התעללות פולחנית שטניסטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התעללות פולחנית שטניתאנגלית: Satanic ritual abuse) עמדה במרכזה של פאניקה מוסרית שהתחילה בארצות הברית בשנות השמונים של המאה העשרים, התפשטה במדינה ובהמשך למדינות אחרות מסביב לעולם, עד לדעיכתה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים. האשמות בדבר התעללות פולחנית שטנית כללו דיווחים על התעללות גופנית ומינית באנשים במסגרת טקסי תורת הנסתר או כת השטן. בגרסה הקיצונית ביותר תוארה התופעה כקשר כלל עולמי, שמעורבים בו אישים אמידים ובעלי עוצמה מרחבי העולם, אשר חטפו או גידלו לצורך רבייה ילדים שנחטפו לשם הקרבת קורבנות, פורנוגרפיה וזנות.

כמעט כל היבט של התופעה היה שנוי במחלוקת, כולל הגדרתה, מקור ההאשמות, ההוכחות לקיומה, עדותם של קורבנות לכאורה, משפטם של מעורבים וחקירות המשטרה. הפאניקה השפיעה על עורכי דין, פסיכולוגים ועובדים סוציאלים המטפלים בהאשמות בהתעללות מינית בילדים. תחילה, ההאשמות שנאספו היו מקבוצות שונות, בהן דתיים פונדמנטליסטים, חוקרי משטרה, ארגונים למען ילדים, פסיכולוגים ומטופליהם. בהמשך, התנועה התחלנה וויתרה על ההיבט ה"שטני" בהאשמות, או מזערה אותו, לטובת כינויים שנתפסו כפחות דתיים כדוגמת "סדיזם" או פשוט "התעללות פולחנית", ויוחסו להפרעת זהות דיסוציאטיבית ותאוריות קשר אנטי ממשלתיות.

הפאניקה הושפעה רבות מדבריהם של ילדים ובגירים במסגרת שיטות טיפוליות וחקירתיות שונות שכיום נחשבות כלא-אמינות. הפרסום הראשוני לתופעה-כביכול היה הספר האוטוביוגרפי, המוקע כיום כלא אמין, "מישל זוכרת" (1980), אשר התבסס וצבר פופולריות במהלך העשור בעקבות משפט גן מקמרטין. עדויות, רשימת תסמינים, שמועות ושיטות חקירה שנועדו לחשוף זיכרונות של התעללות פולחנית שטנית הופצו בכנסים מקצועיים, פופולריים ודתיים. תוכניות אירוח, שהקדישו תשומת לב רבה לנושא, השאירו אותו על סדר היום והפיצו את הפאניקה ברחבי ארצות הברית ומעבר לגבולותיה. במקרים מסוימים, ההאשמות הובילו להליכים משפטיים פליליים שחלקם הסתיימו בהרשעות. לאחר כשבע שנים של התדיינות משפטית, משפט מקמרטין נסגר בלי להרשיע אף אחד מהנאשמים. מקרים אחרים הסתיימו בעונשי מאסר ממושכים, שחלקם בוטלו מאוחר יותר. עם הזמן התפתח מחקר אקדמי על המקרים הללו, שתוצאותיו ומסקנותיו, בסופו של דבר, הצביעו על תופעה של פאניקה מוסרית, הנעדרת כמעט לחלוטין כל אחיזה במציאות למעט פרנויה.

חקירות רשמיות לא הצליחו למצוא שום ראיה לתאוריות הקשר או לרציחתם של עשרות. במקרים בודדים של פשעים שאומתו, נמצא דמיון לסיפורים על התעללות פולחנית שטנית. במחצית השנייה של שנות ה-90 פחת העניין בתופעה, וספקנות הפכה לעמדת המוצא בנושא, כשחוקרים מעטים נותנים משקל לקיומה של התופעה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקדימים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפאניקה סביב התעללות פולחנית שטנית כללה אלמנטים רבים מפאניקות מוסריות קודמות ותאוריות קשר,[1] דוגמת עלילת הדם של אפיון משנת 30 נגד יהודים,[2] השמועות שהובילו לרדיפת הנצרות הקדומה באימפריה הרומית, האשמות מאוחרות יותר בהרג תינוקות נוצרים ובחילול מכוון של לחם הקודש במהלך טקסים יהודיים, וצייד המכשפות של המאות ה-16 וה-17.[3] האשמות של אחרים במעשי אימה הכוללים קניבליזם, רצח ילדים, עינויים וגילוי עריות שימשו לעתים ל"האחרה" (othering, סימון כאחרים) של בני קבוצות מיעוט, או כשעירים לעזאזל בתקופות של משברים חברתיים.[1][2] הרשויות השתמשו גם במאסר ועינויים על מנת לסחוט הודאות ממי שנחשדו כסוגדים לשטן, הודאות שלאחר מכן שימשו להצדקת הוצאתם להורג.[2] מסמכים היסטוריים המתעדים האשמות אלו רוכזו והוצגו בימינו בניסיון לצייר את הפעילות השטנית העכשווית כהמשך רציף של קונספירציית רשע עתיקה, [4] אף על פי שאין כל ראיות לסגידה לשטן באירופה בשום תקופה בהיסטוריה.[5] תקדים אחר בהקשר של ארצות הברית היה המקרתיזם בשנות החמישים של המאה העשרים.[3][6][7][8]

שורשיה של הפאניקה המוסרית הנדונה כאן נעוצים בחמישה גורמים שהחלו להתגבר לפני שנות ה-80: התבססות הנצרות הפונדמנטליסטית וארגון "הרוב המוסרי" (Moral Majority); עלייתן של תנועות התנגדות לכתות, אשר הפיצו רעיונות על כתות פוגעניות אשר חוטפות ועושות שטיפת מוח לילדים ומתבגרים; הופעתה של כנסיית השטן וקבוצות אחרות העוסקות בשטניזם, אשר הוסיפו גרעין של אמת לטענה שקיימות כתות שטניות; התפתחות שרותי הרווחה והגנת הילד ומאבקם להכרה בהתעללות מינית בילדים כבעיה חברתית ופשע פלילי; וכן פופולריזציה במושגים כמו הפרעת דחק פוסט-טראומטית וזכרונות מודחקים, שהביאה להקמת קבוצות של שורדי התעללות וכתות.[9]

