איסר לובוצקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איסר לובוצקי
Iser Lubocki.jpg
לידה 13 בדצמבר 1922
כ"ג בכסלו ה'תרפ"ג
וילנה, פולין פוליןפולין
פטירה 27 בפברואר 2009 (בגיל 86)
ג' באדר ה'תשס"ט
רמת גן, ישראל ישראלישראל
תאריך עלייה 1945
כינוי יואל (אצ"ל)
השתייכות ארגון הפרטיזנים המאוחד
נ.ק.ו.ד.
Irgun.svg אצ"ל
דרגה לוטננט בצבא האדום
תפקידים צבאיים
חבר מחתרת גטו וילנה
פרטיזן
קצין ריגול נגדי בנ.ק.ו.ד.
קצין גיוס ארצי של האצ"ל
ראש קבוצה של האצ"ל ברמת גן
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם השנייה
פעולות האצ"ל
מלחמת העצמאות
עיטורים
עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה
תפקידים אזרחיים
עורך דין
אב בית הדין של תנועת החרות
יועץ המשפטי הראשון של הליכוד
הנצחה
הספר לא דרכי האחרונה

איסר לובוצקי (כ"ג בכסלו ה'תרפ"גג' באדר ה'תשס"ט; 13 בדצמבר 192227 בפברואר 2009) היה חבר בית"ר, מפעילי המחתרת של גטו וילנה, פרטיזן לוחם ומפקד באצ"ל. שירת כקצין גיוס ארצי של האצ"ל וראש קבוצה ברמת גן. היה משפטן ישראלי, כיהן כאב בית הדין של תנועת החרות וכיועץ המשפטי הראשון של הליכוד. על חייו ומורשתו נכתב הספר לא דרכי האחרונה.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיר וילנה בהיותה תחת שלטון פולין למשפחה יהודית מסורתית. אביו, היה איש עסקים מצליח, רוויזיוניסטי, וברוח זו חינכו הוריו, אלכסנדר ושושנה גם את אחיו הגדולים, ניוסה ויצחק. למד בגימנסיה העברית בווילנה מרשת תרבות הציונית. כבר מנעוריו היה פעיל בבית"ר והתקדם עד לתפקיד של מפקד פלוגה. במקביל גויס להיות פרח קצונה בצבא הפולני.

פלישת גרמניה לפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 פלשה גרמניה לפולין ולובוצקי גויס לפיקוד על עמדת תצפית בחזית הצבא הפולני. הוא שירת במערכה הקצרה עד להפגזת העמדה מהאוויר, בה נהרגו רוב אנשי יחידתו והוא היה מהניצולים הבודדים[1]. לאחר כניעת פולין חולקה פולין בין גרמניה לברית המועצות על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ווילנה נשלטה על ידי ליטא. הוא שב לווילנה, סיים את חוק לימודיו ונרשם ללימודי משפטים.

פלישת גרמניה לברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1941 פלשה גרמניה במבצע ברברוסה לברית המועצות ותוך ימים ספורים כבשה את וילנה. בעיר הוקם הגטו. יהודים נתפסו לעבודות כפייה ונלקחו באקציות מהגטו להשמדה בפונאר. איסר ואחיו יצחק נמלטו מהגטו לפני אחת האקציות ושבו אליו כעבור זמן. לובוצקי הצטרף לארגון הפרטיזנים המאוחד (פפא"ו ; FPO), המחתרת החשאית שקמה בגטו ופעלה נגד הגרמנים. בתמיכת מפקדיו במחתרת גויס לתפקיד במשטרה הפלילית של הגטו על מנת לאסוף מודיעין. הוא נאסר על ידי המשטרה המקומית ופגש בתא המעצר את יוסף גלזמן, נציב בית"ר בליטא ומראשי המחתרת. גלזמן הסביר לו על מטרות המחתרת ושיתף אותו בתוכניות חשאיות נוספות. לאחר שחרורו הגביר את פעילותו במחתרת. ביום חיסול גטו וילנה, בספטמבר 1943, נפתח מרד מצומצם ולובוצקי יצא מהגטו יחד עם קבוצה של כ-100 פרטיזנים בפיקודו של אבא קובנר דרך תעלות הביוב והצטרף לפרטיזנים שפעלו ביערות הסביבה[2].

לובוצקי חי בגדוד פרטיזנים ביערות רודניקי, והשתתף בתקיפות על שיירות גרמניות ופשיטות על כפרים מקומיים[3]. אחותו ניוסה, היחידה ששרדה מבני משפחתו, לחמה עמו כפרטיזנית. באחד הקרבות, ב-3 במאי 1944, נפגע מקליע ברגלו, הפצע הזדהם, חום גופו עלה וחבריו הפרטיזנים חזו את מותו ואף כרו קבר עבורו. אולם אחות יהודיה פרטיזנית טיפלה בו בתחבושות עלים ובתרופות שנלקחו ממשלוח גרמני והצילה את חייו[4]. לימים בנה הרופא של אותה אחות טיפל בנכדו של לובוצקי, עשהאל[5], שנפצע במלחמת לבנון השנייה[6].

