צבא ההתנגדות של האל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הדגל של צבא ההתנגדות של האל

צבא ההתנגדות של האל (LRA, או בשמו המלא: Lord's Resistance Army) הוא ארגון גרילה שהוקם ב-1987 ופועל בצפון אוגנדה ובחלקים מסוימים של דרום סודאן והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הסמוכים לאוגנדה. מטרתו של הארגון היא לכונן משטר נוצרי-דתי, המבוסס על עקרונות עשרת הדיברות ועל מסורת האצ'ולי. במהלך מלחמתו בצבא האוגנדי, לא בחל הארגון באמצעים, ובהם מעשי טבח, חטיפות, עינויים, מעשי אונס ושימוש צבאי בילדים. בראש הארגון עומד ג'וזף קוני, שלטענתו עושה את דברו של האל, עמו הוא מתקשר באופן ישיר.

לפי הערכות מחלקת המדינה האמריקנית משנת 2005, במהלך העימותים בין ה-LRA לבין צבא אוגנדה נהרגו כ-12 אלף בני אדם, וכ-20 אלף ילדים נחטפו וגויסו בכפייה. נתונים אלה אינם כוללים מקרי מוות כתוצאה מנזקים עקיפים של המלחמה, כגון תת-תזונה ומחלות. לפי הערכות תוכנית המזון העולמית של האו"ם מאותה שנה, כ-1.4 מיליון בני אדם סובלים ממחסור חמור במזון כתוצאה מהעימות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע להקמת הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1986 הודח נשיא אוגנדה, טיטו אוקלו, שהיה בן מיעוט האצ'ולי, בהפיכה שעורר צבא ההתנגדות העממי. בני האצ'ולי חששו כי יאבדו את השליטה המסורתית שהייתה להם בצבא האוגנדי, וכי צבא ההתנגדות העממי יפעל נגדם.

ג'וזף קוני הופיע לראשונה כמדיום בינואר 1987, בדומה לרבים אחרים שצצו ברחבי המדינה בהשפעת תנועת הרוח הקדושה. במהלך השנה זכה קוני לתמיכה רבה, וכוחו התעצם. הוא הצטרף לארגון גרילה בשם "הצבא הדמוקרטי של אזרחי אוגנדה", וביצע כמה מתקפות במסגרתו. עם זאת, תוך זמן קצר הפנה עורף לצבא הדמוקרטי, ותקף את אחד מבסיסיו. קוני עמד עתה בראש כוח עצמאי, בשם "Lord's Army" ("צבא האל"). ביוני 1988, כשהתברר שהצבא הדמוקרטי והממשלה הגיעו לכדי הסכם שלום, הפך הנתק בין הצדדים למוחלט.

חלק מאנשי הצבא הדמוקרטי, ובהם מייסדו, אוֹדוֹנְג לאטֶק, שהתנגדו להסכם השלום, חברו לקוני לאחר חתימתו. לאטק ביסס את הטקטיקה הצבאית של הארגון - לוחמת גרילה המבוססת על מתקפות פתע על מטרות אזרחיות.

"מבצע צפון" ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוזות אוגנדה שבהם פעל ה-LRA

במרץ 1991 פתח הצבא במתקפה רחבת היקף נגד ה-LRA, שנודעה מאוחר יותר בשם "מבצע צפון" (Operation North). מלבד מטרתו הצבאית של המבצע, הממשלה שמה לה למטרה לערער את התמיכה לה זכה ה-LRA בקרב האוכלוסייה המקומית. הצפון כולו הוכרז כשטח צבאי סגור, וארגוני סיוע הומניטרי נדרשו לעזוב את האזור. במהלך המבצע נעצרו, עונו והוצאו להורג חברים בארגון ומי שנחשדו כתומכים בו.