"מישל זוכרת" ומשפט גן מקמרטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "מישל זוכרת" נכתב על ידי מישל סמית ובעלה, הפסיכיאטר לורנס פאזדר (Lawrence Pazder) ויצא לאור בשנת 1980. כיום תיאור האירועים כפי שהוא מופיע בספר נחשב לא אמין. הספר כתוב כאוטוביוגרפיה, ומהווה את התיאור המודרני הראשון המקשר בין התעללות בילדים וטקסים שטניים.[10] פאזדר גם טבע את המונח "התעללות טקסית".[11] "מישל זוכרת" שימש כדגם לאינספור האשמות בדבר התעללות פולחנית שטנית בעשור שלאחר מכן.[12][13] בעקבות הצלחת הספר פיתח פאזדר קריירה כמרצה ואף לימד רשויות אכיפת חוק את הנושא. עד ספטמבר 1990 הוא ייעץ ביותר מאלף משפטים, כולל משפט גן מקמרטין. תובעים רבים השתמשו ב"מישל זוכרת" כספר הדרכה כשהכינו תביעות נגד חברים-לכאורה ב"כת השטן".[14] "מישל זוכרת", כמו גם דיווחים אחרים שהוצגו כסיפורי שורדים, נחשב כגורם משפיע על האשמות מאוחרות יותר בדבר התעללות פולחנית שטנית,[10][15] ונטען כי הספר אף היה גורם ישיר לגל ההאשמות בדבר התעללות פולחנית שטנית.[16][17][18]

בשנות ה-80 המוקדמות, במהלך הטמעתם של חוקי חובת דיווח, חלה עלייה גדולה במספר החקירות של רשויות הרווחה בארצות הברית, בריטניה ומדינות נוספות, בד בבד עם המודעות הציבורית הגוברת להתעללות בילדים. חקירות בתיקי גילוי עריות בקליפורניה עברו שינוי גם הן, בהובלת עובדים סוציאלים אשר השתמשו בשיטות חקירה שכללו הנחיה וכפייה, שהמשטרה נמנעה מהן. שינויים אלו בחקירות התביעה בתיקי גילוי עריות הובילו לעלייה בהודאות של אבות בתמורה לעסקאות טיעון.[19] זמן קצר לאחר מכן החלו ילדים שנמצאים בחסות שירותי הרווחה לדווח על התעללויות גופניות ומיניות מחרידות שבוצעו בהם על ידי מטפליהם כחלק מטקסים מאורגנים, כולל ניצול מיני בטקסים שטניים ושימוש בסמלים שטניים. תיקים אלו זכו בכותרת "התעללות פולחנית שטנית" הן באמצעי התקשורת והן בפי אנשי מקצוע.[20][21] זכרונות ילדות של מעשים דומים החלו להופיע בטיפולים פסיכולוגיים של מבוגרים.[22][23]

בשנת 1983 הוגשו האישומים במשפט גן מקמרטין, שכלל האשמות בהתעללות פולחנית שטנית; היה זה תיק בעל חשיבות רבה בקליפורניה, שזכה בתשומת לב רבה ברחבי ארצות הברית. התיק גרם לקיטוב סביב השאלה כיצד לפרש את הראיות שהושגו.[24] תוך זמן קצר, יותר ממאה גנים מרחבי המדינה היו מוקד להאשמות דומות, אשר דווחו בעיתונות בשקיקה וללא כל ביקורת.[25] במהלך משפט מקמרטין, הכיסוי התקשורתי של הנאשמים (פגי מקמרטין וריי באקי) היה שלילי במכוון, והתמקד רק בהצהרות התביעה.[26] מישל סמית ושורדים-לכאורה אחרים נפגשו עם הורים המעורבים במשפט, ונטען שהם השפיעו על העדויות נגד הנאשמים.[27][28][29][30]

קי מקפרלן (Kee MacFarlane), עובדת סוציאלית אשר הועסקה על ידי Children's Institute Inc, פיתחה שיטה חדשה לחקירות ילדים בעזרת בובה מדויקת אנטומית, אשר שימשה את הארגון במאמץ לסייע לחשיפת ההתעללות בילדי גן מקמרטין. לאחר שהילדים התבקשו להצביע על האיברים של הבובה במקום שבו נגעו בהם לכאורה, ונשאלו שאלות מנחות, מקפלרן איבחנה התעללות מינית כמעט בכל ילדי הגן.[31] היא חילצה וידויים באמצעות חקירות ארוכות שתיגמלו חשיפות של התעללות והענישו התנגדויות. העדויות במשפט שנבעו משיטות חקירה אלו כללו סתירות והיו לרוב מעורפלות בכל פרטיהן פרט לחלק שבו עסקו בהתעללות.[26]

למרות שהאישומים המקוריים במשפט מקמרטין עסקו בהאשמות בדבר תאוריית קשר נרחבת שכללה התעללות שטנית, אישומים אלו נשמטו מהתיק בשלבים מוקדמים של המשפט, והתביעה המשיכה רק באישומים בהתעללות הלא טקסית, ורק נגד שני נאשמים.[32] לאחר עדויות של שלוש שנים, מקמרטין ובאקי זוכו ב-52 מתוך 65 אישומים, חבר המושבעים לא הצליח להגיע להסכמה על 13 האישומים הנוספים נגד באקי, ו-11 מתוך 13 מושבעים הצביעו עליו כלא אשם. באקי הואשם שוב ולאחר שנתיים שוחרר ללא הרשעה. [26]

האשמות בתאורית קשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1984 התריעה קי מקפרלן בפני ועדה של הקונגרס של ארצות הברית כי ילדים נחשפים למראות קשים של הפרשות גוף והתעללות בבעלי חיים במסגרת טקסים פולחניים ביזאריים.[33] זמן קצר לאחר מכן הכפיל הקונגרס את תקציבן של תוכניות להגנת ילדים. הפסיכיאטר רולנד סאמיט ערך כנסים עם תחילת משפטי מקמרטין, בהם הציג את התופעה כקונספירציה שמעורבים בה כל מי שמטיל ספק בקיומה.[34] ב-1986 טענה העובדת הסוציאלית קרול דרלינג בפני חבר מושבעים שהקונספירציה מגיעה עד לממשל. [34] בעלה בראד דרלינג הציג בכנסים מצגת על קשר שטני עתיק יומין אשר לדעתו מכה שורש ביישובים אמריקאים.[35]

בסוף שנות השמונים, מטפלים או מטופלים שסברו כי מישהו סובל מהתעללות פולחנית שטנית יכלו להציע פתרונות וביניהם פסיכולוגיה נוצרית, גירוש שדים וקבוצות תמיכה של מי שהציגו את עצמם כ"לוחמים אנטי-שטניים".[36] המימון הפדרלי לחקר התעללות בילדים הוגדל, וחלק ניכר ממנו הופנה למחקר על התעללות מינית בילדים. מימון ניתן גם לכנסים התומכים בקיומה של התופעה, שהקנו מראית-עין של מכובדוּת לרעיון קיומה של התופעה ושימשו גם כמקום מפגש לתובעים, שבו יכלו לחלוק מידע ושיטות להבטחת הרשעות - ביניהן טקטיקות של העלמת מזכרים, סירוב לתיעוד של ראיונות עם ילדים נפגעים לכאורה, והשמדת ראיות או סירוב לחלוק אותן עם ההגנה.[37] אילו התגלו הוכחות, הפרשייה הייתה הופכת למקרה הראשון שבו פעילות פלילית סודית ומאורגנת התגלתה על ידי עובדים בבריאות הנפש.

