רוברט ה. ג'קסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוברט ה. ג'קסון
Robert H. Jackson
רוברט ה. ג'קסון
רוברט ה. ג'קסון
לידה 13 בפברואר 1892
ספרינג קריק, פנסילבניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 באוקטובר 1954 (בגיל 62)
וושינגטון די. סי. ,ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא רוברט האווט ג'קסון
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות מייפל גרוב, פרוסברג, ניו יורק, ארצות הברית
השכלה הפקולטה למשפט של אלבני עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שופט, עורך דין, פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה US Democratic Party Logo.svg  המפלגה הדמוקרטית
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
11 ביולי 19419 באוקטובר 1954
תחת נשיאי בית המשפט העליון הארלן סטון
פרד וינסון
ארל וורן
נשיא ממנה פרנקלין דלאנו רוזוולט
התובע הכללי של ארצות הברית ה־57
18 בינואר 194025 באוגוסט 1941
(שנה ו־31 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט
פרקליט המדינה של ארצות הברית ה־24
5 במרץ 193818 בינואר 1940
תחת נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רוברט האווט ג'קסוןאנגלית: Robert Houghwout Jackson;‏ ‏13 בפברואר 18929 באוקטובר 1954) היה פוליטיקאי, עורך דין ושופט אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. קודם לכן הוא כיהן כפרקליט המדינה וכתובע הכללי של ארצות הברית, והוא האדם היחיד שכיהן בכל שלושת התפקידים הללו. ג'קסון היה גם תובע ראשי במשפטי נירנברג נגד פושעי המלחמה הנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה.

ג'קסון התקבל ללשכת עורכי הדין באמצעות שילוב של למידה עצמית בהדרכת עורך דין עם לימודים מסודרים בבית ספר למשפטים. הוא אחרון השופטים שמונה לבית המשפט העליון של ארצות הברית ללא תואר במשפטים. הוא נודע בשל עצתו ש"כל עורך דין הראוי לשמו יאמר לחשוד, בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, לא למסור הודאה למשטרה בשום נסיבות",[1] ועל אמרתו על בית המשפט העליון, "אנו לא הערכאה הסופית מפני שאנו לא חסינים מטעויות, אך אנו חסינים מטעויות מפני שאנו הערכאה הסופית".[2] גק'סון זכה למוניטין כאחד מכותבי פסקי הדין הטובים ביותר של בית המשפט העליון וכאחד מאלו שהיו מחויבים לתהליך הוגן כהגנה מפני סוכנויות הממשל שמרחיקות לכת יתר על המידה בפעולותיהן.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט ג'קסון נולד בחווה של משפחתו בעיירה ספרינג קריק, שבמחוז וורן, פנסילבניה, וגדל בכפר פרוסברג שבמדינת ניו יורק.[3] הוא היה בנם של ויליאם אלדרד ג'קסון ואנג'לינה האווט. ב-1909 הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון של פרוסברג, ואת השנתיים הבאות הוא למד בבית הספר שבג'יימסטאון כדי לשפר את מיומנויות הכתיבה שלו.[4]

ג'קסון החליט לפנות לקריירה משפטית. מאחר שלימודים בקולג' או בבית ספר למשפטים לא הייתה דרישה מחייבת למקצוע במקרה שהמועמד למד בהדרכתו של עורך דין מוכר, בגיל 18 הוא החל ללמוד משפטים במשרד עורכי דין בג'יימסטאון שבו דודו, פרנק מוט, היה שותף.[3] עד מהרה הכיר אותו דודו לפרנקלין דלאנו רוזוולט, שהיה אז חבר הסנאט של מדינת ניו יורק. בשנים 19111912 למד ג'קסון בבית הספר למשפטים אולבני של אוניברסיטת יוניון. באותה תקופה עמדו בפני תלמידי המוסד שלוש אפשרויות: שמיעת קורסים בודדים ללא קבלת תואר, השלמת תוכנית דו-שנתית וקבלת תואר במשפטים, או בחינה בידע הנדרש מתלמיד השנה הראשונה ולאחר מכן השלמת התוכנית הד-שנתית וקבלת תעודת גמר. ג'קסון בחר באפשרות השלישית. הוא השלים בהצלחה את הקורסים של השנה השנייה וב-1912 קיבל את תעודת הגמר.

לאחר סיום לימודיו באולבני שב ג'קסון לג'יימסטאון כדי להשלים את הכשרתו. ב-1913 הוא עבר את בחינות לשכת עורכי הדין של ניו יורק והצטרף למשרד עורכי דין בג'יימסטאון. ב-1916 הוא נשא לאישה את אליס גרהרדט. ב-1917 הצטרף ג'קסון למשרד עורכי הדין "פני, קילין וניי", משרד עורכי דין מוביל בבאפלו, שם הוא עסק בעיקר בייצוג חברת הרכבות הבינלאומית. בסוף 1918 הוא שב לג'יימסטאון כדי לשמש כיועץ המשפטי של העירייה.[3]

ב-15 השנים הבאות הוא בנה משרד עורכי דין מצליח והיה לאחד מעורכי הדין המובילים במדינת ניו יורק. הוא גם זכה למוניטין ברמה הלאומית בזכות תפקידי הנהגה בלשכת עורכי הדין ובארגונים משפטיים אחרים.[3] ב-1930 נבחר ג'קסון כחבר במכון האמריקאי למשפטים. ב-1933 הוא נבחר כיושב ראש ועידת לשכות עורכי הדין האמריקאיות.

