מערכת הרבייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מערכת הרבייה (או מערכת המין) היא מכלול האיברים המשתתפים בתהליך הרבייה בייצורים חיים.

מערכת הרבייה במשמעותה הצרה ביותר כוללת את הגונדות - האיברים בהם מיוצרים, ולעתים מאוחסנים, תאי הרבייה (הגמטות). הגונדות אצל היונקים הם האשכים אצל הזכרים והשחלות אצל הנקבות.

כדי שתאי הרבייה הזכרי והנקבי יוכלו להיפגש (ולבצע הפריה) נדרשים איברים מסייעים. בנוסף, גופה של הנקבה כולל איברים בהם שוכנת הזיגוטה, אשר מאוחר יותר מתפתחת לעובר ולבסוף - לצאצא. ההגדרה הרחבה יותר, והנפוצה ביותר, של מערכת הרבייה, כוללת איברים אלו, כגון רחם, פין ונרתיק (ראו להלן).

במשמעותה הרחבה ביותר של מערכת הרבייה נכללים איברים המסייעים לזכר ולנקבה, במיוחד בבני אדם, לקיים יחסי מין, אשר תכליתם (הראשונית) היא קיום תהליך הרבייה. לפי משמעות זו נכללים במערכת הרבייה הנשית השדיים, הדגדגן ועוד.

מערכת הרבייה ביונקים מתחלקת לאיברי מין פנימיים (הרחם וצינור הזרע, למשל) ולאיברי מין חיצוניים (הפין והפות, למשל).

מערכת הרבייה של האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים מערכת הרבייה של האישה
תרשים מערכת הרבייה של האישה
  • שחלות(ovary) - בלוטות בהן נוצרים ומבשילים תאי הביצה. השחלות מייצרות ומפרישות את הורמוני המין הנקביים (שהם אסטרוגן ופרוגסטרון).
  • חצוצרה (uterine tubes) - צינור החצוצרה נמצא בסמוך לכל שחלה ותפקידו להעביר את הביציות מהשחלה אל הרחם. צינור הביצים (החצוצרה) הוא צינור דק ומפותל, מרופד מבפנים באפיתל רירי וריסני. סמוך לשחלה יוצר הצינור מבנה דמוי משפך ומכאן כינויו "חצוצרה". הביצית המשתחררת מהשחלה בתהליך הביוץ, מגיעה לחצוצרה ותאי הזרע מגיעים אף הם לאותו מקום, הפריה מתקיימת בחצוצרה והביצית המופרית מתגלגלת לרחם.
  • רחם (uterus) - איבר שרירי בצורת אגס, הבנוי מדופן שרירי ומחלל רחם העשיר בצינורות דם. הרחם מותאם לקליטת תא ביצה מופרה ולהתפתחות העובר.
  • צוואר הרחם - שריר טבעתי המקשר בין הרחם אל הנרתיק.
  • נרתיק (vagina) - צינור שרירי המכיל ריר חומצתי. שמגן מפני מיקרואורגניזמים הגורמים לזיהומים בנרתיק.
  • פתח איבר המין הנקבי - פתח חיצוני של מערכת הרבייה הנקבית.

אברי המין הפנימיים באגן כוללים את הרחם, החצוצרות, שחלה והנרתיק שחלקו מצוי באגן וחלקו בחיץ הנקביים (perineum). האיברים מכוסים בפריטונאום של ה-broad ligament. שלושה מבנים מחוברים לרחם: uterine tube, ovarian ligament ו-round ligament (עובר ב-inguinal canal כמו ductus deferens בזכר, נאחז בתת-עור של השפתיים הגדולות ותומך ברחם).

שחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השחלה ממוקמת בדופן הצדדי של האגן ומקובעת על ידי שני ליגמנטים אליו: suspensory ligament – קפל פריטונאום שבתוכו עוברים כלי הדם ovarian artery & vein והליגמנט הנוסף מחבר אותה לרחם – ovarian ligament.

חצוצרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החצוצרה כוללת כמה חלקים: fimbria – בעלות כושר תנועה ויכולת לשאוב פנימה נוזל פריטונאלי בו שטה הביצית שפרצה מהשחלה. Infundibulum – בצורת משפך ובקצהו הפימבריה. ampulla – החלק הגדול של החצוצרה בו מתרחשת ההפריה. isthmus – החלק הצר. intrauterine part – עובר בדופן הרחם. הזרעונים מגיעים לאמפולה, שם מתרחשת ההפריה. לחצוצרה יש שני פתחים: לחלל הבטן ולרחם. לכן, זיהום בנרתיק יכול להגיע דרך הרחם והחצוצרה אל החלל הפריטונאלי ולגרום ל-salpingitis ו-peritonitis – עשויות להווצר הדבקויות בתוך החצוצרה שיובילו לעקרות והדבקויות באיברים נוספים בחלל הבטן.

רחם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחם בעל שני חלקים: גוף (body) וצוואר (cervix). הגוף יותר שרירי ועבה והצוואר יותר צר ופיברוטי. בהריון הגוף גדל והצוואר נשאר כפקק לשמור על העובר. בין הצוואר לגוף ישנה היצרות – isthmus. מעל לכניסת החצוצרות, נמצא ה-fundus שמהווה חלק מהגוף. חלל הצוואר הוא ה-cervical canal ויש בו שתי הצרויות – internal and external os – את ה-external os אפשר לראות במבט מלמטה דרך הנרתיק. מבנה הדופן: השכבה הפנימית היא הרירית – endometrium- אנדומטריום (כולל בלוטות רבות שמזינות את העובר בתחילת ההתפתחות). השכבה האמצעית היא ה-myometrium – זוהי שכבה שרירית והיא העבה ביותר. השכבה החיצונית היא ה-broad ligament – perimetrium, הפריטונאום שעוטף את הרחם.

נרתיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר צינורי אשר מיועד לקבלת הפין בזמן המשגל והוא גם חלק מדרכי הלידה. זהו איבר בעל יכולת גבוהה להימתח. דופן הנרתיק בנויה משלוש שכבות: (מהפנימית לחיצונית)

  1. MUCOSA - רירית אשר מייצרת קיפולים רוחביים ומפרישה נוזל חומצי אשר חשוב לדיכוי גדילת החיידקים.
  2. שריר חלק
  3. רקמת חיבור אשר מחברת את הנרתיק לסביבה.

הנרתיק ממוקם Posterior לשופכה ואורכו כ10cm. פתח הנרתיק נקרא VAGINAL ORIFICE אשר מוביל ל-VAGINAL VESTIBUL (חדר כניסה) שהוא החלק הראשון של הנרתיק. ה-ORIFICE מכוסה על ידי קיפול של העור (אצל נשים אשר לא קיימו יחסי מין) ושמו HYMEN = קרום בתולין.

אברי המין החיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פות (VULVA) הוא שם כולל לכלל איברי המין החיצוניים. (שם נוסף – PUDENDUM)

  1. MONS PUBIS – מכוסה על ידי עור עם שערות. מתחת לעור נמצאת רקמת שומן אשר יוצרת כרית אשר תפקידה הוא לרכך את המגע על ה-PUBIC SYMPHYSIS (חיבור עצמות האגן).
  2. LABIA MAJORA – שפתיים גדולות – שני קיפולי עור עם שערות ומתחתם רקמה זיקפית (ERECTILE). מתחתם נמצאת רקמה ספוגית שכשאשר ישנו גירוי מיני היא מתמלאת בדם ומתנפחת.
  3. LABIA MINORA – שני קיפולי עור קטנים יותר ללא שערות הממוקמות Medial לשפתיים הגדולות. הם ממסגרות את ה-Vestibule Space ושם נמצא הפתח החיצוני של השופכה. Posterior לפתח השופכה נמצא פתח הנרתיק.

