המצוד (ספר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המצוד
Ha-matzod.jpg
מידע כללי
מאת ג'קי ירחי
איורים ג'קי ירחי
שפת המקור עברית
סוגה קומיקס \ רומן גרפי, ספרי נוער
הוצאה
הוצאה ספריית בית אל
שנת הוצאה 2013
מספר עמודים 61

המצוד הוא ספר קומיקס לנוער בסוגת רומן גרפי. את הספר כתב ג'קי ירחי והוא ראה אור לראשונה בשנת 2013. בהמצוד נפרש מבצע הביון הישראלי - חטיפתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן והבאתו לדין. מבצע זה חצה ימים ויבשות ודרש מעקבים, התחזויות ותעוזה רבה מכל משתתפיו, שחלקם נשארו עלומים עד ימינו.

המצוד הוא הספר השני מתוך ארבעת ספרי הסדרה ה "עבר-הווה-עתיד". הסדרה נועדה לשם בידור של ילדים, אלא כוללת בתוכה ספרי קומיקס בעלי חזון דידקטי המתמקדים באירועים של ההיסטוריה היהודית המודרנית וגיבוריה, ופונה בעיקר לקהל בוגר ולבני נוער.

על הסופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קי ירחי נולד ב-1965 בתוניסיה. הוא אמן, מאייר, קריקטוריסט וקומיקסאי צרפתי-ישראלי.

ירחי החל לצייר ולהתפרנס מפרי עטו בגיל צעיר בעודו תלמיד תיכון. בראשית דרכו צייר ירחי ציורי שמן על בד והציג אותם בתערוכות בגלריות שונות בפריז ובלוס אנג'לס.

במהלך שהותו בארצות הברית, פנו אליו ממארוול קומיקס והציעו לו לעבוד עמם. בסופו של דבר בחר ירחי לסרב להצעה, ללכת אחרי חזונו הציוני ולעלות לישראל ב-1992.

לאורך השנים, ירחי הוציא לאור מספר רב של ספרי קומיקס, כולם בעלי אוריינטציה תנ"כית/ דתית או ציונית בשפות עברית, צרפתית ואנגלית. ירחי עובד עם מספר עיתונים בארץ, כגון "ידיעות אחרונות", "נקודה", "אותיות", "כולנו" ו"יום יום".

רקע היסטורי על המאורע המתואר בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לכידת אדולף אייכמן

בשנת 1957 פריץ באואר, משפטן גרמני יהודי, הביא לידיעת ממשלת ישראל מיקום אפשרי של אדולף אייכמן, אשר ברח לארגנטינה ב־1950 ושם התגורר עם אשתו וארבעת ילדיו. לאחר מלחמת העולם השנייה נעשו מאמצים למצוא נאצים ולהעמידם לדין במדינות שונות מבעלות הברית. עקב כך נאצים רבים ניסו לברוח למדינות רחוקות וללא הסכמי הסגרת פושעים עם מדינות כגון צרפת, ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות. ארגנטינה התאימה למטרותיהם ולכן נאצים רבים ברחו לשם (ולמדינות דומות). לאחר שהסכים באואר לחשוף את המקור שלו הלכו אנשי המוסד לתחקר אדם זה- לותר הרמן: גרמני יהודי עיוור שעבר לארגנטינה. הוא דיווח על אדם בשם ניק אייכמן, שלטענתו היה בנו של אדולף אייכמן שהתגורר בקרבת מקום. לאחר כמה חקירות החליטו אנשי המוסד שלא לסמוך על עדותו או לפעול על פיה. כמה שנים לאחר מכן פנה באואר למוסד שוב עם מקור נוסף, המאמת את הנאמר של הרמן לגבי זהותו הבדוייה של אייכמן- ריקרדו קלמנט. לאחר מכן התחילו אנשי המוסד לתצפת אחר ריקרדו קלמנט, לאשר שהוא אכן אייכמן ולתכנן את הפעולה החשאית של הבאתו ארצה למשפט, ללא ידיעת השלטונות הארגנטינאים. באותה עת ידעו על הפעולה בצמרת המדינית: ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר, והיועץ המשפטי לממשלה חיים כהן (שעמו התייעצו בנוגע לסמכות החוקית של הבאת אייכמן לדין בישראל). אושר מקומו של אייכמן, של בניו ושל אשתו, בדירה שנרשמה על שם הנעורים של אשתו של אייכמן. הצילומים שהושגו במעקב חשאי על הבית היו דומות לצילומים ישנים של אייכמן ונקבע שיש ודאות רבה שזה אכן אותו האיש.