במקביל היה ג'קסון פעיל בתחום הפוליטי במסגרת המפלגה הדמוקרטית. בבחירות לנשיאות של 1916 הוא הוביל את התנועה לבחירתו של וודרו וילסון לכהונה שנייה בג'יימסטאון. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הוא היה חבר בוועדה של המפלגה הדמוקרטית במדינת ניו יורק. הוא גם המשיך את שיתוף הפעולה שלו עם רוזוולט. כאשר כיהן רוזוולט כמושל ניו יורק בשנים 19291933, הוא מינה את ג'קסון כחבר ועדה שבחנה את מערכת המשפט של המדינה והציעה צעדי רפורמה. ג'קסון דחה הצעה של רוזוולט להתמנות כחבר במועצה לשירות ציבורי של המדינה, שכן הוא התכוון להמשיך בעריכת דין במגזר הפרטי.

בממשל הפדרלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לנשיאות של 1932 היה ג'קסון פעיל במסע הבחירות של רוזוולט כיושב ראש הארגון שנקרא "עורכי דין דמוקרטים למען רוזוולט".

ב-1934 הסכים ג'קסון להצטרף לממשל של רוזוולט. בתחילה הוא שימש כעוזר היועץ המשפט הראשי של משרד ההכנסות הפנימיות של מחלקת האוצר (כיום שירות הכנסות הפנים), שם הוא היה אחראי על 300 עורכי דין שניהלו תיקים מול מועצת עתירות המיסוי. ב-1936 התמנה ג'קסון כעוזר התובע הכללי של ארצות הברית, ובתפקיד זה הוא עמד בראש חטיבת המיסוי של מחלקת המשפטים. ב-1937 הוא היה לעוזר התובע הכללי האחראי על חטיבת ההגבלים העסקיים.[5]

ג'קסון היה תומך של מדיניות הניו דיל. הוא הופיע בבתי משפט בתיקים נגד תאגידים וחברות.[6] הוא היה חלק מצוות התביעה נגד סמואל אינסול ב-1934, בתיק מס ההכנסה נגד אנדרו ויליאם מלון ב-1935 ובתיק ההגבלים העסקיים נגד תאגיד אלקואה ב-1937, בו למשפחת מלון היה אינטרס חשוב.[7][8]

פרקליט המדינה של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1938 מונה ג'קסון כפרקליט המדינה של ארצות הברית במקומו של סטנלי ריד שמונה כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בתפקיד זה הוא שימש עד ינואר 1940 והיה הנציג המשפטי הראשי של הממשלה בפני בית המשפט העליון.[9] בתקופה זו הוא ניהל את הטיעונים ב-44 תיקים מול בית המשפט העליון בשם הממשלה הפדרלית, מתוכם הוא הפסיד רק בשישה.[10] הישגו זה הוביל את השופט לואי ברנדייס להעיר פעם שג'קסון ראוי לשמש בתפקידו לכל ימי חייו.[11]

הנשיא רוזוולט ראה בג'קסון מועמד אפשרי לנשיאות בבחירות לנשיאות של 1940, ופעל יחד עם צוותו לקדם את הפרופיל הציבורי של ג'קסון. תוכניתם כללה את הזכרת שמו של ג'קסון באופן חיובי לעיתים תכופות ככל האפשר, ושג'קסון ישתתף לעיתים מזומנות בהופעות הציבוריות של רוזוולט. בהמשך התכוונו רוזוולט ויועציו לקדם את בחירתו של ג'קסון כמועמד לתפקיד מושל ניו יורק ב-1938. בהמשך הם חדלו ממאמציהם ליצור בסיס תמיכה רחב למועמדותו של ג'קסון לתפקיד המושל כאשר הם נתקלו בהתנגדות ממנהיגי המפלגה במדינה. בנוסף, החלטתו של רוזוולט להתמודד על תקופת נשיאות שלישית ב-1940 הפכה את הצורך לזהות יורש ולקדם אותו למיותר. במקום להתמודד על המועמדות למשרת המושל או לנשיא, הצטרף ג'קסון לקבינט של רוזוולט ומונה כתובע הכללי של ארצות הברית.[12]

התובע הכללי של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 בינואר 1940 מונה ג'קסון כתובע הכללי ה-57 של ארצות הברית במקומו של פרנק מרפי. כתובע הכללי תמך ג'קסון בהצעת החוק של סם הובס שהפכה את האזנות הסתר לטלפונים על ידי ה-FBI או כל סוכנות ממשלתית אחרת לחוקיות, בתנאי שההאזנות יתבצעו על בסיס חשד לביצוע עבירה. הצעת חוק זו זכתה להתנגדותו של יושב ראש רשות התקשורת הפדרלית ג'יימס לורנס פליי והיא לא התקבלה.

בעת כהונתו כתובע הכללי סייע ג'קסון לנשיא רוזוולט לארגן את הסכם השאל-החכר, שאפשר לארצות הברית להעביר אספקה לסיוע למאמץ המלחמתי של בעלות הברית עד לכניסתה הרשמית למלחמת העולם השנייה.

שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1953. ג'קסון בשורה האחורית, שני משמאל.

ב-1941, כאשר הארלן סטון החליף את צ'ארלס אוונס יוז שפרש כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, מינה הנשיא רוזוולט את ג'קסון כשופט בית המשפט העליון כדי לאייש את המושב שהתפנה. ב-12 ביוני נשלח המינוי לאישור הסנאט של ארצות הברית, ב-7 ביולי אושר המינוי וב-11 ביולי קיבל ג'קסון את המינוי באופן רשמי. כשופט נודע ג'קסון בשל סגנון כתיבתו הרהוט ובשל היותו מגן חירויות הפרט.

