התנועה הארמנית לשחרור לאומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
התנועה הארמנית לשחרור לאומי
תיאור
בכיוון השעון: הקרב במנזר השליחים הקדושים, מתנדבים במערכת הקווקז, ההגנה על ואן ב-1915, משלחת חנאסור ב-1897
תאריך התחלה: בסביבות סוף המאה ה-17, או 1862[1][2]
תאריך סיום: 1922[3][4]
מקום: האימפריה העות'מאנית (ארמניה המערבית, קיליקיה)
האימפריה הרוסית (בעיקר בקווקז
תוצאה:

הצלחה חלקית וזמנית של ארמניה

הצדדים הלוחמים

ארמניהארמניה הפדאי הארמנים[6]
מתנדבים ארמנים (1914–17)
רוסיהרוסיה בצבא הרוסי / רפובליקת ואן
הלגיון הארמני-צרפתי (1916–20)

תחת צרפתצרפת הרפובליקה הצרפתית השלישית
ארמניהארמניה הרפובליקה הראשונה של ארמניה
(1918–1920)
ארמניהארמניהרפובליקת ארמניה ההררית (1921)

טורקיהטורקיה האימפריה העות'מאנית (עד 1918)

טורקיהטורקיה ממשלת אנקרה (מ-1920)
Flag of the Democratic Republic of Azerbaijan (1918).png Flag of Azerbaijan.svg אזרבייג'ן
(1918-20)
Flag of Georgia (1918–1921).svg גאורגיה (1918)


צד שלישי
רוסיהרוסיה האימפריה הרוסית (עד 1914)

Flag of the Russian Soviet Federative Socialist Republic (1918–1937).svg רוסיה הסובייטית (מ-1917)

Flag of the Azerbaijan Soviet Socialist Republic.svg אזרבייג'ן הסובייטית
Flag of the Armenian Soviet Socialist Republic.svg בולשביקים ארמנים
Flag of the Armenian Soviet Socialist Republic.svg ארמניה הסובייטית

מפקדים

ארמניהארמניה אנדרניק
ארמניהארמניה אראם מנוגיאן
ארמניהארמניה דרסטמאט קנאיאן
ארמניהארמניה גרגין נז'דה
ארמניהארמניה ובמאס נזרבקיאן
ארמניהארמניה מובסס סיליקיאן
ארמניהארמניה ארמן גארו
ארמניהארמניה קבורק צ'אבוש (נפל)
ארמניהארמניה אגביור סרוב (נפל)
ארמניהארמניה המזספ (הוצא להורג)
ארמניהארמניה ארשאק גפאביאן (נפל)
ארמניהארמניה וארטאן
ארמניהארמניה כריסטופר אררטוב (נשבה)
ארמניהארמניה דניאל בק-פירומיאן (הוצא להורג)
ארמניהארמניהאראבו (נפל)

טורקיהטורקיהסולטאן עבדול חמיד II
טורקיהטורקיה תלאת פאשה (הוצא להורג)
טורקיהטורקיהאנוור פאשה (נפל)
טורקיהטורקיה ג'מאל פאשה (הוצא להורג)
טורקיהטורקיה והיב פאשה
טורקיהטורקיה נורי פאשה
טורקיהטורקיה חליל קוט
טורקיהטורקיה מוסטפא כמאל
טורקיהטורקיה קרבקיר ביי
Flag of Azerbaijan.svg פאטאלי חאן חויסקי (הוצא להורג)
25 פיקסלים ממד אמין רסולזאדה
25 פיקסלים חוסרוב סולטנוב
Flag of Georgia (1918–1921).svg גיאורגי קביניטדזה
Flag of Georgia (1918–1921).svg גיאורגי מזניאשווילי

מפקדים צד שלישי
רוסיהרוסיה אלכסנדר השני
רוסיהרוסיה אלכסנדר השלישי
רוסיהרוסיה ניקולאי השני
רוסיהרוסיה גריגורי גוליצין (נפצע)
רוסיהרוסיה מיכאיל נקשידזה (נפל)
Flag of the Soviet Union.svg ולדימיר לנין
25 פיקסלים גרגורי אורדז'וניקידזה
25 פיקסלים יוסיף סטלין
25 פיקסלים סרקיס קזיאן
25 פיקסלים אלכסנדר מיאסניקיאן

התנועה הארמנית לשחרור לאומי הידועה גם כתנועה לשחרור ארמניה או התנועה המהפכנית הארמניתארמנית: ազգային-ազատագրական շարժում - האי אזגאייִן-אזאטאגראקאן שארז'וּם)[7] הייתה תנועה לאומית שפעלה החל משנות ה-60 המוקדמות של המאה ה-19 ועד שנות ה-20 של המאה ה-20 ושמטרתה הייתה תחיית עצמאותו של העם הארמני בתוך מסגרת מדינית מחודשת בשטחים המיושבים על ידי רוב ארמני ואשר נמצאו בשליטת האימפריה העות'מאנית.[8] התנועה כללה ארגונים חברתיים, תרבותיים ובעיקר פוליטיים וצבאיים שהגיעו לשיא פעילותם בימי מלחמת העולם הראשונה ובשנים הראשונות לאחריה.[9]

התנועה קמה בהשפעת רעיונות עידן הנאורות ועליית התנועות לשחרור לאומי ברחבי האימפריה העות'מאנית, כמו למשל התנועה הלאומית היוונית.[10] האליטה הארמנית וקבוצות מיליטנטיות ארמניות שונות ביקשו לשפר את חיי האוכלוסייה הארמנית, הנוצרית, הכפרית ברובה, שהתרכזה בעיקר במזרח אנטוליה, ולהגן עליה מפני המוסלמים. בהתחלה ביקשו הקבוצות הארמניות להביא לכדי רפורמות בששת האיילטים – המחוזות העות'מאניים עם רוב ארמני – אך כשמטרה זו נכשלה, החליטו לפעול למען הקמת מדינה ארמנית עצמאית בשטחים המיושבים בארמנים באימפריה העות'מאנית ובאימפריה הרוסית.

החל משנות ה-80 המאוחרות של המאה ה-19, התחילה לוחמת גרילה נגד השלטון העות'מאני ונגד יחידות חמושות כורדיות שבשירותו באזורים המזרחיים של אנטוליה. לחימה זו הונהגה על ידי שלוש מפלגות פוליטיות ארמניות: המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הנצ'אק, ארמנאקאן והפדרציה המהפכנית הארמנית (דשנאק). הארמנים ראו באופן כללי ראו ברוסיה הנוצרית את בעלת בריתם הטבעית במאבקם בטורקים, אם כי האימפריה הרוסית ניהלה מדיניות דכאנית באזור הקווקז, כולל בשטחים ההיסטוריים הארמניים שבשליטתה.[11]

הפיכת הטורקים הצעירים בשנת 1908 עוררה בהתחלה תקווה בקרב הארמנים כי יתחיל באימפריה העות'מאנית תהליך של רפורמות ומודרניזציה שישפר את חייהם ואת הסיכויים להרחבת זכויותיהם כלאום. אך עד מהרה הם נחלו אכזבה מרה בכך.

אחרי שבמלחמות הבלקן איבדה האימפריה העות'מאנית את רוב שליטתה באירופה, בתחילת שנת 1914, בלחץ שלוש מעצמות – בריטניה, צרפת ורוסיה – נאלצה הממשלה העות'מאנית לחתום על תוכנית חבילה לרפורמה ביחס לארמנים, אולם פריצת מלחמת העולם הראשונה הביאה לאי יישומה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, הארמנים שחיו בשטחי האימפריה העות'מאנית הושמדו באופן שיטתי על ידי שלטון הטורקים הצעירים. תקדים לתהליך זה היו מעשי הטבח מימי הסולטאן עבדול חמיד השני בשנים 1894–1896 כשנרצחו כ-200,000 ארמנים. בסך הכל בתקופה שבין 1894 ו-1923 מעריכים כי 1,500,000–2,000,000 ארמנים נרצחו באזורים שבשליטת האימפריה העות'מאנית, בחלקם הגדול בהוראת השלטונות, אחרי שהתקבלה ההחלטה על ידי משרד הפנים העות'מאני להשמיד את הארמנים, וביצועה החל עם פקודה 8682 ב-25 בפברואר 1915.[11] עשרות אלפי אמרנים רוסים הצטרפו כיחידות מתנדבים לצבא הרוסי, שנאבק בטורקים בחזית הקווקזית, על סמך הבטחתה של רוסיה שתתן לארמניה אוטונומיה. עד שנת 1917, רוסיה כבר שלטה באזורים רבים בעלי אוכלוסייה ארמנית של האימפריה העות'מאנית, ועלתה תקוות הארמנים להשגת אוטונומיה, מחד, ולהינצל ממעשי הטבח של הטורקים והכורדים, מאידך. אך אחרי מהפכת אוקטובר, הכוחות הרוסיים נסוגו, והיחידים שנשארו כדי להגן על האוכלוסייה הארמנית מפני הצבא הטורקי היו יחידות חמושות ארמניות לא סדירות. בשטחים הארמנים שהשתייכו לאימפריה הרוסית לשעבר בדרום קווקז ב-28 במאי 1918 הכריזה המועצה הלאומית הארמנית על רפובליקה ארמנית עצמאית.

עד שנת 1920 התחזק ברוסיה השלטון הבולשביקי ובטורקיה השלטון של הממשלה המהפכנית באנקרה. הצבא הטורקי כבש את "ארמניה המערבית" או מזרח אנטוליה, בעוד שבדצמבר 1920 הצבא האדום מצידו פלש לרפובליקה הארמנית וסיפח אותה. בשנת 1921 נחתם הסכם ידידות בין רוסיה הסובייטית לטורקיה הכמאליסטית. בחלקים של השטחים הארמניים שבשליטה סובייטית הוקמה רפובליקה סובייטית סוציאליסטית ארמנית שהפכה באופן רשמי לחלק מברית המועצות. מאות אלפי ניצולי רצח העם הארמני נמלטו כפליטים ברחבי המזרח התיכון, בעיקר בלבנון, כמו כן ביוון, בצרפת ובארצות הברית וחיזקו את הדיאספורה (תפוצות) הארמנית בארצות אלה. ארמניה הסובייטית התקיימה בתנאי אוטונומיה עד שנת 1991, כשהתפרקה ברית המועצות וקמה שוב מדינה ארמנית עצמאית – הרפובליקה הארמנית השלישית.