בשנת 1987 הפיק הרלדו ריברה משדר טלוויזיוני מיוחד שעסק בקיומן של כתות סודיות, וציטט הערכה לפיה הן מונות כ"מליון עובדי שטן בארצות הברית, המקושרים ומאורגנים ביעילות וסודיות רבה"[38] תוכניות אירוח שימשו דתיים פונדמנטליסטים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים וכוחות משטרה כדי לקדם את הרעיון שקיים בפועל קשר של כתות שטניות ושהן מבצעות פשעים חמורים.[39]

בשנות ה-90 פרסם הפסיכולוג ד. קורידון המונד תאוריה מפורטת על התעללות טקסית, שהתבססה לדבריו על מידע שאסף בטיפולי היפנוזה שביצע במטופליו. לטענתו, התברר כי המטופלים היו קורבנות של קונספירציה עולמית המאורגנת בתאים מחתרתיים שהשתמשו בעינויים, שטיפת מוח והתעללות טקסית על מנת ליצור במטופלים אישיות מפוצלת שתופעל באמצעות מילות קוד; הקורבנות-לכאורה אומנו לפעול כמתנקשים, זונות, סוחרי סמים ושחקני פורנו (על מנת ליצור פורנוגרפיית ילדים). המונד טען שמטופליו חשפו בפניו שהקשר נהגה על ידי רופא יהודי בגרמניה הנאצית, שכעת עבד עבור סוכנות הביון המרכזית האמריקאית במטרה לשלוט בעולם בעזרת כת שטנית. לטענתו, חברי הכת הם דמויות מוערכות וחזקות בחברה אשר השתמשו בכספים שנוצרו בעזרתה על מנת לקדם את האג'נדה שלהם. זכרונות חסרים אצל הקורבנות והיעדר ראיות הוצגו כראיות לכוחה ויעילותה של הכת בקידום תוכניותיה. טענותיו של המונד זכו לתשומת לב רבה בשל מעמדו הבולט בתחום ההיפנוזה והפסיכולוגיה.[40]

המעבר מראייה דתית לחילונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטענות על התעללות פולחנית שטנית קירבו זו לזו כמה קבוצות שעל פי רוב אינן נוטות לחבור זו לזו, כולל פסיכותרפיסטים, קבוצות עזרה עצמית, פונדמנטליסטים דתיים ורשויות האכיפה.[41] ההאשמות הראשוניות הועלו בהקשר של עליית כוחה של הנצרות השמרנית בארצות הברית,[11] ופונדמנטליסטים דתיים קידמו בהתלהבות שמועות על התעללות פולחנית.[32] פסיכולוגים שהיו נוצרים פעילים תמכו באבחנה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית; עד מהרה החלו להופיע דיווחים דומים ל"מישל זוכרת", ומספר מהמטפלים סברו שהאישיות החלופית של כמה מהפציינטים היא תוצאה של איחוז שטני. כנסיות פרוטסטנטיות מילאו תפקיד מרכזי ביזימה, הפצה והנצחה של שמועות באמצעות דרשות על סכנותיה של ההתעללות הפולחנית, הרצאות מפי מומחים-לכאורה, כנסי תפילה והקרנות של התוכנית המיוחדת של הרלדו ריברה מ-1987.[42] בהמשך הופיעו גם תומכים חילוניים,[43] והחלה מעורבות משמעותית של ארגונים להגנה על ילדים. אנשים ששימשו כמדריכים לשוטרים מתלמדים – רבים מהם דתיים מאוד בעצמם – הפכו למקדמי הטענות האלה ול"מומחים" בנושא. מעורבותם בתיקי התעללות מינית בילדים גררה האשמות נוספות בהתעללות פולחנית, והוסיפה אמינות לתופעה.[11] ככל שההסברים להתעללות השטנית התרחקו מהנצרות האוונגלית והתקרבו לקבוצות "ניצולים", המניעים שיוחסו לאנשי כת השטן התחלפו: כעת הם כבר לא נחשבו כמי שלוחמים בדת ובאלוהים, אלא כמבקשים להשתלט על מוחותיהם של אנשים ולבצע התעללות כמטרה בפני עצמה.[44] פסיכולוגים, מטפלים ועובדים סוציאליים תיעדו לקוחות שהייתה להם היסטוריה של התעללות פולחנית לכאורה,[11][45][46] אם כי לטענותיהם של המטפלים לא נמצא ביסוס מעבר לעדות של לקוחותיהם.[47][48][49]

התפשטות התופעה מחוץ לגבולות ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1987 התפרסמה רשימה של "סַמָּנים" מאת קתרין גוּלד,[50] ובה מגוון רחב של תסמינים מעורפלים שהיו בסופו של דבר נפוצים, לא-ספציפיים וסובייקטיביים, שלטענתה אפשר היה בעזרתם לאבחן התעללות שטנית ברוב הילדים הקטנים.[32] לקראת סוף שנות השמונים החלו להופיע האשמות בהתעללות פולחנית שטנית ברחבי העולם (כולל קנדה, אוסטרליה, בריטניה, ניו זילנד, הולנד וארצות סקנדינביה), בין השאר בזכות הבינלאומיות של השפה האנגלית, ובבריטניה גם בעזרת רשימת הסמנים של גולד. האמונה בקיומה של התעללות שטנית התפשטה במהירות בחוגי מקצועות הבריאות (למרות היעדר הראיות) באמצעות מגוון של סמינרים לעובדי רפואה, שבמהלכם הם נדרשו להאמין בקיומן של כתות שטניות ושל קורבנותיהן, ולא לפקפק בזכרונות הקיצוניים והמשונים שנחשפו. כהוכחות שימשו פריטי מידע מנותקים כגון תמונות שציירו פציינטים, עטיפות תקליטי הבי מטאל, פולקלור היסטורי על אנשים שסגדו לשטן ותצלומים של חיות שעברו התעללות. במהלך הסמינרים, פציינטים העידו על התנסויותיהם והמנחים הדגישו את חשיבותו של שחזור הזכרונות בתהליך הריפוי.[51]

