בלוז לחופש הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בלוז לחופש הגדול
בלוז לחופש הגדול.jpg
כרזת הסרט
בימוי רנן שור
הפקה אילן דה פריס, רנן שור, דורון נשר
תסריט דורון נשר
שחקנים ראשיים יואב צפיר, דור צויגנבום, שחר סגל, נעה גולדברג, עמרי דולב, ורד כהן, שרון בר-זיו
מוזיקה רפי קדישזון
צילום איתן חריס
מפיץ בלוז הפקות
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
אולפן הקלטת פוסט-סינק - יענקלה שם-טוב, אולפני זינקו
הקרנת בכורה 1987, פתיחת פסטיבל הקולנוע ירושלים
משך הקרנה 101 דקות
שפת הסרט עברית
סוגה סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 150,000 דולר
פרסים ראו פסקה
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בלוז לחופש הגדול הוא סרט קולנוע עלילתי ישראלי של הבמאי רנן שור והתסריטאי דורון נשר מ-1987, שהפך עם השנים לסרט פולחן. בשנת 2016 יצא הסרט מחדש אחרי שעבר דיגיטציה ושחזור, והיה לסרט הישראלי הראשון הזוכה להפצה מחודשת.

תקציר העלילה והדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתעלה נמשכת מלחמת ההתשה. אנחנו מתגייסים לצבא בתחושה שזה החופש הגדול האחרון שלנו. קיץ אחרון של שמש וים, קיץ אחרון שכולנו עדיין יחד וצריך לעשות דברים. להספיק. הזמן: קיץ 1970. המקום: תל אביב

— מתוך מילות הפתיחה של הסרט

"בלוז לחופש הגדול" מלווה חבורה של שבעה נערים ונערות בחופש שבין בחינות הבגרות לבין הגיוס לצה"ל. חופש גדול אחרון שיקטע את התבגרותם ויחייב אותם בהחלטות שיקבעו את דימוים העצמי והחברתי ואת עתידם. באותם שבועות קצובים וטעונים ינסו כל אחד לעצמו, וכולם ביחד, לחלום, לממש שאיפות ולנסות לשנות מציאות אישית וחיצונית.

הסרט מחולק ל-4 פרקים, על פי שמות גיבוריהם בני העשרה:

  • יוסי צוויליך – נער תמים ואהוב, המתגייס ראשון מבין המחזור.
  • ארל'ה שכטר – פציפיסט המתלבט אם להתגייס או לא ומרסס בינתיים סיסמאות מחאה ברחובות תל אביב.
  • מוסי שובל – מוזיקאי מחונן שהפרופיל הקרבי הגבוה שלו אינו מאפשר לו ללכת ללהקה צבאית.
  • מרגו – חולה סוכרת שעקב מחלתו אינו יכול להתגייס, המתעד את החבורה במצלמת הסופר 8 שלו.

הפקת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קווי המתאר של סיפור הסרט נכתבו לראשונה ב-1976 על ידי רנן שור כבר במהלך לימודיו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב והתבססו על חוויות שעבר עם בני מחזורו, מחזור מכתב השמיניסטים בתל אביב של 1970, בתקופת מלחמת ההתשה.

שנתיים לאחר מכן הצטרף לכתיבת התסריט דורון נשר, אז שחקן צעיר ששיחק בסרטו הקצר של שור "הקרב על מבצר ויליאמס". נשר ושור כתבו בין השנים 1978-1985 שבע גרסאות לתסריט שנדחו על ידי קרן הקולנוע הישראלי. במקביל, סירבו משקיעים פרטיים להשקיע בסרט על רקע שונותו מסרטי נעורים מסחריים נוסח "אסקימו לימון" שהופקו עד אז בישראל. גיבורים פציפיסטיים ודיונים פוליטיים נחשבו באותה תקופה ל"רעל קופתי". יותר מכך, משרד התעשייה והמסחר סירב להעניק סיוע בסיסי לסרט בטענה כי הוא "אנטי-ישראלי ומשרת אינטרסים של אש"ף"[1]. הסרט אושר לבסוף להפקה על ידי קרן הקולנוע הישראלי ב-1985.

