עברית ישראלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היסטוריה של השפה העברית
KaufmannManuscript.jpg

עברית ישראלית (על שמות נוספים ראו להלן) היא שפה שמית המדוברת במדינת ישראל, ובחלק מהקהילות היהודיות-ציוניות ברחבי העולם, החל מתחילת המאה העשרים.

העברית הישראלית התפתחה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים בתהליך המכונה "תחיית הלשון העברית". בישראל של שנות האלפיים מדברים בה כשבעה מיליון בני אדם - רובם ככולם תושבי מדינת ישראל או מהגרים ישראלים בעולם, מתוכם כשלושה מיליון כשפת אם, כשני מיליון עולים חדשים, כמיליון ערבים ישראלים וכחצי מיליון ישראלים מהגרים או תושבי חו"ל ויהודים בקהילות יהודיות ברחבי העולם. בנוסף משתמשים בה כחצי מיליון ערבים[דרוש מקור] בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה לצורך תקשורת עם גורמים ישראליים.

העברית הישראלית היא השפה הרשמית של מדינת ישראל, ועוד לפני הקמתה הייתה אחת מן השפות הרשמיות של ממשלת המנדט הבריטי. לעברית הישראלית אין ניבים גאוגרפיים, אולם אפשר להבחין בסוציולקטים או באתנולקטים הבאים לידי ביטוי בעיקר בהגיית העיצורים, במיוחד העיצורים הלועיים. העברית הישראלית משמשת גם כלשון דיבור וגם כלשון כתב, תרבות, מחקר ומינהל. הגוף החוקר ומכוון את התפתחות השפה העברית באופן רשמי, מתוקף חוק של מדינת ישראל, הוא האקדמיה ללשון העברית.

מקורותיה של העברית הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב תהליך ההתפתחות הייחודי שלה יש לעברית הישראלית מאפיינים מיוחדים, שכן כלולים בה יסודות לשוניים ממקורות שונים: יסודות מן העברית הקלאסית - בעיקר העברית המקראית ולשון חז"ל; יסודות מן העברית הכתובה של ימי הביניים ותקופת ההשכלה; יסודות שמקורם בשפה הערבית; יסודות שמקורם בשפות אירופה שדוברו בפי יוצרי העברית הישראלית, בעיקר יידיש, פולנית, רוסית וגרמנית; ויסודות שנוצרו עם הזמן מתוך תהליכים פנימיים שחלו בשפה זו. תהליכים כאלה חלים בכל שפה, אולם בעברית הישראלית הם קורים בצורה מואצת עקב התנאים המיוחדים שבהם היא מתפתחת (ראו פירוט להלן).

ישנם חוקרי שפה החלוקים ביניהם בכמה סוגיות באשר לאופייה ולדמותה של השפה, למשל מידת הקשר בינה לבין העברית הקדומה. המחלוקות משתקפות גם בשמות השונים שמכנים בהם את השפה, ובהם עברית ישראלית או עברית חדשה, עברית מודרנית ועברית בת-זמננו. רוב החוקרים מכנים את העברית הישראלית בשם Hebrew ולצורך הבחנה כותבים Modern Hebrew (=עברית מודרנית) או Israeli Hebrew (=עברית ישראלית).

רבדים שונים של השפה העברית הקדומה ושל הכתבים העבריים מימי הביניים משמשים בסיס לעברית הישראלית. הדבר ניכר במיוחד במורפולוגיה של העברית הישראלית, שהיא דומה מאוד למורפולוגיה של שפות שמיות אחרות‏[1][2]. סבורים כי הוא דומה יותר לתחביר של שפות שמיות.

עד שנות ה-50 של המאה ה-20 סברו כמה מחוקרי השפה שאי אפשר להתייחס אליה כאל מערכת לשונית עקבית ויציבה[דרוש מקור]. לתפיסתם היו בעברית "יסודות מתרוצצים" מתקופות הלשון הקודמות של העברית ומהשפעה של שפות זרות. הבלשנים, שהיו ברובם נורמטיביים, שאפו להכווין את השפה ליציבות כך שתבטא את המשך השפה העברית "מהמקום שבו נפסקה חיותה". לצורך זה נכתבה ספרות רחבה של תיקוני לשון בסגנון "אל תאמר א, אמור ב". (סקירת שיבושי הלשון בספרות זו היא מן העדויות המעטות שיש בידינו באשר לאופן שבו דוברה העברית הישראלית במחצית הראשונה של המאה ה-20). בשנות ה-50 טענו לראשונה הבלשנים חיים רוזן וחיים בלנק שהמערכת הלשונית העברית עומדת עמידה יציבה בפני עצמה, ושהתופעות הלשוניות שנחשבו לשיבושי לשון מייצגות (לפחות בחלקן) תהליכי לשון טבעיים. רוזן אף הציג בספרו "העברית שלנו" (תשט"ז, 1956) דקדוק מסודר של העברית הישראלית. סביב עמדתם של רוזן ובלנק התפתח פולמוס רחב, אך בסופו של דבר התקבלה גישתם במחקר המדעי, אם כי ספרות נורמטיבית עדיין המשיכה להיכתב.

