התפסן בשדה השיפון

התפסן בשדה השיפון
The Catcher in the Rye

עטיפת המהדורה העברית הראשונה עיצוב: שמעון זנדהאוז
מידע כללי
מאת	ג'רום דייוויד סלינג'ר
שפת המקור	אנגלית
סוגה	רומן ריאליסטי
מקום התרחשות	ניו יורק
הוצאה
הוצאה	Little, Brown and Company
תאריך הוצאה	1951
מספר עמודים	209 עמודים
הוצאה בעברית
תרגום	ראו בפסקה תרגום לעברית
פרסים
רשימת 100 הספרים של המאה של לה מונד 20th Century's Greatest Hits: 100 English-Language Books of Fiction

התפסן בשדה השיפון (באנגלית: The Catcher in the Rye) הוא רומן מאת ג'יי די סלינג'ר, שראה אור בשנת 1951 (ב-1945 וב-1946 התפרסמו פרקים ממנו כסיפורים קצרים בכתבי עת). הספר הוא רומן התבגרות ריאליסטי המתאר שלושה ימים בחייו של המספר, הולדן קולפילד , תלמיד תיכון בעיר ניו יורק.

הספר נחשב לפורץ דרך ומן המשפיעים בספרות האמריקנית, למרות היותו שנוי במחלוקת. דמותו של קולפילד ברומן נתפסה כפֶה לדור החדש ולתחושת הניכור של בני הנעורים מהחברה. כך הפך הולדן קולפילד לסמל למרד נעורים.

הספר נמכר בעשרות מיליוני עותקים, ומדי שנה נקנים כ-250,000 עותקים ממנו. הספר נכלל ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר שנכתבו באנגלית מאז שנת 1923. רשימה זו הורכבה על ידי העיתון TIME.

מקור השם

מקור שמו של הספר מבואר בספר הוא בפנטזיה דמיונית העולה במוחו של הגיבור. בפנטזיה זו משגיח הולדן על קבוצת ילדים המשחקים ומתרוצצים בשדה שיפון, ואינם מודעים לכך שבקצה השדה נפערת תהום עמוקה. בדמיונו, קולפילד ממלא תפקיד של מציל, כי הוא תופס את הילדים לפני שהם נופלים לתהום.

המושג "שדה שיפון" מופיע בברכת הודיה על המזון בנצרות ופירושו שימינו יתנהלו בנעימים כמו בהליכה בשדות שיפון אינסופיים. אולם בפנטזיה שבסיפור תהום רובצת לצד שדות הביטחון והשאננות ורק גיבור הספר היכול להושיע. יש הרואים בכך ביטוי למסר העיקרי של הספר על התמימות המבורכת של הילדות הנמצאת בסכנה של נפילה לעולם המבוגרים^{[דרוש מקור]}.

עלילה

הולדן קולפילד בן ה-17, מספר בגוף ראשון על מה שקרה לו לאחר שסולק מפנימיית פֶּנסי היוקרתית, טרם חג המולד, בשל כישלונותיו בלימודים. הוא מחליט לעזוב את פנסי מספר ימים קודם למועד העזיבה המתוכנן, במוצאי שבת, ולנסוע לניו יורק. במהלך יום וחצי של נדודים בניו יורק (ממוצאי שבת ועד יום שני בבוקר) הוא עובר ממקום למקום, פוגש אנשים שונים, ומנסה למצוא מישהו שיבין אותו. הוא נפגש עם תיירות, נהגי מוניות, ידידים וידידות ותיקים, ידידים-של-ידידים, זונה והסרסור שלה, אחותו הקטנה ומורה ותיק. בכל הפגישות (ושיחות הטלפון) האלו הוא מנסה למצוא אוזן קשבת ובני שיח. אחדים מהאנשים כלל לא מבינים אותו, אחרים מנסים להבין אך נכשלים, וכמה מהם מבינים אותו היטב אבל מתנגדים לדרכו ולמעשיו.

דמותו של הולדן

הפנטזיה של הולדן קולפילד היא להיות תפסן בשדה של שיפון, לתפוס ילדים העומדים ליפול מצוק. זוהי מטפורה לרצונו למנוע מהילדים ליפול מתוך עולמם התמים אל עולמם המזויף של המבוגרים, מוטיב החוזר לאורך כל הספר. רעיון זה גם נרמז משמו. הולדן מהמילה "Hold", להחזיק (או מ-"Hold 'em", "תחזיק אותם"), ואילו קולפילד, שדה מכוסה, אותו שדה שיפון שבו הוא רוצה לתפוס את הילדים הנופלים.

