מנשה הראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מנשה הראל (מנשק׳ה)
Menashe Harel.jpg
הראל בשנת 2002
לידה 5 במאי 1917
פטירה 23 בפברואר 2014 (בגיל 96)
ענף מדעי גאוגרפיה
ארצות מגורים ישראל
פרסים והנצחה חתן פרס ישראל לחקר ידע ארץ ישראל
תרומות עיקריות
גאוגרפיה של ארץ ישראל
מנשה הראל בשנות ה-40 כלוחם וסייר בפלמ"ח
מנשה הראל כסייר בנגב ב-1945
המצבה שעל קברו של פרופ׳ מנשה הראל בחלקת יקירי העיר ירושלים, בהר המנוחות

מנשה (מנשק'ה) הראל (5 במאי 1917 - 23 בפברואר 2014) היה פרופסור לגאוגרפיה וחתן פרס ישראל לחקר ידע ארץ ישראל.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד כמנשה בביוף בסמרקנד שבאוזבקיסטן, אליה הגיע סבו מאפגניסטן בשנת 1865. סבו האחר, בנימין אברהמוף, כיהן כנשיא הקהילה היהודית בעיר. בשנת 1921 עלה עם הוריו, שנמלטו מהמשטר הקומוניסטי לארץ ישראל במסע שארך שמונה חודשים, דרך אפגניסטן והודו ומשם בהפלגה לנמל יפו.

משפחתו הקימה את ביתה בשכונת בית ישראל שבירושלים. למד בתלמוד תורה ובגימנסיה העברית רחביה. משנת 1933 היה חבר תנועת "המחנות העולים" וב-1937 היה ממקימי קיבוץ מעוז חיים שעלה על הקרקע כיישוב חומה ומגדל, היה שומר שדות וקורפרורל נוטרים של הקיבוץ.

בשירותו בפלמ"ח, בו היה חבר מתקופת היווסדו, היה מדריך קפא״פ וממציאו (מקל קצר). הדריך בקורס הראשון לקפא״פ קרב פנים אל פנים (שיטה) בפיקודו של עקיבא עצמון, למפקדי הפלמ״ח בקיבוץ משמר העמק. בשנים 1943-1945 היה מסתערב בשליחות המוסד לעלייה ב' במחתרת בסוריה ועסק בהברחת עולים לארץ ישראל. היה מפקד ההגנה בדמשק ומייסד ההגנה בחלב. פעל תחת פיקודם של ירוחם כהן ושל עקיבא פיינשטיין.

הראל היה ממקימי ״חבורת האש״ המיתולוגית, חבורה שהורכבה בעיקרה מאנשי פלמ״ח שנהגו בערבים לשיר שירי רועים ושירי רעות מסביב למדורה ומכאן שמה ״חבורת האש״. חבורה זו המשיכה בפעילותה גם לאחר קום המדינה, בעיקר ביום העצמאות. את ההימנון של חבורה זו כתב עמנואל זמיר. עם חבריה נמנו אליהו גמליאל, עזרא כדורי ושלמה כהן (סולימאן הגדול).

בשנת 1946 נשא את חנה לאשה. חנה הראל, אשת חינוך, הקימה וניהלה את היחידה לחינוך מיני וחינוך לחיי משפחה במשרד החינוך.

לאחר הקמת צה"ל היה קצין בגדוד 13 של חטיבת גולני. בשנים 19491952 היה מ״פ במחנה 80 והיה מראשוני הנח"ל וממייסדיו. הקים את בית הספר לסיירים במחנה ״בית ״דראס״ ופיקד על בית הספר למפקדי סיירים. בסיום שירותו הצבאי פנה ללימודים אקדמיים בגאוגרפיה היסטורית וארכאולוגיה ולמד לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית בירושלים (1957, בהצטיינות).

במקביל ללימודיו החל ללמד גאוגרפיה וגאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל בסמינר למדריכי עליית הנוער ובבית המדרש למורים ע"ש דוד ילין (19521961). בשנים 19621963 למד באוניברסיטת ניו יורק וסיים בהצטיינות לימודי דוקטורט, במהלכם גם לימד באוניברסיטה גאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל. בשובו לישראל שימש מרצה להוראת גאוגרפיה באוניברסיטה העברית ובטכניון (19641969). בשנת 1969 הצטרף לסגל המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב (עד 1981 כמרצה ולאחר מכן כפרופסור חבר). עם הגיעו למחלקה ייסד בה את ענף הלימוד של גאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל.

בשנת 1977 היה פרופסור אורח באוניברסיטת קלרק בבוסטון, משנת 1982 שימש כמרצה במכללת אריאל (לימים אוניברסיטת אריאל)[1] ובשנת 1984 לימד בהיברו יוניון קולג' בלוס אנג'לס. בשנת 1987 פרש לגמלאות.

בעקבות מלחמת ששת הימים, היה בין מקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. התנועה הייתה בתחילתה על-מפלגתית ועם מייסדיה נמנו אישים מוותיקי תנועת העבודה ומוותיקי התנועה הרוויזיוניסטית, אנשי צבא משורות צה"ל לשעבר, וכן סופרים ומשוררים, ובהם, נתן אלתרמן, חיים גורי, זאב וילנאי, ישראל אלדד, אברהם יפה ומשה שמיר. הראל פרסם את מאמריו בביטאון התנועה הדו-שבועי, "זאת הארץ״.

עד לראשית המאה ה-21 פרסם הראל 13 ספרים וכ-80 מאמרים מקצועיים, מהם שתורגמו גם ליפנית ולרוסית. במאמריו טען לזיהוי מיקומים גאוגרפיים לתיאורים היסטוריים מן המקרא: זיהוי מסלול יציאת מצרים ומיקום הר סיני, מיקום מכרות פלשת וישראל בנחל יבוק, חשיפת שבעת מדברות יהודה, ומיקום שדות הגידול של שבעת המינים בהרי ירושלים. כמו כן מצא הראל עדויות להיותם של בני ישראל הראשונים לטעת עצי יער בארץ ישראל ושימושם באיתות לצורכי קשר.

למנשה הראל שני בנים ובת הקרויים על שמות הרים בארץ ישראל: סיני, נבו ומצדה.

פרופ׳ מנשה הראל נפטר בכ"ג באדר א' תשע"ד (23 בפברואר 2014), ונקבר בחלקת יקירי ירושלים שבהר המנוחות.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראל זכה לאותות יקיר ההסתדרות (1987) ויקיר ירושלים (1991) והוא חתן פרס יגאל אלון (2001) ופרס ישראל לחקר ידע ארץ ישראל (2002). ספריו "זאת ירושלים" ו"מסעי מדבר יהודה וים המלח" זכו בפרס ירושלים לחינוך וחכמת ישראל, ספרו "מסעי סיני" בפרס יד יצחק בן צבי וספרו "הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל" בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספריו
  • מסעי סיני, הוצאת עם עובד ומשרד הביטחון, 1973
  • ירושלים ומסעי מדבר יהודה וים המלח, הוצאת עם עובד, 1973
  • ירושלים של זהב, הוצאת צ'ריקובר, 2000
  • מסעות ומערכות בארץ ישראל בימי קדם, הוצאת ליאור שרף, 2003
  • הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל, הוצאת עם עובד
  • הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל ב', הוצאת זמורה ביתן
  • קדמוניות נופי ארץ ישראל, הביוגרפיה של העם על פי הגאוגרפיה של הארץ, הוצאת זמורה ביתן, 2005
ממאמריו

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מנשה הראל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]