ייסוד התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות רעיונות הלאומיות והעצמאות שחלה בסוף המאה ה-19, תפסה מומנטום בקרב ארמנים באימפריה העות'מאנית עם הקמת הארגונים הלאומניים המרכזיים של התקופה: הפדרציה המהפכנית הארמנית, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הנצ'אק וארמנקאן (שנקרא אחר כך רמגבאר). הגרעין להקמת ארגונים אלה היה נטוע בקבוצת הפעולה הארמנית הראשונה שהתארגנה "איגוד הישועה".[2]

ב-3 במרץ 1872, התארגנו 46 פעילים ארמנים ויסדו את "איגוד הישועה". הצהרתם הייתה, "נעלם הכבוד שלנו, הכנסיות שלנו בוזו, הם חטפו את כלותנו ואת הנוער שלנו; הם שללו את זכויותינו וניסו להשמיד את עמנו." ב-26 באפריל, קיבלו הפעילים מסר מהכפרים סביב אגם ואן, בזו הלשון: "כדי להציל את עצמנו מן הרעות הללו, אנו מוכנים ללכת אחריכם גם אם עלינו לשפוך את דמנו או למות. אנו מוכנים ללכת לאן שצריך... אם האלטרנטיבה למצבנו הנוכחי הוא לעבור רוסיפיקציה,[12] הבה נהפוך לרוסים יחדיו, אם היא להגר, אז נהגר; אם נגזר עלינו למות, אז נמות."[2] הארגון קיים מגעים עם ממשלת רוסיה ועם מגוון ארגונים רוסיים, שמטרתם הייתה לשחרר את הארמנים משלטון האימפריה העות'מאנית. התארגנות ראשונית זו הניחה את הבסיס להקמת ארגונים פוליטיים מאוחרים יותר, ובמיוחד הארמנקאן, המפלגה הליברלית-דמוקרטית הארמנית.

בעיר ארזורום הארמנית, שבמזרח אנטוליה, בשנת 1881, האינטלקטואלים הארמנים אשר הכירו את התנועות האירופיות המתפתחות וההיסטוריות, החלו להקים חברות סודיות ותאי פעולה מקומיים, עם ססמאות כגון "חירות או מוות", אשר הושפעו ישירות מהתנועה הלאומית היוונית ומן המהפכה הצרפתית.[13] קבוצה אחת כזו הייתה "מגני המולדת", אשר שיננו חוקים וחוקה, כי היה מסוכן להעלות דברים כאלה על הכתב. חברות בארגון הייתה על סמך "חבר מביא חבר", כאשר כולם מאורגנים בתאים קטנים, ורך למנהיג של הוועד המרכזי גישה לכולם. תוך כחודשיים מספר החברים היה במאות.[2]

ב-1885, קמה המפלגה הליברלית-דמוקרטית הארמנית (ארמנקאן, ואחר גן רמגבאר), אותה יסד מקרטיך פורטוקליאן, אשר יצא לגלות אחר כך במרסיי, אך נשאר בקשר עם המנהיגות המקומית, ופרסם בצרפת כתב עת פוליטי בשם L'Armenie. במחוז ואן, המשיכו פעילים פוליטיים לפתח את עקרונות הלאומנות הארמנית, במחתרת. המטרה המוצהרת של המפלגה, בסופו של דבר, נוסחה כך: "להשיג עבור הארמנים את הזכות לשלטון עצמי, באמצעות מהפכה". ההשקפה שלהם לגבי איך לשחרר את ארמניה מן העות'מאנים הייתה שזה צריך להיות באמצעות התקשורת, התעוררות לאומית, והתנגדות בלתי חמושה.

ב-1887, קמה המפלגה הסוציאל-דמוטקרטית הנצ'אק (מפלגת הנצ'אק), אשר הייתה המפלגה הסוציאליסטית הראשונה באימפריה העות'מאנית ובפרס. ייסדו אותה אווטיס נזרבקיאן, גיוורג גהרדיאן, רובן חאן-אזאת, כריסטופר אוחניאן, גבריאל קאפיאן, ומנואל מנואליאן, קבוצת סטודנטים אשר נפגשו בז'נבה, שווייץ. מטרתם הייתה לשחרר את ארמניה מן האימפריה העות'מאנית. פירוש המילה "הנצ'אק" היא "פעמון", בעיני הפעילים, סמל ל"התעוררות, נאורות, וחירות".

ב-1889 קמה אגודת ארמניה הצעירה בטביליסי. יסד אותה קריסטפור מיקייליאן. האגודה ארגנה פדאי (לוחמי גרילה ארמנים; מקור המילה במילה "פדאין" הערבית) שיצאו לפשיטות בשטחים עות'מאניים. האגודה ארגנה משלחת חמושה אשר הצטרפה למשלחת גוגוניאן, אשר הייתה קבוצת ארמנים חמושים מרוסיה אשר ניסו לחצות את הגבול לסייע לארמנים העות'מאנים, ולנקום בכוחות הכורדיים אשר רדפו את הארמנים שם. האגודה האמינה שרוסיה תסייע בהקמת פרובינציה ארמנית אוטונומית תחת שלטונה.

ב-1890 נוסדה הפדרציה המהפכנית הארמנית (דשנאק), בטביליסי.[14] חבריה התחמשו והתחלקו ליחידות פדאי כדי להגן על כפרים ארמנים מפני דיכוי, התקפות ורדיפה. הם ראו התנגדות מזוינת כאלטרנטיבה היחידה לטבח המתמשך של הארמנים באימפריה העות'מאנית. בתחילה, המטרה המוצהרת שלהם הייתה להשיג רפורמות, אך אחר כך הם נאבקו למען אוטונומיה.

בשנים 1880–1890, התפתחו רשתות תקשורת מקומיות במחוזות הארמניים ובמרכזים אחרים באימפריה. היו ארגונים פעילים באנקרה, אמסיה, קורום, דיארבאקיר, יוזגאט, וטוקאט. ב-1893 הם התחילו להשתמש בעיתוני קיר (כמו שלטי חוצות) כדי להעביר מסרים לאוכלוסיות שאינן ארמניות, אשר מהותן הייתה הזכות של נדכאים לקחת שליטה על חייהם מפני מדכאיהם. לא ניכר שהייתה למסרים השפעה על האוכלוסייה המוסלמית, והפעילות הופסקה עקב עימותים קשים עם המשטרה העות'מאנית, וכליאתם של חלק מן המהפכנים.[15] העימות הסלים, והסולטאן שיסה במהפכנים את הרשויות, ואלו בתורם הגבירו פעילותם לכדי חיתוך קווי טלגרף ומדי פעם אף פיצוץ בניינים ממשלתיים. בתקופה זו, החלה להעסיק את הכוחות האימפריאליסטיים האחרים של אירופה השאלה האם להתערב לטובת הארמנים, והוחלט שלא, בטענה שהתערבות כזו תוביל לפנטיות דתית, מלחמת אזרחים, וטבח המוני.[16]

דמויות בולטות מן התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמויות בולטות בתנועה
אראם מנוגיאן
אראם מנוגיאן
אראבו
אראבו

מנהיגי התנועה:

דמויות בולטות אחרות:

הכנסייה הארמנית והלאומיות הארמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיני ארמנים רבים, ועל פי עמדת הכנסייה האפוסטולית הארמנית, הכנסייה היא שומרת הזהות הלאומית של העם הארמני.[17] עם זאת, לא מדובר בתמיכה בלאומנות פוליטית, אלא בבסיס הזהותי של ארמנים כעם. אנשי דת מפורסמים מההיסטוריה הארמנית, כגון חרימיאן הייריק, נחשבו כמגיני העם, כי תמכו באיכרים ובאריסים הארמנים בעתות מצוקה. אך למעשה, הכנסייה עצמה שיתפה פעולה עם מעצמות שכבשו את ארמניה במהלך מאות שנים, בין אם מדובר באימפריה העות'מאנית או בברית המועצות. תחת השלטון העות'מאני, המיעוטים הדתיים - נוצרים ויהודים - חיו תחת שיטה מנהלתית של ראשי הדתות, וכך במשך זמן רב הכנסייה הייתה גם המנהיגות דה פקטו של העם הארמני.

כאשר קמה התנועה הלאומנית הארמנית במאה ה-19, היא הייתה ברובה חילונית, ואפילו אנטי-כנסייתית. הבסיס הליברלי של התנועה עמד מנגד השמרנות של הכנסייה, וחזונם היה מדינה ארמנית עצמאית וחילונית. אך במהלך המאבק, הבינו מנהיגי התנועה שחותם כשרות מאת הכנסייה יסייע לקביעת הלגיטימציה של תנועתם ודרישותיהם. יתרה מכן, הקשר החזק בין הארמנים לכנסייתם אינו קל להתרה. רוב גדול של ארמנים מעידים כי הם שמים את מבטחם בכנסייה. אך גם אחרי הכיבוש הסובייטי, הכנסייה שיתפה פעולה עם הכוחות הכובשים, ולא צידדו בשוחרי העצמאות.[18]

רק בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה ה-20, כשהתפרקה ברית המועצות וקמה ארמניה עצמאית, הקימה הכנסייה לתחייה את תפקידה כשומרת הזהות הלאומית. על פי ההיסטוריון ויגן גורויאן, הכנסייה הביעה את תמיכתה בעצמאות רק בעת זו, אך עדיין נושאת בתואר כמגנת ההגדרה והשלטון העצמי הארמני.[19]

המעצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפנמת התנועה
משא ומתן להסכם סן סטפנו, כולל "סעיף 16"
קונגרס ברלין הוביל להסכם ברלין, אשר כלל את "סעיף 61"

החל מאמצע המאה ה-19, המעצמות של התקופה החלו לעסוק בנושא ההתייחסות של האימפריה העות'מאנית אל המיעוטים הנוצריים שלה, והחלו להפעיל לחץ להענקת זכויות שוות לכל אזרחיה. אחרי הדיכוי האלים של נוצרים בהתקוממויות בבוסניה והרצגובינה, בולגריה וסרביה ב-1875, הפעילו המעצמות את הסכם פריז (1856), בטענה שזו נותנת להם רשות להתערב ולהגן על המיעוטים הנוצריים באימפריה העות'מאנית. עד שנות ה-1870 המאוחרות, מספר עמים, ביניהם היוונים ומספר אומות בלקניות, נעזרו במעצמות כדי להשתחרר מהשלטון העות'מאני. הארמנים, מצד שני, לא זכו לתמיכה כזו, והמצב שלהם באימפריה נותר ללא שינוי משמעותי. מצד העות'מאנים, היעדר התנגדות ארמנית זיכה את קבוצה זו בתואר "מילט א-סדיקה", או המילט הנאמן.[20]

הדברים החלו להשתנות כאשר התרחב המעמד האינטלקטואלי בקרב הארמנים, עם חברים שלמדו היסטוריה של תנועות שחרור ברחבי אירופה. לצד התעוררות זו, העות'מאנים החלו להחריף את התנהגותם כלפי הנוצרים. הגיעו דיווחים רבים על מקרי המרת דת כפויה, חטיפת ילדים, אונס, ורצח. במרץ 1878, עם תום המלחמה העות'מאנית-רוסית, הארמנים התחילו לראות באימפריה הרוסית את ישועתם. פטריארך הכנסייה הארמנית, נרסיס ורג'בדיאן, פנה אל המנהיגות הרוסית במהלך המשא ומתן להסכם סן סטפנו, ושכנעו אותם לכלול בהסכם את "סעיף 16", אשר הבטיח שהכוחות הרוסיים במחוזות בעלי אוכלוסייה ארמנית ייסוגו רק לאחר השגת רפורמות ויישומן.

