פסק דין אלכסייב נגד רוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פסק דין אלכסייב נגד רוסיה הוא תיק בבית הדין האירופי לזכויות אדם הנוגע לאיסור על קיום מצעדי גאווה למען שיפור מעמד זכויות להט"ב ברוסיה בשנים: 2006, 2007 ו-2008 במוסקבה, בירת המדינה. התיק הובא על ידי פעיל הלהט"ב הרוסי ניקולאי אלכסייב, מארגן ההפגנות, שטען כי איסור קיומן הפר את סעיף 11 המציין חופש האספה של האמנה האירופית לזכויות אדם לצד אי קבלת סעד הולם על פי סעיף 13 נגד הפרת סעיף 11, וכי הוא הופלה לרעה על ידי השלטונות במוסקבה לפי סעיף 14 בבחינת בקשותיו לקיומן.

המדור הראשון של בית המשפט מצא פה אחד כי היו הרשויות הרוסיות ביצוע הפרות של הסעיפים 11 (חופש האספה), 13 (סעד הולם) ו-14 (אפליה) לאמנה בעת איסורן על קיום ההפגנות. פסק הדין ניתן ב-21 באוקטובר 2010 והפנייה של ממשלת רוסיה ללשכה הגדולה של בית המשפט נדחתה ב-11 באפריל 2011. לאחר מכן הפך פסק הדין לסופי.[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

העותר, ניקולאי אלכסייב (הנקרא על ידי בית המשפט, אלכסייב), נולד ב-23 בדצמבר 1977 במוסקבה, הידוע כפעיל זכויות להט"ב רוסי, עורך דין ועיתונאי.

אירועי 2006[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006, החל העותר (אלכסייב) יחד עם כמה אחרים לארגן מצעד במוסקבה, בירת רוסיה, להפגין נגד אפליה של חברי קהילת הלהט"ב ברוסיה. קיום המצעד היה אמור להתקיים ב-27 במאי, יום השנה ה-13 להעברת אי-הפללה של הומוסקסואליות ברוסיה. ב-16 בפברואר פורסמה הצהרה של ראש עיריית מוסקבה, יורי לוז'קוב, לפיה כל מצעד זכויות להט"ב לא יותר להתקיים.

הודעה זו נמסרה על ידי מארגני המצעד לראש העיר ב-15 במאי 2006, כי כ-2,000 איש צפויים להשתתף במהלכה מסניף הדואר של מוסקבה לאורך רחוב מיאסניצקאיה לכיכר לוביאנקה, ב-27 במאי החל מהשעה 15:00 עד 17:00. ב-18 במאי הודיעו למארגנים כי ראש העיר סירב להענקת היתר לקיומו מטעמי "סדר ציבורי" למניעת "התפרעויות והגנה על בריאות, מוסר וזכויות וחירויות של אחרים".

המארגנים הגישו בקשה חלופית שכללה רק מחאת כלונסאות בכיכר לוביאנקה וגם ערערו על הסירוב המקורי בפני שופט. אולם, שתי הפעולות לא צלחו.

ב-27 במאי 2006, כאשר המצעד עתיד היה להתקיים, השתתפו העותר יחד עם מספר אחרים בכנס לכבוד היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה, אשר צוין ב-17 במאי והודיעו על כוונתם לצעוד לגן אלכסנדר לאורכה המערבי של חומת הקרמלין, ולהניח פרחים בקבר החייל האלמוני כאקט זיכרון לקורבנות הפשיזם, כולל קורבנות להט"ב ולאחר מכן לעקוב במחאה נגד איסור קיום המצעד עם מחאת כלונסאות של 15 דקות בלשכת ראש עיריית מוסקבה ברחוב טברסקאיה. כאשר העותר וחמישה עשר נוספים הגיעו לגן, הם מצאו את השערים נעולים וכ-150 שוטרים מיחידת משטרת העו"ד מסיירים, וכן כ-100 מפגינים נגד הנחת הפרחים המתוכננת בעוד העותר נעצר ושאר המפגינים המשיכו ללשכת ראש העיר. כ-100 מעצרים בוצעו על ידי שוטרי אומו"ן של מפגיני שתקפו את משתתפי המצעד. הדיווח של העותר על האירועים ביום זה אושרו על ידי האיגוד הבינלאומי ללסביות, הומואים, ביסקסואלים, טרנס ואינטרסקס (ILGA) וארגון זכויות האדם "Human Rights Watch".