במהלך הרומן קולפילד עובר תהליך של נפילה פיזית שמצביעה על נפילה נפשית. באופן מטפורי זו נפילה אל תוך עולם המבוגרים. המסע בניו יורק הוא גם מסע מציאותי, אך גם מסע מטפורי, אל תוך הנפש. הסיפור כולו מסופר תוך שימוש תדיר בלשון סבילה, על-מנת להמחיש כי הסופר מבקש להרחיק את עצמו מהמתרחש בעולם.

על פי התנהגותו ניתן ללמוד באפיון עקיף על הערכים החשובים בעיניו. הערך העליון בעיניו הוא התחשבות בזולת. כך לדוגמה במפגש עם הנזירות, מאוד חשוב לו לא לפגוע ברגשותיהן או להביך אותן ולכן לא נעים לו לדבר על רומיאו ויוליה, כי הוא נהיה מאוד מיני בקטעים מסוימים. ההתחשבות שלו בזולת אף גדולה יותר כאשר מדובר ביחס לחלשים בחברה. כשנפגש עם סאני הזונה הוא מתכונן ומתגנדר. הוא חושב עליה כעל אדם. הוא שומר על כבוד הבנות איתן נפגש ומתחשב ברגשותיהן. לא כופה עצמו עליהן, רואה בהן אדם ראוי להערכה ואהבה, ולא אובייקט מיני (וכועס על סטרדלטר המתייחס אליהן כאל חפץ). גם בהקשרים אחרים, כשהוא מדבר על בנות עם לוס, הוא אומר שאינו יכול לחשוב על יחסי מין ללא אהבה.

התבגרות

תהליך ההתבגרות קשה לקולפילד, כיוון שהוא אוהב את הכנות, הפשטות והחמלה שהוא מזהה בעולם הילדות. הולדן סולד מכל מה שסימל בעיניו את הזקנה. הוא מספר שהוא חשב על מר ספנסר המורה להיסטוריה די הרבה, ואם חושבים עליו יותר מדי, מתחילים להתפלא בשביל מה בכלל הוא עוד חי. בן שבעים או יותר והוא כבר כפוף לגמרי וצריך שיעזרו לו בכל פעולה שהיא קצת מסובכת מבחינה פיזית. התלות הזו מעוררת בו מורת-רוח, התנהלות האדם הזקן לא מוצאת חן בעיניו. להבדיל מזאת, כשהולדן מזהה דפוסי פעילות ילדותיים בהתנהלותו של ספנסר, הוא מתחיל לגלות כלפיו חיבה, "הוא חי לא רע... מישהו כל-כך זקן, כמו ספנסר הזה, והוא עוד יכול ליהנות נורא מקניית שמיכה". היחס של הולדן לרוב "חברת המבוגרים" הוא יחס מזלזל, פוגע ולא מתחשב. הולדן מראה סימנים קלים של ניסיון ליצור איזשהו קשר עם הזולת, אך לטענתו אין מי שיקשיב לו. יש להולדן מה שדרוש כדי להיות בחברה הבוגרת אך הוא בוחר לסלוד ממנה ולא להשתלב בה.

הדמות היחידה איתה הולדן מזדהה היא אחותו הקטנה פיבי, אליה יש לו יחס מיוחד. פיבי בת העשר אהובה על הולדן במיוחד. היא מייצגת בעיניו את עולם הילדות, הטוהר, התמימות וההבנה לרגשותיו. מערכת היחסים של הולדן עם פיבי מציגה אותו באור שונה לגמרי מכל התנהגותו עם החברה. הוא רואה אותה כילדה אידיאלית ודרך האהבה אליה, ניתן לראות את אהבתו לעולם הילדים. במפגש עם פיבי ניתן לראות את אהבתו לעולם הילדים בניגוד לסלידה שחש כלפי מר ספנסר הזקן.

הולדן פונה במהלך העלילה לדמויות מבוגרים רבות, ומחפש אחר מישהו שיסביר לו כי עולם המבוגרים אינו רע כל כך. הולדן מבקש את הקשב של חברים, מורים לשעבר, זונה, נהגי מונית, נזירה, אך בשום שלב הוא לא מגיע למצב שהוא מצליח לשאול את השאלות באופן ישיר. כל דמויות המבוגרים מתעלמות ממנו ואינן מקשיבות לו, והדמות היחידה שכן מקשיבה, עניינה של ההקשבה במניעים זרים: המורה לאנגלית לשעבר של הולדן, מר אנטוליני, מארח אותו בביתו ומקשיב לו באהדה, אבל כאשר הולדן מתעורר ואנטוליני מלטף את ראשו, הוא נמלט מביתו כי נבהל בחושבו שאנטוליני ניסה לנצל אותו מינית. למעשה, כל החוויה שלו על מיניות מעוותת ונצלנית: "That kind of stuff's happened to me about twenty times since I was a kid".