ביוני 1878, בריטניה החלה לגלות התנגדות להסכם סן סטפנו, אשר על פיו רוסיה תמשיך להחזיק בטריטוריות עות'מאניות נרחבות, ודחקה בצדדים לחזור לשולחן המשא ומתן, ולהגיע להסכם חדש, בקונגרס ברלין. סעיף 61 של הסכם ברלין כלל את אותה השפה של סעיף 16 של ההסכם הקודם, חוץ מאשר ההבטחה שהכוחות הרוסיים יישארו, ובמקום זאת, נדרש רק דיווח מצד האימפריה העות'מאנית לגבי ההתקדמות ברפורמות. המועצה הלאומית הארמנית והפטאריארך שלחו נציגים להציג את הצד הארמני במסגרת המשא ומתן, אך ללא הועיל.

ב-1880 שוב הועלתה תקוות הארמנים כאשר ראש ממשלת בריטניה ויליאם גלדסטון התייחס לבעיית הארמנים, וביוני שלחו המעצמות מכתב הדורש יישום של סעיף 61. גם בינואר 1891 הבריטים שלחו מזכר למעצמות האחרות בנושא. אך בסופו של דבר, לא הייתה שום התערבות, ולא בוצעו רפורמות. אם כבר, המצב רק הוחמר, ותקופה זו נחשבת מבחינה היסטורית כבר לתחילתו של רצח העם הארמני.

הארגונים הלאומניים שקמו בתקופה זו התייחסו באופנים שונים למעצמות: אגודת ארמניה הצעירה האמינה שרוסיה תסייע בהקמת פרובינציה אוטונומית תחת שלטון רוסי. הפדרציה המהפכנית הארמנית פנתה אל המעצמות המערביות, ופעלה בערוצים דיפלומטיים, כדי לגייס עזרה.[21] שני המחנות התבדו, והתאכזבו הן מהאידאולוגיה של הצאר אלכסנדר והן מהליברליזם של גלדסטון, אשר לא מילאו הבטחותיהם.

התפוצה הארמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוגהוס נובר פאשה (1906) - יו"ר האספה הלאומית הארמנית ואחד ממייסדי ארגון הסיוע הארמני AGBU

החל משנות ה-1890 המוקדמות, התפתחות תנועות ארמניות משמעותיות בצרפת ובארצות הברית. עד אותה העת, לא היו גולים רבים יחסית, אך עם החמרת היחס הטורקי לארמנים, החלה הגירה המונית.

ב-1885 קמה האגודה הפטריוטית הארמנית של אירופה בבריטניה, במטרה לגייס את בני העם הארמני בגלות לסיוע אחיהם שנותרו במולדתם, הן מבחינה כלכלית והן בעשייה פוליטית ובהאלעת מודעות לתנאי חייהם. מגוון אגודות ותאים מקומיים של מפלגות קמו בכל מקום בו התרכזה אוכלוסייה ארמנית משמעותית, ביניהם סניפי מפלגת האנצ'אק ושל מפלגת המהפכה הארמנית, וכן האגודה לסיוע כללי לארמניה (AGBU) אשר נוסד במקור בקונסטנטינופול.[22]

התפוצה הארמנית הייתה משמעותית בתנועה הלאומית בכל שלב בהיסטוריה, וגם במאה ה-21 אגודות ארמניות ברחבי העולם הם מרכזים לשימור ההיסטוריה הארמנית, לזיכרון רצח העם הארמני, ולתחיית ושימור התרבות הארמנית.

פעילות: האימפריה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עימותים בתקופת עבדול חמיד השני
Turkey adm location map.svg
 
1889 1896 1897
1889
1896
1897
1891 1901 1904
1891
1901
1904
1896 1890 1905
1896
1890
1905

תקופת עבדול חמיד השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הפרטיזנית הארמנית התעוררה בשנות ה-1880 המוקדמות, ועד סוף העשור כבר היו מעורבים בעימותים מזוינים עם כוחותיו של עבדול חמיד השני. עבדול חמיד עלה לשלטון בתקופת היחלשות האימפריה בשנת 1876, והיה מעורב בקונפליקטים רבים. הוא הודח בשנת 1909.

היחידות החמושות התרכזו סביב אזורים ארמניים, כמו ואן, מחוז הפעילות הכמעט-בלעדי של ארמנקאן.

כסולטאן, עבדול חמיד רצה לחזק את השלמות הטריטוריאלית של האימפריה, שהייתה מותקפת במספר חזיתות, והוא חידש את הגישה הפאן אסלאמיסטית כאידאולוגיה מדינית. הוא ראה בארמנים העות'מאנים הנוצרים שלוחה של עוינות זרה, אמצעי דרכו אירופה יכולה לפגוע בבטן הרכה של ממלכתו.

בעיר הבירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שורדי קבוצת ההשתלטות על בנק עותומאן, כשהגיעו למרסיי

היו שלושה אירועים היסטוריים שהתרחשו בקונסטנטינופול במסגרת המאבק הלאומני הארמני בסוף המאה ה-19.

מחאת קום קאפו

מחאת קום קאפו נערכה בשכונת קומקאפי בקונסטנטינופול ב-27 ביולי 1890. מטרתה הייתה "לעורר את הארמנים הנדכאים" ולהעלות מודעות למצבם הקשה.[23] לא הוצהר מי ארגן את המחאה, אך חברי מפלגת הנצ'אק היו הפעילים באזור, וגם נחשבו כמי שהיו מאחורי מחאה קודמת בארזרום, שתוצאתה הייתה טבח בארמנים. האירועים החלו כאשר שלושה גברים הפריעו למהלך התפילות בקתדרלה בקונסטנטינופול, כדי להקריא מניפסט שמוקיע את האדישות של הפטריארך הארמני של קונסטנטינופול ואת האספה הלאומית הארמנית. הם הכריחו את הפטריאך להצטרף לצעדה לכיוון ארמון ילדיז, כדי לדרוש יישום של סעיף 61 של הסכם ברלין. עוד לפני שהצעדה יצאה לדרך, הקיפו שוטרים את קהל הנמצאים, והחלה קטטה בו נורו ארבעה שוטרים ושלושה מוחים.[24]

המחאה לא הצליחה, אך עם זאת, קמו מחאות דומות, אם כי קטנות יותר, באופן קבוע במהלך שנות ה-1890.[25]

השתלטות על בנק עותומאן

ב-1896, קבוצת חברי הפדרציה המהפכנית הארמנית תכננה השתלטות על בנק עותומאן, כדי להעלות מודעות למצוקת האם הארמני, ובתגובה לפוגרומים החמידיים. ב-26 באוגוסט 1896, 28 גברים ונשים חמושים השתלטו על סניף הבנק המרכזי, בו עבדו בעיקר כוח אדם מצרפת ובריטניה.

הפעילים, חמושים ברובים, סכינים, דינמיט ורימונים, פרצו לבנק תחת פיקודו של פפקן סיוני. אחד השומרים האלבנים התעמת עמם, והחלו חילופי יריות, במהלכם נהרגו תשעה מהתוקפים, ביניהם סיוני. ארמן גארו לקח אז את הפיקוד. הפעילים אז הוציאו הודעה שאם לא יתקיימו הדרישות הפוליטיות שלהם, הם יהרגו את בני הערובה.

בינתיים, בתגובה לאירוע זה, קבוצת צעירים עות'מאנים השתלטו על בית מלון ברובע הארמני, והחלו לירות בעוברים ושבים; והמון חמוש בסכינים הקיף את הבנק, והחל לנוע לכיוון השכונה הארמנית הסמוכה כדי לבצע שם טבח. המשטרה הטורקית עצרה את התקדמות ההמון, אך מאחורי הבריקדות התנהלו קרבות קטלניים, וכן התרחשו פשיטות ברחבי העיר בהם נטבחו אזרחים ארמנים. נהרגו בסך הכל 6,000 ארמנים במאורעות.[26]

עבדול חמיד איים להחריף את ההתקפות נגד הארמנים, ואף לפוצץ את בניין הבנק על כל הנמצאים בו. אך בינתיים, התערבו דיפלומטים אירופאים כדי להביא את הפרשה לסיומה, והצליחו לשכנע את החוטפים לוותר בתמורה למעבר בטוח לצרפת.[27] ההשתלטות על הבנק דווחה באופן אוהד בתקשורת האירופאית, אשר היללה את אומץ לבם של המהפכנים ותמכה במטרתם. חרף זאת, לא התערבו מדינות המערב כדי להבטיח את יישום הרפורמות כאשר המשיכו הטורקים לטבוח בארמנים.