אירועי 2007[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 במאי 2007 הגישו העותר וגורמים נוספים ללשכת ראש העיר בקשה נוספת לקיים הפגנה דומה לזו שהוצעה בשנה הקודמת, הפעם עם נוכחות מוערכת של כ-5,100 איש. בקשה זו נדחתה, והוגשה חלופה המציעה מחאת כלונסאות מול מעון ראש העיר ברחוב טברסקאיה ומחאה נוספת בפארק נובופושקינסקי. שתי החלופות נדחו. ב-27 במאי, ניסו העותר יחד עם כ-20 נוספים להגיש עתירה נגד איסור ההפגנה ללשכת ראש העיר, אך נעצרו על ידי המשטרה יחד עם שני גברים נוספים בעוד העותר הורשע בעבירה מנהלית של אי ציות לפקודה חוקית מהמשטרה ובקנס של אלף רובל.

אירועי 2008[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 באפריל 2008, הגיש העותר יחד עם מארגנים נוספים הודעה על כ-10 הפגנות מיועדות שיתקיימו ב-1 וב-2 במאי 2008. כולן נדחו מטעמי "ביטחון הציבור", בעוד המארגנים הגישו עוד 15 בקשות נוספות לקיום הפגנות ב-3 וב-5 במאי. כולן נדחו מאותן סיבות. לאחר מכן הגיש העותר שורה של בקשות נוספות, לרבות אחת לנשיא רוסיה שנבחר לאחרונה, דמיטרי מדבדב, בהצהרה על כוונתו לקיים מצעד בגן אלכסנדר ב-31 במאי 2008, עליה לא קיבל תשובה.

העותר ערער על כל הסירובים ללא הצלחה, וניסה לארגן מחאת כלונסאות ליום 17 במאי הקוראת להגיש כתב אישום פלילי נגד ראש העיר בגין איסורן. ההרשאה לכך נדחתה ב-13 במאי מאותה עילה כמו בעבר, אולם, המארגנים הצליחו לקיים מחאת כלונסאות במשך כעשר דקות ברחוב בולשאיה ניקיטסקאיה ליד מעונו של ראש העיר.

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola apps kpdf2.svg
ראו גם – האמנה האירופית לזכויות אדם

העותר אלכסייב פנה לבית הדין האירופי לזכויות אדם בטענה שהאירועים סביב ניסיונות קיום ההפגנות בשנים 2006 - 2008 הפרו את זכות המשתתפים לחופש ההתאגדות לפי סעיף 11 של האמנה האירופית לזכויות אדם, בעוד טען כי לא הוענקה לו גישה לסעד הולם בגין הפרת סעיף 11 אשר הפרה את סעיף 13 (סעד יעיל) בעוד הסירוב לאפשר את המשך ההפגנות היה מפלה, בכך שנעשה על רקע נטייתו החד מינית שלו ושל משתתפים נוספים, מעשה אשר היווה הפרה של סעיף 14 (אפליה) בצירוף סעיף 11 (חופש האספה). בית הדין מצא פה אחד את הפרתם של שלושת הסעיפים.

סעיף 11 (חופש האספה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה טענה כי החוק הפנימי מאפשר להגביל את חופש ההתאגדות "מטעמי בטיחות", וכי בשל נסיבות דעת קהל שלילית נגד ההפגנות המוצעות של העותר, היוו סיכון גבוה לאלימות. הממשלה טענה בנוסף כי יש לפרש את סעיף 11 כמאפשר לממשלות מרווח רחב של הערכה, שכן הדבר נדרש כדי להתאים למצב התרבותי של הומוסקסואליות ברוסיה. הממשלה סברה כי היה צורך לאסור את האירוע למען "הגנת המוסר", בהתייחסה להתנגדות של ארגונים דתיים בולטים לארגונו, וכי מאחר שאין הסכמה בין המדינות החברות באשר ללגיטימיות הומוסקסואליות בחברה הלאומית, הרשויות היו במצב טוב יותר מאשר בית הדין לקבוע את התנאים לקיום האירועים.

