אדוארד סנפורד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדוארד סנפורד
Edward anford
אדוארד סנפורד
אדוארד סנפורד
לידה 23 ביולי 1865
נוקסוויל, טנסי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 במרץ 1930 (בגיל 64)
וושינגטון הבירה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא אדוארד טרי סנפורד
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות גרינווד, נוקסוויל, טנסי, ארצות הברית
השכלה
מפלגה המפלגה הרפובליקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
29 בינואר 19238 במרץ 1930
תחת נשיאי בית המשפט העליון ויליאם הווארד טאפט
צ'ארלס אוונס יוז
נשיא ממנה וורן הרדינג
שופט בבתי המשפט הפדרליים המחוזיים של המחוז המזרחי והמחוז המרכזי של טנסי
18 במאי 19085 בפברואר 1923
(14 שנים)
נשיא ממנה תאודור רוזוולט
→ צ'ארלס דיקנס קלארק
קסנופון היקס ←
עוזר התובע הכללי של ארצות הברית
19071908
תחת נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט
→ ויליאם לואיס
ג'יימס אלכסנדר פאולר ←
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אדוארד טרי סנפורדאנגלית: Edward Terry Sanford;‏ ‏23 ביולי 18658 במרץ 1930) היה משפטן אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית מ-1923 ועד מותו. קודם לכן הוא שימש כעוזר התובע הכללי של ארצות הברית בממשלו של הנשיא תאודור רוזוולט בין השנים 19051907, וכיהן כשופט בבתי המשפט הפדרליים של המחוזות המזרחי והמרכזי של טנסי מ-1908 ועד למינויו לבית המשפט העליון. סנפרוד היה השופט הפדרלי המחוזי האחרון שקודם ישירות לבית המשפט העליון.

הוא סיים את לימודיו בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד ועסק בעריכת דין בעיר הולדתו, נוקסוויל במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19 ובמהלך העשור הראשון של המאה ה-20.[1] כעוזר התובע הכללי של ארצות הברית הוא החל לבלוט ברמה הלאומית כמי שהוביל את התביעה במשפטו של ג'וזף שיפ ב-1907, שעד היום הוא המשפט הפלילי היחידי שהתנהל בבית המשפט העליון.[2]

בדרך כלל נחשב סנפורד כשופט שמרן, שהעדיף פרשנות קפדנית לחוקי ההגבלים העסקיים, ולעיתים קרובות הצביע עם המנטור שלו, נשיא בית המשפט העליון, ויליאם האוורד טאפט. ההשפעה ארוכת הטווח ביותר של סנפורד על המשפט האמריקאי היא ככל הנראה חוות דעת הרוב שהוא כתב בתיק שהיווה ציון דרך, פסק הדין "גיטלו נגד ניו יורק" (Gitlow v. New York). תיק זה, שהוביל להחלתה של מגילת הזכויות במדינות, סלל את הדרך לרבים מפסקי הדין שניתנו בבית המשפט העליון בתקופת נשיאותו של ארל וורן, אשר הרחיבו את זכויות וחירויות האזרח בשנות ה-50 ו60 של המאה ה-20.[1]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד סנפורד נולד ב-נוקסוויל שבטנסי, כבנם הבכור של איש העסקים הבולט אדוארד ג' סנפורד והמהגרת השווייצרית אמה שאוון. אביו של סנפורד, שהיה נשיא וסגן נשיא של כמעט תריסר בנקים ותאגידים, היה אחד הכוחות המניעים המרכזיים מאחורי תקופת השגשוג הכלכלית של נוקסוויל בסוף המאה ה-19. סבו מצד אמו, אדריאן שאוון, היה מנהיגה של קבוצת מתיישבים שווייצרים שהגיעו לטנסי בסוף שנות ה-40 של המאה ה-19, ודודו, אלברט שאוון, היה סופר וסוציולוג בולט. ב-1891 נשא סנפורד לאישה את לוטי מלורי וודרף, בתו של איל ההון ו. ו. וודרף.

ב-1883 סיים סנפורד את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת טנסי.[3] ב-1885 הוא סיים לימודי תואר שני באותה אוניברסיטה ובאותה שנה סיים לימודי תואר במשפטים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד. בשנים 18901907 הוא עסק בעריכת דין במגזר הפרטי בנוקסוויל, והחל מ-1898 הוא היה מרצה בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת טנסי.

אחת מהופעותיו הראשונות של סנפורד בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית היה כאשר ייצג ב-1901 את חברת הברזל של נוקסוויל בתיק "חברת הברזל של נוקסוויל נגד הרביסון" (Knoxville Iron Company v. Harbison). בית המשפט פסק לטובתו של הרביסון ואישר את זכויות המדינות למנוע מחברות מלשלם לעובדים באשראי ולא במזומן.[4]

עוזר התובע הכללי של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהונתו הראשונה של סנפורד בשירות הממשלתי הייתה כעוזר מיוחד לתובע הכללי של ארצות הברית בשנים 19051907, לאחר מכן ועד 1908 הוא שימש כעוזר קבוע לתובע הכללי בממשלו של הנשיא תאודור רוזוולט.

ארצות הברית נגד שיפ[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעוזר התובע הכללי, שימש סנפורד כראש צוות התביעה במשפט החשוב, "ארצות הברית נגד שיפ" (United States v. Shipp) ב-1907. בתיק זה היה מעורב השריף ג'וזף שיפ, שהורשע בכך שאפשר ביצוע מעשה לינץ' באסיר אפרו-אמריקאי שהיה נתון לצו הביאס קורפוס של בית המשפט העליון של ארצות הברית. על האופן שבו ניהל סנפורד את התביעה, בעיקר נאום הסיכום שלו, נאמר שהוא היה חלק מ"משפט אמריקאי גדול". משפט זה היה היחידי שנוהל בפני בית המשפט העליון, שבו בית המשפט יישם את סמכות השיפוט המקורית שלו (בדרך כלל שומע בית המשפט העליון אך ורק עתירות).[2][5] המשפט זכה לסיקור נרחב בעיתונות.[6] שיפ ונאשמים נוספים שהועמדו לדין יחד עמו במקרה זה הורשעו במשפט.