איברי המין הנשיים החיצוניים דבוקים ל-perineal membrane מלמטה. בין השפתיים הקטנות יש רווח – vestibule of vagina – לכאן נפתחים השופכה והנרתיק. משני צידי ה-vestibule יש גופים ספוגיים – bulb of vestibule – כמו ה-bulb of penis בגבר. גם לדגדגן יש גופים ספוגיים – crura of clitoris שמתאחדים ליצירת ה-body of clitoris ובקצה ה-body נמצא ה-glans clitoris. מאחורי ה-bulb נפתחות Greater Vestibular glands of Bartholin- שמפרישות חומר סיכה בתחילת ההתרגשות המינית. הגופים הספוגיים מכוסים בשרירים דומים לאלו של הגבר: bulbospongiosus ו-ischiocavernosus. גם כאן יש זקפה בגופים הספוגיים ותפקיד השרירים הוא לחסום ניקוז ורידי ולהשהות את הזקפה. בנוסף, ה-spongiosus משמש ספינקטר ועוזר להתהדקות סביב הפין (גם הזקפה עוזרת להתהדקות). זקפת הדגדגן דוחפת את ה-glans קדימה כך שיקבל יותר גירוי עורי. ה- ה-mons pubis הממוקמת קדמית לעצם הפוביס, הינה בליטת שומן שמתכסה בשיער בהתבגרות וקדמית לו ממוקמות השפתיים הגדולות שגם הן מתכסות בשיער בהתבגרות. השפתיים הקטנות הן רק קפל עור ולא מכסות על שום דבר – הן יוצרות את עורלת האישה (prepuce) כשהן מתחברות מקדימה והיא מקיפה את ה-glans clitoris.

מערכת הרבייה של הגבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים מערכת הרבייה של הגבר
תרשים מערכת הרבייה של הגבר
  1. שלפוחית השתן
  2. עצם החיק
  3. פין
  4. רקמה זקיפה
  5. עטרה
  6. עורלה
  7. פתח השופכה
  8. סיגמואיד
  9. חלחולת
  10. שלפוחית הזרע
  11. צינור הזרע
  12. בלוטת הערמונית
  13. בלוטות קאופר
  14. פי הטבעת
  15. צינור הזרע
  16. יותרת האשך
  17. אשך
  18. כיס האשכים
  • שק האשכים - שק עור. הטמפרטורה בו היא 35 מעלות (טמפרטורה זו נחוצה להתפתחותם התקנית של תאי הזרע, להבשלתם ולקבלת כושר תנועה וכושר הפריה כדי שהם יהיו מוכנים להפריה).
  • אשכים - בלוטות בהן נוצרים תאי זרע. האשכים מייצרים ומפרישים את הורמון המין הזכרי (שהוא טסטוסטרון).
  • יותרת האשך - תחילת צינור מוביל הזרע. בתוכו מאוכסנים ומבשילים תאי הזרע.
  • צינור הזרע - דרכו עוברים תאי הזרע מהאשכים אל השופכה
  • שלפוחית הזרע ובלוטת הערמונית - מספקות 90 אחוז מנוזל הזרע.
  • שופכה - צינור הנמצא באיבר הזכרות. דרכו יוצאים השופכה, נוזל הזרמה, המורכב מתאי הזרע, ונוזל הזרע.
  • פין - איבר חיצוני המכיל את השופכה.
  • פתח איבר המין הזכרי - פתח חיצוני של מערכת המין הזכרי ושל השופכה.

מהלך צינור הזרע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-scrotum (כיס האשכים) מצויים ה-testis (האשכים) וה-epididymis (בלוטת יותרת האשך) שמעליו. באשך נוצרים הזרעונים והם נאגרים באפידידימיס עד השפיכה. האפידידימיס הוא צינור ארוך ומפותל, כאשר בקצה התחתון של ה-testis הוא נעשה צינור ישר ונקרא ductus deferens. ה-ductus deferens יוצא משק האשכים, עובר ב-inguinal canal ונכנס לאגן. באגן הוא מגיע למשטח האחורי של שלפוחית השתן שם הוא מתרחב, ההתרחבות נקראת ampulla of ductus deferens. לטרלית (באופן צדדי) לאמפולה ישנה בלוטה שנקרא seminal vesicle . הבלוטה מפרישה את רוב נוזל הזרע – נוזל לבן וסמיך שעשיר בפרוקטוז (הפרוקטוז מספק אנרגיה לזרעונים). צינור הבלוטה מתחבר לאמפולה ויחד הם יוצרים את ה-ejaculatory duct. ה-ejaculatory duct נפתח ל-urethra בתוך הערמונית. האורטרה (שופכה) יוצאת מהערמונית. מתחת לערמונית יש external urethral sphincter – זהו ספינקטר רצוני. בצוואר השלפוחית בגברים בלבד נמצא ה-internal sphincter שאינו רצוני. על מנת להיכנס לפין, ה-urethra חודרת את ה-perineal membrane.

