הנוקמות הלסביות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הנוקמות הלסביותאנגלית: Lesbian Avengers) החלו לפעול בניו יורק ב -1992 כ"קבוצת פעולה ישירה המתמקדת בנושאים החיוניים להישרדות של לסביות ולנראות שלהן".[1][2] עשרות קבוצות נוספות הופיעו במהירות ברחבי העולם, כמה מהן הרחיבו את משימתן וכללו בה עיסוק בשאלות של מגדר, גזע ומעמד. כתבת הניוזוויק, אלואיז סלהולץ, אשר סיקרה את המצעד בוושינגטון למען שחרור ושוויון זכויות הלסביות, ההומואים והבי-סקסואלים שנערך ב-1993, סברה כי הפופולריות של הנוקמות הלסביות נובעת מכך שהארגון הוקם בזמן שבו הלסביות הלכו והתעייפו מעיסוק בנושאים כמו איידס והפלות, בעוד אשר הבעיות שלהן עצמן לא נפתרו.[3] לסביות היו מתוסכלות במיוחד מהיותן בלתי-נראות בחברה בכלל ובקהילת הלהט"ב בפרט, קהילה שבה אף סבלו ממיזגיניה.[3] אף שקבוצות מסוימות ממשיכות לקיים עד היום הפגנות לא סדירות (הנוקמות מסן פרנסיסקו הפגינו נגד הצעה 8), הרי שהמורשת ארוכת השנים של הנוקמות הלסביות היא ככל הנראה מצעד הדייקיות השנתי.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון הנוקמות הלסביות הוקם על ידי אנה מריה סימו, שרה שולמן, מקסין וולף, אן כריסטין ד'אסקי, מארי הונאן ואן מגיר, שש פעילות לסביות ותיקות שלקחו חלק במגוון של קבוצות להט"ב, ביניהן התיאטרון הלסבי "נקמת מדוסה", קבוצת ACT UP וכן ILGO (ארגון הלסביות וההומואים האירי). עלון הגיוס הראשון שלהם, שחולק במצעד הגאווה של ניו יורק, הזמין "לסביות! דייקיות! נשים גאות!" להיות פעילות. "אנחנו מבזבזות את חיינו בלהיות זהירות, תוארי לעצמך מה החיים שלך יכולים להיות, האם לא הגיע הזמן שתעשי זאת?"[2] הפגישה הראשונה של הלסביות הנוקמות שהתקיימה במרכז הקהילתי של לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים זכתה להיענות גדולה.

צמיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה המקורית צמחה במהירות, עשרות סניפים הופיעו ברחבי ארצות הברית וכמה אף בעולם. הקבוצה בלונדון התפתחה מתוך קבוצת OutRage!. אחת הפעילות אמרה לסאלהולץ: "כשלסבית נכנסת לחדר שבו גברים הומוסקסואלים, זה בדיוק כמו כשהיא נכנסת לחדר שבו גברים הטרוסקסואלים ... מקשיבים לך ואחר כך מתעלמים ממך בנימוס." אחת הלסביות הנוקמות, אן נורת'רופ, חידדה את הנקודה: "לא נהיה עוד בלתי נראות ... הנוכחות שלנו תהיה משמעותית, יהיה לנו כוח וניקח חלק בקבלת ההחלטות.".[4]

פעולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוקמות הלסביות נמנעו בדרך כלל ממשמרות מחאה מסורתיות, שביתות-שבת והגשת עתירות, ובמקום זאת התמקדו בפעולות שיצרו מופעים חזותיים חזקים ומקוריים, כאלה שעשויים להביא סיקור תקשורתי ולמשוך מצטרפות חדשות. הספר "המדריך ללסביות הנוקמות" הפנה תשומת לב מיוחדת לאמצעים החזותיים של ההפגנה. "על האנשים לדעת במהירות ובקלות מי אנחנו ולמה אנחנו שם. הנוקמות מניו יורק השתמשו במגוון רחב של אמצעים חזותיים כגון בליעת אש, מקדש בגובה 4 מטר, פצצה ענקית, פסל גבס בגובה שלושה מטרים, לפידים וכו'. ככל שזה יהיה מדהים יותר, שנון יותר ומקורי יותר – כך ייטב".[1] המטרות של הנוקמות הלסביות השתנו לעיתים קרובות. הן תקפו הנהלות הומופוביות של בתי ספר ועסקו בסוגיות של שנאת נשים בקהילה הומוסקסואלית ומשאלי-עם נגד הומואים. לפעמים גם עמדותיהן השתנו. בשנותיה הראשונות התנגדה הקבוצה לניסיונות להעניק לגיטימציה לנישואים הומוסקסואלים, ואף מחתה על כך באירוע של הסופר אנדרו סאליבן ב-1995.[5] ואולם, בשנת 2008 הנוקמות הפגינו בעד שוויון בנישואין והתנגדו להצעה 8. הנוקמות מניו יורק הקימו פרויקט של זכויות אזרח, ובמסגרתו נסעו בכל רחבי ארצות הברית כדי להילחם בהצעות חוק ובמשאלי-עם אנטי-הומוסקסואלים.