במהלך המבצע הקימה השרה להשכנת שלום בצפון אוגנדה, בטי אוילה ביגומבה יחידות שנקראו "קבוצות חץ" (Arrow Groups). יחידות אלה, שחומשו בעיקר בחץ וקשת, נועדו להגן על הכפרים על בסיס התושבים המקומיים. אף שלקבוצות החץ לא הייתה היכולת להתמודד עם הנשק המודרני שבידי ה-LRA, קוני חשש שהקמתן תסית את האוכלוסייה המקומית נגדו. המהלך שנקט בתגובה היה אכזרי במיוחד. אנשיו לכדו כמה אנשי אצ'ולי שנחשדו על ידו כתומכי הממשלה, כרתו את ידיהם, אפיהם ואוזניהם, ותפרו את שפתיהם זו לזו. מאוחר יותר הסביר קוני את השיטה בה השתמש: "אם תפנה אלינו חץ, וכתוצאה מכך נכרות את היד בה השתמשת לשם כך, את מי יש להאשים בכך? אם אתה מדווח על צעדינו באמצעות פיך, ואנחנו חותכים את שפתיך, את מי יש להאשים בכך? אותך! התנ"ך אומר שאם האשמה היא בידייך, בעיניך או בפיך, יש לכרות אותם"‏[1].

חששם של בני האצ'ולי מה-LRA, לצד האנטגוניזם שחשו כלפי כוחות הממשלה, הביאו לכישלון המבצע.

יוזמת ביגומבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הכישלון, יזמה השרה ביגומבה משא ומתן עם ה-LRA ביוני 1993. הנשיא יוורי מוסווני נתן את ברכתו, אף שהצהיר כי הפעילות הצבאית תימשך. פגישה ראשונה בין הצדדים נערכה במחוז גולו בנובמבר אותה שנה. מטעם הממשלה הופיעו ביגומבה, מפקד כוחות הצבא בצפון, הקולונל סמואל וָאסְוָוה, וכן כמה מזקני האצ'ולי. קוני שלח לפגישה כמה ממקורביו. נציגי ה-LRA דרשו חנינה כללית לאנשיהם והביעו נכונות לשוב לעמדותיהם, מבלי להצהיר על כניעה. וסאווה הסכים להפסקת אש שתאפשר את המשך השיחות.

קצינים בכירים בצבא ההתנגדות העממי, ששלט באוגנדה, התנגדו למשא ומתן עם ה-LRA, שכן לדעתם התנהלותו תביא לכניעתה של הממשלה בפני ה-LRA. אף ראש הממשלה סירב להביע תמיכה פומבית במשא ומתן, ואף לא סיפק את התנאים הלוגיסטיים הדרושים לקיומו. המסרים הכפולים של ממשלת אוגנדה הקשו על המשך המשא ומתן.

ב-10 בינואר 1994 נערכה פגישה שנייה בין הצדדים. לפגישה זו הגיע קוני עצמו, שדרש הפסקת אש לתקופה של חצי שנה. דרישה זו נראתה לביגומבה מופרזת, והצבא חשש שפרק הזמן הארוך יאפשר ל-LRA לארגן את כוחותיו להמשך הלחימה. מאוחר יותר התברר כי במקביל למשא ומתן עם הממשלה ניהל קוני מגעים עם ממשלת סודאן, במטרה לזכות בתמיכתה. לכישלון השיחות היו טעמים נוספים - אנשי ה-LRA חשו כי קציני הצבא מתייחסים אליהם בהתנשאות, שהמחישה עבורם את היחס הצפוי להם אם יסתיימו הקרבות. גם ביגומבה, שנקרעה בין תפקידה כמייצגת הממשלה לבין שאיפתה לשמש כמתווכת, חשה כי אינה מקבלת גיבוי מספיק מהממשלה. לאחר פגישה שנתקיימה ב-2 בפברואר הודיע ה-LRA על נטישת השיחות, בטענה שהממשלה מנסה להונות אותו. ב-6 בפברואר נאם הנשיא מוסווני בעיירה בגולו, וקצב ל-LRA שבוע להיכנע, בטרם יורה על מתקפה צבאית.