ניסיון ההתנקשות בילדיז

ב-21 ביולי 1905, ניסו פעילי הפדרציה המהפכנית הארמנית להתנקש בחייו של עבדול חמיד במסגד ילדיז. חברי דשנאק, בהובלתו של כריסטפור מיקאליאן, החלו לייצר פצצות ולתכנן את האירוע בסופיה, בולגריה, בכוונה להתנקם על מקרי הטבח הנשנים בארמנים. מיקאליאן ופעיל נוסף, מתו בפיצוץ שאירע בתאונה במהלך הכנות אלה. חבריו החליטו להמשיך בתוכניתם אף על פי כן. הם ידעו שהסולטאן מתפלל כל יום שישי במסגד ילדיז, והחליטו להחביא את חומר הנפץ בכרכרה שתחכה במקום בו הוא נהג לצאת מן המסגד.[28]

נהג הכרכרה, פדאי בשם זארה שהשתתף בהשתלטות על בנק עותומאן, החנה את הכרכרה במקום שנקבע, וכיוון את הטיימר ל-42 שניות. אך עבדול חמיד לא הופיע בזמן, כי התעכב על שיחה עם השיח' אול-אסלאם במסגד. המהפכנים השליכו את הפצצה לכיוון הסולטאן, אך הוא לא נפגע. לעומת זאת, נפגעו רבים מן הסובבים אותו, ביניהם זארה הנהג, ו-26 משרתים, מלווים ושומרים של הסולטאן. עוד עשרות ממשרתיו וכן אזרחים לא קשורים נפצעו גם כן.[29]

באיילטים ואן/ביטליס (אזור אגם ואן)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב במנזר השליחים הקדושים

אזור אגם ואן התאים כמרכז פעילות מכמה סיבות: האזור היה מאוכלס ברובו בארמנים, והוא ישב על גבול רוסיה ופרס, משם ניתן היה לקבל סיוע נגיש. אירועים בולטים שהתרחשו באזור כוללים:

התנגדות בשקלה

במאי 1889, "התנגדות בשקלה" (הידועה גם בשם "עימות בשקלה") הייתה עימות קטלני בין שלושה מהפכנים של ארמנקאן לרשויות העות'מאניות. בשקלה היא עיירה באיילט ואן. שלושת החברים פגשו שם ביחידה עות'מאנית, אשר עכבה אותם ודרשה שיפרקו נשקם. העות'מאנים מצאו עליהם מכתבים שנשאו בין חברי ארגונם לפעילים בצרפת ובלונדון, והאמינו שנתקלו בהתארגנות מהפכנית מז'ורית, והרגה את השלושה. התקשורת העות'מאנית פרסמה תאוריה זו, מה שהוביל להתקפות נוספות נגד הארמנים, שמצדם, ראו בתקרית מות קדושים למען המטרה, והאירוע הפך לסמך של המהפכה.

ההגנה על ואן

"ההגנה על ואן" ביוני שנת 1896 הייתה התארגנות חמושה מצד הקהילה הארמנית בוואן נגד העות'מאנים. האזור לא סבל מהטבחים החמידיים של שנת 1895, אך בתחילת 1896, הם התפשטו וגם כאן הייתה אלימות מוגברת כלפי הארמנים. ביוני 1896, הממשלה שלחה כוחות צבאיים לתקוף את האוכלוסייה הארמנית. הארמנים מיהרו להתארגן להגנתם - באייגסטאן, בסביבות 600–700 גברים הגנו על השכונות הארמניות. הקרבות המשיכו למשך כשבוע, אז פנה הסולטאן למעצמות המערביות לקבל סיוע בסיום העימותים, והבטיח שיחוס על חיי הארמנים בוואן וידאג להגנתם. במשא ומתן שנפתח, הארמנים הדגישו כי הם פעלו רק בהגנה עצמית. הוצע למשתתפים בפעולות ההגנה לעזוב לפרס, והם הסכימו, וכאלף ארמנים יצאו לכיוון הגבול בליווי חיל הפרשים העות'מאני. כשהתקרבו לגבול, טבחו העות'מאנים בארמנים, בסיוע כוחות כורדים בלתי סדירים מן האזור. עד מהרה החלו מעשי טבח בארמנים בכל רחבי ואן. על פי הערכות, נהרגו בסך הכל כ-20,000 ארמנים ונהרסו כ-350 כפרים במאורעות אלו.

משלחת חנסור

ביולי 1897, כנקם על אירועי השנה הקודמת, יצאה משלחת חנסור, יחידת פדאי ארמנית, לתקוף את שבט המזריג הכורדי על חלקם בטבח מגני ואן. במשלחת שיתפו פעולה הפדרציה המהפכנית, מפלגת הנצ'אק, וכן ארמנקאן. הם תקפו ב-25 ביולי, עם שחר, והרגו את כל הגברים הלוחמים של השבט. הם חסו על הנשים ועל הילדים. ההתקפה ארכה יומיים. הארמנים ראו בה ניצחון נדיר, לא רק מבחינה צבאית או הגנה עצמית, אלא למורל ולתחושת הצדק המוסרי שלהם.

הקרב במנזר השליחים הקדושים

בנובמבר 1901, מפקד הפדאי אדרניק אוזניאן ירד ממחבואו בהרים עם 30 לוחמים ובליווי מספר איכרים מן הכפר צרונק. כשגילו אותם כוחות עות'מאנים ופתחו במרדף, הפדאי הנמלטים התבצרו במנזר השליחים הקדושים הממוקם מזרחית לעיירה מוש, שבאיילט ביטליס. גדוד עות'מאני, המונה כ-12,000 חיילים, החזיק מצור על המנזר למשך 19 יום, בהם חוו הטורקים אבדות כבדות מחמת הקור וממחלות שהתפשטו ביניהם. הם פתחו במשא ומתן עם הפדאי, בו תיווכו אבות המנזר, הראיס של מוש, וכן מספר דיפלומטים זרים. בעוד השיחות בעיצומן, אנדרניק ואנשיו הצליחו להתגנב מן המנזר ולחזור להרים.[30] בעקבות המקרה, אנדרניק זכה לססטוס אגדי בקרב הארמנים של האזור.[31]

באיילטים דיארבקיר/חלב[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנועה בדיארבקיר וחלב
קתדרלת ארבעים הקדושים הארמנית, חלב
זייתון

שנת 1862 הייתה חשובה עבור העיר זייתון, שהייתה אז באיילט חלב של האימפריה העות'מאנית. עד המחצית הראשונה של המאה ה-19, נהנו הארמנים של זייתון ממידה גדולה של אוטונומיה. אך ב-1862, הממשלה החליטה להדק את שליטתה באזור, ושלחה גדוד כדי להבטיח שליטה זו. המדיניות נכשלה, כי הארמנים היו מאורגנים היטב, ולא אפשרו לצבא לעשות כרצונו. בתיווך הצרפתים, שהיו בעלי השפעה באזור, ההתנגדות הגיעה לסופה.[32]

בתקופה שלפני הטבחים החמידיים, אך אחרי החמרת ההתייחסות לארמנים, ססון - אז חלק מאיילט דיארבקיר - הייתה מרכז להתקוממות של כוחות חמושים של הנצ'אק ודשנאק. ב-1894, אירע הקרב המשמעותי הראשון, ובו העות'מאנים והמיליציות הכורדיות הביסו בנקל את הארמנים וטבחו בהם. גם אירוע זה הוביל להוקעה חריפה מצד מעצמות המערב, ודרישה לרפורמות, אך ללא התערבות פעילה אלה לא קרו.[33]

בין השנים 1891 ל-1895 פעילי הנצ'אק ביקרו בקיליקיה, מתוך רעיון שיתאפשר להקים שם רפובליקה ארמנית. הם גם הקימו סניף חדש בזייתון, שם אירע מרד נגד העות'מאנים בשנת 1895, במהלך הטבחים החמידיים. במהלך שנה, המיליציות הארמניות הצליחו להביס כוחות גדולים הרבה יותר של העות'מאנים והכורדים, וכבשו עמדות וערים. גם כאן התערבו המעצמות האירופאיות, בחשש שהמצב לא יחזיק מעמד, וגורל הארמנים המורדים יהיה עגום. במשא ומתן, הורשו מנהיגי המרד לצאת לגלות, המיסים הופחתו, ומונה מושל נוצרי באיילט. בקור החורף, מתו אלפי טורקים (אם כי אין הסכמה היסטורית לגבי המספרים המדויקים).

באביב 1902, נשלח לססון נציג הדנשאק, והאן מנווליאן, לשים קץ לעימותים המינוריים אך מתמשכים באזור, שתוצאתם הייתה אנטגוניזם מוגבר של המוסלמים. אך ב-1903, בסופיה, הוחלט בקונגרס הפדרציה המהפכנית להגביר שם את הפעילות, במטרה להפכה לאפקטיבית יותר, ונשלחו לשם מפקדים לארגן את הלוחמים, ביניהם אנדרניק, אשר הוביל את התקוממות ססון השנייה, בשנת 1904. הטורקים הגיבו בעוצמה רבה, מכיוון שרצו להימנע מיצירת שטח חצי-אוטונומי שני, לאחר תבוסתם בזייתון. הארמנים קיוו שההתקוממות תציד מרידה ארמנית ברחבי האימפריה, אך הדבר לא אירע. הקרבות היו קשים, והטורקים והכורדים נחלו תבוסות, אך כוחם היה העליון. הכנסייה הוציאה הודעה הממליצה שהמורדים ייכנעו, אך הם לא עשו כך. כשהם הובסו, הטורקים נהגו בהם ובכל הארמנים באזור באכזריות רבה, כולל אונס, עינויים, וטבח כללי.