למסע התבגרותו שלושה שלבים:

• נידוי וגלות – הולדן מורחק מבית-הספר, הוא מרגיש בניו יורק כמו בג'ונגל, בלי משפחה (מלבד פיבי, אחותו) ובלי חברים קרובים. הוא חש בדידות, ואינו מצליח ליצור קשר משמעותי, ולו רגעי. כובע הקסקט אותו הוא חובש משמש לו כמסיכה המספקת הגנה מפני העולם החיצון. כשהולדן במצוקה הוא מעביר את הקסקט קדימה, כעוטה על עצמו מסיכה. הדימוי מומחש כשהולדן מוריד את הקסקט ומכסה את עיניו לצד חברו, ומכריז כמה פעמים כי הוא חושב שהוא מתעוור, בקול שהולך ודועך, ומסיים בקריאה "אמא אמא הכל נהיה חשוך". הבדידות שהולדן חווה מבוטאת באמצעות מוטיב העיוורון. הולדן קורא וחוזר במהלך משחק עם חברו אקלי "אמא אמא תני לי יד", וחסרונה של אימו מתקשר למצוקה ולחשיכה. בהמשך הסיפור, חסרונה של אימו מוזכר במרומז כשהוא מתחבא לה בארון של פיבי: לאחר שהאם יוצאת מן החדר וסוגרת את הדלת, משתרר בחדר חושך מוחלט. המחשבה על ההורים לא מקנה להולדן ביטחון. הקשר עם ההורים מתקשר עם חושך ובדידות ולא עם תמיכה ואהבה. לקראת סוף הרומן מוטיב החשיכה מגיע לשיא כאשר הולדן בורח מהביתו של אנטוליני, המורה שלו לאנגלית לשעבר, והוא במצוקה רגשית הנובעת מבלבול ופגיעה באמון. הולדן ביקש להישען על אנטוליני, דמות מוערכת על-ידו, אך בורח ממנו לאחר שפירש את מעשיו כניסיון לניצול מיני. הולדן עולה על הרכבת התחתית בתחנת הסנטרל פארק, שם הוא נרדם. הוא מאבד תיאבון, מקבל כאב ראש בהמשך לכאבי ראש קודמים שצוינו בעלילה, ומתעוררת בו תחושה של בחילה. כאביו הפיזיים של הולדן הם תולדה של הייסורים הנפשיים, וכאשר מצבו הנפשי משתפר, הולדן מעיר כי "כבר לא הייתה לי סחרחורת כל כך חזקה."
• מוות סמלי – מוטיב המוות הוא אחד המוטיבים המרכזיים בסיפור. במשך כל הרומן הולדן מרגיש מצוקה נוראה בגלל הפחד מפני מה שיקרה לו, מפני הפחד ממה שקורה לאנשים שמתים ולמה אנשים מתים. המחשבות על המוות רודפות אותו. הפחד מפני המוות שמתעורר כתוצאה ממות האח, בא לידי ביטוי אצלו בעיסוק אובססיבי במחלות. הוא מספר לאנשים שונים שיש לו מחלות שונות. כשפגש את אמו של ארנסט שיקר לה ואמר שיש לו גידול במוח. לסאני הוא אומר שהוא חולה מאוד בעמוד השדרה. כשהוא כותב לספנסר, המורה להיסטוריה, חיבור על מצרים העתיקה, הוא מתמקד במומיות וחניטת גופותיהן. דוגמה נוספת: לאחר שהוא בורח מהבית של אנטוליני, בתחנת הרכבת, הוא מוצא שבועון וקורא בו מאמר על כך שכאשר יש פצעים בפה זה סימן לסרטן. משיאי הרומן היא הסצנה שבה הולדן נמצא במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע ומגיע לחדר המומיות. כשהוא נשאר לבדו הוא אומר: "זה ככה מצא חן בעיני, איכשהו.... היה שם כל-כך נעים ושלו..". הולדן מרגיש במידה רבה שהמוות הוא אמצעי מפלט שבאמצעותו הוא לא יצטרך להתבגר ולסבול. במוזיאון הוא נופל ומתעלף (נפילה בעלת משמעות סמלית): ברורות לו שתי האפשרויות שניצבות בפניו – מוות נפשי שיוביל למוות פיזי (התאבדות), או התמודדות עם בעיותיו וחזרה לחברה ולמשפחה, גם אם הן אינן מושלמות. הולדן למעשה נכנע למוות, והכניסה לקבר משלבת את מוטיב החשיכה עם מוטיב המוות. מוטיב נוסף שמעצב את מוטיב המוות הוא מוטיב הנפילה. הולדן מתאר מצב שבו הוא כמעט החליק ונפל על הכביש הקפוא, כאשר היה בדרך למורה שלו להיסטוריה ספנסר. הסיטואציה הזו מתרחשת על רקע ההודעה בדבר סילוקו מפנסי. הנפילה מתרחשת על רקע הקטטה שהייתה לו עם סטרדלטר. גם פה הולדן חש מובס, המחשבה בדבר הקשר האינטימי בין ג'יין לסטרדלטר מעוררת אצלו כאב עצום המתבטא בכעס בלתי נשלט ובאלימות. במהלך הקטטה הולדן נופל, ומעיד על עצמו כי כמעט ושבר את הגולגולת. בחירתו של הולדן לייחס לנפילתו פגיעה בראש קשורה בנפילתו אל המוות, וחוזרת בשנית כאשר הולדן מחליט להסתלק מהפנימיה, מועד על קליפת בוטנים, וכתוצאה מכך כמעט מחליק ושובר את ראשו. הולדן נופל בפעם נוספת, הפעם בדרכו לפתוח לסאני הפרוצה את דלת החדר. המעידות הכרוניות כמעט המשתלטות על יציבותו חוזרות בכל פעם שהוא חש חוסר ביטחון.
• לידה מחדש – לאחר קבלת ההחלטה הוא נעזר בבני משפחתו ובסיוע חיצוני, וככל הנראה מתאשפז בסנטוריום שבו הוא מקבל טיפול פסיכולוגי. ההתפתחות של קולפילד היא תהליך של שינוי והתבגרות, כשחג המולד (=הלידה) משמש רקע להתרחשויות. גם קולפילד עובר תהליך של התחדשות ולידה. הטריגר לאותה לידה הוא אחיזתה של פיבי, אחותו של הולדן, בידו – אותה יד שהולדן קרא לאימו במהלך המשחק מול אקי שתאחז בה. פיבי נותנת להולדן תחושה שהוא אינו לבד וסודקת את תחושת הבדידות שלו. תהליך ההיפתחות של הולדן לפני פיבי מתחיל כאשר בתחילה אחותו מוותרת על חסכונותיה עבורו, מה שמביא את הולדן לבכות ולפרוק את העצב האצור בו ולהתמודד עם כאבו באופן ישיר. בהמשך, הולדן מתוודא בפני אחותו על תוכניתו לברוח, ופיבי קושרת את גורלה עימו ומודיעה לו כי היא מוכנה להצטרף אליו, תוך שהיא מוותרת על תוכניותיה וההצגה החשובה לה. סדיקת הבדידות מגיעה לשיאה כשהולדן צופה בפיבי משתתפת בתחרות רכיבה על סוסים, והולדן מוותר על אידיאל התפסן ומכיר בהכרחיות של תהליך ההתבגרות.