  • ב-1986 נערך באוסטרליה הסימפוזיון הגדול ביותר בהיסטוריה על התעללות בילדים, וכלל הרצאות מפי תומכים נמרצים של תאוריית ההתעללות הפולחנית ובהם קי מקפארלן, רולנד סאמיט, אסטריד הפנסטול הגר ודייוויד פינקלהור.[52]
  • ב-1987 הופיעו חיבורים על התופעה בבריטניה, ועימם מקרים שהתאפיינו בהאשמות דומות, כגון שערוריית ההתעללות השטנית בקליבלנד. האשמות בהתעללות שטנית בנוטינגהאם הביאו ל"מקמרטין הבריטי", בין השאר בשל מעורבותו של כתב הטלוויזיה הבריטי טים טייט בנושא.[32] לצד רשימת הסמנים, יובאו לבריטניה גם נואמים אמריקאים בוועידות, עלונים להפצה, טקסטים אקדמיים, אוצר מילים חדש שנועד למקרי התעללות שטנית, ולכאורה גם מימון; כל אלה אפשרו זיהוי וקידום של טענות על התעללות שטנית בבריטניה.[32][43] חקירת המקרים בנוטינגהאם הולידה אישומים פליליים חמורים בהתעללות בילדים, שבסופו של דבר לא היו קשורים כלל לפולחן השטן, וספגה ביקורת על התמקדותה בהיבטים סנסציוניים וחסרי-רלוונטיות של פולחן השטן על חשבון ההתעללות החמורה אך הקונבנציונלית שעברו הילדים.[53]
  • ב-1989 התראיינה הבלשית המשטרתית סנדי גאלנט מסן פרנסיסקו לעיתון בבריטניה.[54] באותה עת ביקרו במדינה כמה תרפיסטים אחרים שעברו מעיר לעיר ונשאו הרצאות על התעללות שטנית. כעבור זמן קצר אירעו מקרים שתוארו כהתעללות שטנית באורקני, רוצ'דייל, לונדון ונוטינגהאם.[55]
  • ב-1992 הוגשו כתבי אישום על התעללות מינית שטנית במרטנסוויל שבקנדה. האישומים בוטלו ב-1995 בגלל פגמים בראיונות שעברו הילדים.[56]
  • גל של האשמות בהתעללות פולחנית שטנית שטף את ניו זילנד ב-1991, ואת נורווגיה ב-1992.[57]
  • ב-1998 הוציא ז'אן לפונטן ספר המצביע על כך שהאשמות בהתעללות שטנית בבריטניה נבעו מחקירות שפיקחו עליהן עובדים סוציאליים שהשתתפו בסמינרים על התעללות שטנית בארצות הברית.

ירידת קרנה של התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיסוי התקשורתי של מקרי ההתעללות הפולחנית החל להיעשות שלילי בסביבות 1987, וה"פאניקה" באה אל סופה בין 1992 ל-1995.[58][59] ב-1995 יצא סרט הטלוויזיה של HBO "אישום: משפט מקמרטין", שבו הוצג ריי באקי כקורבן של תביעה קנאית ולא כסוטה ומתעלל; הסרט מסמן את קו פרשת המים בתפיסה הציבורית של האשמות בהתעללות פולחנית שטנית.[60] ב-2003 כבר התקבלו טענות על התעללות פולחנית בספקנות, והאמונה בקיומה לא נחשבה עוד לזרם המרכזי בחוגים מקצועיים.[61][62] אף על פי שהתעללות מינית בילדים היא בעיה אמיתית ורצינית, הטענות על התעללות פולחנית היו ביסודן כוזבות. עם הסיבות לקריסתה של התופעה אפשר למנות את קריסת התביעה בתיקים שנפתחו נגד המתעללים, מספר הולך וגדל של חוקרים, עיתונאים ובעלי-תפקידים שפקפקו בממשותן של ההאשמות, ומגוון של תביעות מצליחות שהוגשו נגד אנשים מתחום בריאות הנפש.[11] האסטרופיזיקאי והאסטרוביולוג קרל סייגן הקדיש פרק שלם בספרו האחרון, עולם רדוף שדים: המדע כנר בעלטה (1996), לביקורת על היומרות לשחזור זכרונות על חטיפות בידי חוצנים והתעללות פולחנית שטנית, והביא כסימוכין לדבריו חומרים של האגודה לתסמונת זיכרון שווא.[63]

כמה מבקרות פמיניסטיות של אבחוני ההתעללות השטנית טענו שהפאניקה של שנות ה-80 וה-90, בניסיון לטהר את החברה מכוחות הרשע, הסתירה מעין הציבור בעיות אמיתיות של התעללות בילדים; דאגה דומה הביע גארי קלפטון.[59] באנגליה, פאניקת ההתעללות השטנית הסיטה משאבים ותשומת-לב ממקרים מוכחים של התעללות; התוצאה הייתה "היירארכיה של התעללות", שבה התעללות פולחנית הייתה החמורה ביותר, התעללות גופנית ומינית מוזערה או נדחקה לשוליים, והתעללות גופנית "סתם" כבר לא הצדיקה התערבות כלל.[64] נוסף לכך, ככל שגברה הביקורת על חקירות ההתעללות השטנית, ההתמקדות של עובדים סוציאליים במקרים כאלה גררה אחריה אובדן אמינות למקצוע כולו.[65] בגלל הפוטנציאל הסנסציוני של ההתעללות הפולחנית – פושעים מרובים המתעללים בקורבנות מרובים – התמעטה חשיבותו החברתית של הנושא הנפוץ והמוכח יותר של גילוי עריות.[66] המרכז הלאומי להתעללות והזנחה קבע את המונח "התעללות דתית" כדי לתאר מקרים של גירוש שדים, הרעלה והטבעה של ילדים בהקשרים דתיים לא-שטניים, כדי למנוע בלבול עם התעללות פולחנית שטנית.[67][68]

