כיבוש ירושלים בידי דוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סדרת ערכים בנושא
היסטוריה של ירושלים
מפת העולם וירושלים במרכזו
ירושלים הפרהיסטורית
ירושלים בתקופת בית ראשון
ירושלים בתקופת בית שני
ירושלים בתקופה הרומית
ירושלים בתקופה הביזנטית
ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת
ירושלים בתקופה הצלבנית
ירושלים בתקופה הממלוכית
ירושלים בתקופה העות'מאנית
היציאה מן החומות
ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
ירושלים במלחמת העצמאות
ירושלים המחולקת
ירושלים המאוחדת

כיבוש ירושלים בידי דוד הוא אחד מסיפורי התנ"ך המוזכר במקרא בספר שמואל ובספר דברי הימים. הסיפור מתאר את כיבוש ירושלים היבוסית על ידי דוד, והפיכתה לבירת "הממלכה המאוחדת".

הסיפור והשינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מופיע במקרא פעמיים: בספר שמואל ב, ה' ו-י, ובספר דברי הימים א, יא ד-ט. בין שני המקורות יש הבדלים משמעותיים.

בשני המקורות מסופר שדוד ואנשיו (בדבה"י 'כל ישראל') באים ליבוס ואלה אומרים לו "לא תבא הנה". בתגובה לוכד דוד את מצודת ציון ויושב בעיר. אלא שבעוד בדבה"י מסופר שדוד מבטיח למכה היבוסים שיהיה לראש, ויואב אכן עושה זאת, הרי שבשמואל יש אזכור לא מובן של "העורים והפסחים":

"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל-הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ; וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר, לֹא-תָבוֹא הֵנָּה, כִּי אִם-הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר, לֹא-יָבוֹא דָוִד הֵנָּה. וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד. וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל-מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת-הַפִּסְחִים וְאֶת-הַעִוְרִים שְׂנוּאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד; עַל-כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל-הַבָּיִת".

אזכור זה, וכן האמירה "כל מכה יבוסי ויגע בצנור" היו נתונים לפרשנויות רבות.

עם זאת המקרא מספר לנו כי לדוד הייתה אחיזה כלשהי בירושלים לפני עלייתו למלוכה, כאשר הניח שם את ראשו של גולית לאחר הקרב המפורסם: "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת-רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת-כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ" (שמואל א, יז 54);

פרשנויות מקובלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העוורים והפסחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד דרש מהיבוסים להיכנע, ואלה הביעו זלזול בכוחו. לפי גישה זו הם טענו אחת משתי טענות. או שביכולתם להביס את דוד אף אם יעמדו על החומות בעלי מום (הראשון שהציע גישה זו היה ראב"ע), או שחייליו של דוד הם כבעלי מום.
  • מדובר בפסלים שעליהם הייתה כתובה שבועת אברהם לאנשי יבוס, ורק עם הסרת הפסלים יותר כיבוש העיר.(פרקי דרבי אליעזר לו). או, מלך יבוס אומר לו, לפי מנהג התקופה, שאדם ששובר שבועה יהפך לעיוור ופיסח. אך, כשאברהם נשבע את שבועתו הוא הבטיח רק לשלושה דורות ממנו ומכיוון שמרחק בינו לבין דויד גדול יותר השבועה כבר אינה תקפה.
  • עניין העיוורים והפסחים פורש על ידי יגאל ידין כמכוון לטקס מאגי שערכו היבוסים בצבאם, על מנת להטיל אימה על חייליו של דוד. פירוש זה מבוסס על תעודה חתית שהתגלתה בחתושה שממנה עולה נוהג מקביל, שבו הועמדו על חומות העיר עוורים ופסחים, והתקיים טקס השבעה שבו קולל האויב במכת עיוורון ובפיסחות אם ינסה לכבוש את העיר.

הצנור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צ'ארלס וורן, שגילה את הפיר הקרוי על שמו דרכו ניתן לחדור ממעיין הגיחון מעלה, לתוך העיר היבוסית, האמין כי גילה את ה"צנור", דרכו חדר יואב אל העיר. אולם, כאשר התגלתה המשך המנהרה, נזנחה תאוריה זו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מ' גרסיאל, מלכות דוד, תל אביב תשל"ה.
  • ש' ורגון, "מוטיב העיוורים והפסחים בספר שמואל", בתוך: הגות במקרא, ה, גבעתיים תשמ"ח, עמ' 149–166.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]