התקופה הישראלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היסטוריה של ארץ ישראל
ישראל המנדט הבריטי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל התקופה הממלוכית בארץ ישראל התקופה הצלבנית בארץ ישראל התקופה הערבית בארץ ישראל התקופה הביזנטית בארץ ישראל התקופה הרומית בארץ ישראל ממלכת החשמונאים התקופה ההלניסטית בארץ ישראל התקופה הפרסית בארץ ישראל ממלכת יהודה ממלכת יהודה ממלכת ישראל המאוחדת כנען
לוח התקופות בארץ ישראל

התקופה הישראלית הוא כינוי שבו נהגו הארכאולוגים להשתמש בעבר כדי לציין תקופה שהחלה בארץ ישראל עם ראשית התנחלות השבטים של בני ישראל והסתיימה בחורבן בית ראשון וגלות בבל.[1] כיום מעדיפים לכנות אותה בשם "תקופת הברזל", כינוי המתייחס לתרבות החומרית שלה.

רקע לתקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המקרא, אברהם - העברי (כינויים של בני ישראל בתקופת האבות) הראשון - הגיע לארץ במהלך תקופת הברונזה (בסביבות המאה ה-19 לפנה"ס), וחי בה את יתרת שנותיו, להוציא מספר תקופות שנים קצרות. לאחר כמאתים שנה, בתקופת יעקב ובניו, הזמין יוסף את כל משפחתו לרדת למצרים בעקבות הבצורת והרעב הקשה שהיה בארץ. מספר השנים שחיו בני ישראל במצרים אינו מוזכר בפירוש (לפי מקורות המסורת היהודית ארכה כ-210 שנים). בספרות המחקר יציאת מצרים התחוללה בראשית המאה ה-13 לפנה"ס.[2] תקופת ההתנחלות בארץ ישראל החלה לאחר כ-40 שנות נדודים במדבר שבאו בעקבותיה.

תקופת השופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת השופטים

בתקופת השופטים היו בני ישראל מפולגים לשבטים, בלי שלטון מרכזי ומסודר. מדי פעם יצאו מספר שבטים יחד לעימותים צבאיים, אך ככלל מאופיינת התקופה בחוסר שלטון. הפסוק הסוגר של ספר שופטים מתאר בצורה מיטבית את המצב: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כ"א, כ"ה). עמי הארץ האחרים, ובעיקר הפלשתים, ניצלו את חוסר הסדר והשלטון בקרב עמי הארץ ויצאו למלחמות תכופות עימם. ספר שופטים מתאר דפוס התנהלות קבוע, לפיה שבט או שבטים מסוימים נתונים תחת עולו של אויב מסוים (בשל אי הקפדה על חוקי התורה), ולאחר פניה לאל מקים האחרון שופט. זה מארגן את השבט או חלקים ממנו, ויוצא לעימות צבאי המסתיים בהבסת האויב וחזרה לתקופה של שקט. התקופה מסתיימת עם השופט האחרון, שמואל, אשר משח למלך את המלך הראשון - שאול.

תקופת המלוכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגלותו של דוד לפני שאול במלחמת דוד וגלית על פי הצייר רמברנדט
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ספר שמואל, ממלכת ישראל המאוחדת

