מעמדה של ארץ ישראל בהגות הציונית דתית, עם עובד, תל אביב, תשנ"ז 1997.
• דב שוורץ, הציונות הדתית בין הגיון למשיחיות, עם עובד, ספרית אפקים, תל אביב, תשנ"ט 1999.
• דב שוורץ, אתגר ומשבר בחוג הרב קוק, עם עובד, ספרית אפקים, תשס"א 2001.
• דב שוורץ, הציונות הדתית : תולדות ופרקי אידאולוגיה, האוניברסיטה המשודרת, תל אביב, תשס"ג 2003, בעיקר פרקים ד'-ה'.
• יעקב פילבר, אילת השחר, המכון לחקר משנת הראי"ה, ירושלים ה'תשנ"א.
• יעקב פילבר, ביאורים ומקורות לאורות התשובה, המכון לחקר משנת הראי"ה, ירושלים, תשנ"ז.
• יעקב פילבר, ארץ ושמים, המכון לחקר משנת הראי"ה, ירושלים, תש"ן.
• יעקב פילבר, כוכבי אור : עיונים במשנת רבנו..., המכון לחקר משנת הראי"ה, ירושלים, תשנ"ג.
• יעקב פילבר, לאורו : עיונים במשנת רבנו..., המכון לחקר משנת הראי"ה, ירושלים, תשנ"ה.
• יעקב פילבר, קדושה ומלכות : עיונים במשנת רבנו, המכון לחקר משנת הראי"ה, ירושלים, תשנ"ז.
• צבי ירון, משנתו של הרב קוק, ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, תשל"ד 1974.
• חיים יצחק חמיאל (עורך), באורו : עיונים במשנתו של הרב...ובדרכי הוראתה, ההסתדרות הציונית העולמית, ה'תשמ"ו (1986).
• ד"ר יצחק רפאל (עורך), הראי"ה : מאמרים במשנת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק עם מלאת שלושים שנה להסתלקותו, מוסד הרב קוק, ירושלים ה'תשכ"ו (1966).
• בנימין איש שלום ושלום רוזנברג (עורכים), יובל אורות : הגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "ספריית אלינר" של ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים ה'תשמ"ה (1985)
• ד"ר יצחק רפאל (עורך), זיכרון ראי"ה : קובץ מאמרים במשנת מרן הרב... עם מלאת חמשים שנים להסתלקותו, מוסד הרב קוק, ירושלים ה'תשמ"ו (1985).
• הרב דוד הכהן (עורך), חזון הצמחונות והשלום מבחינה תורנית : אורות מהמאמרים "אפיקים בנגב" ו"טללי אורות"..., מכון נזר דוד, ירושלים ה'תשמ"א (1981)
• פרופ' חיים ליפשיץ, במעגלי חוג הראי"ה : פרקים ממשנת הראי"ה קוק זצ"ל, בהוצאת האגודה לספרי הראי"ה קוק בסיוע מוסד הרב קוק, ירושלים ה'תש"ה (1945).
• פרופ' חיים ליפשיץ, ישראל בתווך : חזון ימינו הגדולים במשנת מרן (הרב) אברהם יצחק הכהן קוק, מכון הראי"ה, ירושלים ה'תשכ"ח (1968).
• פרופ' חיים ליפשיץ והרב אליהו אביחיל חזון ישראל : פרקי אורות על ישראל ותחייתו, מכון "נזר דוד", ירושלים ה'תשנ"ה
• פרופ' חיים ליפשיץ, רואה האורות : שירת אדם, שירת התשובה במשנת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מכון נזר דוד, ירושלים תשנ"ה
• פרופ' חיים ליפשיץ, דרכי תלמוד תורה והשתלמות במשנת מרן (הרב) אברהם יצחק הכהן קוק, מכון הראי"ה, ירושלים ה'תש"ל (1970).
• הרב יובל שרלו, וארשתיך לי לעולם : דמותו הדתית של האדם מישראל בעת התחייה במשנת הרב קוק, בהוצאת ישיבת ההסדר בפתח תקווה, ה'תשס"ג (2003)
• הרב יובל שרלו, תורת ארץ ישראל לאור משנת הראי"ה קוק, בהוצאת ישיבת הגולן (ישיבת הסדר), חיספין ה'תשנ"ח (1998).
• ד"ר ראובן גרבר, מהפכת ההארה : דרכו הרוחנית של הראי"ה קוק, הספרייה הציונית (ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית), ירושלים ה'תשס"ה (2005).
• ד"ר אבינועם רוזנק, ההלכה הנבואית: הפילוסופיה של ההלכה של הראי"ה קוק, הוצאת מאגנס (של האוניברסיטה העברית), ירושלים תשס"ה.
• ד"ר אבינועם רוזנק, הרב קוק, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ז.
• הרב פרופ' נריה גוטל, חדשים גם ישנים : בנתיבי משנתו ההלכתית-הגותית של הרב קוק, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ה.
• הרב פרופ' נריה גוטל, מכותבי ראיה, הוצאת מכון הרצי"ה, ירושלים תש"ס.
• הרב חיים ישעיהו הדרי (בהשתתפות צבי זינגר [ירון]), פרקים במשנתו העיונית של הרב קוק : סדרת שיחות, הוצאת אמנה, ירושלים ה'תשל"ו (1976)
• הרב חיים ישעיהו הדרי, התשובה במשנתו של מרן הראי"ה קוק, ישיבת הכותל, ירושלים ה'תשנ"ד (1994)
• הרב משה צבי נריה, הרב אריה שטרן והרב פרופ' נריה גוטל (עורכים), ברורים בהלכות הראי"ה, בית הרב, ירושלים ה'תשנ"ב.
• הרב בנימין אפרתי, הסנגוריה במשנת הרב קוק, מוסד הרב קוק, ירושלים ה'תשמ"ט (1989).
• הרב חגי לונדין, ביאורים במאמר למהלך האידיאות בישראל - משמעות הגלות והגאולה של עם ישראל ועומק מהלכו ההיסטורי, הוצאת מעליות שעל ידי ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים תשס"ה.
• הרב חגי לונדין, ביאורים במאמר הדור - – יחסו של הרב קוק כלפי דורנו, דור הגאולה, הוצאת מעליות שעל ידי ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים תשס"ח.
• יוסף בן שלמה, שירת החיים, מסדרת "אוניברסיטה משודרת" משרד הביטחון - ההוצאה לאור, ת"א ה'תשמ"ט (1989).
• הרב יובל פרוינד, ראי"ה בהירה : התבוננות פנימית על פי כתבי הרב קוק, בראש יהודי - מרכזים למודעות עצמית, ת"א תשס"ה.
• הרב יוסף קלנר, מילון הראי"ה : ערכים ומונחים בכתבי הרב..., הוצאת בנתיבות אמונה, ירושלים ה'תשנ"ט (1999).