ההתבססות בסודאן והגברת ההתקפות על אוכלוסייה אזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבועיים לאחר נאומו של מוסווני חצו כוחות של ה-LRA את הגבול לסודאן, בעידוד הממשלה המקומית, והחלו להקים בה בסיסים. הסיבה לכך שסודאן, מדינה ערבית-מוסלמית, תמכה בתנועה נוצרית-דתית, נעוצה בכך שממשלת אוגנדה תמכה בארגון ה-SPLA ("צבא השחרור העממי של סודאן"), שפעל בדרום סודאן. מלבד הנוחות שבבסיסים המוגנים מפני הצבא האוגנדי, נהנה ה-LRA גם מאספקת תחמושת, מוקשים וציוד מממשלת סודאן. בתמורה, נלחם ה-LRA גם נגד ה-SPLA, לעתים בשיתוף פעולה עם צבא סודאן.

קוני, שהיה משוכנע בשלב זה שבני האצ'ולי משתפים פעולה עם הממשלה, החל לנקוט טקטיקה חדשה, במסגרתה הפנה את מרצו להתקפות ישירות על אזרחים בצפון אוגנדה. ילדים רבים נחטפו וגויסו בכפיה ל-LRA. תפיסתו הייתה שילדים יהיו נוחים יותר לסור למרותו. הוא אף מצא לכך הצדקה מוסרית - מאחר שהוכח כי לא ניתן לבטוח בבני האצ'ולי הבוגרים, יש לטהר אותם וליצור חברה חדשה המבוססת על הילדים. ההתקפות על מטרות אזרחיות נועדו גם לטהר את האזור מאוכלוסייה אזרחית, ובכך להבטיח שתנועות ה-LRA בשטח לא יתגלו. בנוסף, סבר קוני כי באמצעות ההתקפות ישכנע את התושבים בכך שהממשלה לא מגנה עליהם, ובכך יעורר את חמתם עליה. עם זאת, הדבר לא תורגם לתמיכה ב-LRA.

מספר הפליטים במחוזות צפון אוגנדה, ושיעורם באוכלוסייה

בכמה מקרים הגיעו ממדי הפעולות של ה-LRA לכדי טבח. ב-22 באפריל 1995 נהרגו בין 170 ל-220 אזרחים בהתקפה באָטִיאָק, מבלי שצבא אוגנדה נחלץ לעזרת התושבים. ב-8 במרץ 1996 הותקפה שיירה של 20 כלי רכב, שלוותה בכוח של 14 חיילים. בין 50 ל-110 אזרחים נהרגו, חלקם לאחר שסירבו לצאת מהאוטובוסים, אליהם הושלכו מטעני חבלה. ביוני אותה שנה תקף ה-LRA כפר של פליטים סודאנים שניהלה נציבות האו"ם לפליטים, בצפון קיטגום. כ-100 פליטים נהרגו במתקפה זו. בין ה-7 ל-12 בינואר 1997 טבחו אנשי ה-LRA בתושבי הנפות לוֹקוּנְג ופָּלָאבֶּק. 412 אזרחים נהרגו בטבח, רבים מהם הוכו למוות.

אחת ההתקפות הידועות של ה-LRA באותה תקופה הייתה ההתקפה על פנימיית סנט מרי באָבּוֹקֶה. בליל ה-10 באוקטובר 1996, פשטו 200 מאנשי ה-LRA על הפנימייה, על מנת לגייס את תלמידותיו. 139 תלמידות בנות 13 עד 16 נשבו. עד שעות הבוקר ניהלה סגנית המנהלת משא ומתן עם ה-LRA, בסיומו שוחררו 109 מהנערות. מתוך שלושים החטופות, חמש מתו בשבי, ורוב הנותרות הצליחו לברוח במהלך 10 השנים הבאות.

גם כמה מפעולותיה של הממשלה באותה העת היו שנויות במחלוקת. ב-31 באוגוסט 1995 נורו למוות 13 אזרחים במהלך התקפה של הצבא על אנשי LRA בלוקונג, חלקם כאשר היו כפותים. הממשלה טענה כי מותם של האזרחים היה תאונה. במקרה אחר, ב-16 באוגוסט 1996, המון זועם היכה למוות ארבעה חשודים בהשתייכות ל-LRA, בעת שהיו בידי הצבא האוגנדי. לפי עדויות מקומיות, הארבעה הועברו להמון במכוון על ידי קציני הצבא.

