אולימפיאדת הפיזיקה הבינלאומית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אולימפיאדת הפיזיקה הבינלאומיתאנגלית: The International Physics Olympiad, בראשי תיבות: IPhO) היא תחרות בינלאומית שנתית בפיזיקה לתלמידי תיכון. התחרות נערכה לראשונה בוורשה, בירת פולין ב-1967.

כל מדינה המשתתפת בתחרות שולחת משלחת בת חמישה תלמידים ושני מלווים, ורשאית לשלוח משגיחים יחד עם המשלחת. המשלחת נבחרת על ידי תחרויות מקדימות ברמה ארצית. התלמידים נבחנים כיחידים, באמצעות מבחנים תאורטיים ומעבדתיים. בתום התחרות מוענקות מדליות זהב, כסף וארד לתלמידים המצטיינים. ציונים לשבח מחולקים למספר תלמידים נוספים.

אורך הבחינה התאורטית הוא חמש שעות, והיא מורכבת משלוש שאלות. על פי רוב לכל שאלה יש מספר סעיפי משנה. אורך הבחינה המעשית אף הוא כחמש שעות. לעיתים הבחינה המעשית מחולקת לשני חלקים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר חודשים לפני אולימפיאדת הפיזיקה הבינלאומית הראשונה ב-1967, מארגני התחרות שבפולין שלחו הזמנות לכל מדינות מרכז אירופה. בולגריה, צ'כוסלובקיה, הונגריה ורומניה נענו להזמנה (5 מדינות, כולל פולין המארגנת). כל מדינה שלחה נבחרת בת 3 תלמידי תיכון, ומלווה אחד. אופי התחרות נקבע על פי כללי שלב הגמר של אולימפיאדת הפיזיקה הפולנית: היום הראשון מוקדש לשאלות תאורטיות וביום השני לביצוע ניסוי. הבדל אחד בין התחרות הבינלאומית לזו הפולנית הוא בכך שהתלמידים היו צריכים להמתין עד לבדיקת תשובותיהם. בזמן הבדיקה התלמידים נסעו לסיור בקרקוב ובגדנסק. בתחרות הראשונה התלמידים נדרשו לענות על ארבע שאלות תאורטיות ואחת ניסויית.

האולימפיאדה השנייה אורגנה על ידי פרופסור קונפלבי בבודפשט, בירת הונגריה בשנת 1968. בשנה זו השתתפו 8 מדינות בתחרות. למדינות שהשתתפו שנה קודם הצטרפו גרמניה המזרחית, ברית המועצות ויוגוסלביה. גם הפעם כל מדינה שלחה שלושה תלמידי תיכון ומלווה אחד. זמן מה לפני התחרות השנייה, יוסדו החוקים והכללים של החוקים באופן מפורש. המסמכים אושרו על ידי מלווי המשלחות מספר חודשים אחרי התחרות בפגישה שערכו בצ'כוסלובקיה.

האולימפיאדה אורגנה בפעם השלישית על ידי פרופסור קוסטיאל בברנו שבצ'כוסלובקיה ב-1969. כל מדינה שלחה חמישה תלמידי תיכון ושני מלווים. התחרות בברנו נעשתה בהתאם לכללים שגובשו מספר חודשים קודם לכן.

בפעם הרביעית האולימפיאדה התקיימה במוסקבה, בירת ברית המועצות, ב-1970. כל מדינה מהמדינות המשתתפות יוצגה על ידי שישה תלמידים ושני מלווים. בשנה זו הוכנסו שינויים קלים לתקנון התחרות.