מספר קטן של אנשים עדיין סבורים גם כיום שיש ממש בטענות על התעללות פולחנית שטנית וממשיכים לדון בנושא.[69][70] פרסומים מאת קאת'י או'בריאן, הטוענים שהתעללות שטנית פולחנית הייתה תוצאה של תוכניות ממשלתיות (ובמיוחד פרויקט MKUltra של ה-CIA) כדי להשיג שליטה מוחית בסגנון "השליח ממנצ'וריה" אצל ילדים קטנים, אומצו בידי חובבי תאוריות קשר.[71] בספרם "נעשו טעויות (אבל לא על ידי)" מביאים הסופרים קרול טאווריס ואליוט ארונסון את האמונה בקיומה של התעללות שטנית, למרות היעדר גמור של הוכחות, כדוגמה להטיית אישור אצל המאמינים; הם מציינים כמו כן שהיעדר הראיות נחשב למעשה בעיני המאמינים כהוכחה בפני עצמה, המדגימה "כמה פיקחיים ומרושעים היו מנהיגי הכת: הם אכלו את התינוקות האלה ולא השאירו אפילו עצם".[72]

הגדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "התעללות פולחנית שטנית" משמש כדי לתאר התנהגויות, מעשים והאשמות הנעות בין קטבים קיצוניים של ההגדרות.[73] ב-1988 חילק מחקר אמריקאי על התעללות מינית בגני-ילדים ברחבי ארצות הברית, בניהולו של דייוויד פינקלהור, את הטענות של "התעללות פולחנית" לשלוש קטגוריות: ריטואליזם מבוסס-כת שבו הייתה להתעללות מטרה רוחנית או חברתית עבור המתעללים, פסבדו-ריטואליזם, שבו המטרה הייתה סיפוק מיני והפולחניות נועדה להפחיד את הקורבנות או לאיים עליהם, וריטואליזם פסיכו-פתולוגי, שבו הפולחניות נבעה ממחלת נפש.[74] חוקרים שבאו אחריו הרחיבו את ההגדרות האלה וגם הצביעו על טיפוס רביעי של התעללות שטנית פולחנית, שבו פשיעה זעירה שמשמעותה אינה ברורה (כגון ונדליזם או גרפיטי) המבוצעת על ידי בני-עשרה יוחסה לפעילותן של כתות שטניות.[75][76][77]

עד ראשית שנות ה-90 של המאה העשרים המונח "התעללות פולחנית שטנית" עדיין הופיע בדיווחים תקשורתיים, אבל השימוש בו הלך ופחת בקרב אנשי מקצוע והוחלף במונחים זהירים יותר, כגון "רשתות פדופיליה רב-ממדיות"[47], התעללות פולחנית,[78] התעללות מאורגנת[79] או התעללות סדיסטית,[45] אשר חלקם הצביעו על הכרה במורכבותם של מקרי התעללות שבהם יש מתעללים רבים וקורבנות רבים, בלי לייחס לפושעים הקשר דתי. המונח "התעללות פולחנית", אף על פי שהוסרה ממנו ההתייחסות לכת השטן, המשיך לשמש רק בטענות על התעללות פולחנית שטנית. לעומת זאת, התעללות במסגרת דתית נוצרית, מוסלמית או של כל דת אחרת לא נכנסה אל שיח ההתעללות הפולחנית כלל.[80]

התעללות במסגרת כת[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות על התעללות פולחנית במסגרת של כת הן התרחיש הקיצוני ביותר של מקרים מסוג זה.[81] בתקופה שבה התעורר לראשונה העניין בתופעה, בראשית שנות השמונים, המונח שימש כדי לתאר רשת של כתות סודיות ובין-דוריות הסוגדות לשטן, שהן לכאורה חלק מקונספירציה מאורגנת להפליא לביצוע פשעים כמו זנות בכפייה, סחר בסמים ופורנוגרפיה. נאמר על הכתות הללו כי הן מתעללות מינית בילדים ומענות אותם כדי להכריח אותם לסגוד לשטן כל ימי חייהם.[82] האשמות אחרות כללו אקטים מיניים ביזאריים כמו נקרופיליה, בליעת זרע, דם וצואה בכפייה, קניבליות, אורגיות, פרודיות על ליטורגיקה נוצרית (למשל, טקס מיסה שבו נעשה שימוש בצואה ובשתן במקום בלחם ויין); רצח תינוקות, הפלות פולחניות למטרת אכילת העובּר, וקורבן אדם; שוטרים חברי כת השטן שטשטשו ראיות לפשעי התעללות שטנית, וחילול קברים נוצריים.[81][83] מעולם לא נמצאו כל ראיות לטענות הללו;[47][82][84][85] רוב ההוכחות שהציגו חסידי התאוריה על התעללות שטנית פולחנית היו זכרונות של מבוגרים על התעללות שעברו בילדותם,[15][81] the testimony of young children[15][81][86] וכן וידויים שהיו מאוד שנויים במחלוקת.[81] הרעיון של קונספירציה להתעללות שטנית פילג את הקהילה הטיפולית, למרות שמעולם לא נמצאה כל ראיה התומכת בכך שמספר גדול של ילדים נרצחו או עברו התעללות כזו.[84][87] מנקודת ראות משטרתית, קונספירציה חוצת-דורות המוקדשת להקרבת קורבנות, אשר חבריה שומרים על שתיקה גמורה, אינם טועים לעולם ואינם משאירים עקבות פיזיים, היא לא-סבירה באופן קיצוני.

פסבדו-שטניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינוי זה משמש למקרים של התעללות מינית בילדים המשתמשת במאפיינים חיצוניים של פולחן השטן וביומרות לכוחות מאגיים במטרה לזרות אימים על הקורבנות, אך ללא אמונה אמיתית בפולחן.[47][88][89] סקירה של יותר מ-12,000 האשמות בהתעללות שטנית פולחנית, אשר לא מצא כל ראיה לקונספירציה הבין-דורית, תיעדה עם זאת כמה דוגמאות של התעללות על ידי פסבדו-שטניסטים.[90]

שטניזם פלילי והזייתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסה שלישית של ההתעללות הפולחנית היא גרסה לא-דתית, שבה הפולחנים היו קשורים להזיות או להפרעה טורדנית-כפייתית.[74] ישנם מקרים של פשעים סדיסטיים קיצוניים שנעשו על ידי יחידים, משפחות מצומצמות ובכמה מקרים אולי כתות, שניתן לקשרם לפולחן השטן, אם כי סביר יותר שהם קשורים לסחר בבני-אדם למטרות מין; לא נמצאו ראיות למקרים כאלה בקבוצות מאורגנות וגדולות.[91]