ביקורת

הולדן מתייחס לכל אורך הרומן אל סביבתו מנקודת מבט ביקורתית, חברת המבוגרים נתפסת כמזויפת, הוא מבקר את הקפיטליזם, החומרנות, חוסר ההתייחסות לצורכי הפרט, חוסר הרגישות והשטחיות של החברה האמריקאית בשנות ה-50 של המאה ה-20.

זיוף בחברה

אחת התופעות העיקריות שכלפיהן יוצא הולדן בביקורתו היא הזיוף והצביעות של עולמו. בשל סלידתו של הולדן מהחברה, הוא מרבה להשתמש בהכללות ("אנשים אף-פעם לא שמים לב לשום דבר"), להשתמש בציניות ולתאר מצבי סלידה קיצוניים. הולדן שונא את הזיוף אך מעיד על עצמו "אני השקרן הכי גדול שפגשתם אי פעם", והוא אכן משקר לעיתים, כמו ששיקר לאמו של ארנסט מורו בנסיעה ברכבת. אף על פי שמתעב את בנה, וחשב ש"בנה היה בטח הממזר הכי גדול שאי-פעם למד בפנסי... הפרצוף הזה מורו היה רגיש בערך כמו קרש של בית-שימוש" אומר לה: "הוא אחד מהנערים הכי מבוקשים בפנסי... יש לו אופי כזה מיוחד... הוא נורא ביישן וצנוע". הוא מעיד על עצמו, כאשר הוא מספר על הנסיעה עם אמא של ארנסט מורו: "התחלתי לקשקש כל מיני קשקושים... ואז באמת התחלתי למרוח אותה לגמרי". הוא אפילו שיקר לגבי זהותו והציג עצמו בפניה כ"רודולף שמידט".