על פי המקרא, התלוננו בני ישראל בפני שמואל בסוף חייו, כשלא נמצא לו יורש ראוי, ודרשו שימליך להם מלך "ככל הגויים". למרות הסתייגותו, ולאחר אישור האל, משח שמואל את שאול למלך, וכך קמה הממלכה הישראלית. המלחמות עם הפלשתים נמשכו לאורך חייו של שאול. קרב מפורסם בין הפלשתים ובני ישראל התקיים בעמק האלה, ובו ניצח דוד את גלית בקרב יחידים. דוד, שנמשח בסתר עוד קודם על ידי שמואל, התקבל בברכה אצל שאול, עד שיחסיהם החלו להידרדר בעקבות הפופולריות שדוד צבר בקרב העם. לאחר מספר ניסיונות רצח מצד שאול, ברח דוד מפניו תוך שהוא מוצא מקלט במקומות שונים - בין היתר בקרב הפלשתים, ובסופו של דבר המליכו אותו בני יהודה בחברון עליהם למלך. לאחר שבע שנים, נרצח איש בושת בן שאול שמלך שנתיים על ידי שניים משרי צבאו, ודוד החל את תקופת מלכותו על כל ישראל. דוד כבש את ירושלים, והפך אותה לבירתו. תקופת המלוכה של דוד אופיינה במלחמות רבות עם פלשתים, שבסופם הייתה ידו על העליונה. לקראת סוף ימיו, הכריז אבשלום בנו על מרד, אולם המרד כשל. לאחר מאבקי ירושה בין בניו, קיבל לבסוף שלמה את המלוכה. בתקופת שלמה שקטה הארץ, נבנה בית המקדש הראשון וניכרה התפתחות במסחר וביחסים הבינלאומיים של הממלכה. בעקבות סירוב רחבעם בנו לדרישת העם להקל את המסים הכבדים שהוטלו בימי שלמה, התפצלה הממלכה לשתי ממלכות עצמאיות: ממלכת ישראל תחת מלכותו של ירבעם, אשר בה לא הייתה שושלת מלוכה אחידה, וממלכת יהודה תחת שלטונו של רחבעם, אשר התאפיינה בשושלת אחידה - שושלת דוד.

ממלכת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממלכת ישראל

למען שמירת עצמאות הממלכה מבחינה דתית ותרבותית, אסר ירבעם על בני ממלכתו לעלות לבית המקדש בירושלים והקים שני מרכזי פולחן חדשים, בדן ובבית אל, במרכזים אלה הציב ירבעם עגלי זהב; כך גם דאג ירבעם ששבטי ישראל הסרים למרותו לא ישובו ליהודה.

בירתה הראשונה של הממלכה הייתה שכם, אך כבר בתקופת ירבעם היא הועברה לתרצה. הממלכה סבלה מחוסר יציבות שלטוני כאשר בתי מלוכה החליפו אלו את אלו במהפכות עקובות מדם, ובמשך 200 שנות קיום הממלכה שלטו לא פחות מתשעה בתי מלוכה.

ב-50 השנים הראשונות לקיומה נלחמה ממלכת ישראל בממלכת יהודה. שלטון בית עמרי הביא לקץ המלחמה בן שתי הממלכות ולשגשוגן.

תקופת בית עמרי (882 לפנה"ס - 842 לפנה"ס) היוותה פרק חדש בתולדות ממלכת ישראל. תקופה זו עמדה בסימן של יחסי שלום עם ממלכת יהודה ואף שיתוף פעולה בין השתיים. ממלכת ישראל אף נכנסה לברית שלום עם ממלכת הצידונים, ברית שחוזקה על ידי קשרי נישואין בין חצרות המלוכה. ממלכת ישראל הייתה בדרך כלל עשירה יותר ובעלת חשיבות כלכלית ומדינית גדולה מזו של שכנתה הדרומית. יחסי השלום עם יהודה וממלכת צידון אפשרו לממלכת ישראל להרחיב את אחיזתה בעבר הירדן המזרחי, וכל אלו יחד הביאו לידי שגשוג כלכלי בממלכה, אך יחד עמה נכנסה לישראל השפעה דתית זרה מפיניקיה.

המלך עמרי בנה את שומרון כבירה 6 שנים לאחר שעלה לשלטון, ושומרון נשארה בירת ממלכת ישראל עד חורבנה (כיום נמצא במקום הכפר סבסטיאה שירש את שמו משמה של העיר שבנה הורדוס על חורבות שומרון).

באותה תקופה התעצמה ממלכת ארם דמשק, ועד מהרה התחדשו הקרבות בין ארם לישראל. בנוסף על כך, גם אשור החלה להתפשט מערבה, ובימי אחאב, בנו של עמרי, התרחשה ההתנגשות הראשונה בין צבא אשור לבין צבא ישראל (קרב קרקר ב-853 לפנה"ס), וזו ראשיתו של תהליך שהביא בסופו של דבר לכיבושה של ממלכת ישראל ולהפיכתה של ממלכת יהודה לממלכה הכפופה לאשור. בשנת 842 לפנה"ס עלה לשלטון המלך יהוא, אשר השתלט בכוח על הממלכה וחיסל את כל בית עמרי. משנה זו ועד שנת 747 לפנה"ס שלטה בממלכה שושלת בית יהוא.