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אברהם יצחק הכהן קוק
טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:אברהם יצחק הכהן קוק
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אברהם יצחק הכהן קוק

אודותיו

• אברהם יצחק הכהן קוק, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת
• בית הרב קוק
• אברהם רגלסון, הסתכלותו השירית של הרב קוק, אתר פרויקט בן יהודה
• אברהם יצחק הכהן קוק, באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו
• תולדותיהם של צדיקים על מרן הראי"ה (כתובים), באתר ישיבת בית אל
• תומר פרסיקו, הראי"ה קוק והרצ"יה קוק - הקץ וסופו
• הרב קוק - פרקים מסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• יהודה ביטי, קוי יסוד להתפתחות הגותו המוסרית של הרב קוק, עבודת מ.א., אתר דעת
• רשימת מאמרים כלליים על הראי"ה קוק באתר רמב"י (עברית) (לועזית) — רשימת תת-נושאים מפורטת (עברית) (לועזית)

תוכנות

• freeshut - תוכנה חינמית לחיפוש בכתבי הרב קוק זצ"ל

וידאו

• סרט וידאו באורך מלא, על חייו ופועלו של הרב קוק
• שיעורים בתורת הרב קוק באתר מכון מאיר
• שיעורים בתורת הרב קוק באתר בני דוד עלי
• סרטון קצר של הרב קוק ורבנים אחרים בצאתם מפגישה עם הנציב הבריטי
• הרב קוק הרב סולובייצ'יק חב"ד רוזנצווייג הרב אליהו בן אמוזג, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר
• תולדותיהם של צדיקים על מרן הראי"ה, באתר ישיבת בית אל

תמונות

• יחסי הרב קוק וגדולי ישראל - מסמכים ותמונות בפורום בחדרי חרדים
• כקש"ת, רבינו אברהם יצחק הכהן קוק זי"ע בפורום בחדרי חרדים