מאז הפעם החמישית שבה התחרות התקיימה בסופיה, בירת בולגריה, ב-1971, ועד היום, כל קבוצה מנתה חמישה תלמידים ושני מלווים. התחרות לא התקיימה ב-1978 וב-1980, בגלל כניסתן של מדינות מערביות לתחרות. המדינה המערבית הראשונה שהשתתפה בתחרות הייתה גרמניה המערבית. הוצעה האפשרות שלסירוגין התחרות תאורגן על ידי מדינות הגוש המזרחי והמערבי. אולם מספר מדינות מערביות דחו את ההצעה. מדינות הגוש המזרחי סירבו לארגן את התחרות ב-1978 וב-1980. ב-1982 התחרות חזרה להתקיים במתכונת שנתית, משום שהצטרפו מספיק מדינות מערביות לחלוק את עול הארגון. כיום, רשימת המדינות המארחות נקבעת מבעוד מועד. לאחר הצטרפות מדינה חדשה לתחרות, עליה להודיע תוך שלוש שנים על מוכנותה לארח את האולימפיאדה. לאחר הודעה זו, המדינה נכנסת לרשימת המתנה, שאורכה מספר עשרות שנים. מדינה אשר לא תעשה כך, תושעה מהתחרות באופן זמני. צרפת הושעתה באופן זה בשנת 2000.

מבנה התחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחרות מתבצעת בשני ימים. יום אחד מוקדש לשאלות תאורטיות (שלוש שאלות המכסות לפחות ארבעה נושאים אשר נלמדים בבית ספר תיכון). מספר הנקודות המרבי בחלק זה הוא 30. יום נוסף מוקדש לשאלות ניסוייות (שאלה אחת או שתיים). מספר הנקודות המרבי בחלק זה הוא 20. בין שני ימים אלו יש לפחות יום אחד של מנוחה. שני המבחנים נמשכים כחמש שעות כל אחד. המשתתפים הם תלמידי תיכונים, אך לא תלמידי מכללות או אוניברסיטאות. לרוב כל קבוצה מורכבת מחמישה תלמידים, ושני מלווים.

מספר הנקודות המזערי הנדרש על מנת לזכות במדליות אולימפיות או ציון לשבח נקבעת על ידי המארגנים בהתאם לחוקים הקבועים. לפני כמה שנים חל שינוי בתקנון, וכעת חלוקת המדליות היא על פי דירוג הנקודות: מדליית זהב מוענקת ל-8% המשתתפים הראשונים, מדליית כסף מוענקת ל-25% הראשונים ומדליית ארד מוענקת ל-50% הראשונים. ציון לשבח מוענק ל-67% המשתתפים הראשונים. יתר המתחרים מקבלים תעודות השתתפות. המתחרה בעל הציון הגבוה ביותר זוכה בפרס מיוחד, בנוסף למדליית הזהב.

התחרות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדליית הזהב משנת 2019 באולימפיאדה שהתקיימה בישראל כמדינה המארחת
צד קדמי
צידה האחורי של מדליית הזהב, המציגה את מסלולה של הגשושית בראשית אל הירח

תהליך המיון של נבחרת ישראל לאולימפיאדה הבינלאומית (ולאסייתית) נמשך כשנה. משתתפים בו בעיקר תלמידי כיתות י' ו-י"א. השלב הראשון מורכב ממבחן בן 22 שאלות סגורות. בשלב זה משתתפים מדי שנה כ-4,000 תלמידי פיזיקה מרחבי הארץ. כ-300 מהתלמידים שהשתתפו בשלב הראשון ממשיכים אל השלב השני. השלב השני מורכב ממבחן עם 15 שאלות סגורות, ומשתי שאלות פתוחות. השאלות מכילות ידע והבנה פיזיקלית מעל רמת הבגרות בתיכון. השלב השלישי מתקיים בחופשת הקיץ באוניברסיטת בן-גוריון בנגב (עד לשנת 2018 נערך בטכניון. במחנה ההכנה, התלמידים לומדים בצורה אינטנסיבית שלל נושאים בפיזיקה, כהכנה לאולימפיאדות ברמה אקדמית הרבה מעבר לתיכון. במהלך המחנה מתקיימים מדי יום מבחן ומעבדה. מתוך ה-30 עוברים כ-15 לשלב הרביעי. ה-15 הנותרים עוברים שלב של למידה עצמית, תוך הגשת תרגילים ועבודות במתכונת שבועית לצוות האולימפיאדה המורכב ברובו ממשתתפי אולימפיאדה בעבר, בנוסף לכל תלמיד מוצמד מדריך אישי העוזר לו באופן פרטני במקרה הצורך. בחופשת פסח מתקיים מחנה נוסף, שבו נבחרים 8 תלמידים המצטיינים שייצגו את ישראל באולימפיאדת הפיזיקה האסייתית, שמתקיימת באביב (זהה באופייה לאולימפיאדה הבינלאומית). לאחר שהנבחרת שבה מהאולימפיאדה האסייתית, נבחרים חמישה תלמידים שיסעו לאולימפיאדה הבינלאומית, שמתקיימת בקיץ. כך, לאחר למעלה משנה של מיונים, נבחרים הנציגים של ישראל לאולימפיאדה הבינלאומית.