עמדתו של העותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

העותר השיב כי ההוראות ששימשו לאיסור ההפגנות חלות רק על "בטיחותם והתאמתם של המקומות המוצעים" ולא על "סיכון כללי לאלימות" בעוד סירוב הרשויות לבקשתו מסיבות אלו חייבו אותן להציע מקום חלופי לקיומן, דבר אשר לא נעשה. עוד טען העותר כי הגדרת המוסר של הממשלה הייתה שגויה, שכן היא התייחסה רק לדעת הקהל הרוב ללא התחשבות במושגים של פלורליזם או גיוון. יתרה מזאת, ההפגנות המוצעות לא היו מהווים איום על המוסר שכן הן עסקו "בזכויות אדם וחירויות אזרח" ולא היו כרוכות "בתוכן מיני פרובוקטיבי". הוא טען שההתייחסויות של הממשלה לבטיחות הציבור "אינן מבוססות" מכיוון שהן לא הוכיחו סיכון מוערך לאלימות. לבסוף טען כי האופי הגורף של האיסור אינו מידתי ואינו יכול להיות מוצדק בטענה כי קיום ההפגנות "ייתכן שיזעזעו או יבלבלו חלקים מסוימים בחברה" (ראו: פסק דין בונצ'קובסקי ואחרים נגד פולין).

ממצאי בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט מצא כמיותר לשקול את המטרה הלגיטימית או החוקיות הפנימית של האיסורים שכן קבע כי קיומו אינו עומד בדרישת "הכרחי בחברה דמוקרטית".

בית המשפט חזר והדגיש כי סעיף 11 כולל בתוכו הגנה על "אסיפות אשר עלולות להיות בסיכון להתקפה מצד קבוצות שאינן מסכימות עם מטרותיה או נעלבות ממנה" (סעיף 73). הממשלה התייחסה, בין היתר, להצהרה התומכת באיסור המצעד מצד ראש הדת המוסלמי בניז'ני נובגורוד לפיה, "בהכרח יש לסקול הומוסקסואלים למוות", כראיה לאי סדר ציבורי הסביר שייגרם מקיומו. בית המשפט מצא כי "בהסתמכות על קריאות בלתי חוקיות בעליל כעילה לאיסור, הרשויות אישרו למעשה את כוונותיהם של אנשים וארגונים בבירור ובמכוון לשבש הפגנה שלווה תוך הפרת החוק והסדר הציבורי" (סעיף 76).

בית המשפט מצא שהאיסור "אינו פרופורציונלי למטרה המוצהרת של הממשלה להגן על ילדים ומבוגרים פגיעים מפני תעמולה הומוסקסואלית" ודחה את טענתה כי היה צריך לאסור את קיומו בשל "סתירה עם הדוקטרינה הדתית וערכי המוסר של הרוב". בית המשפט קבע כי אם מימוש הזכויות המובטחות על פי האמנה של קבוצת מיעוט בחרות שונות היו מותנות בקבלת אותה קבוצה על ידי הרוב החברתי, הדבר "לא היה עולה בקנה אחד עם הערכים הבסיסיים של האמנה" (סעיף 81).

בית המשפט הגיב להצהרה של הממשלה כי קיימת חוסר הסכמה בין המדינות החברות באשר ללגיטימיות של הומוסקסואליות, וקבע כי ישנה הסכמה ארוכת שנים בנושאים שונים על פי פסיקות בתי משפט רבים כגון אי-הפללה של פעילות הומוסקסואלית (דדג'ון נגד הממלכה המאוחדת), שירות הומוסקסואלים בצבא (סמית' וגריידי נגד הממלכה המאוחדת), זכויות הורים וירושה לשכירות (קרנר נגד אוסטריה), ושוויון גילאי הסכמה לזוגות הטרוסקסואלים (ש.ל. נגד אוסטריה). בעוד שסוגיות כמו אימוץ על ידי זוגות חד מיניים וגישה לנישואים חד מיניים עדיין לא הובאו להסכמה, בית המשפט מצא כי "אין עמימות לגבי ההכרה של שאר המדינות החברות בזכותם של יחידים להזדהות בגלוי בתור הומוסקסואלים, לסביות או כל מיעוט מיני אחר, ולקדם את זכויותיהם וחירויותיהם, במיוחד על ידי מימוש חופש האספה שלהם בדרכי שלום". (סעיף 84)