ספריו

• פרקים מספר 'אורות' של הרב קוק - הטקסט המלא, מאתר 'זהות'
• שיחות הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל - על ספר אורות, עריכה ומקורות הרב שלמה חיים הכהן אבינר, הוצאת עטרת כהנים, מאתר israel613.com
• שלשה פרקים מתוך הספר הרב אברהם יצחק הכהן קוק מאת אבינועם רוזנק.
• שלום רוזנברג, סתירות ודיאלקטיקה במוסר החברתי, בהגותם של הראי"ה קוק ושל הרב א"ש תמרת, אתר דעת
• יוסף אבנרי, הרב קוק ופעילותו החינוכית בתקופת יפו, אתר דעת

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ולעתים הרא"ה, רואה האורות (גם רמז לשם משפחתו: ביידיש קוק פירושו "הבט" או "הסתכל") ועל ידי ממשיכי דרכו מרן הרב או הרב סתם
2. ^ ‏ סמיכה בסבך האגדות, מאת איתם הנקין (מקור ראשון 10.09.08). מאמר על הסמכת הרב קוק על ידי בעל "ערוך השולחן".‏
3. ^ ‏ד"ר אבינועם רוזנק, עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק : ישיבת וולוז'ין, אתר מט"ח. הרב קוק מכנה את הנצי"ב "כבוד צפירת תפארתנו חמדת כל בית ישראל, הגאון האמיתי אור העולם כקש"ת אדמו"ר מרן נפתלי צבי יהודה ברלין שליט"א". (אוצרות הראיה ד' עמ' 82). וכן עיינו במאמר "ראש ישיבת עץ חיים" על הנצי"ב (מאמרי הראי"ה א' עמ' 123)‏
4. ^ התייחסות לדבר קיימת באגרות הראי"ה קכ"ה, קמ"ו משנת תרס"ח, בהם הוא מתגאה שבנק אנגלו-פלסטינ רכש מהם כספת, ושתלמידי התלמוד תורה מייצרים "ארונות הברזל לבתי האוצר, אשר לא יפלו בשכלולם מהמובאים מאירופא, והפירמה של "בית מלאכה לשע"ת" תתנוסס עליהם."‏
5. ^ הרב ‏‏‏משה צבי נריה, בשדה הראי"ה עמ' 34‏
6. ^ ‏"חיבה וכבוד אני רוחש להמזרחי, בכל לב הנני שואף לפיתוחו והתרחבותו" (אגרת תתק"ה, אגרות ראי"ה חלק ג' עמ' רט"ז). ‏
7. ^ ‏"ועם זה מוכן אני לעסוק באהבה בחיזוק ענייני המזרחי." (אגרת תתפב, חלק ג', עמ' קעד)‏
8. ^ ‏אגרות הראי"ה ב', אגרת תצז, אגרת תקע"א‏
9. ^ תחייתו של "דגל ירושלים", מאת הרב אברהם וסרמן
10. ^ אגרות הראי"ה, ‏אגרת תתקמה, חלק ג', עמ' רסא‏
11. ^ הוא עצמו התייחס לרב קוק בביטול וראה בו רשע ואפיקורוס כמו הרבי מסטמר ומעט מגדולי ישראל שהיו אנטי ציוניים קיצוניים. הוא היה גדול תלמידי החפץ חיים, אך כפי שמובא לעיל דעת החפץ חיים הייתה שונה בתכלית.
12. ^ מרשת ישיבות המוסר של שיטת נובהרדוק, והשם "בית יוסף" הוא על שמו של הרב יוסף יוזל מנובהרדוק שכונה "הסבא מנובהרדוק".
13. ^ רבי יצחק דדון, ‏אתחלתא היא, עמ' רמ"ח.‏
14. ^ ‏נכדו מר יחזקאל מלמד מירושלים, טוען כי סבו שהיה סגור בדלת אמות של הלכה, הוטעה על ידי המתנגדים לרב קוק‏
15. ^ ‏אגרות קודש כרך יט איגרת ז'קעא באתר ספריית חב"ד.‏

הקודם: -

הרב הראשי האשכנזי 1921-1935

הבא: יצחק אייזיק הלוי הרצוג

הקודם: -

ראשי ישיבת מרכז הרב 1924-1935

הבא: הרב אברהם אהרון בורשטיין