התנהגות מרדנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכמה מקרים חוקרים התייחסו לגרפיטי שכלל סמלים כגון הפנטגרם כהוכחה לפולחן השטן. פשעים שבהם מופיעים סמלים שנחשבו כמשויכים לפולחן השטן נחשבו כדוגמאות להתעללות פולחנית, גם כשלא ניתן היה לקשר אותם למערכת אמונות כלשהי. לעתים קרובות התברר שמדובר במעשי מרדנות של בני-עשרה.[75][76][77]

בסופו של דבר, מעולם לא שרר קונצנזוס בשאלה מהי בדיוק התעללות שטנית.[92] היעדר הגדרה מדויקת, כמו גם הבלבול בין שני המובנים של התואר "פולחני" (דתית לעומת פסיכולוגי), אפשרו לראות רמזים לפולחן השטן במקרים רבים של התעללות רגילה.[93] הדבר הוביל לפולמוס מתמשך שבו שני הצדדים התחפרו בעמדותיהם.[94][81] עצם היעדרן של הוכחות למקרים הקיצוניים יותר של התעללות נתפס לעתים כהוכחה בפני עצמו. אנשים שדחו את הטענות על התעללות שטנית הושמצו בכינוי "אנטי-ילדים".[81][95] בין היתר התבססה הסיסמה "פשוט להאמין לילדים", שהתעלמה מכך שבמקרים רבים עדותם של הילדים עברה פרשנות של אנשי מקצוע, אשר גילו בה רמזים להתעללות.[95]

ראיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראיות העיקריות להתעללות שטנית פולחנית היו עדויות מפי ילדים וזכרונות של מבוגרים שטענו כי הם זוכרים שעברו התעללות כזו,[88][96] אשר במקרים רבים התבססו על "שחזור זכרונות" בעת טיפול פסיכולוגי.[15][81][97][98][99][100] הראיות היחידות שנמצאו מלבד עדויות אלה היו לפסבדו-שטניזם.[97] הגם שמומחי טראומה טענו לא פעם כי ההאשמות שמסרו ילדים ואלו של המבוגרים הן זהות, בפועל טענותיהם של המבוגרים היו מורכבות יותר, חמורות יותר, וכללו התעללות ביזארית יותר. ב-95% מהמבוגרים, זכרונות ההתעללות שוחזרו בעת טיפול פסיכולוגי.[101]

הפרעת זהות דיסוציאטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעללות פולחנית שטנית קושרה להפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID), או "פיצול אישיות",[22][102] והרבה מהלוקים ב-DID טענו גם שעברו התעללות על ידי כת.[103][104] סקירה של הטענות הללו על ידי הסוציולוגית מרי דה יאנג ב-1994 הראתה שהבסיס ההיסטורי לטענות הללו, ובמיוחד הרציפות בין הכתות, הטקסים והפולחנים, מפוקפקים ביותר.[41] סקירה של 12,000 מקרים של התעללות שטנית לכאורה גילתה שרוב הקורבנות אובחנו עם DID בנוסף להפרעת דחק פוסט טראומטית.[105] רמת הדיסוציאציה בקרב נשים שהתלוננו על התעללות שטנית נמצאה גבוהה יותר מאשר קבוצת המדגם, ומתקרבת לרמה אצל פציינטים שאובחנו עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית.[106]

זכרונות כוזבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד ההסברים לטענות על התעללות שטנית הוא שהם מבוססים על זכרונות כזובים שנגרמו משימוש מופרז בהיפנוזה ובטכניקות סוגסטיביות אחרות על ידי מטפלים, שלא העריכו נכונה את מידת ההשפעה שיש לסוגסטיה על לקוחותיהם.[107] מצבי ההכרה שיוצרת ההיפנוזה עשויים כמסתבר לעורר בפציינטים יכולת לא רגילה להעלות זכרונות כוזבים (קונפבולציות), לא פעם בעזרת המטפלים.[108] התומכים בקיומה של תסמונת זיכרון שווא טוענים שה"זכרונות"-לכאורה של התעללות פולחנית הם למעשה זכרונות שווא שנגרמו על ידי מטפלים באמצעות סוגסטיה או כפייה.[94]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Goode, Erich; Ben-Yahuda, Nachman (1994). Moral Panics: The Social Construction of Deviance. Cambridge, MA: Wiley-Blackwell. עמ' 57. ISBN 0-631-18905-X. 
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Nathan & Snedeker 1995, p. 31.
  3. ^ 3.0 3.1 Victor 1993, p. 207-208.
  4. ^ Frankfurter 2006, p. 118.
  5. ^ McNally 2003, p. 242.
  6. ^ Frankfurter 2006, p. 2.
  7. ^ Frankfurter, D. (2001). "Ritual as Accusation and Atrocity: Satanic Ritual Abuse, Gnostic Libertinism, and Primal Murders". History of Religions 40 (4): 352–380. JSTOR 3176371. doi:10.1086/463648. 
  8. ^ Kent, Stephen (1993). "Deviant Scripturalism and Ritual Satanic Abuse Part One: Possible Judeo-Christian Influences". Religion 23 (23): 229–241. doi:10.1006/reli.1993.1021. 
  9. ^ Bromley 1991, p. 5-10.
  10. ^ 10.0 10.1 Victor 1993, p. 14-5.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Cite book

