בולטון 7

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בולטון 7 הייתה קבוצה של גברים הומוסקסואליים וביסקסואלים שהורשעו ב-12 בינואר 1998 בפני השופט מייקל לבר בבית המשפט הבריטי של בולטון בעבירות של אי-צניעות גסה ועבירה על גיל ההסכמה. הם נענשו לפי חוק עבירות המין 1956 (אנ') וחוק משפט פלילי וסדר ציבורי 1994 (אנ'). אף על פי שיחסי מין הומוסקסואליים הוחרם חלקית בחוק עבירות המין 1967 (אנ'), קבוצת הגברים הורשעה על פי סעיף 13 לחוק מ-1956 מאחר שיותר משני גברים קיימו יחסי מין, שהיה עדיין לא חוקי באותה תקופה בבריטניה. אחד המשתתפים, קרייג טרנר, היה גם שישה חודשים מתחת לגיל ההסכמה החוקי ליחסי מין הומוסקסואליים, שהיה אז בן 18.

אישומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הוראות חוק 1967, גיל ההסכמה ליחסי מין הומוסקסואליים היה שונה מגיל ההסכמה ההטרוסקסואלי (16), והופחת מ-21 ל-18 רק על ידי חוק משפט פלילי וסדר ציבורי 1994 (אנ'). התנהגות הטרוסקסואלית לא הייתה שווה ערך לפשע.[1]

העבירות התגלו רק לאחר שהמשטרה תפסה קטעי וידאו של הגברים המקיימים יחסי מין, אותם צילמו לשימושם האישי. כל הגברים היו מאהבים, חברים לשעבר או חברים של חברים.

משפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך גזר הדין ב-20 בפברואר 1998, גארי אבי, דייוויד גודפרי, מארק לאב וג'ונתן מור (כולם היו בשנות העשרים המוקדמות לחייהם) וקרייג טרנר (17 בזמן קיום העברות, אך 18 כשהופיע בבית המשפט) קיבלו מאסר על תנאי, וצווי עבודות שירות. השופט גזר על נורמן וויליאמס עונש מאסר על תנאי של שנתיים וטרי קונל קיבל עונש מאסר על תנאי של תשעה חודשים והוטל עליו לשלם 500 ליש"ט, בגין עלות התביעה. מור (20), וויליאמס (33) וקונל (55) נדרשו גם לחתום על מרשם עברייני המין בגין עבירות גיל ההסכמה שבוצעו עם טרנר. הערכות העלות הכוללת של התביעה היו בסביבות 500,000 ליש"ט.

למרות הרשעותיהם, אף אחד מהם לא קיבל מאסר בפועל, אולי כתוצאה ממסע קמפיין בעל פרופיל גבוה שהובלה על ידי הארגון הלהט"בי, OutRage! (אנ'). לבית המשפט הוצגו למעלה מ-400 מכתבים לתמיכה בגברים כולל אלו של חברי פרלמנט בריטיים, בישופים וארגוני זכויות אדם. מכתבים אלו דחקו בשופט שלא להטיל מאסר בפועל על הנאשמים, כאשר ארגון זכויות האדם, אמנסטי אינטרנשיונל, חייבה להכריז על הגברים כאסירים פוליטיים, אם ייכלאו.

אחרי המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2000, שישה מהגברים פנו לבית הדין האירופי לזכויות אדם בטענה כי התביעה נגדם הפרה את זכויותיהם על פי האמנה האירופית לזכויות אדם בכך שהפריעה ל-"זכות לכבוד לחיי משפחה פרטיים", המעוגנת בסעיף 8 של האמנה. לאחר מכן, נפסקו להם פיצויים. מאחר שוויליאמס לא היה חלק מהפנייה, הוא לא נחשב כשיר על ידי משרד הפנים הבריטי לפיצוי.

חקיקה שהובאה לאחר מכן, על ידי ממשלת מפלגת הלייבור, השוותה באופן כללי את הטיפול בהתנהגויות הומוסקסואליות והטרוסקסואליות במשפט הפלילי. חוק עבירות המין (תיקון) 2000 (אנ') השווה את גיל ההסכמה של יחסי מין הומוסקסואליים עם גיל ההסכמה ההטרוסקסואלי שהוא כיום 16 לשניהם. חוק עבירות המין 2003 (אנ'), אם כי נתון למחלוקת מסוימת, הביא לשיפוץ באופן הטיפול במשטרות בבריטניה ובבתי המשפט הבריטיים בעבירות מין, והחליף את ההוראות המתוארכות שנכתבו בחוק מ-1956. העבירות של אי-צניעות גסה ומעשי סדום בוטלו לחלוטין, ופעילות מינית בין יותר משני גברים כבר איננה פשע בבריטניה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dearden, Nick (אוקטובר 1999). "The Queen and the 'Bolton Seven'". Feminist Legal Studies 7 (3): 317–332. doi:10.1023/A:1009218800557. This note examines the case of a group of gay men who, having engaged in consensual sexual acts together, became known as the `Bolton Seven’ following their conviction in 1998 for offences of buggery and/or gross indecency. More particularly the note scrutinises the implications of the ages of the participants (one of whom, at 17 , was unable to give lawful consent to sexual intercourse with a man) in the light of the enactment of Part I of the Sex Offenders Act 1997 which introduces a system of compulsory registration by some convicted and cautioned sex offenders with the police (including men convicted of, or cautioned for, buggery or gross indecency). The note explores the justification for inclusion of these offences within the remit of the 1997 Act together with the cultural construction of gay men as predatory and as constituting a risk to younger members of society. It also analyses some of the effects of the registration requirement in terms of it constituting a potential violation of fundamental rights such as equality and respect for private life. This discussion is located particularly within the context of the jurisprudence of the European Court of Human Rights and the introduction of the Human Rights Act 1998 in the U.K.