מצעד הגאווה
.jpg)
מצעד הגאווה (ידוע גם כמחאת/הפגנת להט"ב, צעדה או אירועי גאווה) הוא מצעד מחאה שנתי, המתקיים בערים שונות ברחבי העולם, בו מציינים לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים באופן כללי (להט"ב) את מאבקם לקבלה חברתית בקרב הציבור ובאופן עצמי, הכשרת זכויות משפטיות ותחושת גאווה. הזכויות המשפטיות עבורן משתתפי המצעד מוחים למען אזרחי להט"ב בעולם כוללות: מעמד חוקי של קיום פעילות הומוסקסואלית, גיל הסכמה שווה לזוגות הטרוסקסואלים, הכרה במערכות יחסים חד-מיניות (איחוד אזרחי, נישואי חוזה, ידועים בציבור) נישואים חד-מיניים, אימוץ על ידי זוגות חד-מיניים (משותף וחורג), שוויון הגירה, התרת שירות צבאי באופן גלוי, חקיקת חוקים נגד אפליה על רקע נטייה מינית, זהות מגדרית וביטוי מגדרי בתעסוקה, מתן סחורות ושירותים, בתי ספר ובכלל התחומים הנוספים (אפליה עקיפה, הסתה, פשעי שנאה, דברי שטנה), הסרת לסביות, הומוסקסואליות, טרנסג'נדריות וביסקסואליות מרשימות של הפרעות נפשיות, הכרה משפטית בשינוי מגדר במסמכי זהות רשמיים והתרת גישה לניתוח להתאמה מגדרית, תרומות דם, פונדקאות והפריה חוץ-גופית בקרב להט"ב. עם זאת, חלק גדול מהמשתתפים במצעד הם הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית.
השם "מצעד הגאווה" הוא תרגום שאילה מהשפה האנגלית, "Pride Parade". עם זאת, נראה כי המילים "גאה" ו-"גאים" בעברית, בהקשר של אוכלוסיית הלהט"ב, נוצרו כשילוב של מצעד הגאווה ושל המילה "Gay". מקור הביטוי "Pride" - "גאווה" הוא בהיפוך מהמילה "בושה". הטענה היא כי בניגוד לחברה ההטרוסקסואלית, שראתה בעבר בזהותם של המפגינים כבושה, ואף לעיתים כחטא באמונות דתיות שמתבטאת בגילויי הומופוביה, חברי הקהילה גאים בזהותם ואינם מתנצלים עליה או מתביישים בה ומדגישים כי היא נטייה מינית טבעית שנולדו איתה ובכך, מצפים מהחברה שתקבל אותם כפי שהם עם שוויון זכויות משפטי בינם לבין הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית.[1] המצעדים התפתחו מהפגנות מחאה או תביעת זכויות ובמקומות שונים הם עדיין נושאים אופי הפגנתי, אך במקומות אוהדים יותר עבור חברי הקהילה הפכו ברבות השנים למצעדים ססגוניים בעל אופי קרנבלי, שבו אופייניים הנפת דגלי גאווה, הפעלת מוזיקה קצבית, הופעות דראג ועוד. עם זאת, גם במצעדים אלו קיים אלמנט מחאתי המוקדש לזיכרון קורבנות של בריונות ואלימות נגד להט"ב שהובילו גם כן להתאבדויות בעקבותיהן.
