אנמארי שוורצנבך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אנמארי שוורצנבך
Annemarie Schwarzenbach
AnnemarieSchwarzenbach.jpg
לידה 23 במאי 1908
ציריך, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
נהרגה 15 בנובמבר 1942 (בגיל 34)
שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת ציריך עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע סופרת, צלמת, עיתונאית, ארכאולוגית, פילוסופית, משוררת, חוקרת ארצות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אנמארי מינה רנה שוורצנבך (גרמנית: Annemarie Minna Renée Schwarzenbach;‏ 23 במאי 190815 בנובמבר 1942) הייתה סופרת, עיתונאית וצלמת שווייצרית.

ראשית חייה והשכלתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנמארי שוורצנבך נולדה בציריך, בשווייץ. כשהייתה בת ארבע, עברה המשפחה לאחוזת בוקן בהורגן, ליד אגם ציריך, שם גדלה. אביה, אלפרד שוורצנבך, היה איש עסקים אמיד בתעשיית המשי, ואמה הייתה רנה שוורצנבאך-וילה, ביסקסואלית, בתו של הגנרל השווצרי אולריך וילה, מצאצאי האצולה גרמנית.

מגיל צעיר שוורצנבך סיגלה לעצמה לבוש וקוד התנהגות גברי, בעידודה של אמה. בבגרותה, היו לעיתים קרובות פונים אליה כאל גבר צעיר. על פי ספר המסע של אלה מאילארט, שנסעה עם שוורצנבך לקבול, האחרונה נהנתה שפנו אליה בלשון זכר[1].

שוורצנבך למדה בבית ספר פרטי בציריך ומגיל צעיר שאפה להיות סופרת. את לימודיה האקדמיים עשתה בציריך ופריז, וקיבלה את הדוקטורט שלה בהיסטוריה מאוניברסיטת ציריך בגיל 23. היא התחילה לכתוב בעודה סטודנטית. זמן קצר לאחר שסיימה את לימודיה היא פרסמה את הרומן הראשון שלה Freunde um Bernhard ("חברים מסביב לברנהרד"), שקיבל ביקורות טובות[2].

חיים בברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1930 היא פגשה את אריקה מאן ובין השתיים התפתח קשר רומנטי קצר, אחריו נשארו חברות. לאחר הפרידה, שוורצנבך נשארה בברלין ומצאה נפש תאומה בקלאוס, אחיה של אריקה, ומשפחת מאן הפכה למשפחה מורחבת לשוורצנבך. היא וקלאוס החלו להשתמש בסמים יחד. שוורצנבך חיה חיים סוערים בברלין (בשכונת וסטנד) לקראת סופה של רפובליקת ויימאר. חברתה השחקנית, רות לנדסהוף, סיפרה: "היא חיה על הקצה, שתתה יותר ומידי מעולם לא הלכה לישון לפני עלות השחר". היה לה יופי אנדרוגיני שמשך אליה גברים וגם נשים[3].

ב-1932 שוורצנבך תכננה נסיעה ארוכה לפרס במכונית יחד עם קלאוס, אריקה מאן, וחבר ילדות של האחים מאן, האמן ריצ'רד הלגרטן. ערב לפני היציאה למסע, ב-4 במאי, הלגרטן, שסבל מדיכאון, ירה בעצמו. החבורה ביטלה את הטיול ונסעה בהמשך החודש לוונציה.  

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, החיים הבוהמניים בברלין הסתיימו ומשפחתה של שוורצנבך לחצה על שוורצנבך לחזור לשווייץ. כמה מחברי משפחתה הזדהו עם הימין הקיצוני השווייצרי ותמכו בגרמניה הנאצית, דבר שיצר מתיחות עם בין שוורצנבך ומשפחתה. הוריה הפצירו בה לוותר על הידידות שלה עם האחים מאן ולא להתנגד (ואף לתמוך) בהיטלר. היא ביטלה הצעה זו על הסף משום שהייתה מחויבת לתנועה האנטי-פשיסטית ומעגל מכריה כלל יהודים ופעילים שברחו מגרמניה בגלל השקפותיהם הפוליטיות. החל ממאי 1933 היא סייעה כלכלית לקלאוס מאן להוציא לאור כתב עת ספרותי באמסטרדם, Die Sammlung[4]. השילוב בין הסכסוך שלה עם משפחתה, המאבק המתמשך שלה בדיכאון, והתמכרויותיה, היו בין הגורמים המאיצים שהובילו לניסיון ההתאבדות הראשון שלה[5].

מסעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוורצנבך משוחחת עם סטודנטית במכללת ווסליאן, במייקון, ג'ורג'יה ארצות הברית. צלמת: ברברה המילטון-רייט

שוורצנבך נסעה עם קלאוס מאן לאיטליה, צרפת וסקנדינביה, ב-1932 ו-1933. בשנת 1933 היא גם נסעה עם הצלמת מריאן ברסלאואר (אנ') לספרד שם ברסלאואר צילמה[6]. שוורצנבך הייתה למוזה של ברסלאואר. האחרונה אמרה על שוורצנבך "היא לא הייתה אישה ולא גבר, אלא מלאך, מלאך"[7]. מאוחר יותר באותה השנה שוורצנבך נסעה לפרס. כשחזרה לשווייץ, היא ליוותה את קלאוס מאן לכנס הראשון של איגוד הסופרים הסובייטי במוסקבה[8]. לקראת הנסיעה הבאה שלה היא הציעה למאן להתחתן, אף על פי שהייתה לסבית והוא ביסקסואל, אך דבר לא יצא מהצעה זו.

ב-1935 שוורצנבך חזרה לפרס שם פגשה דיפלומט צרפתי אשיי-קלוד קלאראק (Achille-Claude Clarac), הומוסקסואל. הם הכירו אחד את השנייה במשך כמה שבועות בלבד, ונשאו נישואי נוחות. שוורצנבך קיבלה דרכון דיפלומטי צרפתי אשר איפשר לה לנסוע בחופשיות בעולם. והנישואים לגבר, כך קיוותה, יסייעו לה להתקבל על ידי משפחתה[9]. הזוג חי יחד במשך זמן מה בטהרן, בתקופת שהותה בפרס היא חזרה להשתמש במורפיום, והתמכרה לו[10].

היא חזרה לשווייץ לחופשה ומשם יצאה למסע נוסף לרוסיה ולמדינות הבלקן במכונית בעקבות לורנץ סלדין (Lorenz Saladin). היא למדה על מסעותיו של סלדין, מטפס הרים, עיתונאי וצלם שווייצרי מתמונות שלו בעיתונים שווייצרים. במוסקבה היא רכשה את סרטי הצילום שלו ממטפסים שנסעו איתו. היא חזרה לשווייץ בכוונה לכותב את הספר, אך עם שובה, היא חששה לחוש שוב את הבידוד שחוותה בעת שהותה בטהרן, ועל כן שכרה בית בסילס שבאזור גראובינדן, שהפך למקום מפלט לה ולחבריה. בסילס היא כתבה את הספר על לורנץ סלדין  (Lorenz Saladin: Ein Leben für die Berge) שהפך לרב מכר. ההקדמה לספר נכתבה על ידי סוון הדין[11]. היא כתבה באותה התקופה ספר נוסף, Tod in Persien ("מוות בפרס"), אשר לא פורסם בגרסתו המלאה עד 1998.

בשנת 1937 ו-1938 שוורצנבך צילמה את עליית הפאשיזם באירופה ומשם נסעה לראשונה לארצות הברית עם חברתה הצלמת ברברה המילטון-רייט. השתיים נסעו לאורך החוף המזרחי ומיין והמשיכו לדרום ארצות הברית ומשם לאזורי הכרייה בסביבת פיטסבורג. הצילומים שלהן תיעדו את שנות השפל הגדול[12].