    שימוש בפרמטרים מיושנים [ editors ]
    Wood, JM; Nathan, D; Nezworski, MT; Uhl, E (2009). "Child sexual abuse investigations: Lessons learned from the McMartin and other daycare cases". in Bottoms BL; Najdowski CJ; Goodman GS. Children as Victims, Witnesses, and Offenders: Psychological Science and the Law. New York: Guilford Press. עמ' 81–101. ISBN 1-60623-332-7. 
  12. ^ Victor 1993, pp. 14–15.
  13. ^ Spanos, NP (1996). Multiple Identities & False Memories: A Sociocognitive Perspective. American Psychological Association. עמ' 269–85. ISBN 1-55798-340-2. 
  14. ^ Downing, Shirley; Charlier (January 17–23, 1988). "Justice Aborted: A 1980s Witch-Hunt". The Commercial Appeal. 
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 Brown, Scheflin & Hammond 1998, p. 55.
  16. ^ Frankfurter 2006, p. 60-62.
  17. ^ Wenegrat, Brant (2001). Theater of Disorder: Patients, Doctors, and the Construction of Illness. Oxford University Press. עמ' 190–2. ISBN 0-19-514087-7. 
  18. ^ Ney, Tara (1995). "The Assessment and Investigation of Ritual Abuse". True and False Allegations of Child Sexual Abuse: Assessment and Case Management. Psychology Press. עמ' 304. ISBN 0-87630-758-6. 
  19. ^ Nathan & Snedecker 1995, p. 24.
  20. ^ Hechler, D (1989). The Battle and the Backlash: The Child Sexual Abuse War. Macmillan Pub Co. ISBN 0-669-21362-4. 
  21. ^ Cozolino, L. (1989). "The ritual abuse of children: Implications for clinical practice and research". The Journal of Sex Research 26 (1): 131–138. doi:10.1080/00224498909551497. 
  22. ^ 22.0 22.1 Van Benschoten, S.C. (1990). "Multiple personality disorder and satanic ritual abuse: The issue of credibility" (PDF). Dissociation 1 (3): 13–20. בדיקה אחרונה ב-11 ביוני 2008. 
  23. ^ Conte, JR (2002). Critical issues in child sexual abuse: historical, legal, and psychological perspectives. Thousand Oaks: Sage Publications. עמ' 178–9. ISBN 0-7619-0912-5. 
  24. ^ Brown, Scheflin & Hammond 1998, p. 58.
  25. ^ Victor 1993, p. 117.
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 Eberle & Eberle 1993.
  27. ^ Victor 1993, p. 15.
  28. ^ Bibby 1996, p. 205-13.
  29. ^ LaFontaine 1998, p. 56.
  30. ^ Nathan & Snedeker 1995, p. 89.
  31. ^ Nathan & Snedeker 1995, p. 79-80.
  32. ^ 32.0 32.1 32.2 32.3 32.4 Jenkins, P (1992). Intimate enemies: moral panics in contemporary Great Britain. New York: Aldine de Gruyter. עמ' 151–76. ISBN 0-202-30435-3. 
  33. ^ MacFarlane, K (17 בספטמבר 1984). "Child Abuse and Day Care: Joint hearing before the Subcommittee on Oversight of the Committee of Ways and Means, and Select committee on Children, Youth, and Families" (testimony by Kee MacFarlane)". עמ' 45–46. 
  34. ^ 34.0 34.1 Nathan & Snedeker 1995, p. 102-3.
  35. ^ Frankfurter 2006, p. 60-62.
  36. ^ Frankfurter 2006, p. 69.
  37. ^ Nathan & Snedecker 1995.
  38. ^ Victor 1993, p. 32-33.
  39. ^ Victor 1993, p. 45, 69, 166, 254 & 343.
  40. ^ McNally 2003, p. 235-7.
  41. ^ 41.0 41.1 de Young, M (1994). "One Face of the Devil: The satanic ritual abuse moral crusade and the law". Behavioral Sciences and the Law 12: 389–407. doi:10.1002/bsl.2370120408. 
  42. ^ Victor 1993, pp. 46–47 & 68–70.
  43. ^ 43.0 43.1 LaFontaine 1998, pp. 2, 12, 18 & 19.
  44. ^ Frankfurter, D (2003). "The satanic ritual abuse panic as religious-studies data". Numen 50: 108–17. doi:10.1163/156852703321103265. 
  45. ^ 45.0 45.1 Sinason, V (1994). Treating survivors of satanist abuse. New York: Routledge. ISBN 0-415-10543-9. 
  46. ^ Jonker, F; Jonker-Bakker P (1991). "Experiences with ritualist child sexual abuse: a case study from the Netherlands". Child Abuse and Neglect 15 (3): 191–96. PMID 2043971. doi:10.1016/0145-2134(91)90064-K. בדיקה אחרונה ב-20 באוקטובר 2007. 
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 47.3 Lanning, Kenneth V. (1992). "Investigator's Guide to Allegations of "Ritual" Childhood Abuse" (PDF). ; (הקישור אינו פעיל)
  48. ^ Victor 1993, pp. 86–87.
  49. ^ Frankfurter 2006, pp. 192–95.
  50. ^ Gould, C (1987). "Satanic ritual abuse: child victims, adult survivors, system response". California Psychologist 22 (3): 9–14. 
  51. ^ McNally 2005, p. 244.
  52. ^ Guillatt, R. (1996). Talk of the Devil: Repressed Memory & the Ritual Abuse Witch-Hunt. Melbourne: The Text Publishing Company. עמ' 31. ISBN 1-875847-29-4. 
  53. ^ Thorpe, W.; Gwatkin, J.B.; Glenn, W.P.; Gregory, M.F. (7 ביוני 1990). "Revised Joint Enquiry Report". Nottinghamshire Social Services. בדיקה אחרונה ב-23 באוקטובר 2007. 
  54. ^ LaFontaine 1998, p. 165.
  55. ^ Nathan & Snedeker 1995, p. 230.
  56. ^ "Satanic Sex Scandal". CBC News. 12 בפברואר 2003. בדיקה אחרונה ב-31 באוקטובר 2007. 
  57. ^ Nathan & Snedeker 1995, p. 231.
  58. ^ Jenkins, P (2004). "Satanism and Ritual Abuse". in JR, Lewis. The Oxford Handbook of New Religious Movements. Oxford University Press. עמ' 221–42. ISBN 0-19-514986-6. 
  59. ^ 59.0 59.1 Clapton 1993, p. 1.
  60. ^ Baringer, S (2004). The metanarrative of suspicion in late twentieth century America. Routledge. עמ' 71. ISBN 0-415-97076-8. 
  61. ^ Faller 2003, pp. 29–33.
  62. ^ Perrin & Miller-Perrin 2006, p. 321.
  63. ^ Sagan, Carl (1996). The Demon-Haunted world: Science as a Candle in the Dark. New York: Ballantine. עמ' 166. ISBN 9780345409461. 
  64. ^ Clapton 1993, pp. 14–18.
  65. ^ Clapton 1993, pp. 23–28.