הולדן מפנה את ביקורתו גם כלפי כמרי הדת שאמורים לייצג את הקדושה, אך במקום זאת הם מדברים "בקול קדוש כזה"... "זה נשמע כל כך מזויף" – הכמרים אמורים לייצג משהו טהור, כן ואמיתי. הולדן מבקר את המלאכותיות שבטקסיות הדתית, מלאכותיות שריח של צביעות נודף ממנה.

בדוגמאות הללו מציג הולדן את הזיוף שיש בכל אחד. הוא מוצא דבר מזויף בכל תחום חיים ויש ציפייה שאם כל כך קשה לו בחברה של "מזויפים", אז הוא יצטרך לעשות שינוי מסוים באידיאלים שלו ובדרך שבה הוא רואה את הדברים כדי לשרוד.

חומרניות ובעלי הון

כריכת הספר במהדורתו הראשונה

הולדן אדיש להיבט החומרני שבחייו. הדבר מתבטא ביחסו לכסף. לכן איננו מקפיד לקבל עודף, הוא מאבד חפצים, הוא מצטער שלא נתן יותר כסף לנזירות. הוא אומר "כסף מחורבן. בסוף הוא תמיד עושה אותך עצוב נורא." גם באלקטון הילס הוא חווה חוויה שהעידה על חוסר השוויון בחברה ועל ערכים שנחשבים בחברה האמריקאית. בחדרו של הולדן התגורר נער נוסף ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. כדי לא להביך את אותו נער, החביא הולדן את מזוודותיו היקרות מתחת למיטה והופתע לגלותן שוב ושוב על המדף. התברר שהנער, שותפו לחדר, הקפיד להניחן שם כדי שיחשבו שאלה מזוודותיו שלו. מחד, אותו נער הקניט את הולדן על מזוודותיו ה"בורגניות" על עטו ה"בורגני". ומאידך, באופן אירוני, דווקא אותו הנער היה שבוי בידי החומרנות והסנוביזם החברתי. הולדן מצידו ניסה בכל הזדמנות לטשטש את חוסר השוויון החברתי. הוא הרגיש לא בנוח עם העובדה שהוא בעל אמצעים כלכליים רבים משל האחרים. לכן הרגיש לא נוח בשעה שאכל ארוחת בוקר מלאה ועשירה, בעוד הנזירות הסתפקו בקפה.

כשהגיע לביקור, אוסנבורגר, תורם עשיר שלמד בפנסי, הולדן נזכר בביקורו בבית-הספר. באמצעות תיאור הביקור הולדן מביע את דעתו לגבי ההון ובעלי ההון. הוא מבטא את הגועל שהוא מרגיש כלפי אוסנבורגר, כלפי ההון, באמצעות הדגשת העובדה, שאוסנבורגר התעשר מעסקי קברנות. הוא גם מבקר את יחסו המזויף לדת של אוסנבורגר ואת ההתנשאות הגורמת לו להטיף לתלמידי בית-הספר. נדמה כי הולדן מזלזל כל-כך באוסנבורגר, שמייצג את בעלי ההון, עד שמספר כי אחד התלמידים בכנסייה "הפליט נאד אדיר כזה", כאשר אוסנבורגר נשא את נאומו המזויף.