ההפקה יצאה לבסוף לדרך בתקציב נמוך של 150,000 דולר, כאשר עבור מרבית אנשי הצוות היה זה סרט ארוך ראשון. חלק מרכזי מתפיסת הבימוי של הסרט הייתה החיבור להוויה הישראלית והתל אביבית, מתוך גאווה ותחושת שייכות לתרבות הישראלית, כנגד שיקולים מסחריים.

הליהוק של הסרט חיפש שחקנים עם מראה ישראלי טיפוסי, ולא נרתע משימוש בשחקנים לא מוכרים, מתוך כוונה ליצור תחושת מלאות ישראלית. המוזיקה המלווה את הסרט עושה שימוש מודע בפזמונים, טקסטים ואייקונים ישראליים מעוררי אסוציאציות כמו "יוסי ילד שלי מוצלח" (ע. הלל/סשה ארגוב), "הליכה לקיסריה" (חנה סנש/דוד זהבי), "למה לי לקחת ללב" (אריק איינשטיין ושלום חנוך/שלום חנוך), ו"טוב למות בעד ארצנו" – משפטו האלמותי של יוסף טרומפלדור.

במהלך החזרות, מצאו שור ונשר לנכון להעביר לשחקנים הצעירים את רוח התקופה באמצעות ערימת תקליטים, ספרים וסרטים שביטאו את חוויית "אני ואתה נשנה את העולם" של סוף שנות ה-60. בין הסרטים היו "שיער", "אדם בעקבות גורלו" ו"המסעדה של אליס", מוזיקה של "הביטלס", לאונרד כהן, ג'ימי הנדריקס, "הדלתות", ג'ניס ג'ופלין וכדומה; וספרים של הרברט מרקוזה, פנחס שדה, יצחק אוורבוך אורפז ועוד.

הסרט, שמתרחש בתקופת הקיץ והחופש הגדול, צולם בשל אילוצי הפקה בחורף 1986 בתל אביב, ששינתה את פניה מאז זמן התרחשות העלילה - שנת 1970. אתרי הצילום המרכזיים היו חוף רידינג, תיכון עירוני א' לאמנויות ורחוב הגלבוע, כאשר קטעי המופע צולמו בקיבוץ רמת הכובש, שרבים מחבריו לוהקו כשחקני משנה וניצבים בסרט.

הסרט היה הסרט הישראלי הראשון שנבחר לפתוח את פסטיבל הקולנוע ירושלים ב-1987, הוקרן בבתי הקולנוע וזכה לאהדת הביקורת ולאהבת הקהל. הסרט זכה להצלחה מיוחדת בתל אביב, שבה מילא אולמות במשך שישה שבועות רצופים. הוא נחשב לסרט מצליח ב"ערים הגדולות", וזכה להיענות פחותה באזורי הפריפריה. עד לירידתו מהמסכים צפו בסרט כ-220,000 איש.

פרסים ופסטיבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה בפרס "מנורת הכסף" 1988 (המקביל לפרס אופיר של אותם ימים) בקטגוריות הסרט הטוב, התסריט והמוזיקה המקורית. כמו כן זכה הסרט בפרס הסרט הטוב ב"פסטיבל הישראלי בניו-יורק ובלוס אנג'לס" ב-1988, ובפרס חביב הקהל ב"פסטיבל שיקגו", 1988. הסרט הוקרן בכ-30 פסטיבלים בינלאומיים ובהם: פסטיבל מונטריאול (בתחרות הרשמית), פסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו, ובפסטיבלים במוסקבה, שיקגו, לוס אנג'לס, הונג קונג, דבלין, וינה, ונקובר ועוד. הסרט הופץ בבתי קולנוע ובוידאו בארצות הברית ובקנדה על ידי Kino Films ו-Janus Films, הישג לסרט ישראלי באותה תקופה.

השפעה וביקורת ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסרט, הבודק את היכולת של צעיר במציאות הישראלית הקונפורמית למרוד, נודעה השפעה על עיצוב התודעה הפוליטית והרגשית של צעירים בישראל, מאז צאתו לאקרנים ועד היום. עדות לכך היא העלאתו שוב ושוב, בעיבוד בימתי בגרסאות שונות במופעי גמר רבים של שמיניסטים במשך השנים. מעבר לכך הסרט, שהעמיד גיבורים צעירים חושבים, הוביל חלק מצופיו לעשיית חשבון נפש ולהעלאת שאלות מהותיות ומעשיות בהתייחסותם לגיוס לצבא ולתפיסת הממסד. כך למשל, הועלתה סברה שהסרט ככל הנראה שימש מאוחר יותר כמקור השראה לכתיבתם של מכתבי שמיניסטים נוספים בשנות ה-90.