לובוצקי השתתף בכיבוש וילנה יחד עם כוחות הצבא האדום. לאחר שהגרמנים נסוגו גויס לשירות במשטרה החשאית של המשטר הסובייטי[7], הנ.ק.ו.ד., בזכות שליטתו בשפות האזור ועלה בדרגות הקצונה בין היתר בזכות משימת התקפה נגד טרוריסטים עליה פיקד. לימים קיבל על פעולה זו מדליה - "פרטיזן של מלחמת השחרור". בשנת 1945 עלה בידו להשתחרר מהשירות ולשוב לפולין, שם נתמנה להיות ראש ארגון הבריחה בפולין מטעם בית"ר. לובוצקי ארגן כמה ספינות מעפילים לארץ ישראל, ולאחר ששמע כי מלבד אחותו ניוסה, כל משפחתו נספתה עלה גם הוא בספינה טרנסילבניה מרומניה לארץ ישראל.

פעילותו באצ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל השלים לובוצקי את לימודי המשפטים שלו בתל אביב, סיים אותם בהצטיינות ועבד למחייתו. זמן קצר לאחר הגעתו הוא נפגש בדירת מסתור עם מנחם בגין אותו הכיר עוד מתנועת בית"ר ומהתקופה בה בגין היה פליט בווילנה והסתתר בבית הוריו של לובוצקי. בגין ביקש ממנו לזנוח את עבודתו ומינה אותו כקצין גיוס ארצי של האצ"ל[8]. בתפקידו זה גייס כאלפיים חברי אצ"ל חדשים, ובמקביל היה ראש קבוצה ברמת גן. באחת מהפעולות נעצר על ידי הבולשת הבריטית ועמד למשפט. הוא ניצל את ידיעותיו המשפטיות ויצא זכאי בטענה שהתובע לא הביא ראיות לכך שהאצ"ל הוא ארגון טרור. כיוון שידע שייעצר במהרה במעצר מנהלי על ידי הבולשת הבריטית, חמק מבית המשפט, שינה את זהותו והחליף את כתובתו.

לובוצקי השתתף בהתקפת האצ"ל על שדה התעופה הבריטי בלוד, ובהתקפת האצ"ל על יפו. בהגיע אוניית אלטלנה חבר לבגין בניסיון לגשר על הפערים בין האצ"ל לנציגי הממשלה שהציעו לבגין לרכוש את כל הנשק שעל סיפונה[9], בישיבה של מפקדי האצ"ל נדונה הצעת הרכישה, לובוצקי צידד בקבלת ההצעה אולם בגין התנגד נחרצות בטענה כי אין אנשי האצ"ל סוחרי נשק.[10] במלחמת השחרור גויס לחטיבת גולני ולחם בקרבות הבלימה בצפון ארץ ישראל.

לובוצקי בימי קום המדינה

לאחר הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תום קרבות מלחמת השחרור שירת עוד תקופה קצרה בתפקידי מטה בצה"ל ונאלץ להשתחרר בשל עברו כלוחם באצ"ל[11]. לאחר שחרורו שב למקצוע עריכת הדין. הוא עבד במשרדו של עו"ד אהרון פולונסקי. בהמשך לובוצקי פתח משרד עצמאי, היה פעיל בתנועת החרות וכיהן כיושב ראש ועדת הבחירות של התנועה וכיושב ראש בית הדין. בתפקידו כיושב ראש בית הדין של התנועה הכריע במשפט נגד שמואל תמיר[12] וגזר עליו הרחקה לזמן ממושך ממוסדות התנועה[13]. בראשית שנות השבעים נתמנה ליועץ המשפטי של תנועת החרות[14], ולאחר הקמת הליכוד כיועץ המשפטי הראשון של הליכוד, תפקיד אותו מילא בהתנדבות עד שנת 1992[15]. לובוצקי גם היה חבר בארגון הבונים החופשיים וכיהן כנשיא הלשכה בתל אביב.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחותו, ניוסה, שרדה את מלחמת העולם השנייה, נישאה לד"ר גרישה דלוגי וחיה בניו יורק. איסר לובוצקי נישא לרבקה (לבית משפחת בליזובסקי), ניצולת השואה שהעפילה לישראל ונולדו להם ארבעה ילדים. בנם, אלכס לובוצקי, הוא פרופסור למתמטיקה וכיהן כחבר כנסת, ובנם ד"ר יצחק לובוצקי הוא שופט בבית הדין לעבודה בתל אביב[16]. בתם שושנה ויילר ובנם מרדכי לובוצקי הם רופאים.