ביקורת כלפי דמויות ספציפיות

• אקלי – אקלי מתואר על ידי הולדן כמפסידן גמור. הוא מכוער מאוד, דוחה, לא חכם, לא רגיש, קנאי, מתוסכל, מריר ודחוי. הולדן מבטא בביקורתו את סלידתו הרבה מכיעור "ומי שראה אותו.. כמעט בא לו להקיא", רגישותו העצומה והקיצונית-משהו לפגמים פיזיים וסלידתו מחוסר רגישות "כמעט נהרגתי... אבל את אקלי זה כמעט הרס לגמרי. הוא התחיל לצחוק...".
• סטרדלטר – סטרדלטר מוצג כהפך הגמור מאקלי. הוא מתואר כמצליחן נאה, גברי, עשיר ואהוב על בנות. למרות זאת, הולדן מסתייג גם ממנו. הוא מאשים את סטרדלטר בהערצה עצמית, הוא לא סובל את הנרקיסיזם ובייחוד את הערצת הגוף האופיינית לסטרדלטר "הוא היה מאוהב בעצמו עד שיגעון". כמו כן מוזכרת שוב רגישותו לחוסר ניקיון, כשהוא מגדיר את סטרדלטר "לכלכן מוסווה". גם סטרדלטר מוצג כמי שאיננו מבין את הולדן, הוא בחור שטחי ורדוד, "הוא קצת כמו אקלי". הולדן מבליט את סלידתו מהאגוצנטריות של סטרדלטר ומחוסר הרגישות שלו "אותי מעיפים מבית-הספר המחורבן הזה. ואתה מבקש ממני לכתוב לך חיבור מחורבן". כמו אקלי, הוא לא מסוגל להבין את משמעות כובע-הציידים האדום בעיני הולדן, "'כביר', הוא אמר. הוא אבל רק התחנף אליי".
• המועדון של ארני – הולדן מסכים כי ארני הוא פסנתרן מעולה, אך הוא מתעצבן מההערצה אליו. לדעתו הערצה מופרזת פוגעת בחשיבה הביקורתית אצל המעריץ. כך למשל, הולדן הוא היחיד באולם שהרגיש כי ארני קלקל את השיר. היא גם פוגעת במוערץ, אשר מתחיל להאמין שאין מקום לשיפור. הוא לא יכול לסבול שהופכים בן-אנוש לדמות על-אנושית. הולדן מעיד על עצמו, שלו הוא היה מפורסם, הערצת הסובבים לא הייתה מחמיאה לו, אלא הייתה מעצבנת אותו. הולדן בז לביטחון העצמי שארני מפגין, לתפיסתו, אמן לעולם לא מפתח ביטחון-עצמי, לא מסתפק במה שהשיג ולא עובד "בשביל" הקהל. ההתבטאות הזו מזכירה את יחסו לאחיו ד.ב., המכונה על-ידו "זונה", כי הוא יוצר את מה שאנשים רוצים שיצור, ולא את מה שהוא עצמו רוצה.

"לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא"

שאלה זו ששאל הולדן הפכה למשפט המוכר והמייצג ביותר בספר. עליו קמו פירושים שונים למהות השאלה ולכוונתו של הולדן. פירושים אפשריים:

1. אנלוגיה לשכבה החלשה בחברה בניו יורק המתמודדת עם הניכור וחוסר האכפתיות. כאמור, הולדן מרגיש שאנשים מייחסים חשיבות גבוהה מדי לנושאים חומריים ומאבדים את האמינות וההגינות. כתוצאה מכך נפגעת השכבה החלשה שאינה מקבלת את העזרה והתמיכה הנדרשת. הולדן מזדהה עם השכבה החלשה וחש אמפתיה כלפיהם.
2. האגם הוא משל לגוף, והברווזים הם משל לנשמה. ובעצם הולדן תוהה עקב מותו של אחיו הצעיר – מה קורה לברווזים (לנשמה) כשהאגם (כשהגוף) קופא (מת)?
3. האגם הוא משל למסגרת (חברה, בית ספר) והברווזים הם משל לבני אדם. לאן הולך אדם כשאינו מתקבל על ידי החברה? לאן אדם הולך אחרי שסולק מבית הספר?

כמו כן, ההתעניינות של הולדן בברווזים מבטאת את הצד הרומנטי שלו, את עולמו הרוחני העשיר. הוא נמשך אל הטבע, שמיוצג גם על ידי הברווזים. המוטיב מייצג גם את רגישותו של הולדן, את מצוקתו בחברה אדישה, מנוכרת, שמתעלמת מאיתותי המצוקה שלו. ניתן לערוך אנלוגיה בין הסיטואציה של הברווזים לבין מצבו של הולדן. הוא משליך עליהם את תחושותיו. הבריכה הקפואה יכולה לשקף הן את מזג האוויר מבחינה פיזית – קור חג המולד, אך בעיקר מבחינה מטפורית – החברה הקרה, האדישה, המנוכרת, מתעלמת מבעיות הפרט.