שופט בבית המשפט הפדרלי המחוזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 במאי 1908 מונה סנפורד על ידי הנשיא תאודור רוזוולט כשופט בשני בתי משפט פדרליים מחוזיים, זה של המחוז המזרחי של טנסי וזה של המחוז המרכזי של טנסי, במקומו של השופט צ'ארלס דיקנס קלארק שנפטר. ב-18 במאי אושר המינוי על ידי הסנאט של ארצות הברית. בכהונתו זו שימש סנפורד עד למינויו ב-1923 לבית המשפט העליון של ארצות הברית.

שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעצת ידידו של סנפורד, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ויליאם האוורד טאפט, מינה אותו הנשיא וורן הרדינג ב-24 בינואר 1923 כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, במקומו של השופט מאלון פיטני שהתפטר. ב-29 בינואר אושר המינוי על ידי הסנאט. במקביל לכהונתו זו הוא שימש גם כשופט בבית המשפט הפדרלי בסבב החמישי.

בשבע שנות כהונתו על כס השיפוט כתב סנפורד 130 פסקי דין. פסק הדין הידוע ביותר פרי עטו היה פסק הדין "גיטלו נגד ניו יורק" (Gitlow v. New York), בו הוא כתב את חוות דעת הרוב.[1] בה בעת שפסק הדין אישר את חוקי המדינות שאסרו את הפצתה של ספרות אנרכיסטית, הוא יישם כמה מסעיפי מגילת הזכויות (במקרה הזה סעיף חופש הדיבור שבתיקון הראשון לחוקה) באופן זהה במדינות על סעיף ההליך הראוי של התיקון ה-14 לחוקה. לפסק דין זה היו השלכות יוצאות דופן על הפסיקות של בית המשפט העליון שהתבססו על מגילת הזכויות בתקופת נשיאותו של ארל וורן, שבהמשך עשה שימוש דומה בנימוקים לשילובם של תיקונים נוספים לחוקה ולהרחבת חירויות האזרח.[7] פסק הדין גיטלו נגד ניו יורק צוטט כתקדים בתיקים כמו פסק הדין "ניר נגד מינסוטה" (Near v. Minnesota) מ-1931, שהבטיח את חופש העיתונות;[8] פסק הדין "גריוזוולד נגד קונטיקט" (Griswold v. Connecticut), שהכיר בחוקתיות של הזכות לפרטיות;[9] ופסק הדין "מקדונלד נגד עיריית שיקגו" (McDonald v. City of Chicago) מ-2010, שהכיר בזכות לשעת נשק.[10]

סנפורד כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "האינדיאנים של אוקנוגן נגד ארצות הברית", שנודע גם בשם "תיק וטו הכיס" (Pocket Veto Case), שבו אושרה סמכות הנשיא להטיל וטו כיס. חוות דעת ראויות לציון נוספות שהוא כתב היו בפסק הדין "קוריגן נגד באקלי" (Corrigan v. Buckley) מ-1926, שאישר את זכות הקניין של סוחרים שהופלו על בסיס גזעי; פסק הדין "טיילור נגד ווס" (Taylor v. Voss) מ-1926; ופסק הדין "פיסק נגד קנזס" (Fiske v. Kansas) מ-1927.

סנפורד הצביע עם הרוב בפסק הדין "מאיירס נגד ארצות הברית" (Myers v. United States) מ-1926, שאישר את סמכות הנשיא לפטר פקידי ממשל ללא הסכמת הסנאט, ובפסק הדין "אקס פארטה גרוסמן" (Ex parte Grossman), שהכיר בהרחבת סמכות החנינה של הנשיא למקרים של הרשעה בעוון ביזיון בית המשפט. סנפורד כתב חוות דעת משלימה לחוות דעת המיעוט של טאפט בפסק הדין "אדקינס נגד בית החולים לילדים" (Adkins v. Children's Hospital) מ-1923.

בעיני רבים נחשב נשיא בית המשפט העליון טאפט כמנטור של סנפורד. השניים צידדו באופן הדדי זה בחוות דעתו של זה.[1] הם היו חלק מהחוג הפנימי השמרני של בית המשפט שנהגו להיפגש בימי ראשון בביתו של טאפט למטרות חברתיות.[7]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד סנפורד נפטר באופן פתאומי ב-8 במרץ 1930 בוושינגטון די. סי. כתוצאה מאי-ספיקת כליות חריפה שאירעה בעקבות עקירת שן. הוא נפטר שעות ספורות לפני פטירתו של טאפט, שפרש מכהונתו כנשיא בית המשפט העליון חמישה שבועות קודם לכן. לאור הנוהג שחברי בית המשפט העליון נוכחים בטקסי ההלוויה של שופטים שהלכו לעולמם, יצר אירוע מותם של השניים, "סיוט לוגיסטי" בשל הצורך שהשופטים ייסעו מהלווייתו של סנפורד בנוקסוויל ישירות לטקס ההלוויה של טאפט בוושינגטון.[11] כפי שאירע לעיתים קרובות במהלך הקריירות שלהם, מותו של טאפט, שקודם לכהונתו כנשיא בית המשפט העליון, היה גם נשיא ארצות הברית, האפיל על מותו של סנפורד. סנפורד נטמן בבית הקברות גרינווד שבנוקסוויל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדוארד סנפורד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]