ב-1943 כתב ג'קסון את חוות דעת הרוב בפסק הדין "מועצת החינוך של מדינת וירג'יניה המערבית נגד בארנט" (West Virginia State Board of Education v. Barnette), שהפך על פיה את תקנת בתי הספר הציבוריים שחייב הצדעה לדגל ושקבעה עונשי הרחקה והעמדה לדין לתלמידים שלא ימלאו אחר התקנה. דבריו הסוערים של ג'קסון בפסק דין זה שנגעו לזכויות הפרט צוטטו באופן נרחב. חוות דעתו של ג'קסון בפסק הדין "חברת הלוחות והצינורות יאנגסטאון נגד סוייר" (Youngstown Sheet & Tube Co. v. Sawyer) מ-1952, שבו נאסר על הנשיא הארי טרומן להשתלט על מפעלי פלדה במהלך מלחמת קוריאה כדי למנוע שביתה, שבה ג'קסון ניסח את מבחן שלוש הדרגות לאמוד את העתירות נגד הסמכות הנשיאותית, המשיכה להיות מצוטטת באופן נרחב בפסקי דין של בית המשפט העליון במשך שנים רבות לאחר מכן.

הסכסוך עם הוגו בלאק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לג'קסון ולעמיתו השופט הוגו בלאק היו חילוקי דעות מקצועיים ואישיים עמוקים שהחלו באוקטובר 1941, כאשר הם החלו לכהן יחדיו בבית המשפט העליון. על פי דניס האצ'ינסון, עורך כתב העת Supreme Court Review, ג'קסון התנגד לנוהג של בלאק להכניס את העדפותיו האישיות להשקפתו המשפטית.[13] האצ'ינסון מצטט את ג'קסון כמי שהעיר "עם כמה יוצאים מן הכלל, כולנו יודעים עבור איזה צד של התיק יצביע בלאק כאשר הוא קורא את שמות הצדדים".[14] בעוד שהאצ'ינסון מציין שהתנגדותו של ג'קסון לסגנונו השיפוטי של בלאק בתיקים כמו "בית הספר המחוזי מיינרסוויל נגד גוביטיס" (Minersville School District v. Gobitis) מ-1940 ו"ארצות הברית נגד פלדת בית לחם" (United States v. Bethlehem Steel) מ-1942, מעורבותו של בלאק בתיק ג'וול רידג' חשפה את ג'קסון באור בלתי מחוכם במיוחד.

בתיק "תאגיד הפחם ג'וול רידג' נגד איגוד עובדי הפחם של אמריקה" (Jewell Ridge Coal Corp. v. United Mine Workers of America) מ-1945 התמודד בית המשפט העליון עם הסוגיה אם להעניק לעתירתה של חברת הפחם את הזכות לעיון מחודש על רקע זה שהכורים שזכו בתיק אחר יוצגו על ידי קרמפטון פ. האריס, שהיה שותפו לשעבר של בלאק ועורך דינו האישי. על אף ניגוד העניינים הזה לכאורה, ניסה בלאק לקדם דחייה של העתירה על ידי בית המשפט. ג'קסון התנגד לכך, והתוצאה הייתה שהוא הגיש חוות דעת נפרדת ובמרומז מתח ביקורת על בלאק על כך שלא הצהיר על ניגוד העניינים שלו. ג'קסון גם התנגד נחרצות להתנהלות של בלאק בתיק זה מסיבה נוספת. כפי שהוא טען בהמשך, כאשר השופט פרנק מרפי הכין את חוות הדעת שלו, בלאק טען שבית המשפט מסר את פסק דינו מבלי להמתין לחוות דעת המיעוט. מנקודת מבטו של ג'קסון, "...הסיבה היחידה הנראית לעין העומדת מאחורי הצעה זו הייתה להכריז על ההחלטה בזמן כדי להשפיע על הדיונים על ההסכם במהלך שביתת כורי הפחם" בין חברת הפחם לבין הכורים, שהתנהלו באותה עת.[15]

ג'קסון התייחס ככל הנראה להתנהלותו הבלתי הולמת של בלאק כשופט בבית המשפט העליון בעניין קשור עוד קודם לכן. ב-3 באפריל 1945 קיימה הוועידה הדרומית לרווחת אנוש ארוחה חגיגית בה היא הוקירה את בלאק כחתן פרס תומאס ג'פרסון לאותה שנה. באותה ארוחה נאם פרד וינסון. בעוד שג'קסון דחה את ההזמנה לאירוע, בציינו את ניגוד העניינים שעלה מתוך העובדה שכמה מנותני החסות החשובים לאירוע היו אנשים שהתדיינו בפני בית המשפט העליון, בלאק נכח בארוחה וקיבל את הפרס שהוענק לו. קרפטון האריס, שהיה הפרקליט בשני תיקים שהתנהלו אז, ג'וול רידג' ו-CIO נגד מקאדורי, היה אחד מנותני חסות אלו.[16]

בהמשך הביע ג'קסון את התרעומת הזו שלו בשני מברקים ששלח מנירנברג. הוא קיבל הבטחה בלתי רשמית מהנשיא רוזוולט לקבל את תפקיד נשיא בית המשפט העליון. עם זאת, התפקיד התפנה כאשר שהה ג'קסון בגרמניה, והנשיא רוזוולט כבר הלך לעולמו. הנשיא החדש, הארי טרומן, ניצב בפני שתי סיעות, האחת המליצה לתפקיד על ג'קסון, והאחרת המליצה על בלאק. בניסיון להימנע ממחלוקת, מינה טרומן את פרד וינסון. ג'קסון ראה בתחבולות של בלאק כסיבה שהוא לא מונה לתפקיד, וחשף בפומבי כמה מהמקרים בהם התנהגותו של בלאק הייתה שנויה במחלוקת ושהוא הסתכסך עם עמיתיו לכס השיפוט. מחלוקת זו סוקרה בהרחבה על ידי העיתונות והציגה את בית המשפט באור שלילי, השפעה שהכתימה את שמו הטוב של ג'קסון בשנים הבאות.

