שערוריית הצוערים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שערוריית הצועריםספרדית: Escándalo de los cadetes), הידוע גם כ-מקרה באלווה (בספרדית: Caso Ballvé), הייתה שערורייה מינית ופוליטית שפרצה בבואנוס איירס, ארגנטינה, בספטמבר 1942, בנוגע למעורבותם של צוערים צעירים מהקולג' הצבאי הלאומי של ארגנטינה (אנ') במסיבות מין קבוצתי לכאורה שנערכו על ידי הומוסקסואלים מהמעמד העליון. הנאשם העיקרי בשעורייה היה הצלם החובב חורחה הוראסיו באלווה פינירו, שערך התכנסויות קטנות בדירתו ברקולטה וצילם תמונות אירוטיות (אנ') של הנוכחים, שהפכו לראיה העיקרית ששימשה נגדו.

בשנת 1942, באלווה פינירו וקבוצת חבריו, כולל אדולפו חוסה גודווין, ארנסטו ברילה, רומיאו ספינטו וסוניה (האישה היחידה), בין היתר, החלו לאסוף צוערים מהרחובות למסיבות הפרטיות שלהם, כשחלקם אף פיתחו קשרים רומנטיים.

חקירה פנימית בקולג' הצבאי הלאומי של ארגנטינה חשפה את השעורייה, שהביאה לגירוש, שחרור וענישה של 29 צוערים. כחלק מהשערוריה, באלווה פינירו הואשם כשעיר לעזאזל ונידון ל-12 שנות מאסר באשמת "שחיתות קטינים". הידיעה על השעורייה השפיעה רבות על החברה ועל העיתונות הצהובה של בואנוס איירס, עד כדי כך שרשימות של הומוסקסואלים בולטים לכאורה הופצו בעילום שם בקרב האוכלוסייה, וצוערים זכו בקביעות ללעג ברחובות העיר.

השערורייה הובילה לרדיפה האלימה ביותר נגד הומוסקסואלים בהיסטוריה של ארגנטינה עד לאותה נקודה, עם סדרה של פשיטות משטרתיות (אנ') והוצאות דיבה שגרמו לכליאתם של הומוסקסואלים רבים, לגלותם של הומוסקסואלים אחרים, וכן לשתי התאבדויות. חלק מההיסטוריונים מציינים כי השערורייה שימשה כתירוץ להפיכת 1943 (אנ'), ששמה קץ ל-"העשור הידוע לשמצה" (אנ'), ולביצוע "תברואה מוסרית". תחת המשטר החדש גברה הרדיפה של הומוסקסואלים במדינה, וכן בוצע גירושו של הזמר הספרדי, מיגל דה מולינה (ספ'). הדיכוי של הומוסקסואליות במדינה העמיק עם עליית הפרוניזם ב-1946, אם כי יש הטוענים כי היחסים ביניהם היו די אמביוולנטיים.

מורשת השערורייה הושוותה לזו של משפטו של אוסקר ויילד בבריטניה, ריקוד הארבעים ואחת (אנ') במקסיקו ופרשת הארדן-אוילנבורג בגרמניה, ונחשבת לנקודת מפנה בהיסטוריה של הומופוביה במדינה. אף על פי כן, שערוריית הצוערים והרדיפה בעקבותיה זכו להתעלמות היסטורית על ידי היסטוריונים, ולא זכו לניכוס מחדש על ידי הקהילה הגאה המקומית, כפי שעשתה הקהילה הגאה המקסיקנית עם הריקוד הארבעים ואחת. בשנת 2019, המחזאי גונזלו דמריה הפך לאדם הראשון שקיבל גישה לתיקים שקשורים לשערורייה. תוכנם היווה מקור נהדר לספקולציות עבור היסטוריונים להט"בים ארגנטינאים, ופרסם את ממצאיו בשנה לאחריה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bazán, Osvaldo (2010). Historia de la homosexualidad en la Argentina (paperback) (בספרדית) (2nd ed.). Buenos Aires: Editorial Marea. ISBN 978-987-1307-35-7.
  • Demaría, Gonzalo (6 בפברואר 2020). Cacería (paperback). Colección Andanzas (בספרדית) (1st ed.). Buenos Aires: Editorial Planeta. ISBN 978-950-49-6968-6. {{cite book}}: (עזרה)
  • Sebreli, Juan José (ביוני 1997). "Historia secreta de la homosexualidad en Buenos Aires". Escritos sobre escritos, ciudades bajo ciudades (paperback) (בספרדית) (1st ed.). Buenos Aires: Editorial Sudamericana. pp. 275–370. ISBN 978-950-07-1274-3. {{cite book}}: (עזרה)