איסר לובוצקי נפטר ב-27 בפברואר 2009. על מצבתו נחקקו המילים: משפטן ואיש ספר, חבר בית"ר ומחתרת גטו וילנה, פרטיזן לוחם האצ"ל, מפעילי המחנה הלאומי בא"י[17].

לא דרכי האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת הספר לא דרכי האחרונה - סיפורו של איסר לובוצקי, בהוצאת ידיעות ספרים

לא דרכי האחרונה - סיפורו של איסר לובוצקי הוא ספר ביוגרפי שנכתב על תולדות חייו של איסר לובוצקי בידי נכדו, ד"ר עשהאל לובוצקי, בעריכת ד"ר טלי וישנה. הספר יצא לאור בשנת 2017 בהוצאת ידיעות ספרים, בשיתוף מרכז מורשת מנחם בגין. נשיא המדינה ראובן ריבלין[18], כתב במכתב ההקדמה לספר:

סיפורו של איסר לובוצקי הוא רומן ביוגרפי עוצר נשימה ומרתק... זה סיפור על נפש אחת, שהיא בו בזמן עולם מלא. נדירות הן הדמויות אשר סיפורן כה עשיר וכה שזור בקורותיו של העם היהודי בכלל ובדור התקומה בפרט, כדי כך שזיכרונן האישי הופך לזיכרון הקולקטיבי.

הספר נכתב על בסיס עדויות של איסר לובוצקי, שהוקלטו על ידי בני משפחתו[19], מרכז מורשת מנחם בגין ומרכזי שואה בעולם, בשילוב עם מחקר היסטורי[20]. לרגל השקת הספר נערך ביוני 2017 ערב עיון במרכז בגין בירושלים בהשתתפות הרצל מקוב, דב איכנולד, אלוף (במיל') יעקב עמידרור ופרופ' מוטי זלקין[21].


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017, עמוד 45.
  2. ^ עמיעד טאוב, בין תקומה לגבורה, מצב הרוח, גיליון 431, 28 באפריל 2017.
  3. ^ ליאת רגב, ראיון עם ד"ר עשהאל לובוצקי על סיפורו של סבו הפרטיזן איסר לובוצקי, "סידורים לשבת", רשת ב', 21.4.2017. קטע קול
  4. ^ יעל רייף, הגורל מצלצל פעמיים, מעריב, 15 באוגוסט 2012.
  5. ^ עשהאל לובוצקי מספר על סגירת המעגל ההיסטורית, גלי ישראל. קובץ וידאו
  6. ^ עשהאל לובוצקי, מן המדבר והלבנון, הוצאת ידיעות ספרים, 2008, עמוד 193.
  7. ^ איילת שליסל, אחד על אחד - ד"ר עשהאל לובוצקי, גילוי דעת, גיליון 354, 16 ביוני 2017.
  8. ^ איתמר מרילוס, מהפרטיזנים לאצ"ל, שביעי, גיליון 254, 28 באפריל 2017.
  9. ^ שלמה נקדימון, "אלטלנה" עמ' 188.
  10. ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. אלטלנה, עמודים 161-162.
  11. ^ בגלל השתייכות בעבר לאצ"ל פוטר פקיד אזרחי מהצבא, חרות, 2 בספטמבר 1949.
  12. ^ אב ביה"ד של "חרות" הפריד הדיון בתיק "אמסטרדם", מעריב, 18 בינואר 1967.
  13. ^ אמיר גולדשטיין, גח"ל בין משבר ללגיטימציה 'גוש-חרות-ליברלים' 1965 - 1969, חיבור לשם קבלת תואר 'דוקטור לפילוסופיה', ספטמבר 2005. עמודים 244-249.
  14. ^ מ. בן שחר, עו"ד איסר לובוצקי ז"ל - איש ההדר וציוני עד יומו האחרון, הירדן - עתון המחנה הלאומי, גיליון 225, 2009.
  15. ^ סמדר שיר, עולה לרגל, באתר ynet, מגזין "24 שעות", ידיעות אחרונות, 6 במאי 2017.
  16. ^ יצחק לובוצקי, באתר הרשות השופטת
  17. ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. אחרית דבר, עמוד 208.
  18. ^ נשיא המדינה מספר על פצוע צה"ל ד"ר עשהאל לובוצקי וסבו הפרטיזן איסר לובוצקי, יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל. קובץ וידאו
  19. ^ אראל סג"ל, ראיון עם מחבר הספר "לא דרכי האחרונה", ערב חדש, ערוץ 1, 29 במרץ 2017. קובץ וידאו
  20. ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. מבוא, עמודים 14-16.
  21. ^ ערב השקת הספר "לא דרכי האחרונה" מאת ד"ר עשהאל לובוצקי, מרכז מורשת מנחם בגין, 12 ביוני 2017. קובץ וידאו