תכנון לכידת אייכמן והבאתו ארצה טמנה בחובה קשיים רבים. הפעולה התרחשה על מדינה ריבונית הרחוקה מאוד פיזית מישראל, היה חוסר בתקשורת ישירה בין ארגנטינה לישראל, היה קושי במציאת דירות מתאימות הקרובות מספיק לביצוע מעקב ושכירת מכוניות המפקדות באופן רציף. בנוסף, התעוררה בעיה להעביר את אייכמן ארצה בחשאיות - בשנים אלה לא היו טיסות סדירות מישראל לדרום אמריקה, והוחלט ששימוש בכלי שיט לא יהיה אפשרי. לבסוף הוחלט להשתמש במטוס אל על הנושא משלחת ישראלית לרגל חגיגות יום העצמאות ה-150 של ארגנטינה, אשר בחזור יוכל לשאת את אייכמן ואנשי המוסד השומרים עליו. צוות החטיפה הורכב מאנשי המוסד והשב"כ, שהחזיקו בזהויות בדויות, וכלל בין היתר מומחה לזיהוי מסמכים ורופא מרדים- למקרה שיהיה צורך לסמם את אייכמן על מנת להעבירו. ימים ספורים לפני המועד המתוכנן התגלה שהרשויות מתכננות לדחות את קבלת הפנים הישראלית בכמה ימים. למרות זאת הוחלט להוציא לפועל את המבצע במועד המתוכנן ולשמור על אייכמן כמה ימים בדירת מסתור לפני הגעת המטוס. ביום המיועד, בשעה שבע וארבעים בערב, ארבו אנשי המשלחת לאייכמן במסלול ההליכה הקבוע שלו מתחנת האוטובוס לביתו. הם התפרסו בשתי מכוניות שהכילו סך הכל ארבעה אנשים. מכונית אחת שתפקידה לתפוס אותו והשנייה לסנוורו עם פנסיה כדי שלא ישים לב למכונית השנייה ברגע הקריטי. קלמנט הופיע בשעה 20:05, הוא הופל והוכנס למכונית שנסעה משם מיד. אזקו אותו, חסמו את פיו והזהירו אותו בגרמנית שאם ייפר את הוראותיהם הם יירו בו. הלכידה הסתיימה לאחר פחות מדקה. בדירת המסתור הוא נאזק למיטה, ותוחקר לראשונה. אימתו את זהותו בעזרת שאלות על פרטי זיהוי שונים לגביו, הוא הודה שהוא אכן אדולף אייכמן ועל פי דרישת בן-גוריון הביאו את נציג הסוכנות היהודית בווינה בשנת 1938 - משה אגמי - שפגש את אייכמן בעבר, כדי שיוכל לאמת את זהותו. לאחר אימות זהותו נשאר אייכמן כלוא בחדר לכמה ימים, בעוד הצוות מחכה לזמן הטיסה. נאסר על חוליית הלכידה לשוחח עמו, אך למרות זאת הוא תוחקר כמה פעמים, ואף הסכים להצעה להסכים בכתב להעברתו והעמדתו לדין בישראל. בנוסף, משנודע לו שהוא הולך להיות מועמד לדין בישראל, אמר שהוא יודע עברית ואף ציטט מהתנ"ך ומקריאת שמע.

מטוס אל על הגיע לשדה התעופה של בואנוס איירס נושא מכונאי ואיש שב"כ בעל דמיון פיזי לאייכמן, והעלו את אייכמן למטוס תחת זהותו של אדם זה. אייכמן סומם בתרופות מטשטשות שיאפשרו לו ללכת אך לא לדבר, וכל הצוות התחפש לאנשי מטוס אל על. הבדיקה הביטחונית והעלייה למטוס עברו ללא אירועים בעייתיים. זמן הטיסה לארץ לקח יותר מעשרים וארבע שעות. למחרת הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון בכנסת על לכידתו של אייכמן והבאתו ארצה. המבצע גרם לחיכוך דיפלומטי קצר בין ישראל לארגנטינה על רקע התערבות ופגיעה בריבונותה. בנוסף, פרטי מבצע מסתורי זה נשמרו בסוד במשך שנים רבות ודרך לכידתו של אייכמן עוררה השערות ותאוריות שונות ברחבי העולם.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר מתואר סיפור לכידתו של אדולף אייכמן והבאתו ארצה על מנת להעמידו לדין, על פי עדות אחד מהאנשים שהשתתפו במבצע. הספר מגולל את התרחשות הדברים החל מהטיפ הראשוני של פריץ באואר, ועד משפטו של אייכמן בארץ. הסיפור לא מתנהל באופן כרונולוגי אלא מתחיל מתיאור מעשה חטיפת אייכמן בארגנטינה. אחר כך, קופץ הסיפור אחורה לרמז הראשוני שהוביל את המוסד למקום הימצאו של אייכמן, ומשם הוא ממשיך עם קפיצות מזדמנות למתרחש בהווה, כאשר העדות נגללת בפנינו. החל מעדות בתו של אדם עיוור בנוגע לבנו של אייכמן, ניקולאס, וחשדותיה בו, הלאה מכך עם הגעת הסוכנים הישראלים הראשונים לארגנטינה, ועד ללכידתו של אייכמן בארגנטינה והעמדתו לדין בישראל.