צמצום פעילות ה-LRA[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף שנות ה-90 אירעו מספר התפתחויות שהביאו לשינויי מגמות.

אנשי האצ'ולי החלו להכיר בכך שלא יהיה פתרון צבאי לסכסוך, וכי יש להגיע לכדי משא ומתן מדיני. אחד הגורמים לכך היה תחושתם כי קורבנותיהם של שני הצדדים הם ילדים חפים מפשע - ה-LRA גייס אותם בכפייה, וכלוחמים בו, הפכו למטרה של הצבא.

התפתחות שנייה חלה בסודאן, שממשלתה הגמישה את מדיניותה כלפי ה-SPLA. הדבר נבע משני טעמים עיקריים: הצבא הצליח להשתלט על שדות נפט שהיו עד אז בשליטת ה-SPLA, והממשלה הייתה מעוניינת בשמירת השקט, על מנת להבטיח יציבות בייצוא הנפט. סיבה שנייה נעוצה בלחץ שהפעילה ממשלת ארצות הברית על ממשלת סודאן בעקבות הפיגועים שביצע אל-קאעידה בשגרירויות ארצות הברית בדאר א-סלאם ובניירובי ב-1998, ושעקבותיהם הוליכו לסודאן. כתוצאה מהפחתת מאמצי הלחימה ב-SPLA, צמצמה ממשלת סודאן גם את תמיכתה ב-LRA. במקביל, החל מ-1999 יזם מרכז קארטר משא ומתן בין ממשלות אוגנדה וסודאן, שהביא לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין המדינות ב-2001.

בשנת 2000 חוקק הפרלמנט האוגנדי את חוק החנינה הכללית. לפי הוראות החוק, מורד שיניח את נשקו ויסגיר עצמו לוועדת החנינות שהוקמה לשם כך, יזכה לחנינה. אף שהחוק לא שם קץ ללוחמה, בכמה מהאזורים באוגנדה הושב השקט.

כמה מיחידות ה-LRA יצרו באופן מפתיע קשר עם נציגי הממשלה ביוני 2001, במטרה לנהל משא ומתן. הצבא הקים אזור מפורז לשם ניהול השיחות. בסופו של דבר, שבו אנשי ה-LRA לסודאן ללא תוצאות.

לפיגועי 11 בספטמבר היו השלכות גם על הלחימה באוגנדה. לאחר הפיגועים נשמעו טענות כלפי סודאן, שכן העניקה לאוסאמה בן לאדן מקלט במהלך שנות ה-90. ב-5 בדצמבר 2001 הכריזה מחלקת המדינה של ארצות הברית על ה-LRA כארגון טרור. וממשלת סודאן, שרצתה להיראות כמי שמשתפת פעולה עם המאבק העולמי בטרור, הודיעה על הפסקת הסיוע לארגון. עם זאת, בסיסי ה-LRA בסודאן לא פורקו.

כתוצאה מהפסקת הסיוע הסודאני, פחתו התקפות ה-LRA בצפון אוגנדה, ותושבים רבים החלו לשוב לבתיהם.

מבצע "אגרוף הברזל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2002 יצא צבא אוגנדה במתקפה על בסיסי ה-LRA בדרום סודאן במבצע שכונה "אגרוף הברזל". המבצע תואם עם ממשלת סודאן, שנתנה את הסכמתה לכניסת הצבא לשטחה, עד לכביש המחבר בין ג'ובה לטוֹריט. ההסכם בין המדינות כלל גם את הסכמתה של אוגנדה להסיג את כוחותיה מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

המבצע הסתיים בכישלון. בתקופה בה הסתייע ה-LRA בממשלת סודאן, הוא הספיק להצטייד בתחמושת ובאספקה, שאפשרו לו להתגונן מפני הצבא. הצבא גם לא הצליח לחסל את כל בסיסי ה-LRA. בעקבות המבצע, חידש ה-LRA את התקפותיו באוגנדה, ואף הרחיב אותן לאזורים חדשים, שבהם לא שהה קודם לכן.