מצעדי הגאווה מתרחשים מדי שנה בתקופת חודש הגאווה (יוני) עבור הנצחת מהומות סטונוול שהחלו ב-28 ביוני 1969 נגד התעמרות מצד משטרת ניו יורק עקב אפליה רבת שנים נגד חברי קהילת הלהט"ב המקומית ופשיטת המשטרה על גיי בר בשם "Stonewall Inn" (אנ') בשכונת הגריניץ' וילג' שהובילה לעימותים אלימים והפכה לרגע מכריע בהיסטוריה של המאבק להכרה בשוויון זכויות לאזרחי להט"ב במדינות העולם.[2] בשנת 1970 נערכו צעדות בשיקגו, לוס אנג'לס, ניו יורק וסן פרנסיסקו בסביבות יום השנה הראשון לציון המהומות ובמשך השנים לאחר מכן הפכו לשנתיות והתרחבו בכלל מדינות העולם. בשנת 2019, אירועי הגאווה העולמיים "WorldPride" בעיר ניו יורק ציינו את מצעד הגאווה הבינלאומי הגדול ביותר בהיסטוריה תחת הכותרת "50 שנה לסטונוול" שהופק על ידי הארגון "Heritage of Pride" (אנ') אשר במהלכו, השתתפו מעל ל-5 מיליון צועדים במנהטן לבדה.[3]
מצעדי הגאווה הגדולים בכל הזמנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| יבשת | אירוע | מדינה | עיר | שנה | מספר משתתפים | הערות |
|---|---|---|---|---|---|---|
| אסיה | מצעד הגאווה בטאיוואן |  טאיוואן
|
טאיפיי | 2019 | מעל 200 אלף צועדים | [4] |
| אירופה | "WorldPride" |  ספרד
|
מדריד | 2017 | מעל 3.5 מיליון צועדים | [4] |
| המזרח התיכון | מצעד הגאווה בתל אביב |  ישראל
|
תל אביב | 2018 ו-2019 | מעל 250 אלף צועדים | [5] |
| אוקיאניה | המרדי גרא ההומו-לסבי של סידני |  אוסטרליה
|
סידני | 1993 | מעל 500 אלף צועדים | [6] |
| אפריקה | מצעד הגאווה ביוהנסבורג (אנ') |  דרום אפריקה
|
יוהנסבורג | 2019 | מעל 22 אלף צועדים | [7] |
| אמריקה הצפונית | סטונוול 50 - "WorldPride" (אנ') |  ארצות הברית
|
ניו יורק | 2019 | מעל 5 מיליון צועדים | [8] |
| אמריקה הדרומית | מצעד הגאווה בסאו פאולו (אנ') |  ברזיל
|
סאו פאולו | 2017 | מעל 5 מיליון צועדים | [9] |
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – זכויות להט"ב
בשנת 1965 נראתה תנועת המחאה עבור זכויות להט"ב בארצות הברית, התזכורת השנתית, שאורגנה על ידי חברי הקבוצה הלסבית בנותיה של ביליטיס וקבוצת ההומוסקסואלים אגודת מאטאשין שהיו מעורבים גם כן בהפגנות תמיכה בזכויות הומוסקסואלים שכלואים במחנות עבודה בקובה. באותה שנה, ערכו הקבוצות הפגנות מול מטה האו"ם והבית הלבן.[10]
מהומות סטונוול
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מהומות סטונוול
ביום שבת 28 ביוני 1969 פשטה משטרת ניו יורק על בר הומוסקסואלי, והציתה גל מהומות חסר תקדים של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים נגד מדיניותן המפלה של המשטרה והעירייה עד 3 ביולי. המהומות היוו את הפעם הראשונה בה חברי הקהילה התקוממו באופן מאורגן נגד אפליה על רקע נטייתם המינית וזהותם המגדרית.
שנה לאחר המהומות, ארגנה הפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד את מצעד הגאווה הראשון בניו יורק שמאז בכל שנה בחודש יוני החל להתקיים גם כן במדינות נוספות ברחבי העולם. מאוחר יותר, הגתה האוורד את הרעיון של תקופת האקטיביזם לקידום זכויות להט"ב סביב המצעד עצמו, ובכך, הוכתר יוני בכינוי "חודש הגאווה". כיום, מהומות סטונוול מסמלות שלב מכריע בתולדות המאבק לזכויות להט"ב שהביאו בעשרות השנים מאז התרחשותן למהפך במעמדם החוקי והחברתי של להט"ב ברחבי העולם.
תיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]במצעדים רבים עדיין ישנו חלק מהאופי הפוליטי-אקטיביסטי המקורי של מצעד הגאווה, במסגרת מדינות בהן הומופוביה נפוצה בפרט, שכולל הפגנה המוגדרת כנורמטיבית של הצגות שלטים וקריאות בשימוש מגאפון. שינוי ציונו תלוי במידה רבה במסגרות הפוליטיות, הכלכליות והדתיות של האזור. עם זאת, במדינות המוגדרת כמתקדמות יותר מבחינה חברתית, המצעדים לוקחים על עצמם דמות חגיגית וצבעונית לפיה הרעיון הפוליטי בנוי על הצגה של מסיבה להעצמת גאווה עצמית. מצעדים רחבים יותר כוללים לרוב משאיות, רקדנים, זמרים, מלכות דראג, בלוני הליום מעוצבים, מוזיקה מוגברת וכדומה. עם זאת, אף תהלוכות חגיגיות אלו כוללות תנאי מחאה הפגנתיים, בהן לוקחים חלק פעילים ופוליטיקאים לצד המארגנים מעמותות שונות שפועלות למען זכויות להט"ב בנושאים שונים. מפגינים אופייניים נוספים במצעד כוללים גם כן עמותות משפחתיות כגון תה"לה והורים, משפחות וחברים של לסביות והומואים ומשתתפים דתיים בהן חברי כנסיית המטרופוליטן הקהילתית וחברותא - הומואים דתיים.