הפין עשוי שלושה גופים ספוגיים: corpus spongiosum ("בעל חורים עדינים") ושני corpus cavernosum ("בעלי חורים גדולים"). ה-urethra עוברת לכל אורך ה-corpus spongiosum שכולל שני חלקים מורחבים: פרוקסימלית (קרוב יותר לגוף) ה-bulb ודיסטלית ה-glans penis.

בלוטה נוספת היא ה-bulbourethral gland שלא משתתפת בייצור נוזל הזרע אלא משמנת את האורתרה בתחילת ההתרגשות המינית לפני מעבר הזרע. היא ממוקמת מעל ה-perineal membrane, חודרת אותה ונכנסת ל-urethra כשהיא עוברת בbulb (ומכאן שמה).

האשך ושק האשכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שק האשכים מורכב משכבות שהמשכיות עם שכבות בדופן הבטן – האשך דחף את השכבות לתוך שק האשכים כשיצא מהבטן בשלבים הראשונים לחיים. תפקיד שק האשכים הוא לשמור על טמפרטורה קבועה – כשקר האשכים מתקרבים לגוף בעזרת סיבי שריר חלק – dartos muscle בdartos fascia והשריר הקרמסטרי. כשחם, השק מאפשר איבוד חום (אין הרבה שערות- מנגנון איבוד חום מהיר יותר, וכן תת-העור נטול שומן). תוך האשכים: ישנן מחיצות וביניהן צינורות שנקראים seminiferous tubules (מובילי זרע) בתוכם נוצרים הזרעונים. בסופו של דבר הזרעונים נשפכים ל-epididymis המפותל והארוך שכולל ראש (head), גוף (body) וזנב (tail). בזמן השפיכה דופן ה-epididymis מתכווצת והזרעונים נזרקים לחלק הישר – ductus deferens. ה-ductus deferens מלווה בכלי דם ולימפה – וכל המבנה האמור נקרא spermatic cord. חבל זה מכיל: ductus deferens, testicular artery & vein, עצבים ועטיפות מדופן שק האשכים.

הערמונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערמונית ממוקמת מתחת לשלפוחית השתן וקדמית לרקטום (אפשר למשש אותה מכיוון הרקטום).

תוך הערמונית: בחתך רוחב – בתוך רשת שרירים וסיבים מצויות כ- 50 בלוטות שההפרשה שלהן יוצרת כשליש מנוזל הזרע – זהו נוזל לבן, דליל ובסיסי שמעניק לזרע ריח אופייני. הנוזל כולל אנזים שמונע את הדבקות (קרישת) הזרעונים – חיוני לחיות של נוזל הזרע. הבלוטות נפתחות ל-prostatic urethra. אם נסתכל על המשטח האחורי של ה-prostatic urethra, אפשר לראות urethral crest שאליו נפתחים ה-ejaculatory ducts ואת ה-prosthatic utricle – שריד עוברי של הרחם (דרכו עובר החתך הרוחבי). הבלוטות- prostatic glands- נפתחות לצידי הרכסים, לשקע שנקרא prostatic sinus.

השופכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופכה של הגבר בעלת 3 חלקים: הראשון – prostatic urethra, השני – intermedious urethra והשלישי – spongy urethra. אל החלק הראשון נפתחים ה-ejaculatory ducts וה-prostatic glands. בחלק השני קיים חלק צר אשר מוקף בספינקטר הרצוני. אל החלק השלישי נפתחת ה-bulbourethral gland . בחלק הפרוקסימלי של ה-spongy urethra היא עוברת בbulb ושם היא מורחבת.