מנגד, לצד ביקורות משבחות של מבקרי הקולנוע, זכה הסרט לביקורת נוקבת בעיתונות, משני צדי המתרס של המפה הפוליטית. מימין נטען, כי הסרט מערער על קדושת הגיוס, שוחט "פרות קדושות" וגורם לזילות סמלים וערכים לאומיים. אנשי מחנה זה נחרדו מהצגת תמונת ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר כמעשנת "צינגלה" (מריחואנה) ומהפרודיה הסרקסטית על הטקסט של טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו". מסיבות אלה, משרד התעשייה והמסחר פעל לטרפוד זכיית הסרט בפרס "מנורת הכסף" והערים קשיים על שאיפותיו להגיע לפסטיבלים בינלאומיים.

משמאל לעומת זאת, היו שטענו כי הסרט אינו "הולך עד הסוף" עם מסריו בהובילו את הגיבור הפציפיסט, ארל'ה, להיכנע לצו הגיוס ולהתייצב בסופו של דבר בבקו"ם. בראיונות מאוחרים, בהתייחסו לשאלת גיוסו של ארל'ה, אמר רנן שור, במאי הסרט, כי גם בפרספקטיבת הזמן לא היה "מגייס" את ארל'ה לאור רוח עידן סוף שנות ה-60, בה הסרבנות בישראל הייתה כמעט בלתי-אפשרית, אך עם זאת, היה נכון להעמיק בזמן מסך נוסף את ההתלבטות של ארל'ה, ובכך לתת את יתר משקל לטרגדיה של הדמות, הפועלת נגד צו-מצפונה.

יואב צפיר – מתוך בלוז לחופש הגדול

אהרלה צודק[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהתופעות הבולטות שהתפתחו בהשראת הסרט היא כתובת הגרפיטי "ארלה צודק" שנכתבה ברחבי ישראל. בסרט ארלה מסתובב ברחובות תל אביב של שנות השבעים ומנהל מעין יומן על הקירות. הוא מרסס כתובות גרפיטי כמו "אין מלחמה צודקת". כאשר הוא נשאל מה יעשה אם יותקף על ידי האויב, הוא עונה: “לפציפיסט אין גבול שמאחוריו יש אויב. מאחורי מה שמכונה גבול יש אנשים כמוני, כמוך”.[2] הוא גם חושב שאולי גולדה מאיר תבוא ותגיד: "אולי אהרלה צודק? אולי צריך להפסיק את המלחמה ולהחזיר את הילדים הביתה?".[3]

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקן תפקיד
יואב צפיר מוסי שובל
דור צויגנבום אהרל'ה שכטר
שחר סגל מרגו
עומרי דולב יוסי צוויליך
נועה גולדברג נעמי
שרון בר-זיו קובי
ורד כהן שוש
עדנה פלידל המנהלת
מיקי קם עדה המזכירה
מקסי נשר סטריקובסקי השמש
משה חבצלת אבא של מוסי
עדה בן-נחום אמא של מוסי
אריאלה רבינוביץ' חווה כרמלי
עמית גזית סא"ל ארבל
סלבה צ'פלין רופא צבאי

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים חזן, ד' נחמיאס וג' מנחם (עורכים) "ככה היינו: היחיד, החבורה והקולקטיב בתל אביב של בלוז לחופש הגדול", מחקרי תל אביב יפו, חוברת 261, 1993
  • מירי טלמון, "בלוז לצבר האבוד - חברות ונוסטלגיה בקולנוע הישראלי", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2001
  • יעל מונק, נורית גרץ, "במבט לאחור, קריאה חוזרת בקולנוע הישראלי 1948-1990, עמ' 163-168, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2015

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שי גל, ‏פגישת מחזור: 25 שנים ל"בלוז לחופש הגדול", באתר ‏mako‏‏, ‏9 בנובמבר 2012‏
  2. ^ הבלוג "גרפיטי בתל אביב"
  3. ^ אתר נוסטלגיה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בלוז_לחופש_הגדול&oldid=23188513"