בשנת 733 לפנה"ס עלה תיגלת פילאסר ה-3, מלך אשור, על ארץ ישראל עם צבאו. תחילה החריב את הערים הגדולות - חצור ומגידו לאחר מכן כבש את הגליל, מישור החוף ועבר הירדן וקרע אותם משלטון ישראל, שלטונה של ישראל צומצם לאזור הר אפרים. הושע בן אלה, מלך ישראל האחרון, מונה כשליט מטעם האשורים.

המלך הושע לא השלים עם שלטון האשורים, ובשעה של חלופי מלכים באשור והסתמכות על הבטחת מצרים לבוא לעזרתו, ניצל את ההזדמנות והפסיק את תשלום המסים לאשורים, צעד המהווה מרד למעשה.
תגובה לכך כבש הצבא האשורי את שארית שטחי הממלכה; שלמנסר ה-5, יורשו של תיגלת פילאסר ה-3, ציווה לכלוא את הושע בבית הכלא ולאחר מכן החל המצור על שומרון, בירת ישראל. המצור נמשך כשלוש שנים, שבמהלכן תפס סרגון את השלטון ובשנת 722 לפנה"ס הצליח לכבוש את שומרון; רוב תושבי הממלכה הוגלו למחזות רחוקים באימפריה האשורית, ובכך בא קצה של ממלכת ישראל, שתחתיה הוקמה פחווה אשורית. מרבית תושביה של הממלכה הוגלו לאשור ונפוצו לכל עבר, לפי המקרא הם הוגלו לפחוות אשוריות בצפון מסופוטמיה.

ממלכת יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממלכת יהודה

יהודה לעתים מוזכרת כממלכה הדרומית כדי להבחינה מהממלכה הצפונית (היא ממלכת ישראל) אחרי פילוג ממלכת ישראל המאוחדת. בירתה של ממלכת יהודה הייתה ירושלים.

כאשר הפילוג התרחש בשכם, לאחר מותו של שלמה המלך ועליית בנו רחבעם על כיסאו, בשנת 928 לפנה"ס, מרדו כל שבטי ישראל למעט שבט יהודה ושבט בנימין אשר נותרו נאמנים לבית דוד. ירושלים הפכה לבירתה של הממלכה החדשה, שנקראה ממלכת יהודה.

במשך שישים השנים הראשונות, מטרת מלכי יהודה הייתה בעיקר ביסוס מחדש של סמכותם על הממלכה של עשרת השבטים הנותרים, כך שהיה קיים מצב של מלחמה תמידית בין שתי הממלכות. במשך 80 השנים הבאות לא הייתה מלחמה ביניהן. ברוב הזמן הן היו בנות ברית ידידותיות, ושיתפו פעולה נגד אויביהן המשותפים, בעיקר נגד דמשק, במשך מאה ומחציתה. האשורים, לאחר שכבשו והגלו את ממלכת ישראל, הגיעו ליהודה, אך חזקיהו כרת עימם ברית, על פיה ממלכת יהודה תשלם לו מסים, והאשורים מצידם לא יגלו את הממלכה ולא יתערבו בניהולה. ברית זו הייתה תקיפה עד למותו של סנחריב מלך אשור, אשר מותו הוביל לקריסתה של האימפריה האשורית ולהתחזקות בבל. ליהודה היה קיום מבוסס יותר אחרי סופה של ממלכת ישראל עד לנפילתה הסופית בחורבן בית המקדש (586 לפנה"ס) על ידי נבוזארדאן, מי שהיה מפקד שומרי הראש של נבוכדנצר השני (מלכים ב' כ"ה 8–21).

הממלכה נהנתה מקיום נפרד במשך 389 שנים. היא השתרעה על שטח של כ-8,900 קמ"ר. מלכי יהודה היו: רחבעם המלך, אביה, אסא, יהושפט, יורם, אחזיה, עתליה, יואש, אמציה, עוזיהו, יותם המלך, אחז המלך, חזקיהו המלך, מנשה המלך, אמון המלך, יאשיהו המלך, יהואחז, יהויקים המלך, יהויכין המלך, צדקיהו המלך וגדליהו בן אחיקם נציב יהודה. כל מלכי יהודה חוץ מעתליה, היו מבית דוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הכינוי מופיע באנציקלופדיה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, שיצאה לאור בשנת 1970.
  2. ^ ראו למשל: יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 40.