הפין[עריכת קוד מקור | עריכה]

העורקים שעוברים בפין הם dorsal artery ו-deep artery – סעיפים של ה-internal pudendal artery. הוריד העיקרי הוא ה-deep dorsal vein. העצבים החשובים הם ה-dorsal nerve (סנסורי) ולצידי הוריד עוברים עצבים אוטונומיים סימפתטיים ופארה-סימפתטיים. העצבים הפארה-סימפתטיים מרחיבים את העורקים ואת החללים כדי שיגיע יותר דם ותתרחש זקפה. כל המבנים הללו מוקפים בפאציה עבה – deep/buck's fascia. כאשר הגופים הספוגיים מתרחבים, הוריד נלחץ כנגד הפאציה והדם נשאר בפין. ניתן לחלק את הפין לשורש (root) וגוף (body). השורש בנוי מbulb ושתי רגליים – crus penis. ה-bulb הופך ל-corpus spongiosum והרגליים ל-corpus cavernosum. ה-urethra עוברת ב-corpus spongiosum וכל המבנים דבוקים ל-perineal membrane – החלק שדבוק לממברנה הוא השורש והחלק החופשי הוא הגוף. הליגמנט בקו האמצע הוא ה-perineal body. השורש עטוף בשרירים – ה-bulb עטוף ב-bulbospongiosus muscle וה-crus ב-ischiocavernosus muscle. תפקיד השרירים הוא ללחוץ על הוורידים וכך להשהות את הזקפה. בסוף השפיכה השריר bulbospongiosus (מקיף את כל הפין ולוחץ יותר ביעילות על ה-deep dorsal vein) מתכווץ בצורה ריתמית כדי לזרוק את שארית נוזל הזרע. גם בהשתנה השריר מתכווץ וזורק את שארית השתן.

האגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קירות ורצפת האגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קירות האגן מורכבים מה-piriformis muscle - שריר המהווה את קיר האגן האחורי, וה-obturator internous- המהווה את הקיר הלטרלי (הצידי). רצפת האגן מורכבת משני שרירים: levator ani muscle- שריר המחולק לשריר ימני ושמאלי המתחברים בקו האמצע ויוצרים תפר, וה-coccygeus muscle- משלים את החלק האחורי של רצפת האגן.

משולשי האגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצפת האגן תוחמת את ה-pelvis ומתחתיו מצוי ה-perineum - בין הירכיים ומתחת ל-levator ani. ניתן לחלק חלק זה למעוין הנחלק לשני משולשים – urogenital קדמי ו-anal אחורי. במשולש ה-urogenital יש ממברנה – perineal membrane. אצל הגבר רק ה-urethra חודרת אותה (וה-bulbourethral gland – בהמשך) ואצל האישה חודרים את הממברנה ה-urethra וה-vagina. איברי המין החיצוניים דבוקים אל הממברנה מלמטה, תפקידה לשמש להם בסיס. אצל האישה דבוקים לממברנה מבנים ספוגיים והשפתיים, אצל הגבר מבנים ספוגיים של הפין.

הזדקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הבדל ברור בין הגבר לאישה בכל הקשור להזדקנות מערכת הרבייה. בעוד מערכת הרבייה של הגבר תקינה לחלוטין עד מותו (אם נתעלם מהמצב הבריאותי החלש בדרך כלל בגיל מבוגר), והוא מסוגל להוליד גם בגיל מבוגר מאוד; האישה איננה מסוגלת להיכנס להיריון וללדת לאחר גיל המעבר. עם זאת, הרחם נשאר צעיר ותקין. למרות האמור לעיל, התפקוד המיני אצל רוב הגברים יורד ככל שהם מתבגרים, ורק כשליש מן הגברים מעל גיל שמונים ממשיכים להיות פעילים מינית.

השפעות הזִקנה על הגבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גיל המעבר אצל גברים

ככל שהגבר מזדקן הוא מייצר פחות מההורמון טסטוסטרון. הירידה בייצור היא כאחוז אחד בכל שנה, והיא מתחילה בערך מגיל ארבעים. גם ייצור תאי הזרע ליום יורד ככל שהגבר מזדקן, וכך גם מופחתים תאי הזרע הפעילים. כתוצאה מכל אלה, ילדים שנולדים מגברים זקנים עלולים להיות בעלי פגמים מולדים, דבר המצביע על האפשרות שהזרע של הגבר הזקן מכיל יותר מוטציות גנטיות. אצל רוב הגברים הזקנים התדירות ביחסי מין נמוכה יותר, והתגובה המינית שלהם איטית יותר. הטענה הנפוצה היא שהשינויים האלה במערכת הרבייה הגברית נובעים מהירידה ברמות הטסטוסטרון בדם[1], אך עדיין הטענה אינה מבוססת מספיק ואין ידוע בבירור אם אכן השינויים נובעים מרמת טסטוסטרון נמוכה, היות שאצל אחדים מהגברים יש רמת טסטוסטרון גבוהה יותר בגיל שבעים, ייצור תאי זרע גבוה יותר ויחסי מין תדירים יותר מאשר אצל גברים צעירים בריאים בגיל עשרים[2]. כמו כן, בנפח האשכים וברמות הגונאדוטרופינים, ישנה עלייה ככל שהגברים מזדקנים. כלומר: בעוד התפקוד של איברי המין "יורד" בדרך כלל ככל שהגבר מזדקן, התפקוד של חלק המוח האחראי על מערכת הרבייה (בלוטת יותרת המוח) "עולה".

