גרנט היל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גרנט היל
Grant Hill
היל בשנת 2007
היל בשנת 2007
לידה 5 באוקטובר 1972 (בן 48)
דאלאס שבטקסס
עמדה סמול פורוורד
גובה 2.03 מטרים
מספר 33
מכללה אוניברסיטת דיוק
דראפט בחירה שלישית, 1994
דטרויט פיסטונס
היכל התהילה נבחר כשחקן ב-2018
קבוצות כשחקן
1994–2000
2000–2007
2007–2012
2012–2013
דטרויט פיסטונס
אורלנדו מג'יק
פיניקס סאנס
לוס אנג'לס קליפרס
הישגים כשחקן
7 הופעות במשחק האולסטאר (1995–1998, 2000, 2001, 2005)
בחירה לחמישייה הראשונה של העונה (1997)
4 בחירות לחמישייה השנייה של העונה (1996, 1998–2000)
רוקי השנה (1995)
3 זכיות בפרס הספורטיביות (2005, 2008, 2010)
2 זכיות באליפות המכללות (1991, 1992)
מאזן מדליות
המשחקים האולימפיים
מתחרה עבור ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
זהבאטלנטה 1996כדורסל גברים

גרנט הנרי הילאנגלית: Grant Henry Hill; נולד ב-5 באוקטובר 1972 בדאלאס שבטקסס) הוא כדורסלן עבר אמריקאי ששיחק בעמדת סמול פורוורד, חבר היכל התהילה של הכדורסל.

היל נחשב לאחד משחקני ה-NBA הטובים בדורו, והוביל את קבוצתו לעיתים קרובות בנקודות, בריבאונדים ובאסיסטים. הוא סבל ממספר פציעות במהלך הקריירה, שאף השביתו אותו לתקופות ממושכות (כמו בעונת 2000/2001 בה שיחק 4 משחקים בלבד ועונת 2003/2004 בה לא שיחק כלל).

נעוריו ושנותיו בקולג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרנט היל נולד וגדל בדאלאס שבטקסס. אביו, קלווין היל, היה שחקן בדאלאס קאובויס מליגת הפוטבול המקצוענית, ה-NFL. לאחר סיום קריירת הפוטבול של אביו קלווין עברה משפחת היל לווירג'יניה שם כיכב גרנט בנבחרת הכדורסל של התיכון בו למד, ואף נבחר לאחד משחקני התיכונים הטובים ביותר בארצות הברית. לאחר סיום התיכון בחר היל לשחק עבור אוניברסיטת דיוק, ובארבע שנותיו הצעיד את נבחרת הכדורסל של האוניברסיטה לשני תוארי אליפות ה-NCAA ולגמר נוסף אחד.

קריירה מקצוענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דטרויט פיסטונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

היל נבחר במקום בשלישי בדראפט ב-1994 על ידי הדטרויט פיסטונס. בהיותו רוקי העמיד ממוצעים של 19.9 נקודות, 6.4 ריבאונדים ו-5 אסיסטים למשחק וכן ממוצע של 1.77 חטיפות למשחק. על הישגיו אלו זכה בתואר רוקי השנה במשותף עם ג'ייסון קיד.

היל נבחר שבע פעמים למשחקי האולסטאר, כאשר עשה היסטוריה בשנתו הראשונה ב-NBA כשנבחר במספר הקולות הגבוה ביותר (1,289,585) עבור שחקן שנה ראשונה ועקף את שאקיל אוניל במעט, ולמעשה היה הרוקי הראשון בכל ענפי הספורט העיקריים שנבחר במספר הקולות הגבוה ביותר למשחק אולסטאר[דרוש מקור].

בעונתו השנייה, שגם בה נבחר למשחק האולסטאר, עקף במספר הקולות את מייקל ג'ורדן, שחזר מפרישה מליגת הבייסבול, והוביל במספר הקולות הכללי. במהלך העונה הראה את יכולותיו המגוונות כשהוביל את ליגת ה-NBA בטריפל דאבל (10). הוא גם זכה במדליית זהב באולימפיאדה שבאטלנטה כחלק מסגל נבחרת ארצות הברית בכדורסל.

בעונת 96–97 העמיד את ממוצעיו הטובים ביותר בקריירה - 21.4 נקודות, 9.0 ריבאונדים ו-7.3 אסיסטים למשחק. למעשה, הוא היה השחקן הראשון מאז לארי בירד בעונת 89–90 שהעמיד ממוצעים של 20 נקודות, 9 ריבאונדים ו-7 אסיסטים למשחק בעונה, הישג שלא שוחזר עד עונת 2016/2017 בידי ראסל ווסטברוק. במהלך העונות 1995–1999 הוביל את הליגה באסיסטים למשחק בקרב שחקנים שלא בעמדת הגארד.