בית המשפט מצא כי הממשלה לא נקטה צעדים להערכת הסיכון הנשקף אם ההפגנות היו נערכות באומרו כי "הגורם היחיד שנלקח בחשבון על ידי שלטונות מוסקבה היה ההתנגדות הציבורית לאירוע, ודעותיהם של הפקידים עצמם על המוסר החברתי" (סעיף 85) בעוד הממשלה לא הצליחה להוכיח כל צורך חברתי דחוף לאיסור הפגנות אלה מכל הסיבות שהיא נתנה, קבע בית המשפט שהאיסור אינו הכרחי בחברה דמוקרטית והוא מהווה הפרה של הזכות לחופש האספה לפי סעיף 11 של האמנה האירופית.

סעיף 13 (סעד הולם)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 13 של האמנה האירופית מחייב כי בתוך מדינה חברה, רשות לאומית מוסמכת מחויבת להיות מסוגלת לספק סעד מקומי הולם לצד הנפגע, הן עבור טיפול במהות התלונה של האמנה הרלוונטית והן עבור הענקת סעד יעיל מאחר שנפגעה זכותו של העותר על פי סעיף 11, היה זכאי לסעד כאמור על פי סעיף 13.

בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, סעד הולם היה עשוי להתקיים אם העותר היה מקבל פסיקת בית המשפט בדבר אישור קיום ההפגנות בטרם התרחשותן. בית המשפט מצא כי הסעדים השיפוטיים שעמדו לרשות העותר בנסיבות העניין היו "בעלי אופי שלאחר התרחשותן" ולא יכלו לספק לעותר סעד הולם, אשר לפיכך, התרחשה הפרה של סעיף 13 (סעיף 99).

סעיף 14 (אפליה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 14 מגן מפני אפליה בגישה לקבלת זכויות על פי האמנה. מכיוון שהוא מתייחס לגישה לזכויותיה, ניתן להשתמש בו רק בשילוב עם סעיף אחר, בעוד בתיק צוין סעיף 11.

טענות הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה טענה כי "האופי האנטגוניסטי של היחסים בין מיעוטים מיניים וקבוצות דתיות ברוסיה" פירושו שיש צורך "להטיל מגבלות על מימוש זכויות מסוימות". העותר השיב כי האיסור היה מפלה שכן הוא הופעל בשל אי הסכמתה של ממשלת מוסקבה לנטייתן הומוסקסואלית של המשתתפים בעודו התייחס לתגובתה שהשמיעה הממשלה לאי הסכמתן של קבוצות דתיות כלפי ההפגנות, ולהערות המפלות שהושמעו בתקשורת של ראש עיריית מוסקבה כלפי הומוסקסואליות.

ממצאי בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט קבע כי הומוסקסואליות היא עילה לאפליה על פי סעיף 14, וכי מרווח ההערכה שניתן למדינות החברות בהקשר זה הוא צר, בעוד היה צורך להראות לא רק שהאמצעים שננקטו "מתאימים באופן כללי" אלא שהם "הכרחיים בנסיבות העניין" (סעיף 108). בית המשפט מצא בנוסף כי אם הסיבה היחידה שהציגה מדינה חברה להגבלות על הגישה לזכויות האמנה היא הנטייה הומוסקסואלית של הקורבנות, היא תוגדר כאפליה לפי סעיף 14. בית המשפט קבע על פי נוכח הנסיבות כי נטייתם החד מינית של משתתפי המצעד הייתה הסיבה העיקרית לאיסור ההפגנות, התרחשה הפרה של סעיף 14 לאי אפליה בצירוף סעיף 11 לחופש האספה.

סיפוק צודק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבית המשפט ישנה סמכות על פי סעיף 41 לאמנה האירופית לזכויות אדם להעניק "סיפוק צודק" למי שסבלו מהפרות של זכויות האמנה בעוד המענק שווה ערך לפיצויים.

העותר אלכסייב תבע כ-40,000 אירו פיצויים לא ממוניים, מתוכם חויבה הממשלה בתשלום של 12,000 אירו וכן עלויות בסך 17,510 אירו.[2]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Chamber Judgment Alekseyev V Russia 21 10 10 | PDF | Rights | Justice, Scribd (באנגלית)
  2. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2011-07-19