השפעות הזִקנה על האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גיל המעבר אצל נשים

אצל האישה, לעומת הגבר, מערכת הרבייה מפסיקה, כאמור, להיות כשירה בגיל חמישים ואחת בממוצע במדינות המפותחות. הסיבה לכך היא הפסקת הביוץ והמחזור חודשי. אישה, שלא כגבר, אינה מייצרת בחייה ביציות. לאישה יש כבר בחודש החמישי להתפתחותה ברחם אמה כל הביציות שיהיו לה אי-פעם, וכמות הביציות מתחילה לרדת כמעט מידית, כשהרבה מהן מתות. בשעת הלידה יש לאישה כ-400,000 ביציות שהן כרבע מסך כל הביציות שהיו לה בהתחלה. בגיל ההתבגרות יש לאישה רק אחד חלקי 13 מסך זה, וקצב איבוד הביציות ממשיך להיות קבוע עד גיל 35 בערך, ואז קצב האיבוד מכפיל את עצמו. הפסקת הביוץ והמחזור מתרחשת כשלא נותרו בשחלות כמות מספקת של ביציות כדי לייצר מספיק הורמונים לצורך השלמת המחזור. במצב הזה גם הגונאדוטרופינים (שבדרך כלל אחראים להתפתחות הביצית) אינם יכולים לגרום לשחלות לפתח עוד ביציות לכדי ביוץ או לגרום להן לייצר עוד אסטרוגן ופרוגסטרון האחראים לתקינות תהליך הביוץ. הפסקת הפוריות באישה הוא אם כן תהליך ארוך ומתמשך שאינו קורה בבת אחת. התהליך מתחיל כבר בשלב המוקדם של היות האישה ברחם, באותו הרגע שבו מתחילות למות הביציות, וכמות הביציות של האישה הולכת ומופחתת. ואכן ההשפעה של התהליך ניכרת כבר מגיל 35, הגיל בו מתקשות יותר הנשים להרות ולשמור על הריון. כמו כן הסיכוי שתינוקות יהיו פגומים גנטית או ימותו בזמן הלידה מכפיל את עצמו באישה מגיל 35.

תאוריות לסיבת הפסקת הפוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן שתי תאוריות המנסות לתת מענה מדוע האישה בנויה באופן שפוריותה תיפסק בגיל די מוקדם בחייה:

  • התאוריה הראשונה היא שבני אדם מעוצבים פיזיולוגית כדי לתפקד כמספר השנים ששרדו בהן במהלך האבולוציה. לפי תפיסה זו, ריבוי נשים מגיל שישים ומעלה הוא תופעה חדשה של מאות השנים האחרונות שנובעת משיפור איכות החיים כגון תנאי התברואה, ההיגיינה והדברת המחלות המידבקות באמצעות תרופות מודרניות. על כן הפיזיולגיה הפנימית עדיין לא השיגה את השינויים הסביבתיים. מאחר שייצור הביציות מגביר את הסיכון למוטציות גנטיות, הפיזיולוגיה בהיסטוריה לא נתנה לייצר אלא כמות הביציות לה האישה תזדקק. מעבר לכך הן רק מזיקות ולכן הופסקה יצירתן. את העדכונים על הישרדות המתמשכת יותר של האישה המודרנית, הפיזיולוגיה כאמור, לא השיגה.
  • התאוריה השנייה היא שהפסקת הביוץ והמחזור היא תוצאה מהזהירות הטבעית של הגוף האישה מסיכון בריאותה, כדי שתוכל לגדל את הילדים האחרונים שנולדו לה ואת נכדיה. בגלל הסיכון הגבוה שבלידה בגיל מבוגר, מבכרת האישה את הבטחת אורך חייה באופן שיספק לגידול הילדים, מאשר להביא ילדים נוספים. הבטחת הגידול, שהיא בעצם עזרה לילדים להתרבות, מהווה אלטרנטיבה הגיונית לאפשרות שהיא עצמה תמשיך להתרבות, וזאת כטקטיקה מוצלחת יותר של העברת הגנים. הטבע העדיף אפוא גנים שמפסיקים את פעילות מערכת הרבייה, כדי לשחרר את האנרגיה שלה לטיפול בילדים שנולדו כבר.