ב-8 ביוני 1946 שלח ג'קסון לנשיא טרומן מברק שהחל בברכה בלתי כנה לנשיא על מינויו של וינסון כנשיא בית המשפט העליון. עם זאת, עד מהרה התייחס הכתוב לשמועה שהגיעה לאוזניו של ג'קסון בנירנברג, על פיה טרומן מינה את וינסון, בין השאר כדי למנוע את התפטרותו של בלאק. בוושינגטון נפוצו שמועות שבלאק יתפטר במקרה שטרומן יבחר בג'קסון כיורשו של סטון על כס נשיא בית המשפט. "אני מסרב להאמין שאתה תפעל על סמך וטו של אדם כלשהו על המינויים שלך לבית המשפט". את המברק חתם ג'קסון באומרו שהוא לא יוכל להמשיך בכהונתו כשופט בית המשפט העליון תחת נשיאותו של וינסון אם לאחד משופטי בית המשפט "יש משהו עליו", שיפסול אותו מלכהן, או אם הוא, טרומן, יראה בחוות דעתו של ג'קסון בתיק ג'וול רידג' כ"עלבון מיותר" לשופט בלאק.[17]

לאחר שקיבל מטרומן את תשובתו, בה הוא הכחיש ששקל, או שבכלל שמע על השמועות על איומי ההתפטרות של בלאק, שיגר ג'קסון ב-10 ביוני מברק שני לקונגרס. במברק זה הוא נימק את אמונתו שהשופט בלאק ניצב בפני ניגוד עניינים בתיק ג'וול רידג', שממנו שלא בצדק, לפחות בעיניו של ג'קסון, הוא לא פסל את עצמו. את המברק הזה הוא סיים באיום שאם מקרה כזה "יחזור על עצמו אי פעם כאשר אשב על כס השיפוט, אגרום לחוות הדעת שלי בג'וול רידג' להראות כמו המלצה באמצעות השוואה".[18]

ג'קסון ופסק הדין דניס נגד ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחן "סכנה ברורה ומיידית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סכנה ברורה ומיידית

ב-1919 פסק בית המשפט העליון בפסק הדין "שנק נגד ארצות הברית" (Schenck v. United States). בתיק זה העותרים, חברי המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה, הורשעו בהפרת חוק הריגול של 1917 (Espionage Act of 1917), בעוון הדפסה והפצה של עלונים בהם נטען שלאזרחים אמריקאים הוקנתה הזכות להתנגד לגיוס במהלך מלחמת העולם הראשונה, בין השאר בשל הסיבה שהגיוס מנוגד לחוקת ארצות הברית. ההחלטה בתיק זה הגדירה את המושג מבחן סכנה ברורה ומיידית, שקבע את התקן לביסוס הרשעה כאשר דיבור מהווה ראיה לביצועה של עבירה. השופט אוליבר הולמס, כתב את פסק הדין שהתקבל פה אחד על ידי כל שופטי בית המשפט העליון, אישר את החלטת בית המשפט בערכאה הנמוכה:

אנו מודים שבמקומות רבים ובזמנים רגילים, הנתבעים, באומרם מה שנכתב בעלון, יכולים ליהנות מזכויותיהם החוקתיות. אך אופיו של כל מעשה תלוי בנסיבות שבו הוא נעשה... השאלה בכל מקרה היא אם המילים שבהן נעשה שימוש באו לידי ביטוי בנסיבות כאלה, והן בעלות אופי שייצור "סכנה ברורה ומיידית" כך שהם יגרמו לביצוע העבירות המהותית שלקונגרס ניתנה הזכות למונעם. זוהי שאלה של סמיכות ומידתיות.[19]

דניס נגד ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1951 פסק בית המשפט העליון בפסק הדין "דניס נגד ארצות הברית" (Dennis v. United States). בתיק זה העותרים היו קומוניסטים אדוקים שהתארגנו לטובת לימוד "הדוקטרינה המרקסיסטית-לניניסטית". הטקסטים העיקריים שבהם נעשה שימוש ללימוד הדוקטרינה היו: "ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות", "יסודות הלניניזים מאת סטלין", "המניפסט הקומוניסטי מאת מרקס ואנגלס" ו"המדינה והמהפכה" מאת לנין. העותרים הורשעו בהפרת סעיפים שתיים ושלוש של חוק סמית' (Smith Act), שבין השאר הוציא מחוץ לחוק קשירת קשר לארגון קבוצה שקוראת להפלת ממשלת ארצות הברית באמצעות כוח או אלימות. השאלה שניצבה לפתחו של בית המשפט העליון הייתה "אם סעיפים אלו בחוק סמית', מטבעם או כפי שפורשו ויושמו בתיק זה, מפרים את התיקון הראשון וסעיפים אחרים של מגילת הזכויות...".

דעתו של ג'קסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק הדין דניס נגד ארצות הברית סיכם ג'קסון בחוות דעתו ש"מבחן הסכנה הברורה והמיידית" לא צריך להיות מיושם. לצורך כך הוא ערך את הניתוח הבא: הקומוניזם הוא בר השפעה מחוץ לארצות הברית, אופיים של הקומוניסטים, והבעיות ביישום המבחן. את הניתוח שערך ג'קסון ניתן לסכם בצורה הבאה:

בנוגע להשפעה של הקומוניזם על ארצות זרות באופן היסטוריה, השתמש ג'קסון בניתוח השפעתו על צ'כוסלובקיה. בצ'כוסלובקיה, ארגון קומוניסטי שהיה מוסווה כמפלגה פוליטית ביסס בחשאי את שורשיו בעמדות מפתח "במשטרה ובשירותי המידע". במהלך תקופה של משבר לאומי, הופיע ארגון קומוניסטי חשאי והפיל את ממשלת צ'כוסלובקיה. בהשגת השליטה על אמצעי תקשורת ההמונים ועל התעשייה, הכלל של הארגון הקומוניסטי היה "דיכוי הטרור". באופן אירוני, כפי שציין ג'קסון, הארגון הקומוניסטי דיכא את החירויות שאפשרו את קשירת הקשר שהעלתה אותו לשלטון.