מספר מצעדי גאווה ממומנים על ידי ממשלות ונותנות חסות תאגידיות ומקודמים כאטרקציות תיירותיות מרכזיות עבור הערים המארחות אותם. במדינות מסוימות, המצעדים נקראים כיום גם כ-"פסטיבלי גאווה" או "אירועי גאווה". ציון הפסטיבל מספק אווירה דמוית קרנבל בפארק סמוך או ברחוב סגור בעיר, עם דוכנים, קונצרטים מוזיקליים, מנגלים, עמדות שתייה ותחרויות ספורט בעוד קו ההפרדה בין הצופים לבין המשתתפים בפסטיבל יכול להיות מוגדר כשולי ואף לא נכלל בחלק מהאירועים. אולם, במקרים בהם האירוע מתקבל בעוינות, הפרדה כזו הופכת להיות ברורה מאוד.
אף שהמציאות הייתה שמהומות סטונוול עצמן, כמו גם ההתארגנות הפוליטית המיידית והמתמשכת שהתרחשה בעקבותיהן, היו אירועים שציונו באופן מוחלט על ידי נשים לסביות, גברים הומוסקסואלים, אנשים ביסקסואלים וטרנסג'נדרים מכל הגזעים ורקעים, חלק בלתי מבוטל של משתתפי המצעד כיום הם הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית. מבחינה היסטורית אירועים אלה נקראו תחילה כאירועי "גאווה הומוסקסואלית" (באנגלית: Gay pride) משפט ששימש באותה תקופה באופן כללי עבור כיסוי כלל הספקטרום של מי שמוגדרים כיום כחלק מקהילת הלהט"ב.[11][12]
מצעדים ראשונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2 בנובמבר 1969 הציעו פעילי זכויות הלהט"ב קרייג רודוול (אנ') ובן זוגו פרד סרג'נט, אלן ברוידי (אנ') ולינדה רודס לקיים את מצעד הגאווה הראשון שייערך בעיר ניו יורק במסלול שהוחלט בכנס האזורי המזרחי של הארגונים ההומופילים (ERCHO) בפילדלפיה באומרם כי,[13]
"התזכורת השנתית, כדי להיות רלוונטית יותר, צריכה להגיע למספר רב יותר של אנשים ולהקיף את הרעיונות והאידיאלים של המאבק הגדול יותר בו אנו עוסקים - זכויות האדם הבסיסיות שלנו, בזמן ובמיקום.
אנו מציעים שתתקיים הפגנה מדי שנה ביום שבת האחרון בחודש יוני בניו יורק כדי להנציח את ההפגנות הספונטניות בשנת 1969 ברחוב כריסטופר והפגנה זו תיקרא "יום שחרור רחוב כריסטופר" ולא ייקבעו עבורו תקנות לבוש או גיל להשתתפות. אנו מציעים גם ליצור קשר עם ארגונים הומופילים ברחבי המדינה ולהציע להם לערוך הפגנות מקבילות באותו יום. אנו מציעים תמיכה בפריסה ארצית".
ביום שבת ה-27 ביוני 1970, קבוצת הלהט"ב "Chicago Gay Liberation" הקימה צעדה מפארק וושינגטון סקוור (אנ') אל מגדל המים של שיקגו בצומת שדרת מישיגן (אנ'), שהיה המסלול שתוכנן במקור, אם כי רבים מהמשתתפים צעדו באופן ספונטני למרכז האזרחים (אנ') (המכונה כיום מרכז ריצ'רד ג'יי דיילי) לאחר מכן.[14] התאריך נבחר עקב כך שמהומות סטונוול החלו ביום שבת האחרון של חודש יוני וכתוצאה מכך המארגנים רצו להגיע למספר המרבי של קונים בשדרת מישיגן באותה עת. המצעדים הבאים בשיקגו נערכו ביום ראשון האחרון של חודש יוני, במקביל לתאריך של מצעדים דומים רבים אחרים במקומות נוספים.