פעולה ראשונה: תוכנית לימוד "הקשת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולתן הראשונה (9 בספטמבר 1992) של הנוקמות הלסביות הייתה נגד אנשי ימין שניסו לפגוע בתוכנית לימוד רב-תרבותית שנועדה לבתי הספר היסודיים ונקראה "ילדי הקשת". כמה פעילות כמו אנה מריה סימו טענו כי במסווה של התנגדות להכללת לסביות והומואים בשיעורים העוסקים במגוון חברתי,[6] המתנגדים לתוכנית, מלבד היותם הומופובים, אוחזים למעשה בדעות גזעניות ולכן הם נאבקים בתוכנית לימודים רב-תרבותית.[2] בדרכן לבית הספר היסודי Queens School District 24 שבו ההתנגדות לתוכנית הלימוד האמורה הייתה העזה ביותר, צעדו הנוקמות הלסביות ברחובות השכונה. בבית הספר הן חילקו לילדים ולהוריהם בלונים סגולים שנשאו את הכיתוב: "שאל על חיים לסביים" וחילקו חולצות על שעליהן הודפס: "הייתי ילדה לסבית".[2] פעולה ראשונה זו הדגימה את הגישה של הנוקמות.[1] הן בנו נוכחות חזותית חזקה באמצעות בלונים ומצעד, הציעו עלונים המסבירים בבירור לעוברי אורח את תמיכתן בתוכנית הלימודים וגינו את מתנגדיה, וכמו בכל הפעולות שיבואו לאחר מכן - עשו מאמצים רבים להגיע לתקשורת הכתובה והמשודרת. הן גם הפגינו ללא אישורים[2] שכן סירבו לבקש רשות להביע את עצמן. המארגנת קלי קוגסוול הסבירה עיקרון זה במהלך מצעד הדייקיות הבינלאומי ב-1994: "אנחנו מבקשות אישור, הם יכולים לסרב".[7] מעבר לכול, הפעולות שלהן שיקפו את מחויבותן לאתגר סטריאוטיפים הומופוביים. במקרה המתואר כמה חברות התנגדו לפעילות בקרבת ילדים, כיוון שלעיתים קרובות לסביות והומוסקסואלים תוארו כמתעללים בילדים. חברות אחרות חשבו שדווקא משום כך נוכחותן חיונית, ובסופו של דבר זה היה הקונצנזוס הסופי בקבוצה.[2]

תפקידה של התקשורת: יחסי אהבה שנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתונות היה תפקיד חשוב במהלכים שביצעו הנוקמות הלסביות. מאמר אחד אפיין אותן כ"תפאורה של מחאה שנוצרה כדי למשוך תשומת לב תקשורתית לסוגיות לסביות ".[4] מלבד תכנון פעולות בעלות השפעה חזותית, הוקמו ועדות המוקדשות להשגת המטרות וליצירת "תעמולה". "המדריך ללסביות הנוקמות" תיאר צעד אחרי צעד את התהליכים הדרושים למשיכת תשומת לבה של העיתונות מן הזרם המרכזי וכן עיתונות לסבית והומוסקסואלית, ואף הציע דוגמאות של הודעות לעיתונות.[1] ההצלחה שלהן להגיע לעיתונות הייתה חלקית – הקבוצה אמנם הוצגה במאמר של אלואיז סלהולץ מ-1993: "הכוח והאהבה" ולפעמים סוקרה פעילותן בשידורי החדשות המקומיות אך לעיתים קרובות התעלמו כליל מן הנוקמות הלסביות. במאמרה על מצעד הדייקיות הבינלאומי מ-1994 תיארה העיתונאית איימי סי. ברנר כיצד למרות התהודה העצומה ואלפי הצועדות שהשתתפו בו, האירוע כמעט ולא זכה לאזכורים. מתוך חמישים המאמרים שעסקו בחגיגות יום השנה של סטונוול בניו יורק טיימס, זכו מצעד הדייקיות ואלפי הלסביות שהשתתפו בו לתשע שורות בלבד. "דבר לא הוזכר בוושינגטון פוסט ... או בשיקגו טריביון ... או בלוס אנג'לס טיימס". אף שהיו מודעות לכוחה הרב של העיתונות, הנוקמות הלסביות לא חיזרו אחריה ולעיתים אף תקפו אותה. הן פלשו למשרדי המגזין "Self", אשר תכנן טיול לקולורדו למרות חרם שהטילו לסביות והומואים על המדינה בשל חקיקה מפלה. הסיקור התקשורתי של האירוע נודע בשם "סדר היום הלסבי".[8]

בליעת אש[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש באש ובליעת אש הפכו לסמל של הנוקמות הלסביות, והתפשטו מן הקבוצה הניו-יורקית לקבוצות רבות אחרות. ה"ניו יורק טיימס", באחד ממאמריו המעטים על הנוקמות, הסביר:

[בליעת האש] צמחה מטרגדיה. בשנה שעברה נשרפו למוות בסאלם, אורגון, לסבית והומוסקסואל, האטי מיי קוהנס ובריין מוק, לאחר שבקבוק תבערה הושלך לדירתם המשותפת. חודש לאחר מכן, בליל כל הקדושים, בערב לזכר הקורבנות בניו יורק, הגיבו הנוקמות (שרק החלו להתארגן באותה עת) על מותם. הן בלעו אש תוך כדי שהן מזמרות, כפי שהן עושות עד היום: "האש לא תכלה אותנו, ניקח אותה ונהפוך אותה לשלנו."