השתתפות ישראל באולימפיאדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל הודמנה לשלוח נציגים לאולימפיאדה בפיזיקה שנערכה בארצות הברית בשנת 1993. הנציגים היו פרופסור מנחם פיינגולד מהמחלקה להוראת המדעים בטכניון, ונציג משרד החינוך. בשנה לאחר מכן הוסבה התחרות הארצית, שהייתה בחסות חברת החשמל לישראל, להכנת נבחרת ישראלית לתחרות הבינלאומית. ישראל השתתפה לראשונה באולימפיאדה הבינלאומית ה-25 שהתקיימה בסין בשנת 1994. מאמן הנבחרת בשנה זו היה ד״ר אבי האוזר שהיה קודם לכן מאמן הנבחרת של ארצות הברית וחזר ארצה. כמו כן אמנו את הנבחרת מר איגור ליסנקר וד״ר עופר אייל. מאמן הנבחרת הישראלית משנת 1995 ועד היום הוא ד"ר אלי רז מהמחלקה לפיזיקה והנדסה אופטית במכללת אורט בראודה.[1]

ישראל אירחה את האולימפיאדה הבינלאומית בפיזיקה בשנת 2019.[2] בראש הוועדה המארגנת של האולימפיאדה עמד ד"ר אלי רז.[3]

עד כה זכתה ישראל ב-11 מדליות זהב באולימפיאדה הבינלאומית, שהושגו על ידי 9 משתתפים:

  • אריאל אמיר (1999)
  • איתמר חסון (2009)
  • גל דור (2011)
  • אסף רוזן (2011)
  • דן קרלינר (2013)
  • גיא סגל (2014)
  • יונתן הדס (2017, 2018)
  • איל וולך (2018, 2019)
  • אביב טילינגר (2019)

בנוסף, באולימפיאדת הפיזיקה האסייתית זכו יעקב ניימן (2003), גל דור (2011) ואביב טילינגר (2019) במדליות זהב.