החוף המערבי של ארצות הברית קיים צעדה בסן פרנסיסקו ב-27 ביוני 1970, בלוס אנג'לס ב-28 ביוני 1970 ואירוע שכונה "גיי-אין" ב-28 ביוני 1970. בלוס אנג'לס התכנסו מוריס קייט (מייסד החזית לשחרור הומואים בלוס אנג'לס), הכומר טרוי פרי (מייסד כנסיית המטרופוליטן הקהילתית) והכומר בוב האמפריס (מייסד המשימה של ארצות הברית שמשמשת כמשלחת המדינה לאו"ם) לתכנון הנצחה של המהומות. הם התמקמו במצעד במורד כביש שדרות הוליווד אך נתקלו בקשיים בקבלת היתר מהעירייה.[15] נציבות המשטרה העניקה את ההיתר, אם כי נכללו אגרות שעלו על 1.5 מיליון דולר אמריקאי. עם זאת, לאחר שהאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות נכנס לתפקיד, הוועדה ביטלה את כל הדרישות שלה. מעשה זה נדחה כאשר בית המשפט העליון בקליפורניה הורה למשטרה לספק הגנה למפגיני המצעד "כפי שתעשה לכל קבוצה אחרת". החלטת בית המשפט העליון הורתה למפכ"ל המשטרה להוציא היתר לקיום מצעד בנימוק "הערבות החוקתית לחופש הביטוי".
מתחילת הקמת המצעד, מארגניו ידעו שישנם סיכונים לגילויי אלימות נגד הקמתו, ובהמשך מארגן המצעד קייט קיבל איומי מוות בבוקר של תאריך קיומו. שלא כמו במהדורות מאוחרות יותר, המצעד הראשון הוגדר כשקט מאוד, מפגיניו התכנסו באזור המקדדן פלייס (McCadden Place) בהוליווד, צעדו צפונה ופנו מזרחה לשדרות הוליווד.[16] ירחון האדבוקט דיווח בסופו כי "למעלה מ-1,000 הומוסקסואלים וחבריהם ערכו, לא רק צעדת מחאה, אלא מצעד מלא בשדרות הוליווד המפורסמות בעולם".[17] ביום ראשון, ה-28 ביוני 1970, סמוך לשעות הצהריים, ערכו קבוצות פעילים הומוסקסואלים בניו יורק מצעד גאווה משלהם אשר כונה "יום השחרור של רחוב כריסטופר" לציון מהומות סטונוול שנה קודם לכן.
המצעדים הראשונים התאפיינו ברצינות והנאה, ושימשו השראה לתנועת האקטיביסטים המתרחבת. הם חזרו על עצמם בשנים שלאחר מכן, בעוד צעדות שנתיות רבות החלו לראשונה בערים נוספות ברחבי העולם. באטלנטה, סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס וניו יורק נקראו "צעדות החופש הגאה" ויום ציונן כונה "יום החופש הגאה". כאשר ערים גדולות נוספות וערים קטנות יותר החלו לערוך מחאות משלהן, שמות אלה התפשטו. האידאולוגיה השורשית שמאחורי המצעדים הייתה לביקורת על המרחב שיוצר הטרוסקסואליות כהטרונורמטיביות וכל מעשה שנראה "הומוסקסואלי" החל להיחשב כמנוגד ושלילי. הצעדות התפשטו באופן בינלאומי, כולל ללונדון שם התקיימה "עצרת הגאווה" הראשונה ב-1 ביולי 1972, התאריך שנבחר בכוונה לציון יום השנה השלישי למהומות סטונוול.
בשנות השמונים של המאה ה-20 חל שינוי תרבותי בתנועה הגאה, פעילים בעלי אופי פחות רדיקלי החלו להשתלט על ועדות הצעדה בערים שונות,[18] בעודם החליפו את שמותיהם מ-"צעדת שחרור ההומואים" ו-"החופש הגאה" ל-"מצעד הגאווה". הפעילה הביסקסואלית, ברנדה הווארד, ידועה בתור "אם הגאווה" על עבודתה לייסוד מצעדי הבכורה בעולם.[19][20]
מצעדי גאווה ברחבי העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מצעדי גאווה בעולם
מצעדי גאווה בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מצעדי גאווה בישראל
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- זכויות להט"ב באוקיאניה
- זכויות להט"ב באירופה
- זכויות להט"ב באמריקה
- זכויות להט"ב באסיה
- זכויות להט"ב באפריקה
- זכויות להט"ב בחבר העמים הבריטי
- זכויות להט"ב במדינות ברית המועצות לשעבר
- זכויות להט"ב במזרח התיכון
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פדבה, גלעד (2009). נעלבים באופן טבעי? ארבע פרדיגמות בשיח התקשורתי ההטרוסקסואלי אודות מצעד-הגאווה בירושלים. סוגיות חברתיות בישראל 7, 94-120.