הכורדים והארמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כורדים: מחוזות וכוחות
התארגנות כורדית, סביבות 1835
פרשים שבטיים כורדים

השאיפות הלאומיות של הכורדים תחת שלטון האימפריה העות'מאנית באו לעיתים קרובות בסתירה לאינטרסים הארמנים. למשל, בשנים 1880–1881, ניסה שיח' עובייד אללה מניהרי להקים נסיכות כורדית באזור הגבול העות'מאני-רוסי, אשר כלל את איילט ואן, שם הייתה אוכלוסייה ארמנית משמעותית. השיח' גייס כ-20,000 לוחמים, אך אלה בזזו את הכפרים, הנוצרים כמו גם המוסלמים, וברחו עם שללם, מה שהביא את תוכניות השיח' לסופן.[34]

לא הייתה אחידות בין השבטים הכורדים - חלקם נטלו חלק במלחמות ובטבח נגד הארמנים, חלקם סייעו לארמנים לברוח. חלק היו אופורטוניסטים, ללא גישה אידאולוגית כלפי אי אלו מן הצדדים. הכוחות הכורדים היו לרוב בלתי סדירים, לוחמים שבטיים שהלכו בעקבות מנהיגיהם. אך ב-1892, לקראת הטבחים החמידיים, בפעם הראשונה קם כוח כורדי מאורגן ומאומן היטב, בעידוד הסולטאן, והיה קרוי על שמו. הפרשים החמידים, כפי שנקראו, פעלו בפרובינציות המזרחיות של האימפריה.[35] הסולטאן רצה להפוך אותם למקבילה של הקוזאקים הרוסים, ותפקידם היה לפטרל את הגבול הרוסי. בנוסף, הוא רצה לאיין כל אפשרות של שיתוף פעולה בין הארמנים והכורדים, שניהם נתינים נכבשים של האימפריה.[36] אך גם הסולטאן התבדה במידה רבה מהארגון הכמו-צבאי של הפרשים - הם לא ויתרו על נאמנות השבטית שלהם, ולא צייתו לרשויות אזרחיות. בפועל, הם הפכו את השבטים שלהם לשבטי שודדים תחת שלטון החוק, ואלה מיהרו לבזוז שדות וחיות ולגנוב מחנויות, ללא מניעה.

ראשי השבטים הכורדים הטילו מיסים על תושבי האזורים בהם פעלו כדי לממן את פעילותם. הארמנים, תחת מיסים כפולים, התנגדו לניצול זה, והדבר הגביר את האיבה בין הקבוצות.

ב-1908, לאחר הדחת הסולטאן, הפרשים התפרקו רשמית, אך מכיוון שהיו כוחות שבטיים לפני שהתארגנו, הם נותרו כאלה גם אחרי.[37]

הטבחים החמידיים

הכורדים שיחקו תפקיד מרכזי בטבחים החמידיים של השנים 1894–1896, ובמיוחד בדיכוי האכזרי של ההתקוממות בססון. זו הייתה סיבה עיקרית להתארגנות משלחת חנסור נגד שבט מזריק הכורדי, אשר היווה חלק גדול מחיל הפרשים.

גם כאשר הטבחים הגיעו לסיומם בהתערבות המעצמות, במקום שהארמנים ישיגו אוטונומיה, זו נשארה דווקא בידי השבטים הכורדים. נראה כי מיקומם של השבטים באזורים הרריים, ללא גישה ואמצעי תקשורת, שיחק תפקיד בהחלטת הממשל לא להתערב במצב הקיים.[38]

תקופת החוקה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטורקים הצעירים היו קבוצה לאומנית טורקית פרוגרסיבית, שתפסה את השלטון באימפריה העות'מאנית ב-1908 לאחר שהדיחה את הסולטאן עבדול חמיד השני.

ב-1906 הם הקימו את "מועצת האיחוד והקידמה" (İttihad ve Terakki Cemiyeti), אשר הפכה לארגון גג של אזרחים רבים ברחבי האימפריה, בני לאומים שונים, אשר נפשם קצה במצב ואשר שאפו לשינוי; ובשנת 1907 החליטה גם הפדרציה המהפכנית הארמנית (דשנאק) לאחד כוחות עם מועצת האיחוד והקידמה מתוך תקווה שכאשר תשיג האחרונה את השינוי המיוחל, יזכו הארמנים במדינה עצמאית. ב-3 ביולי 1908 פרץ מרד הטורקים הצעירים, וזכה לתמיכה רחבה בקרב הכוחות המזוינים ובקרב אזרחים, והתפשט ברחבי המדינה. הסולטאן נאלץ להשיב את החוקה על כנה ב-24 ביולי 1908 ולכנס שוב את הפרלמנט, ובכך נפתחה "תקופת החוקה השנייה" (İkinci Meşrûtiyyet Devri). מהפכת נגד שהתחוללה ב-13 באפריל 1909 דוכאה בתוך ימים ספורים ולאחר שבועיים לערך הודח הסולטאן ונשלח לגלות בסלוניקי. במקומו הומלך אחיו רשאד, מהמט החמישי, ביום 27 באפריל 1909.[39]

מאבק מזוין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1907, קרבי יריות אינטנסיביים נערכו בין כוחות עות'מאנים לבין פדאי ארמנים. הקרב של סולוח הוא הידוע מביניהם, בו נפצע ואחר כך מת המנהיג המהפכני גוורג צ'אבוש.

בבלקנים נפתחה אחת החזיתות היותר משמעותיות עבור האימפריה בתקופה שהובילה למלחמת העולם הראשונה. הקלות בה איטליה כבשה מטורקיה שטחים במלחמת טורקיה-איטליה, עוררה את מדינות הבלקן להתקומם כנגד העות'מאנים, ועוד בטרם הסתיימה מלחמה זו נפתחה מלחמת הבלקן הראשונה. במלחמת זו חברו סרביה, מונטנגרו, יוון ובולגריה להלחם נגד האימפריה העות'מאנית. באזורים אלו חיו ארמנים רבים, ובמיוחד בולגריה כבר הייתה מרכז לפעילות לאומנית ארמנית, כך שארמנים רבים הצטרפו למלחמה נגד האימפריה העות'מאנית. בין הבולטים היו אנדרניק אוזניאן, שהשתתף כמפקד בצבא הבולגרי, והגנרל גרגין נז'דה שפקד על כוחות העזר של המתנדבים הארמנים. הכוחות הארמנים היו אחראים למספר ניצחונות במלחמה זו, אשר עלתה לאימפריה העות'מאנית ביוקר – בהסכם לונדון אשר סיים את המלחמה איבדו העות'מאנים את צפונה ומערבה של תראקיה, את מקדוניה, ואת צפון יוון.

בפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרקין פסטרמדג'יאן, חבר פרלמנט ארמני מטעם הפדרציה המהפכנית הארמנית בתקופת החוקה השנייה
הפרלמנט העות'מאני

בפרלמנט המחודש ישבו 142 טורקים, 60 ערבים, 25 אלבנים, 23 יוונים, 12 ארמנים (שניים מטעם דשנאק ושניים מטעם הנצ'אק), 5 יהודים, 4 בולגרים, 3 סרבים, וולאך אחד בעקבות הבחירות של 1908. למועצת האיחוד והקידמה הייתה תמיכה של לפחות 60 חברי פרלמנט, והפכה למפלגה המובילה.[40]

קרקין פסטרמדג'יאן היה חבר פרלמנט מארזורום, מטעם דשנאק (הפדרציה המהפכנית).[41] הוא קידם את חוק הרכבות, אשר היה מחבר את מסילות הרכבת לאיילטים הארמנים. הסוגיה הייתה לביצה פוליטית, שכן אזורים אלו נחשבו לנחלתה העתידית של רוסיה, ולכן גרמניה וצרפת סירבו להשתתף בבנייה, וכן אינטריגות כלכליות של מעצמות אלה היוו מכשול שלא ניתן היה לגבור עליו. פסטרמדג'יאן גם היה מעורב בדיונים ובמשא ומתן סביב חבילת הרפורמה הארמנית של 1914.

חבילת הרפורמה

מלחמות הבלקן והתפתחויות נוספות שינו את הנוף הפוליטי במספר דרכים שהשפיעו על המפעל הלאומי של הארמנים. מצד אחד, הרבה ארמנים עזבו לכיוון בולגריה והבלקן, שם התקבלו בברכה עקב התמיכה במלחמות, וכבריחה ממאורעות הטבח ורצח העם שחוו בטורקיה ושטחי האימפריה העות'מאנית. ההצלחות של איטליה והאומות הבלקניות נגד האימפריה הפיחו תקווה בלבם של הלאומנים הארמנים. באיסטנבול, השיח הפוליטי נסב את דרישות הרפורמה של הערבים והארמנים באימפריה, אך עם הפחתת האוכלוסייה הנוצרית שבקרבה, נוצר בסיס יותר ויותר אסלאמיסטי לפוליטיקה העות'מאנית, והתפתחה גישה של "אנחנו או הם" ביחס לדורשי הרפורמות.[42]

בינתיים, המעצמות האירופיות חוו עניין מחודש בשיפור מצבם של הארמנים, והצרפתים, הבריטים והאיטלקים רצו להיות מעורבים בפוליטיקה העות'מאנית כדי להגביל את השפעתה של גרמניה באזור, וכקונטרה להשפעה הרוסית החזקה. כתוצאה, התפתחה תוכנית רפורמה בין השנים 1912–1914, לפיה ייווצרו שתי פרובינציות בטורקיה הארמנית שיהיו תחת פיקוחם של האירופאים. במקור הרעיון היה ליצור פרובינציה אחת מ"ששת האיילטים" (ארזורום, ואן, ביטליס, דיארבקיר, חרפאט וסיבאס), אך גרמניה התנגדה, והאיילטים חולקו לשניים. ההסכם נחתם ב-8 בפברואר 1914, אך הוא בוטל בדצמבר באותה השנה, בדיוק כאשר החלו היישומים שלו, בשל פריצת מלחמת העולם הראשונה.[43]

פעילות: האימפריה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצו על רכוש הכנסייה הארמנית 1903–1904[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית הרוסיפיקציה[12] של הצאר הגיעה לשיאה עם צו שיצא ב-12 ביוני 1903, המחרים את כל רכוש הכנסייה הארמנית. מקרטיץ' חרימיאן, הקתוליקוס (ראש הכנסייה) הארמני, התקומם נגד הצאר, אך ללא הועיל. בייאוש, הוא פנה לפדרציה המהפכנית הארמנית. היחסים בין הפדרציה (דשנאק) והכנסייה היו מתוחים, כשהכנסייה מתנגדת לסוציאליזם של הדשנאק ומוקיעה אותו כאנטי-כנסייתי. אך דשנאק זכתה לתמיכה ואהדה משמעותיות מצד הרשויות הרוסיות, שחלקו עמה מטרות אנטי-עות'מאניות. דשנאק התנגדה חריפות לצו ההחרמה, כי ראתה בו איום לקיום הלאומי הארמני. ב-1904, בקונגרס דשנאק, הפדרציה הרחיבה את תוכניתה באופן רשמי לתמיכה בזכויות ארמנים באימפריה הרוסית בנוסף לאימפריה העות'מאנית.