גברים עם משקל בשוק בקאבול שצלמה שוורצבך

ביוני 1939, בניסיון להתמודד עם התמכרותה לסמים שוורצנבך החליטה לברוח מאירופה לטיול באפגניסטן עם האתנולוגית אלה מאילארט. מאילארט ערכה מסע במשאית מאיסטנבול להודו שנתיים קודם והיו לה זיכרונות טובים מהטיול. לקראת הנסיעה שוורצנבך למדה מכונאות רכב בסיסית כדי שתוכל לטפל ברכב במהלך המסע. הן יצאו למסע במכונית מסוג פורד דלקוס שהייתה מלאה בציוד. שוורצנבך צילמה ומאילארט הסריטה. לכל אחת מהן הייתה גם מכונת כתיבה[13]. הן החלו את המסע בז'נבה ועברו דרך איסטנבול, טרבזון, טהרן ובאפגניסטן הן לקחו את הנתיב הצפוני מהראט לקאבול. הן היו בקאבול בשעה שפרצה מלחמת העולם השנייה. באפגניסטן שוורצנבך חלתה בברונכיטיס ומחלות אחרות, אבל היא המשיכה את המסע לטורקמניסטן. בקאבול הן נפרדו, כשמאילארט מיואשת מהשימוש בסמים של חברתה למסע וחוסר יכולתה להיגמל. הן נפגשו פעם נוספת, ב-1940, בספינה בדרך חזרה לאירופה. מאילארט מתארת את המסע בספרה משנת 1947, The Cruel Way ("הדרך האכזרית"), אשר הוקדש ל"כריסטינה" (שם שמאילארט בחרה לשוורצנבך בספר זה, על פי דרישה של אמה של האחרונה שלא רצתה שיפורסם מידע שלילי עליה)[14][15]. הספר עובד לסרט, The Journey to Kafiristan ("המסע לקפיריסטן"), בשנת 2001‏[16]. בחלק של המסע בו נסעה לבדה, שוורצנבך התאהבה בריה הקין שהיא ובעלה ג'וסף הקין היו ראשי המשלחת הארכאולוגית לאפגניסטן. שוורצנבך הייתה איתם תקופה בקאבול[13]. כמו כן היה לה קשר רומנטי עם בתו של השגריר הטורקי.

אחרי ששבה מאפגניסטן, נסעה שוורצנבך לארצות הברית, שם פגשה שוב את חבריה ממשפחת מאן. הם פעלו יחד לסייע לפליטים שהגיעו מאירופה. כשאריקה מאן החליטה לנסוע ללונדון, שוורצנבך התאכזבה ומהר מאוד התפכחה מאשליית החיים בארצות הברית. חייה שם הפכו עוד יותר מורכבים כשהסופרת קארסון מקאלרס התאהבה בה. ("ידעתי שפניה ירדפו אותי כל חיי", כתבה מקאלרס). הרגשות החזקים לא היו הדדים ושוורצנבך נמנעה מלפגוש אותה. בהמשך הן התכתבו בעיקר בנושאים הנוגעים לכתיבה ספרותית[17]. קרסון הקדישה לשוורצנבך את הרומן Reflections in a Golden Eye ("השתקפויות בעין הזהב"). באותו הזמן, היא הייתה מעורבת במערכת יחסים מורכבת עם הברונסה מרגוט פון אופל, אשתו של יצרן כלי רכב גרמני[18], ובמקביל היו לה רגשות כלפי אריקה מאן[19]. מערכות יחסים אלו הובילו לעוד התקף של דיכאון, ואחריו ניסיון התאבדות. היא שוחררה מבית החולים בו אושפזה רק בתנאי שתעזוב את ארצות הברית. 

במרץ 1941 שוורצנבך חזרה לשווייץ לזמן קצר. היא נסעה עם תעודת עיתונאי וסיקרה את כוחות צרפת החופשית בקונגו הבלגית אך נמנעה מלנקוט עמדה. במאי 1942, בליסבון היא פגשה את העיתונאית הגרמנית מרגרט בוורי (Margret Boveri), שגורשה מארצות הברית. הן חיבבו האחת את השנייה, אך בוורי לא התרשמה מעבודתה של שוורצנבך. ביוני 1942 בתטואן היא נפגשה שוב עם בעלה, אשיי-קלוד קלאראק לפני שחזר לשווייץ.

בקיץ 1942 בזמן ששהתה בביתה בסילס, היא ניסתה להתקבל ככתבת בעיתון שווייצרי בליסבון. השחקנית תרזה גיזה התגוררה איתה באותה התקופה.

ב-7 בספטמבר 1942 באנגנדין שבאלפים השווצרים, שוורצנבך נפלה מאופניים ונפצע קשה בראשה. בעקבות טעות אבחון במרפאה, היא נפטרה ב-15 בנובמבר. בתקופה האחרונה לחייה אמה מנעה מבעלה ומחבריה לבקר אותה. לאחר מותה, רנה שוורצנבך השמידה את כל המכתבים והיומנים שהיו בהישג ידה. חומרים נוספים נשמרו על ידי חבריה של שוורצנבך, והועברו בהמשך לארכיון הספרות השווייצרי בברן.

שוורצנבך בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המראה הייחודי, האנדרוגיני, של שוורצנבך הותיר רושם על החוגים האינטלקטואליים שבהם הסתובבה. הסופר תומאס מאן, שילדיו היו ביחסי חברות עם שוורצנבך, כינה אותה "מלאך מושחת". היא הייתה גם השראה לסופרת האמריקאית קרסון מק'קלרס שכעבור שבעים שנה תכתוב סוזאן וגה, את השיר "מאהבת, אהובה" בהשארת הרגשות המורכבים של מק'קלרס לשוורצנבאך ("כולם רוצים אותך / כולם אוהבים אותך / איך אני יכול להתחרות?")[20].