- גילה זמיר, סיקור מצעד הגאווה בחיפה באתר חי פה, אתר התושבים של חיפה, 22 ביוני 2013.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל להט"ב | ||
- אור בר שלום, עכבר העיר אונליין, צובעים את הגלובוס בורוד: מצעדי הגאווה הכי מרשימים בעולם, באתר הארץ, 10 ביוני 2011
- מצעד הגאווה בתל אביב - אתר עיריית תל אביב
- מצעד הגאווה בירושלים - אתר הבית הפתוח
- גדעון אוקו, הווידאופדיה: מצעד הגאווה, באתר מאקו, 22 בפברואר 2009
- מצעדים ראשונים - סקירה היסטורית, מתוך אתר GoGay
- יאיר קדר, החיים בוורוד - עשור למצעד הגאווה הראשון בתל אביב, באתר הארץ, 28 במאי 2008
- רמי הסמן, סתם חבורה של הומואים מחופשים, באתר nrg, 12 ביוני 2005
- אור בר שלום, צובעים את הגלובוס בוורוד: מצעדי הגאווה הכי מרשימים בעולם, באתר הארץ, 11 ביוני 2019
- מצעד הגאווה | mako גאווה, באתר mako
- לראשונה בישראל: משט גאה יתקיים בכנרת, באתר וואלה, 24 ביוני 2020
- גאווה על המים: דרור ישראל ו'הרשת טבריה' הפיקו את משט הגאווה הראשון בכינרת, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 25 ביוני 2020
גיל קרסלבסקי, בלוג צילום: הומור ויופי במצעד הגאווה בתל אביב, באתר הארץ, 27 ביוני 2021- אוהד קב, בלוג צילום: מצעד הגאווה בניו יורק, באתר הארץ, 29 ביוני 2022
- צועדים וגאים: תמונות ממצעדי גאווה ברחבי העולם, באתר כלכליסט, 21 ביוני 2024
- מצעד הגאווה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Why Pride? An Explanation For Straight People
- ^ Inside American Experience. American Experience. WGBH. How the Pride Parade Became Tradition | PBS, web.archive.org, 2016-04-22
- ^ A. B. C. News, About 5 million people attended WorldPride in NYC, mayor says, ABC News (באנגלית)
- ^ 1 2 Pride 2019: The world's 15 biggest LGBTQ celebrations, from New York to Tel Aviv, www.usatoday.com (באנגלית)
- ^ Tel Aviv pride parade draws 250,000 Israelis, foreigners, NBC News (באנגלית)
- ^ Mardi Gras History, Sydney Gay and Lesbian Mardi Gras Ltd (באנגלית)
- ^ Amarra Mohamed, Pride in Pictures: Johannesburg’s Pride parade is the biggest in Africa & there’s a reason why, LGBTQ Nation
- ^ Lavietes, Maria Caspani, Matthew (2019-07-01). "Millions celebrate LGBTQ pride in New York amid global fight for equality: organizers". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2021-05-27.
- ^ The World's Biggest Pride Parades | The Active Times, www.theactivetimes.com
- ^ Kirchick, James (2016-11-27). "Fidel Castro's Horrific Record on Gay Rights". The Daily Beast (באנגלית). נבדק ב-2021-05-27.
- ^ Sylvia Rivera's Obituary, web.archive.org, 2007-09-28
- ^ Marsha P. Johnson, web.archive.org, 2008-10-22
- ^ 1970: A First-Person Account of the First Gay Pride March, The Village Voice, 2010-06-22
- ^ Outspoken: Chicago's Free Speech Tradition, publications.newberry.org
- ^ L.A. Pride: How the World's First Pride Parade Got Its Start, WEHOville, 2013-05-24 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Mary Ann Cherry, Gay Pride 1973 (באנגלית)
- ^ #TBT: What Gay Pride Looked Like in 1970, www.advocate.com, 2014-06-05 (באנגלית)
- ^ #PRIDE50 - Learn About The First Christopher Street Liberation Day (PRIDE) March - RARE VIDEO, Back2Stonewall, 2020-06-27 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Thirteen/WNET - Online Pressroom - Press Release, web.archive.org, 2008-01-18
- ^ The Gay Pride Issue / Queerty, web.archive.org, 2015-07-12