בנוגע לאופיים של הקומוניסטים, אפיין אותם ג'קסון כמסורים באופן יוצא מן הכלל כקבוצה שחבריה נבחרו בקפידה, בעלת משמעת וככאלה שהנחילו את המדיניות הקומוניסטית. מטרת חברי המפלגה הייתה לחדור בחשאי לעמדות בממשל, בתעשייה, ובאיגודים המקצועיים ולהשליט את כוחם בגופים אלו. ג'קסון המשיך ואמר שאף על פי ש"לקומוניסטים אין שום נקיפות מצפון בנוגע לחבלה, טרור, רצח או התפרעות האספסוף", הם "תומכים בשימוש בכוח רק כאשר זה נבון מבחינתם", "דבר שלעולם לא יהיה נחוץ, שכן חדירה והונאה יהיו צעדים מספיקים".

בנוגע לבעיות של יישום מבחן הסכנה הברורה והמיידית בפסק הדין דניס נגד ארצות הברית, סבר ג'קסון שהמבחן נוסח "לפני שתקופת מלחמת העולם השנייה חשפה את העדינות והיעילות של הטכניקה המהפכנית המודרנית שבה נעשה שימוש על ידי מפלגות טוטליטריות". ג'קסון האמין שיישום מבחן הסכנה הברורה והמיידית צריך להיות מוגבל למקרים שבהם יש דמיון מספיק לאלו שלשמם הוא נוצר במקור, כלומר "...הפשע של נאום חוצב להבות בקרן הרחוב, או צעידתם של כמה אוהדים הנושאים דגל אדום, או סירוב של תלמידי בית ספר של עדי יהוה להצדיע לדגל שלנו". בהביעו את דאגתו העמוקה שהפירוש הרחב שנתן בית המשפט לאחרונה למבחן הסכנה הברורה והמיידית בפסק הדין "ברידג'ס נגד מדינת קליפורניה" (Bridges v. State of California), טען ג'קסון שהמבחן מקנה לקומוניסטים "חסינות חסרת תקדים", בעוד ש"הממשלה שבויה במלכודת מילולית שנוצרה על ידי בית המשפט". ג'קסון המשיך ותיאר את יישום המבחן כלפי הקומוניסטים, כאשר הוא הגדיר את תאימותו של חוק סמית' לחוקה, או כפי שמיושם באחד מ"...הערכות הבלתי נתפסות, כולל תופעות בינלאומיות ולאומיות, שמטרידות את משרדי החוץ המושכלים ביותר ואת הפוליטיקאים המנוסים ביותר שלנו".

את הניתוח שלו בתיק דניס נגד ארצות הברית על בסיס התיקון הראשון סיכם ג'קסון בטענה ש:

אלה שניסחו את "מבחן הסכנה הברורה והמיידית" מעולם לא יישמו אותו במקרה כמו זה, ואף אני לא. אם הוא ייושם כפי שמוצע פה, משמעות הדבר שהמזימה הקומוניסטית מוגנת במהלך תקופת התכנון שלה. השלבים המקדימים של הארגון וההכנות שלה חסינים מפני החוק. הממשלה יכולה לפעול רק לאחר שפעולה גלויה ממשמשת ובאה, וכאשר הממשלה עושה זאת, כמובן שזה יהיה מאוחר מדי.[20]

החלטת בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופו של דבר, יישם בית המשפט בפסק הדין "דניס נגד ארצות הברית" גרסה משלו ל"מבחן הסכנה הברורה והמיידית", שלמעשה לא הסכימה עם המרכיבים הניתוחיים של הסבירות והארעיות שהופיעו קודם לכן בדרישות ליישומה. ג'קסון על כל פנים, כפי שתיאר זאת אחד הפרשנים, הביע בפסק דין זה (לכל הפחות בנוגע לקומוניסטים) ש"כאשר נעשה בו שימוש כחלק מקשירת קשר לפעול באופן בלתי חוקי, חופש הדיבור מאבד את ההגנה המוקנית לו בתיקון הראשון".

ג'קסון ופסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 נעשתה הסביבה חשדנית כלפי אמריקאים ממוצא יפני, במיוחד אלו שהתגוררו בחוף המערבי של ארצות הברית. ב-19 בפברואר 1942 הוציא הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט את צו נשיאותי 9066, שהתיר למחלקת המלחמה להכריז על אזורים מסוימים כ"אזורים צבאיים", שבהם הם יכלו לאסור על אנשים מסוימים לשהות בהם. בתוקף צו נשיאותי זה, יכלה מחלקת המלחמה להכריז שכל אזרחי ארצות הברית ממוצא יפני מנועים מלשהות באזורים בקליפורניה שנחשבו כבלתי בטוחים למגורי אמריקאים-יפנים בהם מסיבות של ביטחון לאומי, והיא אילצה אותם להיות כלואים במחנות ריכוז.

פרד קורמאטסו, שנולד להורים יפנים על אדמת ארצות הברית, האמין שזו הייתה הפרה בלתי חוקתית של חרות הפרט האזרחית. הסוגיה שהגיעה לדיון בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית הייתה אם הרשות המבצעת והרשות המחוקקת חרגו מסמכויותיהן בזמן המלחמה כאשר שללו מאזרחים את זכויותיהם ללא כל בסיס פלילי.