שיוך למשפחת שפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזרחן והבלשן גוטהלף ברגשטרסר (Bergsträsser 1866 - 1933) טען בספרו מבוא לשפות השמיות (1928, התפרסם באנגלית ב- 1983) כי העברית המודרנית היא "שפה אירופית בלבוש עברי שקוף"‏[3]. טענה זו באה בתקופה שבה רובם המכריע של דוברי העברית לא היו דוברים ילידיים, ושפת האם שלהם הייתה אחת השפות האירופיות (בעיקר יידיש). מצב זה השתנה במידה רבה, עם עליית שיעור הדוברים הילידיים מבין דוברי העברית, ועם אימוץ השפה בקרב דוברים ילידיים של שפות לא-אירופיות (בעיקר דוברי ניבים שונים של ערבית).

השינויים שחלו בעברית הישראלית ובהרכב אוכלוסיית הדוברים בדורות האחרונים מעסיקים רבים מחוקרי השפה. ישנם חוקרים‏[4] הסבורים כי לא זו בלבד שהעברית המודרנית היא שפה שמית, אלא שבנוסף לכך, בשל התקופה הארוכה שבה לא היו לה דוברים ילידיים, היא התרחקה ממקורה השמי פחות משפות שמיות אחרות. חוקרים ישראלים אחרים, בפרט ברוך פודולסקי וחיים רבין, מדגישים זהות מלאה או דמיון קרוב למלא בין העברית הישראלית לעברית ה"ישנה" (רבדים קדומים יותר של העברית), באוצר המילים הבסיסי, במורפולוגיה ובמאפיינים אחרים‏[5].

העברית הישראלית משמרת מאפיינים בולטים של השפות השמיות, כגון מערכת בתצורה המסורגת (שיבוץ שורשים במשקלים) ומבני הסמיכות, ולעומת זאת איבדה, לפחות בחלק מהאתנולקטים, מאפיינים בולטים אחרים, כגון הגיית העיצורים הלועיים והנחציים.

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-21 כבר ניתן למצוא משפחות רבות שבהן העברית הישראלית היא שפת האם של שלושה דורות - הסבים, ההורים והנכדים. ההבדלים הבין-דורײם העיקריים הם באוצר המלים - הבדל הניכר בשפות מדוברות רבות - ובהסדרת מערכות לשוניות או ביטול הבחנות לשוניות מסובכות. למשל, ההבחנה בין זכר ונקבה במספרים המונים פחתה בקרב צעירים דוברי עברית ישראלית. מערכת ההחלפה בין עיצורים סותמים לחוככים המכונה "כללי בג"ד כפ"ת" השתנתה במידה ניכרת והותאמה למערכת המורפולוגית של העברית הישראלית (כך, למשל, בקרב צעירים, יש נטייה לשמור על איכות העיצור לאורך כל נטיית הפועל, כך ששומעים *ספּרתי/לספּור ותפֿרתי/*לתפֿור, במקום ספֿרתי/לספּור ותפֿרתי/לתפּור - ראו השתנות פונמית לאורך זמן). תהליכי ה"הסדרה" קורים בצורה מואצת, והם מאפײנים את העברית הישראלית כשפה שנוצרה משילוב בין רבדים לשונײם היסטורײם שונים שאין ביניהם בהכרח התאמה בכללים הדקדוקײם. בנוסף, העברית הישראלית מתפתחת בסביבה רב-לשונית. מחצית המשתמשים בה אינם ילידײם, וגם הדוברים הילידײם לומדים בדרך-כלל לפחות שפה זרה אחת. במצב זה, מושפעת העברית הישראלית בצורה אינטנסיבית משפות זרות. גם כאן אפשר למצוא הבדלים בין-דורײם: בעוד שבשפת המבוגרים נשמעת השפעה חזקה של יידיש ושל שפות סלאביות, או של ערבית ופרסית, בקרב הצעירים ניתן להבחין בהשפעה מסוימת של השפה האנגלית.

פונמות בעברית חדשה
סדקי ענבלי וילוני חכי בתר־
מכתשי
מכתשי שפתי
שִנִּי)
אפי n m
סותם ʔ g k d t b p
מחוכך ʤ ʧ ʦ
חוכך h ‏ ʁ (χ)  ʒ ʃ z s *v (f)
מקורב
(צדי)
w j
l

* פונמות זרות
* אלופוני /p b k/ בהתאמה - ילידית; /v/ כפונמה ילידית הנה שריד
ל-/w/ הקדומה

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים בלנק, לשון בני-אדם. כינס: משה זינגר. מוסד ביאליק, ירושלים תשמ"ט
  • חיים רוזן, העברית שלנו: דמותה באור שיטות הבלשנות, עם עובד, תל אביב (נדפס בירושלים בדפוס "הספר") תשט"ז
  • חיים רוזן, עברית טובה: עיונים בתחביר, מהדורה שלישית, הוצאת "קרית-ספר", ירושלים 1977
  • האוניברסיטה הפתוחה, פרקים בתולדות הלשון העברית: החטיבה המודרנית
  • הלשון העברית בהתפתחותה ובהתחדשותה: הרצאות לרגל מלאות מאה שנה לייסוד ועד הלשון העברית, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשנ"ו, ISBN 965-208-126-4

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גדעון גולדנברג, "העברית כלשון שמית חיה". בתוך: הלשון העברית בהתפתחותה ובהתחדשותה, האקדמיה הלאומית למדעים תשנ"ו, עמ' 190-148
  2. ^ זאב בן-חיים, "לשון עתיקה במציאות החדשה", במלחמתה של לשון, ירושלים תשנ"ב
  3. ^ G. Bergsträsser, Einführung in die semitischen Sprachen. Sprachproben und Grammatische Skizzen. 1928, Seite 68
  4. ^ ראה גולדנברג
  5. ^ ברוך פודולסקי, עברית ספרותית ועברית מדוברת