עטיפת הספר

את עטיפת הספר ובה ריבוע בצבע צהוב ומתחתיו מופיעים שם הספר ומחברו בגופן אורון, עיצב המעצב שמעון זנדהאוז בשנת 1972 כחלק מסדרת כריכות להוצאת עם עובד והיא זכתה למעמד מיוחד על אף המבנה הפשוט שלה. המחבר ג'רום דייוויד סלינג'ר קבע באופן נחרץ בחוזה עם ההוצאות שהדפיסו את ספריו כי לא יכללו איורים או תמונות שיסיטו את תשומת הלב מתוכן הספר. זנדהאוז שעיצב עד אז את כל הספרים בהוצאה בפורמט אחיד ובו תמונה צבעונית שהוקפה במסגרת ומתחתיה שם הספר בפונט אורון, המשיך בקו זה והשאיר את הריבוע ומילא אותו בצבע צהוב כצבע השיפון. העיצוב התקבע ונשאר גם בחלק מהוצאות המאוחרות אחריו. העיצוב בשנת 2023 שונה באופן ניכר לטובת המראה המקורי שהעדיף סלינג'ר וכולל את שם הספר בכתב יד בגוון צהוב על רקע כחול.

רצח ג'ון לנון

ערך מורחב – רצח ג'ון לנון

לסיפור ההתנקשות של מרק דייוויד צ'פמן בג'ון לנון יש קשר מיוחד עם הספר "התפסן בשדה השיפון". צ'פמן התחבר מאוד רגשית לדמות הראשית בספר, הולדן קולפילד, ולערכיו. בלילה שבו רצח את לנון הוא נותר בזירת הרצח, קורא בעותק של הספר, עליו כתב "זוהי הצהרתי" וחתם בשמו של הולדן. יש שטוענים שצ'פמן הונע למעשה הרצח בעקבות דעות שמופיעות בספר.

את הספר קרא צ'פמן לראשונה בעקבות המלצה של חבר. הסיפור קבל משמעות אישית עצומה בחייו, אותם עיצב סביב עקרונותיה וחייה של הדמות הראשית בסיפור, הולדן קולפילד. צ'פמן הושפע מכעסו של הולדן כלפי הצביעות בחברה וכן מהצורך שלו להגן על אנשים, ילדים במיוחד. במכתב ששלח לחברתו לינדה אייריש בספטמבר 1980, חודשיים לפני הרצח, הוא ביטא את ההשפעה העמוקה של הספר, "אני משתגע", הוא כתב וחתם "התפסן בשדה השיפון".

בפברואר 1981, לאחר שנעצר, שלח צ'פמן מכתב לעיתון הניו יורק טיימס שבו המליץ לכל לקרוא את הספר, וקרא לו, "ספר יוצא דופן שטומן בחובו הרבה תשובות."^[48] באוגוסט אותה שנה, כשנשאל במשפט אם יש לו מה לומר, הוא בחר להקריא קטע מתוך הספר, שבו מספר הולדן לאחותו הקטנה פיבי מה ירצה לעשות בחייו.

יש שטוענים, ביניהם גם הפסיכיאטר שנכח במשפטו, דניאל שוורץ, שצ'פמן הונע לרצח לנון משום שראה אותו כ"מזויף", סמל לצביעות החברתית אותה קולפילד מתעב. צ'פמן בעצמו הודה מאוחר יותר שקיווה כי באמצעות רצח לנון הוא יהפוך להולדן קולפילד, "מעין מושיע" או "מלאך שומר". בנוסף, בדיון על שחרורו על תנאי, אמר צ'פמן, "אני מרגיש שעכשיו אני רואה את לנון לא כסלבריטי. אז ראיתי. ראיתי אותו כדמות קרטון על עטיפת אלבום. [...] עכשיו הגעתי להבנה של העובדה שג'ון לנון היה בן אדם. בלי קשר להיותו חבר הביטלס או להיותו מפורסם."