רשימת המדינות המארחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שנה מדינה עיר מארחת
1 1967 פוליןפולין פולין ורשה
2 1968 הונגריההונגריה הונגריה בודפשט
3 1969 צ'כוסלובקיהצ'כוסלובקיה צ'כוסלובקיה ברנו
4 1970 ברית המועצותברית המועצות ברית המועצות מוסקבה
5 1971 בולגריהבולגריה בולגריה סופיה
6 1972 רומניהרומניה רומניה בוקרשט
7 1974 פוליןפולין פולין ורשה
8 1975 גרמניה המזרחיתגרמניה המזרחית גרמניה המזרחית גיסטרו
9 1976 הונגריההונגריה הונגריה בודפשט
10 1977 צ'כוסלובקיהצ'כוסלובקיה צ'כוסלובקיה הראדץ קראלובה
11 1979 ברית המועצותברית המועצות ברית המועצות מוסקבה
12 1981 בולגריהבולגריה בולגריה ורנה
13 1982 גרמניה המערביתגרמניה המערבית גרמניה המערבית מלנטה (אנ')
14 1983 רומניהרומניה רומניה בוקרשט
15 1984 שוודיהשוודיה שוודיה סיגטונה (אנ')
16 1985 יוגוסלביהיוגוסלביה יוגוסלביה פורטורוז' (אנ')
17 1986 בריטניהבריטניה בריטניה לונדון
18 1987 גרמניה המזרחיתגרמניה המזרחית גרמניה המזרחית יינה
19 1988 אוסטריהאוסטריה אוסטריה באד אישל
20 1989 פוליןפולין פולין ורשה
21 1990 הולנדהולנד הולנד חרונינגן
22 1991 קובהקובה קובה הוואנה
23 1992 פינלנדפינלנד פינלנד הלסינקי
24 1993 ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית ויליאמסבורג (אנ')
25 1994 הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  סין בייג'ינג
26 1995 אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה קנברה
27 1996 נורווגיהנורווגיה נורווגיה אוסלו
28 1997 קנדהקנדה קנדה גרייטר סדברי
29 1998 איסלנדאיסלנד איסלנד רייקיאוויק
30 1999 איטליהאיטליה איטליה פדובה
31 2000 בריטניהבריטניה בריטניה לסטר
32 2001 טורקיהטורקיה טורקיה אנטליה
33 2002 אינדונזיהאינדונזיה אינדונזיה באלי
34 2003 טאיוואןטאיוואן טאיוואן טאיפיי
35 2004 קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית קוריאה הדרומית פוהאנג (אנ')
36 2005 ספרדספרד ספרד סלמנקה
37 2006 סינגפורסינגפור סינגפור סינגפור
38 2007 איראןאיראן איראן אספהאן
39 2008 וייטנאםוייטנאם וייטנאם האנוי
40 2009 מקסיקומקסיקו מקסיקו מרידה
41 2010 קרואטיהקרואטיה קרואטיה זאגרב
42 2011 תאילנדתאילנד תאילנד בנגקוק
43 2012 אסטוניהאסטוניה אסטוניה טרטו וטאלין
44 2013 דנמרקדנמרק דנמרק קופנהגן
45 2014 קזחסטןקזחסטן קזחסטן אסטנה
46 2015 הודוהודו הודו מומבאי
47 2016 שווייץשווייץ שווייץ וליכטנשטייןליכטנשטיין ליכטנשטיין ציריך
48 2017 אינדונזיהאינדונזיה אינדונזיה יוגיאקרטה
49 2018 פורטוגלפורטוגל פורטוגל ליסבון
50 2019 ישראלישראל ישראל תל אביב
51 2020 עקב מגפת הקורונה, התחרות לא התקיימה
52 2021 ליטאליטא ליטא וילנה
52 2022 בלארוסבלארוס בלארוס מינסק
53 2023 יפןיפן יפן טוקיו
54 2024 איראןאיראן איראן לא נבחרה
55 2025 צרפתצרפת צרפת לא נבחרה
56 2026 קולומביהקולומביה קולומביה לא נבחרה
57 2027 הונגריההונגריה הונגריה לא נבחרה
58 2028 קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית קוריאה הדרומית לא נבחרה
59 2029 אקוודוראקוודור אקוודור לא נבחרה

לוח מדליות שיאי כל הזמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימת שיאי מס' המדליות ל-10 הדירוגים הראשונים, נכון לשנת 2021:[4]

דירוג מדינה זהב כסף ארד סה"כ
1 הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין (CHN) ‏ 136 21 9 166
2 רוסיהרוסיה רוסיה (RUS) ‏ 82 46 10 138
3 דרום קוריאהדרום קוריאה דרום קוריאה (KOR) ‏ 79 26 24 129
4 טאיוואןטאיוואן טאיוואן (TWN) ‏ 75 29 18 122
5 ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית (USA) ‏ 71 48 29 148
6 רומניהרומניה רומניה (ROM) ‏ 51 84 62 197
7 סינגפורסינגפור סינגפור (SGP) ‏ 48 38 27 113
8 הודוהודו הודו (IND) ‏ 45 44 14 103
9 הונגריההונגריה הונגריה (HUN) ‏ 44 67 94 205
10 ברית המועצותברית המועצות ברית המועצות (USS)[א] 41 26 22 89
סה"כ (10 מדינות) 672 426 309 1339
  1. ^ ברית המועצות השתתפה ב-IMO בפעם האחרונה בשנת 1991. משנת 1992, מדינות סובייטיות לשעבר - רוסיה - משתתפת בנפרד

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]