ב-1933 בעת טיול משותף לספרד, הצלמת מריאן ברסלאואר, צילמה את הפורטרטים שתרמו להחזרתה של שוורצנבאך למודעות הציבורית בשנות ה-90[21].

ב-15 בנובמבר 2017, שחררה הספרייה הלאומית השווייצרית יותר 3,000 תמונות של שוורצנבאך ברישיון חופשי[22].

מעצבת האופנה, קלייר וואיט קלר, עיצבה את קולציית הקיץ 2019 לנשים של בית אופנה צרפתי ז'יבנשי בהשראתה של שוורצנבאך[23].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנמארי שוורצנבך בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Annemarie Schwarzenbach, All the Roads are Open, תרגום: Isabel Fargo Cole, Seagull Books, 2011, עמ' 6
  2. ^ Schwarzenbach, Alexis (19 באוגוסט 2013). "Schriftsteller: Dieses bittere Jungsein". Die Zeit (בגרמנית). ISSN 0044-2070. 
  3. ^ Alexis Schwarzenbach (15 במאי 2008). "Dieses bittere Jungsein". Die Zeit (בגרמנית). 
  4. ^ Naumann, Uwe (1984). Klaus Mann (בגרמנית). Rowohlt. עמ' 64. ISBN 3-499-50332-8. 
  5. ^ “She had a face that would haunt me for the rest of my life”: Looking for Annemarie Schwarzenbach, blog.pshares.org (בAmerican English)
  6. ^ Marianne Breslauer. Photographs 1927-1938 | Museu Nacional d'Art de Catalunya, www.museunacional.cat (באנגלית)
  7. ^ "Androgyny was the power and the curse of the tragically glamorous writer Annemarie Schwarzenbach". Timeline. 23 ביוני 2017. 
  8. ^ Andrea Weiss, In the Shadow of the Magic Mountain: The Erika and Klaus Mann Story, University of Chicago Press, 2008, עמ' 118
  9. ^ Maria Zina De Abreu and Steve Fleetwood, Women Past and Present: Biographic and Multidisciplinary Studies, Cambridge Scholars Publishing, 2014, עמ' 147
  10. ^ Leybold-Johnson, Isobel. "Swiss writer's life was stranger than fiction". SWI swissinfo.ch (באנגלית). 
  11. ^ Annemarie Schwarzenbach: Lorenz Saladin, ein Leben für die Berge «  Bergliteratur, bergliteratur.ch (בde-DE)
  12. ^ "Swiss photographer honoured in New York". SWI swissinfo.ch (באנגלית). 
  13. ^ 13.0 13.1 Annemarie Schwarzenbach, All the Roads Are Open: The Afghan Journey, Seagull Books, 2011, פרק Afterword: My existence in the exile of distant adventure
  14. ^ Maillart, Ella (1947). The Cruel Way. London: Heinemann. 
  15. ^ Padraig Rooney, The Gilded Chalet: Off-piste in Literary Switzerland, Nicholas Brealey, 2016
  16. ^ The Journey to Kafiristan, 7 בנובמבר 2002 
  17. ^ Griffin, Gabrielle (2002). Who's Who in Lesbian and Gay Writing. Routledge. עמ' 125. ISBN 0-415-15984-9. 
  18. ^ Virginia Carr, Lonely Hunter: A Biography of Carson McCullers, University of Georgia Press, 2003, עמ' 107
  19. ^ Carr, Virginia Spencer; Tennessee Williams (2003). The Lonely Hunter. University of Georgia Press. עמ' 105. ISBN 0-8203-2522-8. 
  20. ^ Wittmeyer, Alicia P.q. (10 באוקטובר 2018). "Overlooked No More: Annemarie Schwarzenbach, Author, Photographer and ‘Ravaged Angel’". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-8 ביוני 2019. 
  21. ^ Marianne Breslauer Feilchenfeldt, www.fembio.org, ‏20. November 2014 (בגרמנית)
  22. ^ S. W. I. swissinfo.ch, a branch of the Swiss Broadcasting Corporation, Annemarie Schwarzenbach’s extraordinary life, in pictures, SWI swissinfo.ch (באנגלית)
  23. ^ AnotherMan, Clare Waight Keller on the Angelic Gay Icon That Inspired Givenchy S/S19, AnotherMan (באנגלית)