חוות דעת המיעוט של ג'קסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון קבע שהנשיא והקונגרס לא חרגו מסמכויותיהם בזמן המלחמה כאשר בחרו להעדיף שיקולי ביטחון לאומי על פני זכויות הפרט. השופט הוגו בלאק כתב את חוות דעת הרוב בתיק זה, וג'קסון כתב חוות דעת מיעוט. פסקת הפתיחה של חוות הדעת של ג'קסון שיקפה את דעתו במקרה זה:

קורמאטסו נולד על אדמתנו להורים שנולדו ביפן. על פי החוקה הוא אזרח ארצות הבית על בסיס מקום לידתו ואזרח קליפורניה על פי מקום מגוריו. לא נטענה שום טענה שהוא לא נאמן לארץ זו. לא קיימת שום דעה שלמעט העניין שבו אנו דנים, שהוא לא שומר חוק או שכוונותיו טובות. קורמאטסו, בכל אופן, הורשע במעשה שבאופן רגיל הוא לא פשע. מעשה זה הוא אך ורק נוכחות במדינה שבה הוא אזרח, ליד המקום בו הוא נולד, ושבו כל חייו עברו עליו.[21]

ג'קסון התריע בפני הסכנה שקיומה של סמכות הרשות המבצעת, באמצעות יכולתה של מחלקת המלחמה לשלול את זכויות הפרט לטובת הביטחון הלאומי בעת מלחמה:

אך אם לא נוכל להגביל את האמצעים של הכוחות המזוינים על ידי החוקה, לא אוכל גם לעוות את החוקה כדי לאשר את כל הצרכים שלהם. זה מה שבית המשפט עושה, ביודעין או שלא ביודעין. לא אוכל לומר, על פי שום עדות שהובאה בפני, שהפקודות של הגנרל דוויט לא היו צעדים צבאיים נחוצים הגיוניים, ולא אוכל לומר שהם היו כאלה. אך גם אם הם היו צעדים צבאיים מותרים, אני שולל את הקביעה שהם תואמים לחוקה. אם, כפי שבית המשפט טוען, הם כן תואמים לחוקה, אזי אנו עשויים לומר גם שכל פקודה צבאית תואמת לחוקה ולסכם בכך את העניין.[21]

ג'קסון לא עסק בהערכת תקפותה של טענתו של גנרל דוויט שכליאת האזרחים היפנים בחוף המערבי הייתה דרושה לצורכי הביטחון הלאומי, אלא האם ייקבע תקדים של אפליה על רקע גזעי בתקופת מלחמה שבה יעשה שימוש לשלילת חירויות הפרט.

מרגע שחוות דעת שיפוטית מצדיקה פקודה כזאת כתואמת לחוקה, או מצדיקה את החוקה כדי להראות שהיא מכשירה פקודה שכזו, בית המשפט בכל הזמן נתן תוקף לעקרונות האפליה הגזעית בהליך הפלילי, ובהעברתם של אזרחים אמריקאים ממקום למקום. עקרון זה יראה אז כמו נשק טעון, מוכן לרשותה של כל סמכות שיכולה להציג טענה מתקבלת על הדעת של צורך דחוף. כל חזרה על כך תיישם את העיקרון הזה באופן מעמיק יותר בחוקים ובחשיבה שלנו, ותרחיב אותו למטרות נוספות.[21]

ג'קסון ופסק דין בראון נגד מועצת החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פסק דין בראון נגד מועצת החינוך

ב-1971 מונה כשופט בבית המשפט העליון ויליאם רנקוויסט, שבשנים 19521953 היה עוזרו המשפטי של ג'קסון. ב-1986 הוא מונה כנשיא בית המשפט העליון. בדצמבר 1971, לאחר שמינויו של רנקוויסט אושר על ידי ועדת המשפט של הסנאט והועבר להצבעה במליאת הסנאט, נחשף מזכר מ-1952 שבו נכתב שכעוזרו המשפטי של ג'קסון הוא כתב מסמך בקשר לפסק דין בראון נגד מועצת החינוך, שהיווה ציון דרך, שבו הוא טען לטובת אישור דוקטרינת נפרד אך שווה כפי שהותוותה בפסק דין פלסי נגד פרגוסון. רנקוויסט כתב מכתב קצר שייחס את ההשקפה הזאת לג'קסון. בשימוע שנערך לו ב-1986 לפני מינויו כנשיא בית המשפט העליון, הוא נשאל על עניין זה. ההסבר שלו עורר מחלוקת הן ב-1971 והן ב-1986 והחוקרים פקפקו באפשרות שהוא התקבל על הדעת. בכל אופן, במסמכיהם של השופטים ויליאם אורוויל דאגלס ופליקס פרנקפורטר ניתן לראות שג'קסון הצביע בעד פסק הדין של בראון ב-1954 לאחר ששינה את דעתו והחזיק קודם לכן בעמדה המנוגדת.[22]

את דעותיו של ג'קסון בנוגע לפסק הדין בראון נגד מועצת החינוך ניתן לראות בטיוטת חוות דעתו מ-1954 שלא פורסמה.[23][24] המזכר המדובר מצוי במסמכיו של ג'קסון בספריית הקונגרס, אך לא היה פתוח לעיון הציבור עד לשימוע של רנקוויסט ב-1986. טיוטת חוות הדעת של ג'קסון בה הוא הצטרף לדעת הרוב מחולקת לארבעה חלקים והיא מראה כיצד להתמודד עם כתיבת חוות דעת משפיעה כדי לבטל את ההפרדה הגזעית. בחלק הראשון הוא כתב שהוא למד בבית ספר בו "התלמידים השחורים היו מעטים" ושהוא "הגיע מראש למסקנה שההפרדה הגזעית במקומות אחרים תתקיים, תהא אשר תהא ההצדקה לה". על אף דעותיו האישיות בנוגע להפרדה הגזעית, הכיר ג'קסון ביכולתו של בית המשפט "לבער" את "החששות", הגאוות והדעות הקדומות שהפכו את ההפרדה הגזעית כמרכיב חברתי חשוב של הדרום. כך סיכם ג'קסון שהשופטים הצפוניים צריכים להיות רגישים לתנאים שהביאו את ההפרדה הגזעית לדרום.