בהמשך צעדו הנוקמות ובידן לפידים מווסט וילג' אל השדרה החמישית ובמהלך הצעדה שרפו שלטים שנשאו שמות של הצעות חוק אנטי-לסביות ואנטי-הומוסקסואליות, האחראיות לדעתן לליבוי האלימות ההומופובית. במצעד הדייקיות בוושינגטון שנערך במהלך חגיגות יום השנה של הלסביות וההומוסקסואלים ב-1993, הנוקמות הלסביות בלעו באש מול הבית הלבן, מוקפות בהמון של כ -20,000 לסביות.[2]

מצעד הדייקיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי שרה שולמן, אחת המייסדות של הנוקמות הלסביות "ב-1993 בוושינגטון, ייסדו הנוקמות הלסביות בשיתוף עם ACT-UP Women's Network את מצעד הדייקיות הראשון שהשתתפו בו 20,000 נשים, שצעדו יחדיו ללא אישור. נשים אלה הביאו אחר כך את המצעדים גם לערים ולמדינות שלהן ויצרו מסורת חדשה".[9] ביוני 1993 התקיים שוב מצעד הדייקיות בוושינגטון, ובכך החלו הנוקמות הלסביות מסורת של קיום המצעד יום או יומיים לפני מצעד הגאווה הלהט"בי. מצעד הדייקיות הניו-יורקי השני שהתקיים במקביל ליום השנה למהומות Stonewall, המשחקים הגאים הרביעיים וכנסים בינלאומיים לזכויות אדם, היה למעשה מצעד דייקיות בינלאומי, שמשך 20,000 צועדים מכל רחבי העולם.[7] מסורת מצעד הדייקיות ממשיכה בערים רבות, כולל מקסיקו סיטי.[10]

סניפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי השיא של הקבוצה היו לנוקמות הלסביות כחמישים וחמישה סניפים עצמאיים. לבד מן המחויבות המשותפת שלהן לנראות לסבית, רבות קיימו מצעד דייקיות בשבת לפני מצעד הגאווה הלהט"בי. בארצות הברית קמו קבוצות באטלנטה, בולטימור, בוסטון, שיקגו, סינסינטי, גיינסוויל, לאנסינג מישיגן, מיניאפוליס, נורת'המפטון, מסצ'וסטס, פילדלפיה, רוצ'סטר, סן פרנסיסקו וניו אורלינס. הסניף הבריטי של הקבוצה נוסד בשנת 1994 על ידי חברי OutRage! אחת הפעולות המפורסמות שלהן הייתה התערבות לטובתה של סנדי טוקסוויג אשר פוטרה ממופע הצדקה "הצילו את הילדים" לאחר שיצאה מן הארון.[11] בעקבות מחאות שאורגנו על ידי הנוקמות הלסביות הוא זכה להתנצלות.[12]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוטייה, ו. (2014) מיניות: מבוא קצר מאוד. (תרגום: א. חתומי). ירושלים: מוסד ביאליק.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Lesbian Avenger Organizing Handbook Retrieved 2009-3-4.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 "Lesbian Avengers Eat Fire, Too". אורכב מ-המקור ב-26 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה) Editors Janet Baus, Su Friedrich. (1993)
  3. ^ 1 2 1993, Eloise Salholz, Newsweek, "The Power and the Pride."
  4. ^ 1 2 Salholz, Eloise. The Power and the Pride, 1993-06-21, Newsweek.
  5. ^ Cross-Hairs The Atlantic, January 11, 2011
  6. ^ Myers, Steven Lee. IDEAS & TRENDS; How a 'Rainbow Curriculum' Turned Into Fighting Words. New York Times, 1992-12-13.
  7. ^ 1 2 McKinley, Jr., James C., " Organizing a City: A Celebration From A to Z New York Times, 1994-06-19.
  8. ^ Brozan, Nadine Chronicle New York Times, 1993-01-27.
  9. ^ Schulman, Sarah. What Became of Freedom Summer? (אורכב 25.04.2009 בארכיון Wayback Machine) The Gay and Lesbian Review, January–February, 2004. Volume 11, Number 1
  10. ^ Mexican Dykes Out for Visibility The Gully online magazine, 2003-02-18. Retrieved 2009-3-4.
  11. ^ "Lesbians protest over charity ban" 5 Oct 1994 The Independent
  12. ^ David, Smith (בנובמבר 1994). "Comedian and actress Sandi Toksvig, a well-known face on the popular comedy improvisation TV show, Whose Line is it Anyway, came out as a lesbian in the pages of the Sunday Times and Daily Mirror". Gay Times. Millivres (194). ISSN 0950-6101. {{cite journal}}: (עזרה)