ישנם חיזוקים לשתי התאוריות, כך שאין אפשרות לקבוע איזו מהן נכונה יותר. חיזוקים לתאוריה הראשונה נמצאו כשהחזיקו נקבות של מיני יונקים, כגון חולדות בתנאים מוגנים במעבדה, ואף על פי כן הן גילו הזדקנות במערכת הרבייה מוקדם יותר מאשר אצל הזכרים של אותו מין. ההבדל הזה אינו ניתן להסבר על ידי התאוריה השנייה, אלא על ידי התאוריה הראשונה, כי החולדות, למשל, מטפלות בצאצאיהן פחות מחודשיים. חיזוקים לתאוריה השנייה נמצאו כאשר התבוננו בנקבות של מיני לווייתנים, כגון הקטלן. גורי הלווייתנים דורשים טיפול לתקופה ארוכה והנקבות של אותם לווייתנים מגדלות את צאצאיהן תקופה ארוכה. גם אצל הלווייתנים מערכת הרבייה של הנקבה מפסיקה לתפקד זמן רב לפני מיתתה ומוקדם יותר מאצל הזכרים. מאחר שאצל הלווייתנים אין סיבה לחשוב שחייהם התארכו במאות השנים האחרונות, התאוריה השנייה היא היחידה המסבירה את הפסקת פעילות מערכת הרבייה מוקדם כל כך בחייהן של הנקבות.

סיבת ההבדל בין זכר לנקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, ההבדל בין הנקבה לזכר נעוץ בכך שבעוד הזכר מייצר באופן יומיומי תאי זרע חדשים, הנקבה לעומתו מאבדת בקצב יומי מהביציות שלה. לא ידועה סיבה ברורה מדוע האישה מפסיקה לייצר את תאי המין שלה (הביציות) עוד לפני שנולדה בעוד שהזכר מייצר אותם (תאי הזרע) לכל אורך חייו. הפיזיולוגים העלו אפשרות שהדבר קשור עם העובדה שבכל פעם שתא מתחלק גדלים סיכוייו למוטציות גנטיות. ביציות האישה הן תוצר של כ-33 התחלקויות תאים בלבד לאחר ההפריה, בעוד תאי הזרע של הזכר - גם של הצעיר - הם תוצר של כמה מאות התחלקויות תאים. כמענה לכך שאצל הזכר הסיכוי למוטציות גנטיות מסוכנות לעובר גבוה הרבה יותר מאשר אצל הנקבה, בא הייצור והריבוי המוגבר תאי זרע. כך שכשהגבר יפלוט את מאות מיליוני תאי הזרע בשעת הביוץ, עדיין יהיה סיכוי טוב שהביצית תפגוש תאי זרע טובים ולא תאי זרע בעלי מוטציות גנטיות רציניות. מאידך, הנקבה שאצלה הסיכוי להימצאות בביציות מוטציות גנטיות קטן בהרבה, איננה זקוקה ליותר מאלף ביציות לפני כל ביוץ, שאחת מהן - הטובה - תשתחרר מהשחלה ויפרו אותה. הייצור המוגבר של תאי מין הזכר הוא אם כן איזון של הסיכון כדי לתת סיכוי טוב יותר; מה שאצל הנקבה - שאצלה הסיכון אינו גדול - הוא (האיזון) אינו נדרש.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סטיבן נ. אוסטד, המסע שלא ייאמן, הד ארצי 2000

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך בכתבה בעיתון הארץ, בכתבה ב- ynet ובכתבה בוואלה!
  2. ^ סטיבן נ. אוסטד, המסע שלא ייאמן, הד ארצי 2000