בחלק השני של טיוטת חוות הדעת שלו תיאר ג'קסון את המסגרת המשפטית לאיסור קיומה של ההפרדה הגזעית על בסיס השאלה "האם החוק הקיים מגנה את ההפרדה הגזעית?". ג'קסון מציין שהיה זה קשה לבית המשפט, שציפה "לא ליצור חוק חדש, אלא רק להכריז על החוק הקיים", כדי להפוך על פניו פסק דין כה ותיק כמו פלסי נגד פרגוסון. בהביטו על הדוקטרינה של הכוונה המקורית בהקשר של התיקון ה-14, לא מצא ג'קסון שום עדות לכך שההפרדה הגזעית אסורה, במיוחד מאז שהמדינות שאשררו את התיקון ה-14 הנהיגו זה מכבר הפרדה גזעית בבתי הספר. ג'קסון סיכם, "אני פשוט לא מוצא במקורות של הפירוש החוקתי שום הצדקה לומר" שבתי הספר בהם הייתה ההפרדה הגזעית נהוגה הפרו את התיקון ה-14.

כותרתו של החלק השלישי במזכרו של ג'קסון הייתה "מגבלות אכיפת הסמכויות". בחלק זה מתוארת אכיפת התיקון ה-14 על ידי הקונגרס. ג'קסון פונה לאפשרות של השארת האכיפה בידי הקונגרס, במיוחד בשל העובדה ש"לבתי המשפט אין את הסמכות לאכוף הצהרות חוקתיות כלליות". הוא ציין שבעוד שההפרדה הגזעית כבר דעכה בכמה מדינות, יהיה זה קשה להתגבר עליה באותם מדינות שבהם היא הכתה שורשים. בעוד שג'קסון הכיר בקשיים של בית המשפט העליון לאכוף את פסיקתו, אין הוא מעוניין שהמשימה תישאר בידי בתי המשפט בערכאות הנמוכות, כפי שמוצע על ידי הממשלה. ג'קסון סיכם שבית המשפט חייב לפעול מפני ש"המערכת הייצוגית שלנו כשלה", אף על פי ש"הבטחה זו לא נשמעת כבסיס לפעולה שיפוטית".

לבסוף, בחלק הרביעי של חוות דעתו של ג'קסון הוא מציין שקודם לפסק הדין בראון נגד מועצת החינוך, ההפרדה הגזעית הייתה חוקית. לדבריו של ג'קסון, ההבטחה להפוך על פיו את פסק הדין של פלסי הייתה "הנחה עובדתית" מוטעית, ש"היו חילוקי דעות בית הגזעים השחורים והלבנים, שנתפשו כיחידה אחת". בטיוטת חוות דעתו הניח ג'קסון שההתקדמות "המרהיבה" של האפרו-אמריקאים, בנסיבות הקשות, "אפשרה להם להתגבר על המערכת ועל הנחות היסוד שעליה היא הייתה מבוססת". ג'קסון הדגיש שהתנאים המשתנים, לצד חשיבות החינוך הציבורי, דרשו מבית המשפט לגנות את התפיסה של "נפרד אך שווה" בחינוך הציבורי. בעוד שג'קסון יכול היה להצדיק את ההחלטה בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך על בסיס החוק, הוא עשה זאת על בסיס הציווי הפוליטי והחברתי. לא ידוע אם ג'קסון התכוון לפרסם את חוות דעתו זו.

בין ה-30 במרץ וה-17 במאי 1954 היה ג'קסון מאושפז בבית חולים. דווח שנשיא בית המשפט ארל וורן ביקר אותו מספר פעמים, וניהל עמו דיון הן על טיוטת חוות דעתו של ג'קסון והן על חוות דעתו שלו עצמו. עצה אחת שוורן קיבל מג'קסון הייתה להוסיף את המשפט הבא: "השחורים השיגו הצלחה יוצאת מן הכלל באומנויות ובמדעים, בנוסף להצלחה בעסקים ובעולם המקצועי".[23] משפט זה קשור לחלק הרביעי של חוות הדעת של ג'קסון. ב-17 במאי הגיע ג'קסון לבית המשפט ישירות מבית החולים, כדי להיות נוכח בהקראת פסק הדין. כאשר הוגש פסק הדין, נכחו בבית המשפט כל השופטים, זאת כדי להדגיש את קבלת פסק הדין פה אחד. ג'קסון נפטר ב-9 באפריל אותה שנה, כך שלא נותר זמן רב כדי לחקור לעומק את דעותיו על ההפרדה הגזעית.

תובע במשפטי נירנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון כתובע הראשי האמריקאי במשפטי נירנברג
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפטי נירנברג

ב-1945 מינה הנשיא הארי טרומן את ג'קסון כראש צוות התביעה במשפטים נגד פושעי המלחמה הנאצים. לצורך כך הוא לקח חופשת היעדרות מכס השיפוט. הוא סייע לנסח את כתב הזכויות לבית הדין הצבאי הבינלאומי, שיצר את הבסיס החוקי למשפטי נירנברג. לאחר מכן הוא שירת בנירנברג כתובע הראשי של ארצות הברית בבית הדין הצבאי הבינלאומי.[25] ג'קסון מילא את תפקידו כתובע במרץ רב. נאומי הפתיחה והסיכום שלו בפני בית הדין זכו לפרסום רב. אלברט שפר, שר החימוש והייצור המלחמתי של גרמניה הנאצית, אמר:

המשפט החל עם נאום פתיחה הרסני של התובע האמריקאי הראשי, השופט רוברט ה. ג'קסון. אבל התנחמתי מהמשפט בנאום שבו הוא האשים את הנאשמים באשמת פשעי המשטר, אך לא את העם הגרמני.[26]