כתוצאה, דשנאק החליטה להגן על כנסיות באופן פעיל, והקימה מועצה מרכזית להגנה עצמית בקווקז, וכן יזמה שורה של מחאות. בעיר גנדזאק, הצבא הרוסי הגיב ביריות לתוך הקהל, והרגו 10 ארמנים. מחאות נוספות פגשו בשפיכת דמים נוספת. דנשאק ומפלגת הנצ'אק, בתגובה, פתחו בתוכנית התנקשויות נגד פקידים צאריסטיים, ואף הצליחו לפצוע את הנסיך גריגורי גוליצין, מושל עבר הקווקז. הסלמת האירועים שכנעה את הצאר ניקולאי לבטל את תוכניתו. הוא החליף את הנסיך גוליצין במושל פרו-ארמני, אילריון איבנוביץ' וורונצוב-דשקוב, והחזיר את הרכוש שהוחרם לכנסייה הארמנית. אט-אט, חזר הסדר על כנו, והכנסייה והמעמד הבורגני הארמני שוב הרחיקו עצמם מקשר עם המהפכנים הלאומניים.

הטבח האזרי בבאקו 1904–1905[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמנים שנטבחו בנחיצ'יבאן

אי-השקט בעבר הקווקז הגיע לשיאו בהתקוממויות נרחבות באימפריה הרוסית שנקראו לאחר מכן מהפכת 1905. העימותים בקווקז היו חריפים במיוחד, שם הקונפליקט האתני התערבב עם הקונפליקט המעמדי.[44] בעיר באקו, מרכז תעשיית הנפט הרוסית, שאוכלוסייתה הייתה בעיקר אזרית (מוסלמית) וארמנית (נוצרית), לארמנים היה מעמד גבוה יותר, וכשהוכרזה שביתה כללית בדצמבר 1904, החלו עימותים בין שתי קבוצות אלו, ונטבחו מאות ארמנים, בעימותים שהתפשטו גם ברחבי המחוז, במה שהתפתח לכדי המלחמה הטטארית-ארמנית, שנמשכה עד 1907. הטבח בבאקו היה הראשון מבין שלושה אירועים מאסיביים שאירעו במקום לאורך הקונפליקט הארמני-אזרי, כאשר האחרון היה הפוגרום של 1990, אשר ניקה סופית את באקו מתושבים אתניים-ארמנים. עם התפשטות הפוגרומים נגד הארמנים, פנו אלה לרשויות הרוסיות להגנה, אך אלו לא גילו עניין ונתנו לאירועים להתפתח מאליהם. המאורעות בבאקו ובסביבה נמשכו לסירוגין עד 1907.[45] על אף שהארמנים ספגו יותר אבדות בסך הכל, במספר עימותים והתקפות שאירגנו כהגנה או נקם, הם הצליחו לא פעם לתפוס את היתרון.

הפדרציה המהפכנית הארמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דשנאק, כשמה, פעלה כפדרציה במודל מבוזר, ולא מרוכז. לדבר הייתה השפעה חיובית על התנועה הלאומנית מכיוון שהיה זה הארגון היחיד שהצליח לגשר לא רק בין הארמנים העירוניים לבין הכפריים, אלא גם בין הארמנים העות'מאנים לבין הרוסים, שהיו מופרדים באופנים ניכרים נוספים. אך מבנה זה גם היה פתח להתפתחות אידאולוגיות מגוונות בתוך הארגון, אשר הביאו לעימותים משמעותיים. "הדשנאקים הישנים" נותרו (לפחות לתקופה) בברית עם הטורקים הצעירים, והאידאולוגיה הליברלית, אינדיווידואליסטית, ומודרניסטים שלהם, בעוד "הדשנאקים החדשים" התחברו אל השמאל המהפכני הרוסי הבולשביקי.

הברית בין דשנאק לטורקים הצעירים ומועצת האיחוד והקידמה התפרקה ב-1912, ואילו הדשנאקים הבולשביקים המשיכו את שיתוף הפעולה עם הסובייטים לאחר מהפכת אוקטובר, מתוך אמונה שכך תושג לבסוף האוטונומיה הארמנית.

פעילות: מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח העם הארמני

הקונגרס הארמני בארזורום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס הארמני בארזורום, או קונגרס דשנאק ה-8, היה אירוע מכונן שהתנהל מסוף יולי ועד 2 באוגוסט 1914, בו נציגי מועצת האיחוד והקידמה ביקשו מדשאנק, שהייתה בשלב זה המפלגה הארמנית המובילה הן באימפריה העות'מאנית והן באימפריה הרוסית, להצית מרד בקרב הארמנים הרוסים נגד השלטון הצארי, כדי להקל על כיבוש עבר הקווקז, אם וכאשר תיפתח באזור חזית מלחמה (כפי שאכן קרה ב-1917, אז החל עימות בין העות'מאנים לרוסים, שכלל בסופו את ארמניה, אזרבייג'ן, גאורגיה, גרמניה, בריטניה ואחרים). התוכנית העות'מאנית הייתה למשוך את הפרסים, הכורדים, האזרים והגאורגים למלחמת דתות נגד בעלי הברית, והיה חשוב להם שהארמנים לא יפריעו לשיתוף הפעולה בין קבוצות אלה.[46] לכן העות'מאנים הבטיחו לארמנים אוטונומיה (מורחבת ממה שכבר הוסכם בחבילת הרפורמה) אם לא ישתפו פעולה עם הרוסים. במקביל, צאר ניקולאי, מצדו, בכנס שערך אם ארמנים רוסים בטביליסי, הבטיח לארמנים אוטונומיה אם אכן יסייעו לרוסיה שתכלול את ששת האיילטים וגם שתי פרובינציות ארמניות שבאימפריה הרוסית. המועצה הלאומית הארמנית ברוסיה קיבלה את הצעת הצאר.[47] ‏20,000 ארמנים התייצבו לשירות הצאר (אך רק כמה אלפים מהם חומשו). הדשנאקים הטורקים הגיבו שהם מתכוונים להישאר נאמנים לממשלתם, אך אמרו שאין בכוחם לכונן התקוממות ברוסיה, והוועד המנהל של דשנאק הרחיקה והציעה לטורקיה להימנע מהשתתפות במלחמה, שכן האמינו שתהיה הרת אסון לטורקיה.

רצח העם הארמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתתפות ארמנים במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1914
גדוד 3 של המתנדבים הארמנים

חיל המתנדבים הארמנים הרוסי היה יחידת לוחמה בתוך הצבא הרוסי הקיסרי. הוא היה מורכב ממספר גדודים, שחייליהם כולם היו ארמנים מרחבי האימפריה הרוסית, מלבד מספר קטן של ארמנים שהגיעו מן האימפריה העות'מאנית. באוגוסט 1914, בעקבות הצהרת המלחמה של גרמניה נגד רוסיה, הרוזן אילריון וורונצוב-דשקוב, מושל הקווקז, פנה למנהיגות הארמנית בטיפליס כדי להציע הקמת חיל ארמני נפרד. ההצעה התקבלה בחום, ותוך מספר שבועות התחילו להתגייס מתנדבים. אחריות על הקמת החיל ניתנה לוועדה מיוחדת מטעם הקונגרס הארמני הלאומי, אשר תיאמה פעולותיה מטיפליס, ירוואן, ואלכסנדרפול.[48]

בתחילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1914, דרסטמאט קנאיאן פקד על הגדוד השני של המתנדבים הארמנים. הגדוד נלחם בפעם הראשון במתקפת ברגמן, קרוב לבאיאזיד. במהלך קרב עקוב מדם אשר נמשך 24 שעות, המפקד נפצע קשות, ונותר במצב קשה למשך מספר חודשים.

קרב סריקמיש נערך בין ה-22 בדצמבר 1914 ל-17 בינואר 1915 כחלק מהמערכה בקווקז. גדוד 3 וגדוד 4 של המתנדבים פגשו את העות'מאנים בקרב בחזית מול ארזורום שבין סריקמיש ואולטו.[49] הארמנים הצליחו לעכב את העות'מאנים, דבר שפגע באסטרטגיה האזורית שלהם,[50] ואיבדו 600 איש בקרב.

ב-16 בדצמבר 1914, האימפריה העות'מאנית פירקה את חבילת הרפורמה הארמנית, בדיוק לאחר ההיתקלות הראשונה עם החיל הארמני במערכה הקווקזית. בצד השני של הגבול, הצאר, ניקולאי השני, ביקר בחזית הקווקזית ב-30 בדצמבר 1914, ואמר לראש הכנסייה הארמנית שם ש"עתיד מזהיר ביותר ממתין לארמנים".[51]

השנה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1915
מפה: מיקום קרבות במהלך 1915. ימין: כומר ארמני בן 70 מוביל חיילים לקרב. שמאל-מעלה: ארמנים מגנים על ואן. שמאל-מטה: התנגדות ארמנית באורפה
מתנדבים ארמנים ב-1915

בין ה-15–18 באפריל 1915, חיל המתנדבים הארמנים תחת פיקודו של אנדרניק השתתף בקרב דילמן, כחלק מן המערכה בפרס.

דרסטמאט קנאיאן היה עדיין במצב קשה, והגדוד שלו השתתף בלעדיו ב-11 קרבות בסביבות אלשקרט, טוטאח, ומלשקרט עד שהחלים מספיק שוב ליטול לידיו את הפיקוד.