בהמלך 2003 היה ניסיון של LRA לכבוש את העיר סורוטי, באזור התרחשו קרבות אך בסופו של דבר הצבא הצליח להביס את התוקפים.

נסיונות לחידוש המשא ומתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 2003 נכשלו מספר נסיונות לחידוש המשא ומתן. הסיבה העיקרית לכישלון הייתה אי האמון ששרר בין הצדדים. הממשלה סברה שה-LRA מגלה עניין במשא ומתן רק כאשר הוא מעוניין להרוויח זמן, מה גם שהארגון התקשה להגדיר את יעדיו במשא ומתן. ה-LRA, מצידו, לא האמין שהממשלה מתכוונת לכבד הסכמות, בהתבסס על מספר מקרים שבהם יחידות שונות של הצבא תקפו את כוחותיו במהלך הפסקות אש.

באותה שנה החלה הממשלה להקים מיליציות, בדומה להקמת "קבוצות החץ" בשנות ה-90, לאחר שהפיקה לקחים מאותו הפיאסקו - לתושבים חולקו רובים במקום חצים וקשתות. יש הסבורים שלהפצת נשק חם באזור תהיה השפעה שלילית בטווח הרחוק.

בדצמבר פנה הנשיא מוסווני לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, בבקשה לחקור פשעי מלחמה שביצע ה-LRA. החקירה החלה בינואר 2004. עד מהרה נוכח מוסווני כי הרשעה אפשרית של קוני ואנשיו עלולה להכשיל את המאמצים להגיע להסדר שלום כולל, והחל לחפש דרכים למשוך את פנייתו לבית הדין. ארגון אמנסטי מתח עליו ביקורת בשל כך‏[2].

ב-21 בפברואר 2004 תקף ה-LRA את מחנה הפליטים בָּארְלוֹנְיוֹ שבמחוז לירה, דרומית לאזורים שהדרך כלל תקף. בהתקפה נהרגו 200 אזרחים. בתוך ימים ספורים פרצו בבירת המחוז, לירה טאון, הפגנות מחאה כנגד אוזלת ידה של הממשלה בכל הנוגע לדיכוי ה-LRA. במהלך ההפגנות נהרגו תשעה אזרחים נוספים.

בהמשך השנה הגבירה ממשלת אוגנדה את הלחץ הצבאי על ה-LRA, וכתוצאה מכך פחתו פעולותיו. ב-15 בנובמבר הכריזה הממשלה על הפסקת אש חד צדדית, במהלכה הציעה את חידוש המשא ומתן. מוסווני נקט צעד זה לאחר גישושים דומים מצד בכירים ב-LRA בחודשים הקודמים. עם זאת, גם הפעם עלה המשא ומתן על שרטון. ב-11 בדצמבר נהרגו שבעה אזרחים סודאנים בהתקפה של אנשי LRA, שככל הנראה פעלו על דעת עצמם. בהמשך החודש הודיעה הממשלה כי תקפה כוח בפיקודו של ג'וזף קוני עצמו בצפון המדינה. בעקבות אירועים אלה, שב ועלה אל פני השטח אי האמון בין הצדדים, וב-31 בדצמבר הסתיימה הפסקת האש.

כניעה חלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בפברואר 2005 שוב הכריז מוסווני על הפסקת אש, לתקופה של 18 ימים. המשא ומתן שוב הסתיים ללא תוצאות, אך הפעם מסיבה שונה - ב-7 בפברואר הודיע נציג ה-LRA למשא ומתן, סאם קולו, על כניעתו.

ב-8 בפברואר הוציא בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג 12 צווי מעצר, לראשונה בתולדותיו, נגד בכירי ה-LRA. דובר בית הדין לא שלל את האפשרות שייחקרו גם פשעי מלחמה מצד הצבא, אך ציין כי "פשעי ה-LRA חמורים בהרבה"‏[3]. ביגומבה דרשה מבית הדין שלא יממש את הצווים, והודיעה כי הממשלה תזנח לחלוטין את הנתיב המדיני אם לא תֵענה דרישתה. בהיעדר משטרה משל עצמו, התקשה בית הדין לאכוף את צווי המעצר, וב-2 ביוני 2006 נענה האינטרפול לבקשתו, והוציא צווי מעצר שהופצו ב-184 מדינות.