צ'פמן נזכר שהקשיב לאלבום John Lennon/Plastic Ono Band מספר שבועות לפני הרצח, וסיפר: "הקשבתי למוזיקה ונעשיתי כועס עליו [לנון], על זה שאמר שהוא לא מאמין באלוהים... ושהוא לא מאמין בביטלס. זה מאוד עצבן אותי, אף על פי שהאלבום יצא עשר שנים לפני כן. רציתי לצעוק בקול רם, 'מי הוא חושב שהוא, אומר את הדברים האלה על אלוהים, על גן עדן ועל הביטלס? אומר שהוא לא מאמין בישו ודברים כאלה'. בנקודה הזו המוח שלי כבר היה בחשכה המוחלטת של כעס וזעם, [..] בשטח של 'התפסן בשדה השיפון', שם המוח שלי היה הולדן קולפילד, ופעלתי נגד צביעות".^[49] בנוסף אמר צ'פמן שאף על פי שהולדן לא היה אלים, הייתה לו "דרך מחשבה אלימה, לפיה היה יורה במישהו, מרוקן אקדח תופי אל הבטן שלו, אם היה עושה לו רע". עם זאת, הולדן היה "בחור מאוד רגיש וכנראה לא היה הורג מישהו כמוני. אבל זוהי יצירה בדיונית, ובמציאות אני עמדתי מול הדקוטה" (הדקוטה הוא הבניין שבו התגורר לנון).

הספר היווה השראה למספר רוצחים נוספים, כגון ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן על ידי ג'ון הינקלי, ורציחתה של רבקה שייפר על ידי רוברט ג'ון ברדו.^{[דרוש מקור]}

השפעה תרבותית

אזכור במוזיקה

• בשירו של דני סנדרסון, "זה הכל בשבילך", מופיע הציטוט "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא".
• כמו כן, בשירו של עמיר לב, "לאן עפים הברווזים", מוזכר ציטוט זה יחד עם הקשרים לספרו של סילנג'ר עצמו.

אזכור בסרטים ובטלוויזיה

• בסרט "תאוריית הקשר" משנת 1997, הגיבור הראשי שמגולם על ידי מל גיבסון עובר התניה פסיכולוגית לחפש ולרכוש עותק מהספר בחנויות ספרים.
• בסרט "קשר בכל מחיר" משנת 1993, הגיבור הראשי שמגולם על ידי ויל סמית' מנתח את הספר ומסביר איך ייתכן שהוא הפך ל"מניפסט של שנאה".
• בסדרת הטלוויזיה "אקדמיית החממה", שתי דמויות בסדרה, היילי וג'קי, קוראות בספר זה.
• בסדרת הטלוויזיה הבריטית "פורעי חוק" - לאחר שהנערה המשכילה אומרת שהיא קוראת את "התפסן", הנער שנמשך אליה מחפש את הספר בספרייה. אחותו מתפלאת על כך ואומרת שזו פעם ראשונה שהיא רואה אותו מתענין בספר.
• בסדרה בנות גילמור הוזכר הולדן בהקשר לג׳ס.
• בסדרה "סאות פארק" באטרס נתקף באובססיה להרוג את ג'ון לנון לאחר שקרא את הספר.

תרגום לעברית

תרגום ראשון לעברית, יצא לאור בשנת 1954 בהוצאת "דפנה", בשם "אני, ניו יורק, וכל השאר", בתרגומם של אברהם יבין ודניאל דורון, תחת שם העט אברהם דניאלי. שם הספר שונה בצורה דרמטית בטענה ש"אין לו משמעות בעברית". המתרגמים חשבו שהם קנו את זכויות הספר, מה שבדיעבד התברר כלא נכון, ועל דעת עצמם החליטו לשנות את שם הספר המקורי ל"אני, ניו-יורק וכל השאר". בשנת 1975 פרסמו מחדש את התרגום, ערוך מחדש, בשם "התפסן בשדה השיפון", בהוצאת עם עובד וחתמו עליו בשמותיהם המלאים.
בשנת 2023 יצא לאור תרגום של גילי בר־הלל סמו, בהוצאת עם עובד.

לקריאה נוספת

• נילי דינגוט, גיבור ואנטי-גיבור ברומן המודרני, יחידות 8–9, האוניברסיטה הפתוחה. (הספר בקטלוג ULI)
• אלון מלצר. ספר עזר לעיון וללימוד התפסן בשדה השיפון ג'.ד.סלינג'ר.סדרה לעיון וללימוד, הוצאת אור עם, 1992.

קישורים חיצוניים

• מידע על התפסן בשדה השיפון בקטלוג הספרייה הלאומית
• רוני ריבל, התפסן בשדה השיפון בראי פסיכולוגי
• יוחאי אורלן, התפסן בשדה השיפון - "סיכום" מאת... הולדן קולפילד, אתר מילימילים
• פייננשל, ‏התפסן בשדה הקניין הרוחני, באתר גלובס, 23 ביוני 2009
• התפסן בשדה השיפון, באתר OCLC (באנגלית)
• התפסן בשדה השיפון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הספר "התפסן בשדה השיפון", באתר "סימניה"