ביום ראשון האדום, מנהיגי הקהילה הארמנית באיסטנבול נעצרו, והוחזקו בשני מתקני כליאה סמוך לאנקרה, על פי פקודת שר הפנים, מהמט תלאת ביי.[52] המפרצום בויאג'יאן, חבר האנצ'ק, היה בין העצורים הראשונים, ולאחר משפט קצר שנערך כעבור שלושה חודשים, ביולי, הוא נידון למוות בתלייה. הוא נתלה, יחד עם 12 מעמיתיו, ב-24 באוגוסט 1915.[53][54]

ב-6 במאי 1915 אנדרניק הוביל יחידת מתנדבים (כ-1200 חיילים) לסייע בהדיפת המצור על ואן.[55] המפקד הרוסי תיאודור צ'רנוזובוב הכיר בתרומה של החיל הארמני במספר רב של קרבות.[56]

ב-15 ביוני 1915, הוצאו להורג באיסטנבול "20 המרטירים", מנהיגי האנצ'ק אשר נכלאו למשך שנתיים בתנאים קשים, עברו משפטי ראווה, ולבסוף נידונו למוות. ההוצאה להורג נערכה כאירוע ראווה בכיכר מרכזית בעיר, כחלק בלתי נפרד מרצח העם הארמני שהתרחש באותה העת. מילותיו האחרונות של המנהיג פרמאז היו, על פי הדיווחים: "אתם יכולים לתלות את הגופים שלנו, אך לא את האידאולוגיה שלנו... מחר תראו באופק המזרחי ארמניה סוציאליסטית."[57]

השנה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1916
רפובליקת ואן, 1916
החזית הארמנית 1916

ההישג הגדול ביותר של השנה הראשונה הייתה הקמת הניהול הארמני של מערב ארמניה, רפובליקת ואן, בראשותו של אראם מנוקיאן. רפובליקת ואן הייתה ממשלה ארמנית זמנית שהתקיימה בין 1915-1918.[58][59][60] לעיתים היא גם נקראה וספורקאן החופשית.[61]

אנדראניק פקד גדוד שהביס את חליל קוט בקרב ביטליס ב-1916.

משא ומתן התנהל עם צרפת להחזרת הגולים הארמנים לביתם בקיליקיה. במהלך השיחות, שר החוץ הצרפתי ניצל את ההזדמנות לשלח כוחות צרפתיים על פי הסכם סייקס-פיקו, שעוד היה סודי בעת זו.[62] הליגיון הוקם בקהיר, מצרים, בנובמבר 1916, ונקרא הליגיון הארמני הצרפתי, תחת פיקודו של אדמונד אלנבי. שלא לפי ההסכם, בשנת 1917 הליגיון נלחם בסוריה פלשתינה.

השנה השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

1917
גדוד ארמנית תחת פיקוד בריטי
הליגיון הארמני הצרפתי

מהפכת פברואר של שנת 1917 גרמה לכאוס בקרב החיילים הרוסים בחזית הקווקזית, ועד סוף שנה זו רובם עזבו כדי לשוב לבתיהם. הדבר הוביל לארגון מחדש גם של המתנדבים הארמנים שבצבא הרוסי. ביולי 1917, הוחלט להקים שש חטיבות ארמניות בחזית הקווקזית בתמיכת הארגונים הארמנים בפטרוגראד וטיפליס. באוקטובר 1917, שתי חטיבות ארמניות כבר הוקמו, תחת פיקודו של תובמאס נזרבקיאן. אך בתחילת 1918, רק כמה אלפי מתנדבים ארמנים, בהובלת כ-200 קצינים, עמדו בפני ההתקפות הטורקיות.

ב-5 בדצמבר 1917, נחתם הסכם שביתת הנשק של ארזינג'אן בין רוסיה לעות'מאנים, ובכך הסתיימו הקרבות בין שתי המעצמות. אחרי שאחזו הבולשביקים בשלטון, נפגשו בעבר הקווקז נציגי עמים שונים בקונגרס בינלאומי כדי להקים ממשלה אזורית זמנית, שנקראה קומיסאריית עבר הקווקז.

השנה האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1918
October 1918
אנדראניק ב-1918

ב-1918, אנדראניק קודם על ידי הרוסים לדרת מייג'ור ג'נרל והוא קיבל 6 אותות גבורה, על 59 קרבות בהם השתתף נגד הטורקים.[63]

הרשות הארמנית שהוקמה ברפובליקת ואן נטעה את השורשים להקמת רפובליקה לאומית, שלמטרה זו התכנס קונגרס לאומי באוקטובר 1917 בטיפליס. הרוסים בינתיים חתמו על הסכם ברסט ליטובסק, אשר סיים את המלחמה, תוך ויתורים טריטוריאליים. מאוחר יותר באותה השנה הוכרזה הרפובליקה הראשונה של ארמניה, והפדרציה המהפכנית (דשנאק) הייתה למפלגת השלטון.[64]

הלחימה המשיכה בארמניה עצמה, כשהכוחות הארמנים נלחמים בעות'מאנים על עצמאותם. הטורקים ביקשו לדכא את ההתנגדות בירוואן, אך למרות הכוח הגדול הרבה יותר של הטורקים, הארמנים הצליחו להדוף אותם במספר קרבות, ביניהם קרב סרדאראפאט, קרב קרקיליסיה, וקרב באש אבראן. אך הייתה זו הדיפה מאוחרת, והרפובליקה הארמנית החדשה נאלצה לחתום על הסכם באטום, אשר הסדיר את הגבולות בין האימפריה העות'מאנית לארמניה, אזרבייג'ן וגאורגיה. העות'מאנים השאירו את ארמניה עם שטח של 10,000 קילומטרים רבועים בלבד. תחת פיקודו של אנדראניק, שפעל עד ההסכם כמושל מערב ארמניה, התושבים הארמנים של ואן הצליחו להימלט מהצבא העות'מאני לתוך מזרח ארמניה.[65]

ביולי, פרצה אלימות בין הנוצרים למוסלמים במחוז סיוניק. אנדראניק הוביל כוח של בלתי סדירים ופליטים כדי להמשיך את המערכה נגד העות'מאנים, ונלחם בנגורנו קרבאך, אך בזמן ששהה בקרבת מקום נחתם הסכם מודרוס. הוא המשיך גם לאחר מכן, ונשבא שלא ינוח במלחמתו נגד הטורקים.[66] הבריטים הבטיחו לאנדראניק שההסכמים יהיו לטובת הארמנים בועידת השלום בפריז.

בינתיים, כוחות לאומניים אזרים ניסו להגים בה רפובליקה, אך היא נפלה עד מהרה לכוחות העות'מאנים-אזרים..[67]

הכרה בארמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך לשלום
הרפובליקה של ארמניה, כפי שהוצגה בוועידת השלום בפריז 1919[68][69]

ב-30 באוקטובר, שביתת הנשק של מודרוס סיימה את המלחמה בזירה המזרח תיכונית, בין האימפריה העות'מאנית ובעלות הברית של מלחמת העולם הראשונה. היא גם סיימה את המערכה בקווקז עברו האימפריה העות'מאנית. בסוף המלחמה, האימפריה העות'מאנית הפסידה במערכה הפרסית, ואיבדה את סיני ופלשתינה ואת המערכה המסופוטמית, אך היא הרוויחה בחזרה את השטחים שאיבדה לרוסיה.

ב-1919 אווטיס אהרוניאן היה ראש המשלחת הארמנית בוועידת פריז, ומאוחר יותר באותה השנה אנדראניק הוביל משלחת לארצות הברית כדי לגייס את תמיכתה במנדט לארמניה. הוא גם גייס כספים לסיוע פליטי מלחמה ארמנים בעת שהותו שם.

ארהוניאן חתם על הסכם סוור, אשר התווה את "ארמניה הווילסונית", ב-10 באוגוסט 1920. על פה ההסכם, כל החתומים עליו הכירו בארמניה כמדינה חופשית ועצמאית. אך התוויית הגבולות נותרה בידי נשיא ארצות הברית וודרו וילסון ומשרד החוץ האמריקאי, משימה שנותרה לא גמורה עד נובמבר 1922.[70]

התקופה שבין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין מלחמות העולם
ארמניה מוכרת כאחת ממדינות העולם
[[קובץ:{{{תמונה2}}}|200px|alt=|]]

סכסוכים טריטוריאליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת טורקיה-ארמניה

ב-24 בספטמבר פרצה מלחמת טורקיה-ארמניה. ארמניה, שהייתה במעמד נחות, נאלצה להסכים במשא ומתן להסכם אלכסנדרופול, בדצמבר. אך בינתיים, פלשו גם הסובייטים לארמניה, והממשלה התפטרה, ולכן ההסכם לא היה תקף.[71] בהסכם, אזרבייג'ן דרשה את רוב שטחה של ארמניה, כולל את המחוזות הרוסיים לשעבר, אליזבטפול, טיפליס וירוואן. העימותים הצבאיים בין שתי המדינות התרחשו במהלך רובה של 1920, בעיקר בקרבאך, נחצ'באן, וסיוניק.

סובייטציה וגלות המנהיגים הארמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברית המועצות פלשה לארמניה מהצפון, בעוד היא נלחמת בטורקים ממערב והאזרים מדרום. לא היה בידי אמרניה לעצור את הסובייטים, ואלה כבשו את ארמניה בסוף נובמבר 1920, בדיוק כאשר ממשלתה החליטה להיכנע לתנאיהם של הטורקים. על אף השליטה האיתנה של דשנאק בממשלת ארמניה, היו קומוניסטים ארמנים שסייעו לכיבוש הסובייטי.

העברת הסמכויות התרחשה ב-2 בדצמבר בירוואן. המנהיגות הארמנית קיבלה את האולטימטום שהציבה ברית המועצות, וארמניה החליטה להצטרף לברית המועצות. דשנאק הוצאה מן החוק, ומנהיגיה הוגלו, וכך גם רבים מחבריה פוזרו ברחבי העולם.

דניאל בק-פירומיאן נעצר והוצא להורג על ידי הבולשביקים בקרקיליסה ב-1921. במהלך הטיהורים הגדולים של סטלין, המשטרה החשאית שלו עצרה גם את מובסס סיליקיאן, כריסטופור אררטוב, דמיטרי מירימנוב, אגהסי ורוסיאן, סטפאן אוהנסיאן, האקוב מקרציאן, והרוטיון הקוביאן, שכולם לבסוף גם הוצאו להורג. מנהיגים אחרים ברחו לביירות.