הדמויות העיקריות בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציטוטים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "זהו סיפורו של המרדף אחר הצדק- לכידתו של אייכמן. אך יותר מכך זהו סיפור על ניצחון הרוח והאמונה בעתיד טוב יותר!"[7]
  • "מבצע לכידתו של הפושע הנאצי, הוכיח לעולם שישראל יודעת להנחית מכת מחץ על אויביה, ואין זה משנה היכן יהיו".[8]
  • קומיקס שיצרתי התכוונתי להעלות על נס את פעולת הנקם ההירואית של העם היהודי באויביו, ולהקים אות זיכרון להנצחת קורבנות השואה לדורי דורות".[9]

מקורות השראה של הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל ספריו של ירחי שיצאו לאור בישראל עוסקים בהיסטוריה יהודית, כגון: האינקוויזיציה, הקמת המדינה ועוד. כשנשאל על הנושא ענה ירחי: "אלה הנושאים שמעניין אותי לכתוב עליהם. בארץ רגילים שקומיקס צריך להיות סיפור קליל, ולמה להתעסק עם נושאים רציניים. אבל אני חושב אחרת. אני אוהב את ההיסטוריה היהודית, וקומיקס הוא דרך נהדרת להנחיל היסטוריה".

ספרים המבוססים על מעשים היסטוריים, דורשים מחקר מעמיק. על המחקר המקדים לכתיבת הספר המצוד כתב הסופר: "כשכתבתי ספר על המצוד אחר אייכמן – היה קשה יותר למצוא מידע. רוב המעורבים כבר לא בין החיים, ובכל מקרה מדובר על מקרה שהמוסד הוא זה שהתעסק איתו. בסופו של דבר, המקור העיקרי שלי היה 'הבית ברחוב גריבלדי' של איסר הראל, שקיבל את אישור הצנזורה".[10]

ביקורת על הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאיר כהן: תחילה פקפק הקורא הזה בבחירתו של ירחי בקומיקס על מנת לספר אודות עניין היסטורי רציני כל-כך כמו לכידתו של אייכמן, שכן לפי תפיסתו ההתחלתית קומיקס הוא ספר בלתי רציני שעוסק בגיבורי על וכדומה. ככל שהתקדם כהן בקריאת הקומיקס הוא נוכח לדעת כי הוא טעה וכי קומיקס הוא כלי נכון ביותר לשם תיאור המאורע הספציפי הזה, בעיקר בשל העובדה שלכידתו של אייכמן הוא מאורע העשיר בבהתרחשויות מסעירות, מה שבא לידי ביטוי היטב בקומיקס.

הקורא התרשם מהאופן בו העלילה מתגוללת באופן בלתי כרונולוגי וכוללת בתוכה פלשבקים של המספר מהמאורע, וכן מהאיורים המושקעים שבקומיקס.

כהן הוסיף כי לפי דעתו הקפיצות שבקומיקס בין העבר וההווה שיוצרים הפלשבקים נועדו בכדי להעביר מסר לפיו למציאות שבהווה יש יסודות עמוקים באירועי העבר, וכי ההיסטוריה משפיעה על ההווה ותמשיך להשפיע על העתיד. זאת ועוד, כהן משתף כי אף על פי שניתן לראות את הקומיקס כקומיקס שמדבר על נקמה, הוא רואה בקומיקס בעיקר מקור מידע מרשים שמספר על המשכיות, מורשת ותקווה.

הניגודיות המובהקת בין מראה האיורים של קורבנות השואה ובין הישראלים המצוירים בקומיקס באה להעביר מסר לטענתו של כהן, לפיו תם העידן בו היהודי היווה טרף קל לעמים אחרים, ומעתה ואילך שולט היהודי החדש, הישראלי, בחייו בעצמו.[11]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2014 זכה ירחי באות הוקרה מאת האוניברסיטה העברית בירושלים אשר בחרה להוסיף את אלבומי הקומיקס מהסדרה "עבר-הווה-עתיד" למדפיה, שהספר המצוד הוא אחד מספרי הסדרה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'קי ירחי, המצוד, ירושלים: ספריית בית אל, 2013, עמ' 21
  2. ^ ג'קי ירחי, המצוד, ירושלים: ספרית בית אל, 2013, עמ' 30
  3. ^ ג'קי ירחי, המצוד, ירושלים: ספרית בית אל, 2013, עמ' 32
  4. ^ ג'קי ירחי, המצוד, ירושלים: ספרית בית אל, 2013, עמ' 45
  5. ^ ג'קי ירחי, המצוד, ירושלים: ספרית בית אל, 2013, עמ' 16, 44
  6. ^ ג'קי ירחי, המצוד, ירושלים: ספרית בית אל, 2013, עמ' 45
  7. ^ גיקי ירחי, המצוד, ירושלים: ספרית בית אל, 2013, עמ' 59
  8. ^ ג'קי ירחי, המצוד, ירושלים: ספרית בית אל, 2013, עמ' 61
  9. ^ ג'קי ירחי, המצוד, ירושלים: ספרית בית אל, 2013, עמ' 61
  10. ^ מעיין כפיר, ג’קי ירחי: "קומיקס הוא דרך נהדרת ללמוד על ההיסטוריה היהודית", הידברות
  11. ^ יאיר כהן, המצוד- ביקורת, נוריתה-מבט אל ספרי וספרות בגובה העיניים, ‏24/08/2014