במהלך חודש מרץ המשיכו כמה מפעילי ה-LRA לתקוף מטרות אזרחיות, במהלכן נהרגו 12 אזרחים ונחטפו 50. חלק מההתקפות בוצעו לאחר הצהרות של הממשלה בדבר כניעתו המוחלטת של ה-LRA.

ה-LRA בקונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מדינה ענקית השוכנת מערבית לאוגנדה, נמצאת במצב של אי-סדר, לאחר תקופה ארוכה של מלחמות אזרחים, ומידת השליטה של ממשלתה בנעשה בשטחה מוגבלת. אנשי ה-LRA ביקשו לנצל מצב זה ולהפכה לכר לפעולותיהם. כארבעים פעילים של ה-LRA, בהנהגתו של וינסנט אוטי, חצו בספטמבר 2005 את הגבול מסודאן לקונגו, באזור הפארק הלאומי גרמבה. שתי קבוצות נוספות עשו את דרכן לקונגו בהמשך החודש, אחת מהן כללה, על פי הערכות, את קוני. בתוך זמן קצר נפגשו אנשי ה-LRA עם נציגי האו"ם וצבא קונגו, שהודיעו להם כי עליהם להתפרק מנשקם כתנאי מוקדם לשיחות ביניהם. מוסווני הודיע לממשלת קונגו שעליה לפרק את אנשי ה-LRA בשטחה מנשקם, ושאם לא תעשה כן, יפלוש צבא אוגנדה לקונגו ויעשה זאת בעצמו. צבאותיהן של שתי המדינות נפרסו לאורך הגבול. בין שתי המדינות שררה גם כך עוינות, מאז מלחמת קונגו השנייה.

הסכם ג'ובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 ביולי 2006, התחדשו המגעים בין הממשלה לבין ה-LRA בג'ובה שבסודאן, בחסות סגן נשיא האוטונומיה של דרום סודאן, ריק מצ'אר. לשיחות קדמו הודעה מצולמת של ג'וזף קוני בה קרא לסיום פעולות האיבה, והודעה של מוסווני לפיה אם יושג הסכם שלום ביולי, לקוני לא יאונה כל רע.

ב-26 באוגוסט הצליחו הצדדים להגיע להסכם, לפיו יעזוב ה-LRA את אוגנדה, ויתמקם בשני מחנות בסודאן. ממשלת אוגנדה התחייבה לא לתקוף מחנות אלה. במקביל, חידשה ממשלת אוגנדה את דרישתה להפסיק את חקירת בית הדין הבינלאומי. דרישתה זו גונתה בידי הקהיליה הבינלאומית, אך באוגנדה עצמה נתפסה כצעד נכון לקראת פיוס[4].

בנובמבר 2007 הגיעה לקמפלה משלחת של ה-LRA בראשותו של מרטין אוֹג'וּל, והצהירה מחדש על מחויבותו של ה-LRA לשמירת השלום. בהמשך סיירה המשלחת בצפון, נפגשה עם קורבנות המלחמה וביקשה את סליחתם.

על פי דיווחים שונים, וינסנט אוטי הוצא להורג במהלך אוקטובר 2007, כחלק ממאבק כוחות פנימי בינו לבין קוני.

מתקפת 2008[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 2008 פתחו צבאות הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אוגנדה ודרום סודאן, בתמיכת ארצות הברית, במתקפה כוללת על כוחות הארגון במזרח קונגו, במטרה לשים קץ לפעולותיו‏[5]. הארגון ספג אבידות קשות ונאלץ לסגת מחלק מבסיסיו. אנשיו נקמו את נקמתם בתושבי האזור בשורה של מעשי טבח.‏[6]

בדצמבר 2009 טבח הארגון מאות תושבים במספר כפרים בצפון-מזרח קונגו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]