הסכם קארס נחתם ב-13 באוקטובר 1921, וקבע את הגבולות בין טורקיה לבין מדינות דרום הקווקז, וסייע לשכך לפחות זמנית את העימותים הטריטוריאליים בקווקז.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אין תאריך התחלה המוסכם על היסטוריונים, אך יש ביניהם הטוענים שההתקוממות בזייתון ב-1862 היא ההתחלה של התנועה המודרנית.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Nalbandian, Louise (1963). The Armenian revolutionary movement; the development of Armenian political parties through the nineteenth century. Berkeley, University of California Press.
  3. ^ Israel Ori
  4. ^ גם תאריך סיום הקונפליקט אינו מוסכם; השליטה הסובייטית על ארמניה כבר הייתה על מקומה באמצע שנת 1921, אך ארמניה הפכה באופן רשמי לחלק מברית המועצות ואבדה את העצמאות שלה ב-1922, עם חתימת האמנה להקמת ברית המועצות.
  5. ^ Suny, Ronald Grigor; Goçek, Fatma Müge; Naimark, Norman M. (2011). A Question of Genocide: Armenians and Turks at the End of the Ottoman Empire. Oxford: Oxford University Press. עמ' 261. ISBN 9780199781041. 
  6. ^ הפדרציה המהפכנית הארמנית מוכרת בתור הכוח המרכזי בתנועה, אך גם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הנצ'אק וגם מפלגת ארמנקאן שיחקו תפקידים חשובים, ובאזורים מסוימים היו יותר משפיעים מהפדרציה
  7. ^ Kaligian, Dikran Mesrob (2011). Armenian Organization and Ideology under Ottoman Rule: 1908-1914. New Brunswick, NJ: Transaction Publishers. עמ' 149. ISBN 9781412848343. 
  8. ^ Vratsian, Simon (1950–1951). "The Armenian Revolution and the Armenian Revolutionary Federation". Armenian Review (Watertown, MA). 
  9. ^ Suny, Ronald Grigor (1993). Looking Toward Ararat: Armenia in Modern History. Bloomington: Indiana university press. עמ' 67–68. ISBN 9780253207739. The Armenian revolution was born in a romantic haze, inspired by Russian populism, the Bulgarian revolution... 
  10. ^ Hovannisian, Richard G. (1992). The Armenian Genocide: History, Politics, Ethics. Palgrave Macmillan. עמ' 129. ISBN 9780312048471. 
  11. ^ 11.0 11.1 The Banality of Indifference: Zionism and the Armenian Genocide; Auron, Yair; Transaction Publishers, 2000 ISBN 9781412844680
  12. ^ 12.0 12.1 תהליך מצד האימפריה הרוסית להפוך אזורים כבושים לרוסיים מבחינת שפה ותרבות, על ידי מחיקת והעלמת השפות והתרבויות הילידיות
  13. ^ The Times, 10 January 1883, p. 5; ibid., 8 June 1883, p. 5
  14. ^ "Armenian Revolutionary Federation Founded, Armenian history timeline". בדיקה אחרונה ב-25 בדצמבר 2006. 
  15. ^ Sir Robert W. Graves, Storm Centres of the Near East: personal memories, 1879-1929
  16. ^ Graves, Storm Centres, pp. 132-139
  17. ^ "Armenian Apostolic Church". Encyclopædia Britannica. 
  18. ^ Peter Rutland (1994) Democracy and nationalism in Armenia, Europe-Asia Studies, 46:5, 839-861, DOI: 10.1080/09668139408412202
  19. ^ Guroian, Vigen (1994) "Religion and Armenian National Identity: Nationalism Old and New," Occasional Papers on Religion in Eastern Europe: Vol. 14: Iss. 2, Article 3
  20. ^ Dadrian, Vahakn N (1995). The History of the Armenian Genocide: Ethnic Conflict from the Balkans to Anatolia to the Caucasus. Oxford: Berghahn Books. עמ' 192. ISBN 1-57181-666-6. 
  21. ^ Melkonian, Monte (1990). The Right to Struggle: Selected Writings of Monte Melkonian on the Armenian National Question. San Francisco, Sardarabad Collective. עמ' 55–57. ISBN 978-0-9641569-1-3. 
  22. ^ AGBU, About
  23. ^ Khan-Azat, op. cit., VI (February 1928), pp. 124-125
  24. ^ "Fighting In Constantinople.; The Armenian Patriarch Mobbed – Soldiers And Rioters Killed". New York Times. 29 ביולי 1890. 
  25. ^ Hovhanissian, Richard G. (1997) The Armenian People from Ancient to Modern Times. New York. St. Martin's Press, 218-9
  26. ^ Encyclopedia of Nationalism, Alexander J. Motyl, Elsevier, 2000, ISBN 9780080545240
  27. ^ Armenian Question Armenica
  28. ^ "To Kill a Sultan: A Transnational History of the Attempt on Abdülhamid II". Amazon. 
  29. ^ Assembly of Turkish American Associations (ATAA): Armenakan, Hunchaks and Dashnaktsutiun: Revolutionary Parties; Terror as Method. Nationalism Spreads From the Church to Secular Organizations
  30. ^ Military history: Volume 12. Empire Press. 1995. עמ' xviii. 
  31. ^ Rhyne, George N.; Lazzerini, Edward J. (2006). The supplement to The modern encyclopedia of Russian, Soviet and Eurasian history. Gulf Breeze, Fla.: Academic International Press. עמ' 22. ISBN 0875691420. 
  32. ^ Warrant for Genocide: Key Elements of Turko-Armenian Conflict, Vahakn Dadrian, Routledge, 2017
  33. ^ “The Massacre in Sasun (1894) and the Ottoman Colonization of the Mountains”, Owen Miller, MassisPost, November 27, 2017
  34. ^ Astourian, Stepan (2011). "The Silence of the Land: Agrarian Relations, Ethnicity, and Power," in A Question of Genocide: Armenians and Turks at the End of the Ottoman Empire, eds. Ronald Grigor Suny, Fatma Müge Göçek, and Norman Naimark. Oxford: Oxford University Press, pp. 58-61, 63-67.
  35. ^ Shaw, Stanford J. and Ezel Kural Shaw, History of the Ottoman Empire and Modern Turkey. Cambridge: Cambridge University Press, 1977, vol. 2, p. 246.
  36. ^ Safrastian, Arshak. 1948 Kurds and Kurdistan. Harvill Press, pg 66.
  37. ^ The Margins of Empire: Kurdish Militias in the Ottoman Tribal Zone, Janet Klein, Stanford Scholarship Online: June 2013
  38. ^ Denise Natali. The Kurds and the State. (Syracuse: Syracuse University Press, 2005)
  39. ^ Zapotoczny, Walter S. "The Influence of the Young Turks". 
  40. ^ Philip Mansel, "Constantinople City of the Worlds Desire" quoted in Straits: The origins of the Dardanelles campaign
  41. ^ Derogy, Jacques. Resistance and Revenge: The Armenian Assassination of the Turkish Leaders Responsible for the 1915 Massacres and Deportations. עמ' x. 
  42. ^ Turkish-Armenian Traumas, Ömer Taşpınar, The Brookings Institution, October 12, 2009
  43. ^ Davison, Roderic H. "The Armenian Crisis, 1912-1914," The American Historical Review 53 (Apr., 1948), pp. 481-505.
  44. ^ Armenian Nationalism and Territorial Claims, Nesrin Sarıahmetoğlu, Turks and Armenians, Marmara University
  45. ^ BUTCHERY IN THE CAUCASUS.; A State of Civil War -- 30,000 Combatants of Various Races New York Times
  46. ^ Let's Be Clear About What the Armenian Genocide Was—and Wasn't, Joel Gillin, The New Republic, April 24, 2015
  47. ^ The Encyclopedia Americana, 1920, v.28
  48. ^ (Hovannisian 1967, pp. 43–44)
  49. ^ Richard G. Hovannisian, 2003, Armenian Karin/Erzerum, Mazda Publishers, p.367, ISBN 978-1-56859-151-3
  50. ^ The Encyclopedia Americana, 1920, v.28, p.404
  51. ^ Martin Gilbert, 2004, "The First World War," Macmillan p.108
  52. ^ Shirakian, Arshavir (1976). Ktakn ēr nahataknerowa [The legacy: Memoirs of an Armenian Patriot]. Translated by Sonia Shiragian. Boston: Hairenik Press. OCLC 4836363. 
  53. ^ Дж.Киракосян. Младотурки перед судом истории
  54. ^ Кесария
  55. ^ Անդրանիկ. Դպրոցական Մեծ Հանրագիտարան, Գիրք II. בדיקה אחרונה ב-3 באוגוסט 2012. 
  56. ^ Харлампий Политидис; Иосиф Зая; Игорь Артёмов (1999). Рыцарь византизма. альманах «Третий Рим». אורכב מ-המקור ב-January 6, 2012. בדיקה אחרונה ב-6 ביולי 2012. 
  57. ^ "Tchahakir" Armenian weekly, # 1594, June 21, 2007, Cairo, p.3
  58. ^ Herrera, Hayden (2005). Arshile Gorky: His Life and Work. Macmillan. עמ' 78. ISBN 9781466817081. 
  59. ^ Aya, Şükrü Server (2008). The genocide of truth. Eminönü, Istanbul: Istanbul Commerce University Publications. עמ' 296. ISBN 9789756516249. 
  60. ^ Onnig Mukhitarian, Haig Gossoian (1980). The Defense of Van, Parts 1-2. Central Executive General Society of Vasbouragan. עמ' 125. 
  61. ^ Robert-Jan Dwork Holocaust: A History by Deborah and van Pelt, p 38
  62. ^ Stanley Elphinstone Kerr. The Lions of Marash: personal experiences with American Near East Relief, 1919-1922 p. 30
  63. ^ New York Times, September 2, 1927, p. 17
  64. ^ Cahoon, Ben (2000). "Turkey". WorldStatesmen. בדיקה אחרונה ב-6 ביולי 2012. 
  65. ^ (Hovannisian 1967, pp. 198)
  66. ^ "More British in Russia," New York Times, August 17, 1918, p. 1.
  67. ^ Companjen, Françoise; Maracz, Laszlo; Versteegh, Lia (2011). Exploring the Caucasus in the 21st Century: Essays on Culture, History and Politics in a Dynamic Context. Amsterdam University Press. עמ' 119. ISBN 978-90-8964-183-0. 
  68. ^ America as Mandatary for Armenia (PDF). New York: American Committee for the Independence of Armenia. 1919. עמ' 2. בדיקה אחרונה ב-13 ביולי 2012. 
  69. ^ "Asia: Journal of the American Asiatic Association" ,1919, Published by Asia Pub. Co., Volume.19 page 327
  70. ^ Hovannisian, Richard G. (1996). The Republic of Armenia, Vol. IV: Between Crescent and Sickle, Partition and Sovietization. Berkeley, California: University of California Press. עמ' 40–44. ISBN 0-520-08804-2. 
  71. ^ Hovannisian. Republic of Armenia, Vol. IV, pp. 394-396.