  66. ^ Armstrong, L (1994). Rocking the Cradle of Sexual Politics. Reading, Mass.: Addison–Wesley. עמ' 257–59. ISBN 0-7043-4460-2. 
  67. ^ Goodman, G; Qin, J; Bottoms, BL; Shaver, PR (1994). Characteristics and Sources of Allegations of Ritualistic Child Abuse. Washington, D.C.: Center for Abuse and Neglect. עמ' 99–114. 
  68. ^ Frankfurter 2006, pp. 223–24.
  69. ^ Perrin & Miller-Perrin 2006.
  70. ^ McLeod, K; Goddard CR (2005). "The ritual abuse of children – A critical perspective". Children Australia 30 (1): 27–34. 
  71. ^ Knight, Peter (2003). Conspiracy Theories in American History: An Encyclopedia. Santa Barbara, Calif: ABC-CLIO. עמ' 487. ISBN 1-57607-812-4. 
  72. ^ Aronson, E; Tavris, C (2007). Mistakes were made (but not by me): why we justify foolish beliefs, bad decisions, and hurtful acts. San Diego: Harcourt. עמ' 20. ISBN 0-15-101098-6. 
  73. ^ Edge 2001, p. 378.
  74. ^ 74.0 74.1 Finkelhor, D; Williams, LM; Burns, N; Kalinowski, M (1988). "Executive Summary – Sexual Abuse in Day Care: A National Study" (PDF). University of New Hampshire, Family Research Laboratory. Eric # ED292552. בדיקה אחרונה ב-11 ביוני 2008. 
  75. ^ 75.0 75.1 Belitz, J; Schacht, A (1992). "Satanism as a response to abuse: the dynamics and treatment of satanic involvement in male youths". Adolescence 27 (108): 855–72. PMID 1471565. 
  76. ^ 76.0 76.1 Young, WC (יוני 1993). "Sadistic ritual abuse. An overview in detection and management". Prim. Care 20 (2): 447–58. PMID 8356163. 
  77. ^ 77.0 77.1 Ahmed, MB (אוקטובר 1991). "High-risk adolescents and satanic cults". Tex Med 87 (10): 74–76. PMID 1962303. 
  78. ^ Hudson, PS (1991). Ritual child abuse: discovery, diagnosis, and treatment. Saratoga, Calif: R&E Publishers. ISBN 0-88247-867-2. 
  79. ^ Bibby 1996.
  80. ^ Clapton 1993, p. 25.
  81. ^ 81.0 81.1 81.2 81.3 81.4 81.5 81.6 81.7 Edge 2001, pp. 362–63.
  82. ^ 82.0 82.1 Victor 1993, pp. 3–4.
  83. ^ Frankfurter 2006, p. 127.
  84. ^ 84.0 84.1 Putnam, F.W. (1991). "The Satanic Ritual Abuse Controversy". Child Abuse and Neglect: the International Journal 15 (3): 175–79. doi:10.1016/0145-2134(91)90062-I. בדיקה אחרונה ב-10 ביוני 2008. 
  85. ^ LaFontaine 1998.
  86. ^ Victor 1993, pp. 16–17.
  87. ^ Frankfurter 2006, p. xiii.
  88. ^ 88.0 88.1 "Report of Utah State Task Force on Ritual Abuse" (PDF). Utah Governor's Commission for Women and Families. 1 במאי 1992. בדיקה אחרונה ב-26 בנובמבר 2007. 
  89. ^ Lanning, K (1994). Bender D; Leone, B, eds. Satanic Ritual Abuse of Children Is Not Widespread. Opposing Viewpoints Series. Greenhaven Press, Inc. בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2008. 
  90. ^ Goleman, D (31 באוקטובר 1994). "Proof Lacking for Ritual Abuse by Satanists". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-7 ביוני 2008. 
  91. ^ Brown, Scheflin & Hammond 1998, pp. 64–65.
  92. ^ de Young, M (2007). "Two decades after McMartin: a follow-up of 22 convicted day care employees". Journal of Sociology and Social Welfare 34 (4): 9–33. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. (הקישור אינו פעיל)
  93. ^ Bibby 1996, pp. 205–13.
  94. ^ 94.0 94.1 Fraser, GA (1997). The Dilemma of Ritual Abuse: Cautions and Guides for Therapists. American Psychiatric Publishing, Inc.. עמ' 105–17. ISBN 0-88048-478-0. 
  95. ^ 95.0 95.1 Clapton 1993, pp. 18–22.
  96. ^ Victor 1993, p. 79.
  97. ^ 97.0 97.1 LaFontaine 1998, p. 3.
  98. ^ Bibby 1996, p. 18.
  99. ^ Perrin 2006, pp. 318–20.
  100. ^ Underwager, Ralph C.; Wakefield, Hollida (1995). Return of the furies: an investigation into recovered memory therapy. La Salle, Ill: Open Court. עמ' 317–21. ISBN 0-8126-9272-1. 
  101. ^ McNally 2003, p. 238.
  102. ^ Young WC; Sachs RG; Braun BG; Watkins RT (1991). "Patients reporting ritual abuse in childhood: a clinical syndrome. Report of 37 cases". Child Abuse Negl 15 (3): 181–89. PMID 2043970. doi:10.1016/0145-2134(91)90063-J. 
  103. ^ Becker, T; Karriker W; Overkamp B; Rutz, C (2008). "The extreme abuse surveys: Preliminary findings regarding dissociative identity disorder". in Sachs, A; Galton, G. Forensic aspects of dissociative identity disorder. London: Karnac Books. עמ' 32–49. ISBN 1-85575-596-3. 
  104. ^ Sachs, R.; Braun, B. (1987). "Issues in treating MPD patients with satanic cult involvement". Fourth International Conference on Multiple Personality/Dissociative States. Chicago: Rush-Presbyterian-St.Luke's Medical Center. עמ' 383–87.  as cited in Sakheim, D.K. (1992). Out of Darkness: Exploring Satanism and Ritual Abuse. Lexington Books. ISBN 0-669-26962-X. 
  105. ^ Bottoms, B.L.; Shaver, P.R.; Goodman, G.S. (1996). "An analysis of ritualistic and religion-related child abuse allegations". Law and Human Behavior 20 (1): 1–34. doi:10.1007/BF01499130. 
  106. ^ Leavitt, F. (1994). "Clinical Correlates of Alleged Satanic Abuse and Less Controversial Sexual Molestation". Child Abuse and Neglect: the International Journal 18 (4): 387–92. doi:10.1016/0145-2134(94)90041-8. בדיקה אחרונה ב-15 ביוני 2008. 
  107. ^ Loftus, Elizabeth; Ketcham, Katherine (15 בינואר 1996). The Myth of Repressed Memory: False Memories and Allegations of Sexual Abuse. St. Martin's Press. עמ' 85. ISBN 978-0-312-14123-3. 
  108. ^ Ellis, Bill (2000). Raising the devil: Satanism, new religions, and the media. Lexington, Ky: University Press of Kentucky. עמ' 87–97. ISBN 0-8131-2170-1.