בעונה הקצרה של שנת 1999 (בעקבות שביתת השחקנים הגדולה ב-NBA) הוביל את דטרויט פיסטונס בנקודות, בריבאונדים ובאסיסטים בפעם השלישית, וחבר לשחקנים כגון אלג'ין ביילור ווילט צ'מברלין כשחקנים שהובילו בקבוצותיהם בקטגוריות הנ"ל (נקודות, ריבאונדים, אסיסטים) יותר מעונה אחת.

היל נבחר להשתתף בסגל נבחרת ארצות הברית בכדורסל לאליפות העולם ב-1998, אך בסוף לא השתתף עקב השביתה. למרות היותו שחקן דומיננטי מאוד בדטרויט, הקבוצה לא זכתה להצלחה מרובה במסגרת הפלייאוף ולא עברה את הסיבוב הראשון, ובעונות 1994–1995 ו-1997–1998 אף לא עלתה לפלייאוף.

בפלייאוף של 2000 הודחה הקבוצה בסיבוב הראשון על ידי מיאמי היט (3-0), וזאת לאחר שהיל נפצע במשחק השני בקרסולו. היל עוד הספיק להיבחר לסגל הנבחרת באולימפיאדת סידני אך לא היה יכול לשחק עקב פציעתו.

אורלנדו מג'יק[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2000 הוכרח היל לעבור בעסקת החלפה תמורת השחקנים בן וולאס וצ'אקי אטקינס. באורלנדו קיוו שהיל יוכל לשתף פעולה עם כוכב על אחר - טרייסי מקגריידי, שהוחתם באותה תקופה והגיע מקבוצת טורונטו ראפטורס, כדי שאורלנדו יחזרו לצמרת ה-NBA. פציעתו בקרסול הכריחה אותו להיות מושבת במרבית המשחקים בעונותיו הראשונות במג'יק, כך שהוא שותף בארבעה משחקים בלבד ב-2000–2001, ב-14 משחקים ב-2001–2002 וב-29 משחקים ב-2002–2003. במקביל, קבוצתו הקודמת, הפיסטונס, הביסו את המג'יק בפלייאוף 2003 וזכו באליפות ב-2004.

במהלך עונת 2003 עבר היל ניתוח להסרת חלק מעצם הקרסול שלו והחלפתה בעצם מרגלו. חמישה ימים לאחר הניתוח היל הוחש לבית החולים עם חום גבוה. הרופאים אבחנו שמדובר בזיהום סביב הקרסול, ממנו היל כמעט מת, והסירו את הרקמות סביב הקרסול. היל אושפז במשך שבוע בבית החולים והיה צריך לקחת אנטיביוטיקה במשך חצי שנה.

בעונת 2004–2005 חזר היל לכושר ושיחק 67 משחקים בעונה, לעומת 47 משחקים ששיחק בשלוש העונות הקודמות גם יחד. שובו לכושר משחק התבטא גם בממוצעים שהעמיד: ממוצע של 19.7 נקודות למשחק ב-50.9 אחוזים מהשדה. הצופים בחרו בו שוב כשחקן פותח במשחק האולסטאר והיל היה שותף לניצחון המזרח על המערב.

במהלך עונת 2005–2006 סבל היל מפציעה שהשביתה אותו למחצית הראשונה של העונה, וכן סבל גם משברי מאמץ ברגלו הימנית כתוצאה מעומס יתר עליה כיוון שאימץ את רגל ימין יותר מאשר רגל שמאל שבה עבר את הניתוח הקודם. בעקבות זאת נאלץ לעבור ניתוח נוסף, שגרם לו לשקול פרישה ממשחק מקצועני. בעונה זו שיחק רק 21 משחקים.

בעונת 2006–2007, חזר היל מפציעתו וזאת למרות השמועות שסבבו סביב פרישתו האפשרית. היל קיבל טיפול מיוחד בוונקובר אצל פיזיותרפיסטים מומחים במהלך הפגרה והצהיר שהוא כשיר בקרסולו השמאלי, וחזר להרכב הפותח של המג'יק.

פיניקס סאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 2007–2008, לאחר שסיים חוזה בן 7 עונות במג'יק, חתם היל על חוזה בפיניקס סאנס.[1] ב-5 עונותיו בקבוצה שימש כשחקן חמישייה קבוע, ותרם 12.1 נקודות, 4.7 ריבאונדים ו-2.5 אסיסטים בממוצע למשחק. בעונת 2009/2010 סייע לסאנס להעפיל לגמר האזור המערבי בפלייאוף, בו הפסידו מול לוס אנג'לס לייקרס בתוצאה 2–4.

לוס אנג'לס קליפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי היל, הוא תכנן לסיים את הקריירה שלו בפיניקס סאנס, אולם ב-17 ביולי 2012 חתם היל לשנתיים עם קליפרס, והבטיח לעצמו עונת NBA‏ 18 במספר.[2] לאחר עונת 2012/2013, ב-2 ביוני 2013, הודיע היל על פרישה ממשחק פעיל.