עם זאת, יש המאמינים שמיומנויות החקירה הנגדית שלו היו חלשות באופן כללי, והיה זה התובע הבריטי, דייוויד מקסוול פייף, שהוציא את המיטב מהרמן גרינג בחקירה הנגדית בהשוואה לג'קסון, שננזף על ידי חבר השופטים על כך שאיבד את שלוות רוחו וספג התגרויות מצידו של גרינג במהלך הדיונים.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 במרץ 1954 לקה ג'קסון בהתקף לב קשה. הוא אושפז בבית החולים עד ה-17 במאי, אז שב לעבודתו בבית המשפט. הוא המשיך בפעילותו השיפוטית עד ל-4 באוקטובר. בשבת, 9 באוקטובר, הוא לקה בהתקף לב נוסף. רוברט ג'קסון נפטר באותו יום בשעה 11:45 בבוקר בגיל 62. טקסי האשכבה נערכו בקתדרלה הלאומית של וושינגטון ומאוחר יותר בכנסיית סנט לוקס שבג'יימסטאון. כל שאר שמונת שופטי בית המשפט העליון נסעו יחדיו לג'יימסטאון, כדי להשתתף בהלוויה, הפעם האחרונה שאירוע כזה התרחש, מסיבות ביטחוניות. בין שאר האישים הבולטים שהשתתפו בטקס נמנה תומאס דיואי, שהיה אז מושל ניו יורק. ג'קסון נטמן ליד בית ילדותו בפרוסברג.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכז רוברט ה. ג'קסון שבג'יימסטאון מוצגים פריטים מחייו, אוספים של כתביו, ותמונות ממשפטי נירנברג.[27] אוסף נרחב של מסמכיו האישיים והמשפטיים שמור בחטיבת כתבי היד של ספריית הקונגרס. מחוץ למרכז שבג'יימסטאון ניצב פסל בדמותו בנוסף לפסל שליד שדה התעופה המקומי. מבנה בית המשפט הפדרלי של המחוז המערבי של מדינת ניו יורק, שנפתח בנובמבר 2011 בבאפלו, קרוי על שמו.[28]

בסרט נירנברג משנת 2000 מגולמת דמותו של ג'קסון על ידי השחקן אלק בולדווין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוברט ה. ג'קסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Watts v. Indiana, 338 U.S. 49, 59.
  2. ^ Brown v. Allen, 344 U.S. 443.
  3. ^ 1 2 3 4 Downs, John Phillips (1921). History of Chautauqua County New York and its People. III. Boston, MA: American Historical Society. p. 357.
  4. ^ Halpern, Philip. "Robert H. Jackson, 1892-1954". Stanford Law Review.
  5. ^ Shultz, David (2005). The Encyclopedia of the Supreme Court. New York, NY: Facts on File, Inc. p. 232.
  6. ^ Shlaes, Amity (2007). The Forgotten Man: A New History of the Great Depression (1st ed.). New York: HarperCollins. pp. 344–349.
  7. ^ Schlesinger, Arthur Meier (2003) (1959). The Coming of the New Deal, 1933–1935. Age of Roosevelt (1st Mariner Books ed.). Boston: Houghton Mifflin. p. 569.
  8. ^ Shlaes, Amity (October 2, 2006). "The Greenspan Of His Day, a book review of Mellon: An American Life (by David Cannadine)". New York Sun. New York City.
  9. ^ Black, Ryan C.; Owens, Ryan J. (2012). The Solicitor General and the United States Supreme Court. New York, NY: Cambridge University Press. p. 18.
  10. ^ "Of the World: The Court Loses a Justice". LIFE. New York, NY: Time, Inc. October 18, 1954. p. 51.
  11. ^ Cushman, Clare (2013). The Supreme Court Justices: Illustrated Biographies. Thousand Oaks, CA: Sage Press. p. 370.
  12. ^ Jackson, Robert H. (2003). That Man: An Insider's Portrait of Franklin D. Roosevelt. New York, NY: Oxford University Press. p. xv-xvi.
  13. ^ Dennis J. Hutchinson, The Black-Jackson Feud, The Supreme Court Review, Vol. 1988 (1988), pp. 203-243.
  14. ^ Dennis J. Hutchinson, The Black-Jackson Feud, The Supreme Court Review, Vol. 1988 (1988), p. 230.
  15. ^ Dennis J. Hutchinson, The Black-Jackson Feud, The Supreme Court Review, Vol. 1988 (1988), p. 208.
  16. ^ Dennis J. Hutchinson, The Black-Jackson Feud, The Supreme Court Review, Vol. 1988 (1988), pp. 236-237.
  17. ^ Dennis J. Hutchinson, The Black-Jackson Feud, The Supreme Court Review, Vol. 1988 (1988), p. 220.
  18. ^ Dennis J. Hutchinson, The Black-Jackson Feud, The Supreme Court Review, Vol. 1988 (1988), p. 221.
  19. ^ SUPREME COURT OF THE UNITED STATES, 249 U.S. 47, Schenck v. United States
  20. ^ Dennis v. United States Concurring Opinion by Robert H. Jackson
  21. ^ 1 2 3 Korematsu v. United States, Dissenting Opinion by Robert H. Jackson
  22. ^ Bernard Schwartz, Decision: How the Supreme Court Decides Cases, OUP USA, 1997, p. 96.
  23. ^ 1 2 Schwartz, Bernard (1988). "Chief Justice Rehnquist, Justice Jackson, and the "Brown" Case". Supreme Court Review. 1988 (1988): 245–267.
  24. ^ Tushnet, Mark; Lezin, Katya (1991). "What really happened in Brown v. Board of Education". Columbia Law Review. Columbia Law Review, Vol. 91, No. 8. 91 (8): 1867–1930.
  25. ^ The Nuremberg Roles of Justice Robert H. Jackson
  26. ^ Steve Balestrieri, NOVEMBER 20, 1945: NUREMBERG TRIALS, NAZI WAR CRIMINALS GO ON TRIAL, sofrep.com, Nov 20, 2019.
  27. ^ "About". Robert H Jackson Center.
  28. ^ GSA, Robert H. Jackson United States Courthouse, Buffalo, NY Archived June 26, 2013, at Archive.today; Barry A. Muskat, Great Buildings: Inside the federal courthouse, Buffalo Spree (Feb. 2012).