סטטיסטיקות הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונה הסדירה של ה-NBA[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונה קבוצה משחקים חמישייה דקות % מהשדה % לשלוש % מהעונשין ריבאונדים אסיסטים חטיפות חסימות נקודות
1994/1995 דטרויט 70 69 38.3 0.477 0.148 0.732 6.4 5.0 1.8 0.9 19.9
1995/1996 דטרויט 80 80 40.8 0.462 0.192 0.751 9.8 6.9 1.3 0.6 20.2
1996/1997 דטרויט 80 80 39.3 0.496 0.303 0.711 9.0 7.3 1.8 0.6 21.4
1997/1998 דטרויט 81 81 40.7 0.452 0.143 0.740 7.7 6.8 1.8 0.7 21.1
1998/1999 דטרויט 50 50 37.0 0.479 0.000 0.752 7.1 6.0 1.6 0.5 21.1
1999/2000 דטרויט 74 74 37.5 0.489 0.347 0.795 6.6 5.2 1.4 0.6 25.8
2000/2001 אורלנדו 4 4 33.3 0.442 1.000 0.615 6.3 6.3 1.3 0.5 13.8
2001/2002 אורלנדו 14 14 36.6 0.426 0.000 0.863 8.9 4.6 0.6 0.3 16.8
2002/2003 אורלנדו 29 29 29.1 0.492 0.250 0.819 7.1 4.2 1.0 0.4 14.5
2003/2004 אורלנדו
2004/2005 אורלנדו 67 67 34.9 0.509 0.231 0.821 4.7 3.3 1.4 0.4 19.7
2005/2006 אורלנדו 21 17 29.2 0.490 0.250 0.765 3.8 2.3 1.1 0.3 15.1
2006/2007 אורלנדו 65 64 30.9 0.518 0.167 0.765 3.6 2.1 0.9 0.4 14.4
2007/2008 פיניקס 70 68 31.7 0.503 0.317 0.867 5.0 2.9 0.9 0.8 13.1
2008/2009 פיניקס 82 68 29.8 0.523 0.316 0.808 4.9 2.3 1.1 0.7 12.0
2009/2010 פיניקס 81 81 30.0 0.478 0.438 0.817 5.5 2.4 0.7 0.4 11.3
2010/2011 פיניקס 80 80 30.1 0.484 0.395 0.829 4.2 2.5 0.8 0.4 13.2
2011/2012 פיניקס 49 46 28.1 0.446 0.264 0.761 3.5 2.2 0.8 0.6 10.2
2012/2013 ל.א. קליפרס 29 0 15.1 0.388 0.273 0.583 1.7 0.9 0.4 0.2 3.2
קריירה 1,026 972 33.9 0.483 0.314 0.769 6.0 4.1 1.2 0.6 16.7

בפלייאוף ה-NBA[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונה קבוצה משחקים חמישייה דקות % מהשדה % לשלוש % מהעונשין ריבאונדים אסיסטים חטיפות חסימות נקודות
1995/1996 דטרויט 3 3 38.3 0.564 0.500 0.857 7.3 3.7 1.0 0.0 19.0
1996/1997 דטרויט 5 5 40.6 0.437 0.000 0.718 6.8 5.4 0.8 1.0 23.6
1998/1999 דטרויט 5 5 35.2 0.457 0.000 0.813 7.2 7.4 2.0 0.4 19.4
1999/2000 דטרויט 2 2 27.5 0.375 0.500 0.900 5.5 4.5 0.5 0.0 11.0
2006/2007 אורלנדו 4 4 35.8 0.500 0.000 0.667 5.5 3.8 0.5 0.3 15.0
2007/2008 פיניקס 3 2 22.7 0.455 0.000 1.000 5.3 1.0 0.7 0.3 3.7
2009/2010 פיניקס 16 16 28.3 0.480 0.188 0.868 5.8 2.3 0.8 0.6 9.6
2012/2013 ל.א. קליפרס 1 0 20.0 0.500 0.000 0.000 4.0 2.0 0.0 0.0 4.0
קריירה 39 37 31.6 0.469 0.238 0.781 6.1 3.6 0.9 0.5 13.4

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גרנט היל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


נבחרת ארצות הבריתהאלופה האולימפית - אטלנטה (1996)

1  • 2  • 3  • 4 גארי פייטון • 5 גרנט היל • 6 פני הארדוויי • 7 דייוויד רובינסון • 8 סקוטי פיפן • 9 מיץ' ריצ'מונד • 10 רג'י מילר • 11 קארל מלון • 12 ג'ון סטוקטון • 13 שאקיל אוניל • 14 צ'ארלס בארקלי • 15 האקים אולאג'ואן • מאמן: לני וילקינס

ארצות הבריתארצות הברית